ניתנה ביום 31 אוגוסט 2014

השופט עמירם רבינוביץ

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (ב"ל 7195-09-13; השופט יוחנן כהן) בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 17.6.13 (להלן- הוועדה).
2. המבקשת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום תגמול נכות בגין פגיעה מיום 10.10.11, אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן - התאונה).
3. ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעניינה של המבקשת ביום 27.8.12, קבעה למבקשת דרגת נכות זמנית בגין פגיעתה בקרסול, אך גם קבעה כי אין קשר סיבתי בין תלונותיה של המבקשת בעניין הגב התחתון לבין התאונה.
4. על החלטה זו, בעניין שלילת הקשר הסיבתי, הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי, ובפסק דינו של בית הדין האזורי (ב"ל 37138-10-12; השופט יוחנן כהן, להלן - פסק הדין) אשר ניתן בהסכמת הצדדים, נקבע כי עניינה של המבקשת יוחזר לוועדה רפואית לעררים, בהאי לישנא:

"...עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תבחן טענותיה בערערה בעניין פגיעתה בעמוד שדרה (גב תחתון) על רקע תאונת העבודה, וזאת לאור טענותיה בפני הוועדה לפיהן הייתה בשלהי הריונה במשך שלושת החודשים שלאחר התאונה וכי לא קיבלה טיפול רפואי לרבות צילום לגב בשל ההריון. כמו כן הוועדה תקשיב לטענות המערערת בדבר התלונה לפני התאונה בגין כאבי הגב מיום 10.8.11 ו-27.3.11 והשלכתן על טענותיה. הוועדה תזמן את המערערת להשמיע טענותיה בפניה בעניין זה, הוועדה תנמק ותפרט החלטתה כמקובל".

1. ביום 17.6.13 התכנסה הוועדה לעררים מושא בקשה זו. הוועדה עיינה במסמכים שהונחו בפניה, הקשיבה לתלונות המבקשת ורשמה אותן בפרוטוקול, ובמסקנתה כתבה בזו הלשון:

"הוועדה התכנסה מכוח פס"ד מיום 21.2.13, הקשיבה ועיינה במכתב עורכת הדין המייצגת.

בעיון חוזר בתיקה הרפואי של התובעת עולה כי סבלה מכאבי גב תחתון טרם התאונה הנדונה, ייתכן על רקע ההריון אולם במהלך 3 החודשים שלאחר התאונה – למרות שמדובר בחודשי הריון אחרונים לא התלוננה כלל על כאבי גב תחתון למרות ביקורים חוזרים בגין השבר בקרסול. תלונות ראשונות בגין כאב בגב תחתון לאחר התאונה הנדונה מופיעות 15.1.12. אמנם בהריון לא מתבצעות בדיקות הכרוכות בחשיפה לקרינה, אולם אין כל מניעה על איזכור של כאבי גב ו/או מגבלות בתנועות (אין כל תיעוד על כך).

לאור האמור לעיל הוועדה חוזרת על קביעתה כי אין קשר סיבתי בין תלונותיה בגין גב תחתון לתאונה הנדונה."

