לפני ערעור על קולת העונש שגזר בית משפט קמא על המערער בתיק ת"ד 383-12-12 (כב' השופטת רות רז ).

העונש שגזר בית משפט קמא:

1. הארכת מע"ת בתיק ת"ד 2106-02-10 בן 7 חודשים בשנתיים נוספות.

2. פסילה בפועל לתקופה של 18 חודשים במצטבר לכל פסילה אחרת.

3. הפעלה בחופף של 6 חודשי פסילה מתיק ת"ד 2106-02-10.

4. 6 חודשי פע"ת ל-3 שנים.

5. קנס בסך 2500 ₪.

על פי כתב האישום בתיק נושא הערעור, המשיב נהג ביום 15.10.12 בזמן פסילה, לא ציית להוראות שוטר שהורה לו לעצור, המשיך בנסיעה שאינה מתאימה לתנאי הדרך, נהג בקלות ראש בכך שסטה מנתיב נסיעה ופגע בחומה ובעץ בצד הדרך. כתוצאה מהתאונה נחבל המשיב חבלה של ממש. המשיב נהג ללא רשיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה.

ביום 2.2.10 נגזר דינו של המשיב בגין בצוע עבירות תעבורה חמורות של עקיפה בדרך לא פנויה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, לפסילה בפועל למשך 4 שנים, מאסר על תנאי בן 7 חודשים למשך 3 שנים , בצוע עבודות של"צ. תוצאת עבירות תעבורה בתיק זה הייתה פציעתו הקשה של המשיב שנזקק לניתוחים, שיקום ארוך בבית חולים לווינשטיין, ונקבעה לו נכות 100%.

בתאונה זו נפצעו מעורבים נוספים.

בנימוקי הערעור:

1. בית משפט לא נתן משקל ראוי לחומרת העבירות ונסיבותיהן.

2. המשיב נוכח עברו, מהווה "פצצה מתקתקת", נעדר גבולות מתקשה לקבל סמכות כפי שעולה מהתסקיר שהוגש בעניינו.

3. קיים סיכון של ממש להישנות בצוע עבירות

המלצות שרות מבחן עומדות בסתירה בולטת לנתוניו האישי ים, הארכת מאסר על תנאי בנסיבות המשיב הינה "פרס"

4. העונש שנגזר חורג לקולא באופן קיצוני מרף הענישה הראוי, והנוהג בעבירות תעבורה של נהיגה בזמן פסילה עליו הורו בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון.

מפנה לבג"צ 5206/06 חכמון נ' הממונה על עבודות שרות (פורסם בנבו)

5. בית משפט קמא טעה משנתן משקל עודף לאינטרס המשיב ללא נימוק ממשי, ולא נתן משקל ראוי לאינטרס הציבורי – נפגעי העבירה.

6. המסר מגזר דין בית משפט קמא הינו שגוי אין בו הרתעה לא ליחיד ולא לרבים.

באת כח המשיב:

1. אין להתערב בגזר הדין.

2. קצין מבחן מציין בתסקירו, כי שליחה למאסר תפגע במצבו, עשויה להוביל להידרדרות נוכח העדר עבר פלילי, שכן, מדובר בבחור שכנגד כל הסיכויים לא הדרדר לעולם הפשע על אף נסיבות חייו והסביבה בה גדל.

3. אין למשיב עבר תעבורתי למעט התאונה הקודמת בה לקח אחריות ביצע של"צ והורחק ל-4 שנים מהכביש.

4. בעבירות נשוא ערעור זה, המשיב רק רצה להכניס רכבו לחניה ואז משהגיעו שוטרים המשיב נלחץ והרוע התפתח כפי שהתפתח, אך לא מדובר בעבריין מועד.

5. ההלכה הינה , כי ערכאת ערעור לא תתערב בגזר דין, מקום שהעונש אינו חורג במידה משמעותית, ואין זה המקרה שלפנינו.

לגופו של ענין, ולא במעט לבטים , הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

1. המשיב, בחור צעיר מחזיק ברשיון נהיגה משנת 2004, קודם לביצוע עבירות תעבורה נשוא הערעור ביצע המשיב עבירה קודמת של תאונת דרכים שתוצאתה חבלות קשות למעורבים כולל למשיב עצמו כאמור ברישא להחלטה זו.

