1. זהו ערר על החלטת בית משפט שלום בת"א (כב' השופט אבינור) מיום 21.8.14 לפיה הורה בית המשפט קמא על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים כנגדה, ודחה עתירה לשחרורה ללא תנאים מגבילים.

2. כנגד העוררת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של תקיפת חסר ישע ותקיפה סתם וזאת בעת שהיא סעדה את אמה שאושפזה בבית חולים שעה שהכרתה של האם היתה מעורפלת, היא תקפה את אמה בכך שהאכילה אותה במזון מוצק בניגוד להנחיות הצוות הרפואי שהסביר לעוררת כי הדבר עלול לסכן את חייה של האם, וחרף זאת המשיכה להאכיל את אמה במזון מוצק עד אשר גרמה לה לחנק עד אשר הצוות הרפואי נאלץ לבצע

פעולות החייאה של הנשמה ושאיבת המזון מריאותיה של האם.

בשל מעשים אלה, חלה התדרדרות במצבה של האם והיא הורדמה והונשמה.

גם בהמשך למעשים אלה, נטען שהעוררת תקפה את אמה על ידי כך שמרחה את גופה במשחה שאינה מיועדת למריחה על הגוף ועקב מעשים אלה התבקשה על ידי הצוות הרפואי לעזוב את המחלקה אך היא סירבה לעשות כן.

3. לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצרה עד תום ההליכים המשפטיים כנגדה, כאשר המשיבה מפרטת בבקשה את הראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת (ראה סעיף 4 לבקשה על פירוט הראיות כולל דברי העוררת עצמה שהכחישה את המיוחס לה בכתב האישום אך הוסיפה וציינה "שום דבר לא יפריד בעולם ביני לבין אמא שלי".

חוות הדעת הפסיכיאטרית:

4. נוכח בעיותיה הנפשיות של העוררת, בית המשפט קמא הורה על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית של הפסיכיאטר המחוזי וזו הוגשה ביום 11.8.14.

חוות הדעת פרטה באריכות וביסודיות את מצבה הנפשי של העוררת ובפרק הסיכום צויין שהיא מאובחנת ה"לוקה בסכיזופרניה פרנואידית" עוד הוסיף הפסיכיאטר המחוזי שלאורך שנים לא היתה במעקב פסיכיאטרי ולא נטלה טיפול תרופתי.

בשנת 2006 לא הסכימה ליטול טיפול תרופתי וניתקה קשר עם המרפאה.

באשר למצבה הנפשי נכון להיום, ציין הפסיכיאטר המחוזי "...נמצאת במצב פסיכוטי פרנואידי המלווה בהתנהגות חסרת שיפוט. מאחר והנאשמת מנוהלת על ידי מערכת מחשבות שווא אין ביכולתה להבחין מי לטובתה ומי לרעתה, היא אינה מסוגלת לעקוב באופן יעיל אחרי ההליכים המשפטיים.

אינה כשירה לעמוד לדין".

לגבי מצבה הנפשי ביום ביצוע העבירות, ציין הפסיכיאטר המחוזי "לא ידעה להבחין בין טוב לרע ובין אסור ומותר ולא היתה אחראית למעשיה. לאור מצבה הנפשי של הנאשמת וחוסר תובנה מוחלט למצבה והתנהגותה הפסולה, שבגינה נעצרה אנו ממליצים על צו אשפוז".

טיעוני הסניגור בבית משפט קמא:

5. בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, הצהיר עו"ד מורנו בשם העוררת שחרף העובדה שהיא אינה אחראית למעשיה ואינה יודעת להבחין בין טוב לרע, אך היא מבקשת להמשיך בהליכים.

עוד הצהיר הסניגור, "מוסכם כי יש ראיות הקושרות אותה לביצוע מעשה" ראה עמוד 4 לפרוטוקול מיום 21.8.14 בשורה 10. הסניגור הוסיף וציין שישנה הסתייגות אחת והיא לעניין היסוד הנפשי.

הסניגור הפנה להחלטתו של כב' השופט זילברשטיין בבש"פ 464/16 שקבע כי ככל שיש חוות דעת המורה כפי שמורה בענייננו אי הכשירות לעמוד לדין גורעת מעוצמת הראיות.

הסניגור הוסיף וטען שעולה מחוות הדעת הרפואית שיש כאן טענה מאוד קיצונית של הגנה מן הצדק ושכתב האישום שהוגש הוא על גבול המקומם.

עוד הוסיף וציין הסניגור שהעוררת מסורה לטיפול באמה, השוהה איתה באורח קבע, יום יום ולילה לילה.

הצוות הרפואי הבחין הבחן היטב בסימנים שמעוררים סימני שאלה לגבי התנהגותה והתנהלותה של העוררת, אך התעלם במשך שלושה שבועות ממעשיה של העוררת ומכאן טענת ההגנה מן הצדק הואיל וכל הצוות הרפואי והצוות המטפל הינו אשם במה שקרה למתלוננת.