1. המבקשת הגישה ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, ושם טענה בתמצית, כי החלטת הוועדה שרירותית ולקונית, ומתעלמת מטענותיה ואף ממסמכיה הרפואיים אשר הוצגו בפני הוועדה; בנסיבות המקרה המבקשת לא התפנתה להלין על כאבים בגב, ולכן אין בעובדה שבמשך 3 חודשים לאחר התאונה לא קיים תיעוד בעניין מגבלות בגב, כדי לשלול קיומו של קשר סיבתי. על הוועדה היה לבחון את נזקה של המבקשת בגבה, כמו גם את נסיבות הפגיעה בעבודה, ובהתאם לקבוע קיומו של קשר סיבתי ; הוועדה זנחה את קביעתה הקודמת בדבר קיומו של "מצב קודם", ולכן היה עליה לקיים דיון רציני ויסודי בתרומת הפגיעה בעבודה לנזקה של המבקשת בגב התחתון.
2. מנגד, טען המוסד כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין מכוחו התכנסה תוך מתן הסבר מנומק ומבוסס; הוועדה בחנה את תיקה הרפואי של המבקשת וציינה כי המבקשת סבלה מכאבי גב תחתון טרם התאונה הנדונה. כמו כן, במהלך שלושת החודשים שלאחר התאונה, למרות שמדובר בחודשי היריון אחרונים, לא התלוננה המבקשת כלל על כאבי גב תחתון למרות ביקורים חוזרים בגין שבר בקרסול; מסקנת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפלה בהחלטת הוועדה כל טעות משפטית, ועל כן דין הערעור להידחות.
3. בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקשת בקובעו, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין. בכלל זאת הוועדה דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין כאבי גב תחתון לבין התאונה וציינה כי המבקשת סבלה מכאבי גב תחתון טרם התאונה הנדונה, ייתכן על רקע ההיריון. הוועדה הדגישה כי במהלך שלושת החודשים שלאחר התאונה, למרות שמדובר בחודשי הריון אחרונים, לא התלוננה המבקשת כלל על כאבי גב תחתון למרות ביקורים חוזרים בגין השבר בקרסול. הוועדה הבהירה, כי אמנם בהריון לא מתבצעות בדיקות הדמיה הכרוכות בחשיפה לקרינה, אולם הדגישה כי לא הייתה כל מניעה על אזכור של כאבי גב או מגבלות בתנועות, ובפועל אין כל תיעוד על כך. קביעותיה אלו של הוועדה מעוגנות בתיקה הרפואי של המבקשת ובנתונים רפואיים מוכחים שהיו בפניה ובהערכתה הרפואית המקצועית, ועל כן אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטתה. בית הדין האזורי ציין, כי טענות המבקשת הינן טענות רפואיות גרידא, אשר נמצאות בשיקול דעתה הרפואית הבלעדית של הוועדה. בית הדין האזורי אף דחה את הטענה כי היה על הוועדה להתייחס למפורט במכתביהם של ד"ר קולנדר וד"ר קרמר, אשר קבעו קיומו של קשר סיבתי, מפני שבהתאם להוראות פסק הדין לא נדרשה הוועדה להתייחס למכתבים אלה.
4. בבקשה שלפניי חוזרת למעשה המבקשת על טענותיה כי החלטת הוועדה היא שרירותית, אינה מנומקת דיה ומתעלמת מנסיבותיה של המבקשת, ומההסבר לכך שלא היה תיעוד רפואי במשך 3 חודשים לתלונותיה בעניין הגב, בשל הריונה והניתוח ברגלה. טענה זו מקבלת משנה תוקף שעה שהוועדה זנחה את הסברה בגין "מצב קודם" כפי שקבעה בהחלטתה מיום 27.8.12. המבקשת הוסיפה, כי אף בית הדין האזורי עצמו המליץ במהלך הדיון על החזרת עניינה של המבקשת לוועדה בהרכב אחר, אולם בסופו של יום, בפסק הדין, דחה את ערעורה.
5. לאחר עיון בבקשה, בהחלטות הוועדה הרפואית, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר בתיק, אני מחליט לדחות את הבקשה.
6. הלכה פסוקה היא כי משהוחזר על ידי בית הדין עניינו של מבוטח לוועדה לעררים עם הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162).
7. במקרה הנוכחי, פסק הדין החזיר את הדיון לוועדה על מנת שתבחן את טענותיה של המבקשת בעניין פגיעתה בגב התחתון על רקע תאונת העבודה, וזאת לאור טענותיה כי הייתה בשלהי הריונה במשך שלושת החודשים שלאחר התאונה, וכי לא קיבלה טיפול רפואי לרבות צילום לגב בשל ההיריון, וזאת אכן עשתה הוועדה באופן מפורט ומנומק.
8. כפי שקבע בית הדין האזורי, הוועדה אכן דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין כאבי גב תחתון לבין התאונה, וציינה כי המבקשת סבלה מכאבי גב תחתון טרם התאונה הנדונה, ייתכן על רקע ההיריון. הוועדה הדגישה כי במהלך שלושת החודשים שלאחר התאונה, למרות שמדובר בחודשי הריון אחרונים, לא התלוננה המבקשת כלל על כאבי גב תחתון למרות ביקורים חוזרים בגין השבר בקרסול. הוועדה הבהירה כי אמנם בהריון לא מתבצעות בדיקות הדמיה הכרוכות בחשיפה לקרינה, אולם הדגישה כי לא הייתה כל מניעה על אזכור של כאבי גב או מגבלות בתנועות ובפועל אין כל תיעוד על כך.
9. על כן, משהתייחסה הוועדה בהרחבה ובמנומק לעניין הקשר הסיבתי בין כאבי הגב תחתון לבין התאונה, וקבעה את מסקנתה באופן ברור המאפשר מעקב אחר הלך מחשבתה – הרי שלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.
10. למעשה, דווקא טענתה של המבקשת כי המקרים שעליהם ישנו תיעוד בדבר כאבי הגב שהיו לה עובר למועד התאונה, היו במהלך הריונות קודמים שלה, מחזקת את המסקנה כי תלונתה הנוכחית בגין כאבי הגב, אין לה קשר לתאונה אלא יתכן והדבר קשור דווקא להיריון, ומשכך אף מטעם זה, אין מקום לקבל את הטענה כי כאבי הגב קשורים בקשר סיבתי לתאונה. כמו כן המבקשת נמנעה מלהתלונן על כאבי הגב שלה לאחר התאונה בתקופת ההיריון, למרות שבהריונות קודמים לא נמנעה מלהתלונן על כאבי גב אלה. אילו סבלה המבקשת מכאבי גב בתקופה זו, מן הסתם הייתה מתלוננת על כך כשם שעשתה בהריונות קודמים.
11. לא נעלם מעיני, כי בית הדין האזורי סבר במהלך הדיון כי יש להחזיר את הדיון לוועדה בהרכב אחר, ואילו בפסק דין זה שינה מן הקצה אל הקצה את דעתו. קורה לעיתים שבית הדין מציע הצעות לפשרה לפנים משורת הדין, השונות מן הפסיקה לדין. כמו כן אפשר שבית הדין בעת פסיקת הדין לאחר עיון חוזר בדברים מגיע למסקנה שונה ממסקנתו במהלך הדיון. מה שקובע כמובן היא המסקנה בפסק הדין.
12. לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה את התערבותו של בית דין זה. על כן, עם כל ההבנה למצבה של המבקשת, אין מנוס מלדחות את הבקשה.
13. סוף דבר– הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' אלול תשע"ד (31 אוגוסט 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.