במסגרת העונש בגין אותה תאונה, לאור פציעתו הקשה של המשיב באותה תאונה , ונסיבות חייו, גזר בית משפט עונש מתון על המשיב, 7 חודשי מאסר על תנאי , פסילה בפועל ל – 4 שנים, ועבודות של"צ.

2. עבירות התעבורה בתיק הערעור, תחילתן, ברצונו של המשיב להזיז את רכבו מספר מטרים בודדים שלא יפריע לרכב השכן, כך לדברי המשיב, וסופן בריחה מרכב שנסע מולו( רכב בו נסעו השוטרים), נהיגה במהירות אבוד שליטה , כניסה בעץ, ומנוסה רגלית מהרכב, עד שנתפס על ידי השוטר שמצא אותו פצוע.

3. המשיב ידע שהוא נמצא בפסילה. המשיב נושא בגופו תוצאות תאונה קודמת לה גרם, בעטיה נפסל מנהיגה ל – 4 שנים, והוא בעצומה של ריצוי הפסילה. המשיב ידע שהוא פסול/אסור בכל נהיגה שהיא. גם לא של מטרים בודדים.

נקל להניח, כי אילו האירוע היה מסתיים בנהיגה של מספר מטרים בודדים רק כדי להזיז הרכב שלא יפריע, היה מקום לעונש מתון. אך אין כל צידוק להתפתחות האירוע כפי שהתפתח.

משידע המשיב היותו בפסילה, ונלחץ לדבריו מנוסעי הרכב שהגיע מולו, ובהנחה שלא שמע כריזה, היה עליו לצאת מהרכב ולהתרחק. ואם אכן הייתה כריזה, בוודאי שהיה עליו לצאת מהרכב ולציית לשוטר.

בכל מצב, אין לקבל הנהיגה שהתפתחה לאחר הזזת הרכב במספר מטרים, ולהתייחס אליה בגישה סלחנית.

4. אני מקבלת כל האמור בתסקיר, אך האמור בו הוא רק צד אחד של המטבע, קרי האינטרס הפרטי של המשיב.

אל מול אינטרס המשיב, יש ליתן משקל לאינטרס הציבורי .

אחריותו של בית המשפט וחובתו של בית המשפט היא לבטחון כלל המשתמשים בדרך. למיגור עד כמה שניתן תאונות דרכים ונהיגה עבריינית.

כל אחד מיחיד הציבור , הרך הנולד ואחרון הקשישים וכל אלה שבתווך זכאים להגיע בשלום למחוז חפצם ולחזור בשלום למעונם. שאיפה זו בנפשנו. ותוגשם באמצעות מאבק בתאונות הדרכים וחינוך לנהיגה נכונה ובטוחה ,מאבק זה מוצדק וייושם באמצעות ענישה הולמת ולאור תיקון 113 לחוק.

העיקרון המנחה בשיקולי הענישה הוא עיקרון ההלימה , לפיו יש לקבוע יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשם המשיב ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

5. המשיב שלפני במסגרת ענישה קודמת בתיק ת"ד 2106-02-10 זכה לרחמי בית המשפט, לא נשלח למאסר בפועל, אלא, למאסר על תנאי בן 7 חודשים ופסילה בת 4 שנים.

האם אלה הנסיבות המצדיקות הארכת המאסר על תנאי ? האם למקרה כזה כוון המחוקק בהוראת סעיף 56 לחוק העונשין?

הגעתי לכלל דיעה כי לא לכך כוון המחוקק.

משקלו של האינטרס הציבורי במקרה זה על העליונה. אין מקום לחסד נוסף על זב שניתן למערער במסגרת תיק 2106-02-10.

סוף דבר, אני מתערבת בעונש ברכיב המאסר בלבד, אני גוזרת על המשיב מאסר בפועל בן 8 חודשים, אני מפעילה מאסר על תנאי בן 7 חודשים מתיק 2106-02-10 בחופף לעונש שנגזר.

יתר רכיבי גזר הדין בעינם.

ניתן היום, כט' טבת תשע"ו, 10 ינואר 2016, במעמד המערער וב"כ הצדדים