זוהי בקשת הנאשם להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות.

ביום 26.8.14 הוגש כתב אישום כנגד הנאשם בגין עבירת חנייה, התיק נקבע לדיון ליום 11.2.15 ובהעדר התייצבות הנאשם, ניתן ביום 22.2.15 פסק דין בהעדר התייצבות.

הנאשם הגיש בקשה לביטול ובהסכמת המאשימה בוטל פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות והתיק נקבע לדיון ליום 24.6.15.

במועד זה ולאחר ביצוע ההקראה, במעמד הצדדים נקבע התיק לדיון הוכחות לפניי ליום 2.12.15, כאשר הנאשם הוזהר בדבר חובת התייצבותו לדיון ושאם לא יתייצב יכול שהמשפט יישמע בהעדרו.

הנאשם לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ליום 2.12.15 ובשעה 14:16 כשלוש שעות לאחר המועד שנקבע לתחילת הדיון, מצאתי לשמוע את העד שהתייצב לדיון, הנאשם הורשע ודינו נגזר.

ביום 1.2.16 כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בענייננו, עתר הנאשם לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות, בטענה שבמועד זה היה חולה ולא יכול היה להתייצב, הנאשם צירף אישור מחלה, אשר הונפק רק ביום 5.1.16, ממנו עלה כי הנאשם היה חולה ביום 2.12.15.

אין בידי להיעתר לבקשה.

ראשית, אין המדובר בבקשה ראשונה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כי אם בבקשה שנייה. הנאשם, היה מודע לחובת התייצבותו לדיון ההוכחות ולכל הפחות היה עליו להגיש בקשה לדחיית מועד דיון ביום הדיון או למצער בסמוך לאחריו.

הנאשם מסיבותיו שלו בחר שלא לעשות כן.

למעלה מן הצורך דין הבקשה להידחות אף לגופן של טענות, לא מצאתי כי יש בטענת הנאשם שלפיה לא ניתן היה להבחין שמדובר במפרץ חניה, שכן השפה של המדרכה הייתה שבורה, אין בה כדי להוות הגנה ראויה ולקבוע כי לו היה מתייצב הנאשם לדיון לא היה מורשע בדינו, עוד מצאתי לאחר ששמעתי את עדות הפקח והתרשמתי מנכונות הדו"ח, כי יש מקום להרשיעו.

אשר על כן ובנסיבות העניין, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ו, 02 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.