לבסוף, טען הסניגור שניתן להסתפק בצו הרחקה לעוררת שלא תתקרב לאם, אך היא אינה יכולה להמציא ערבות צד ג' וזו האופציה היחידה שעומדת לעוררת.

החלטת בית משפט קמא:

6. בית משפט קמא בהחלטה מנומקת מאותו יום ניתח את התשתית הראייתית, את עילת המעצר והאפשרות לקביעת ערובה בתנאי שחרור.

בית המשפט הגיע לכלל מסקנה שתשתית ראייתית קיימת כנטען על ידי המשיבה, דחה את טענת הסניגור בדבר העדר יסוד נפשי נדרש לגיבוש האחריות הפלילית לפחות בשלב זה של הדיון קבע קיומה של עילת מעצר. הוסיף וציין שהיה ראוי בנסיבות אלה להורות על הפסקת הליכים, אולם העוררת עומדת על זכותה לנהל את ההליך ומתנגדת להפסקתן של אלה.

בית המשפט קבע שהואיל והעוררת אינה מציעה חלופת מעצר, הרי אין מנוס מלהורות על מעצר עד תום ההליכים.

טיעוני הסניגור בעבר:

7. בדיון הראשון שהתקיים בערר, חזר ב"כ העוררת על עיקר טיעוניו בפני בית משפט קמא, הוסיף וציין שהוא מייצג את רצונה של העוררת, בכוונתו לשקול פניה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית פרטית רק בהמשך ההליך המשפטי, אם הסניגוריה הציבורית תמצא לנכון לעשות כן. הפנה להחלטות של הוועדה הארצית לאתיקה של לשכת עורכי הדין בשתי החלטות שגיבו את עמדתו הנוכחית של הסניגור לעתור בשם מרשתו להמשך ההליכים המשפטיים ולהתנגד להפסקת ההליכים ועתר לשחרורה של העוררת בתנאי הגבלה של הרחקה לחלוטין של בית החולים, ומשום העובדה שאין לה יכולת להמציא ערבות צד ג', עתר לשחרורה בערבות עצמאית בלבד.

הסניגור הוסיף וציין שמדובר במסוכנות הנשקפת לאדם ספציפי ומסוים ומכאן שניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות צו הרחקה.

ב"כ המשיבה הפנתה את בית המשפט פעם נוספת לראיות לכאורה הכוללות הודעות של שלושה אנשי צוות של בית החולים שפנו אל העוררת מספר פעמים, ביקשו ממנה שתפסיק את מעשיה מאחר והיא מזיקה לאמה אך זו ציינה בפניהם ששום דבר לא יפריד בינה לבין אמה, הוסיפה וציינה שעמדת העוררת ובא כוחה היא חריגה הואיל וזו חותרת נגד המלצת הפסיכיאטר המחוזי להפסקת ההליכים כנגד העוררת.

אפשרתי גם לעוררת לומר דבריה במהלך הדיון, וזו ציינה בפניי שהיא מוחזקת בשב"ס בתנאים רגילים, ללא קבלת כל טיפול תרופתי וללא שהיא תוחזק במחלקה סגורה או במב"ן.

הוריתי על כן לסגנית מפקדת בית המעצר, בית סוהר ניצן, ולרופאת בית המעצר למסור התייחסות לגבי תפקודה של העוררת בבית המעצר.

ממכתב של סגנית מפקדת בית סוהר ניצן, צוין שהיא שולבה באגף בתא פיקוח עם מצלמה, הוסיפה וציינה שנשים לא מוחזקות במב"ן, הפנתה לחוות דעת דר' מרגוליס, על פיה העוררת אינה מקבלת שום טיפול תרופתי קבוע.

8. בדיון האחרון שהתקיים בפניי, חזר הסניגור על טיעונו, הגיש לבית המשפט קלסר ובו פסיקה ומאמרים שתומכים בעמדתו שאין לקבוע מסוכנות בדרגה גבוהה, חרף האמור בחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, הפנה פעם נוספת להחלטתו של כב' השופט זילברטל בדבר העבירה מעוצמת הראיות נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית לפיה העוררת אינה מבחינה בין טוב לרע, הדגיש את העובדה שלטעמו אין כלל עילת מעצר שעומדת כנגד העוררת ועל כן, ראוי שבית משפט זה יורה על שחרורה בערבות עצמית בלבד.

ב"כ המשיבה חזרה על עמדתה העקרונית שבהעדר חלופת מעצר לא ניתן להשיג את מטרת המעצר, היינו, מניעת סיכון חוזר על בטחונה ועל חייה של אם העוררת, אין מקום להורות על שחרור בנסיבות של העדר כשרות מהותית וחוסר יכולת לעקוב אחר ההליכים המשפטיים, כאשר המשיבה נכונה לשקול שחרור בתנאים מגבילים של חלופת מעצר.

דיון והכרעה:

9. אכן, מדובר במקרה חריג שמעורר מספר תהיות וקושיות גם בפן העובדתי וגם בפן המשפטי.

טיעונו של הסניגור בדבר גריעה בעוצמת הראיות כתוצאה ממחלת נפש ואי כשרות מהותית, היא מסוג הטענות שבית משפט יכול להתחשב בהן גם בשלב מעצר עד תום ההליכים ולא רק בשלב התיק העיקרי, אם יש להן תימוכין על ידי איש מקצוע, ולא על ידי העלאת טענה שאין לה כל בסיס מקצועי.

עובדה היא שבית המשפט העליון בפרשת פלוני בבש"פ 4706/12 פלוני נ' מדינת ישראל (21.6.2012), שניתן על ידי כב' השופט זילברטל שהתייחס לסוגיית עוצמת הראיות באותו מקרה, אלא קבע:

"חוות דעת כאמור, כשלעצמה, אינה מוליכה למסקנה כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה עד כי הנאשם זכאי להשתחרר למעצר, שחרור מלא ללא תנאים, אלא כי עוצמתן פחותה, ובמקרה המתאים יש בכך כדי להביא לשחרור לחלופת מעצר".

צא ולמד, שגם אליבא דפסיקת בית המשפט העליון הרי ייתכן שמצבו של נאשם שנקבע לגביו שהוא אינו יודע להבחין בין טוב לרע ואינו כשיר לעמוד לדין, כדי לגרוע מעוצמת הראיות, ובמקרים חריגים אף להביא לשחרורו לחלופת מעצר.

במקרה שבפניי, אין חולק בדבר העובדה שהמשיבה אינה עומדת על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים כנגדה, אלא עותרת באופן מפורש לבית המשפט להורות על שחרורה בתנאים מגבילים שיבטיחו את בטוחנה של המתלוננת, שחייה הועמדו בסכנה של ממש נוכח מעשי העוררת.

לא רק מעשי העוררת מהווים עילת מעצר, אלא שנוכח מצבה הנפשי כעולה מחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, דבריה של העוררת עצמה והתעקשותה להמשיך ולטפל באמה כאשר היא מציינת שדבר בעולם לא יפריד בינה לבין אמה, בעוד שמעשיה סיכנו סכנה של ממש את חיי האם – דברים אלה מעצימים את הסכנה הנשקפת לחיי האם מהעוררת.

עתירת הסניגור לשחרורה של העוררת בערבות עצמית מאיינת כל אפשרות לפקח על תנועותיה של העוררת, שמא זו תממש את הצהרתה המפורשת לקשר בלתי ניתק בינה לבין האם, כאשר היא הצהירה כאמור שבכוונתה לחזור ולטפל באם ויהי מה.

התנהגות העוררת בבית החולים מלמדת גם היא על אובססיביות בלתי נשלטת להמשך טיפול באם, שהרי, אנשי הצוות הרפואי שמסרו הודעות במשטרה העידו על כך שהם ביקשו מהעוררת פעם אחר פעם להפסיק את מעשיה, מאחר ואלה מציקים למתלוננות ועלולים לסכן את חייה של המתלוננת, אך העוררת התעלמה מפניות אלה והמשיכה כאמור במעשיה, עד אשר אנשי הצוות הרפואי לא יכלו לסבול את מעשיה של העוררת, הכל כמפורט בהודעות.

10. מי כף יתקע לידינו שבמידה והעוררת תשוחרר ללא תנאים מגבילים, ללא ערבות צד ג', ללא פיקוח, ללא הצגת כתובת מגורים שבה תשהה, שהיא לא תחזור על מעשיה ותסכן פעם נוספת את חייה של המתלוננת?

אם סכנה זו היא ממשית בעניינו של נאשם כשיר לעמוד לדין, אך אובססיבי שלא מסוגל לנתק קשר עם אחר, הרי מקל וחומר הדברים מקבלים משנה חומרה שעה שמדובר בעוררת שסובלת מאי כשרות מהותית, אינה יודעת להבחין בין טוב לרע, לא מבינה את ההליכים המשפטיים, סובלת ממצב פסיכוטי, אינה מסוגלת לעקוב אחר ההליכים המשפטיים ואינה כשירה לדין.

אילו היתה כאמור העוררת מציעה חלופת מעצר, או ערב מפקח, או אפילו כתובת מגורים שבה תשהה בתקופת שחרורה, נכון היה לשקול שחרורה לחלופת מעצר. אך בהעדר כל אלה, הרי אין כל מקום להורות על שחרורה של מי שסובלת ממחלת נפש ואינה כשירה לעמוד בדין, כאשר השחרור יתבצע בערבות עצמית בכתובת לא ידועה, והחשש אז יהיה יותר ממשי שהיא תחזור לדירת המגורים של האם (דירה בה היא התגוררה עד כה) או תגיע לבית החולים לצד האם בהעדר כל מקום אחר שבו היא תשהה.

11. עתירתו של הסניגור לשחרור העוררת ללא תנאים וערבויות מעבר לערבות עצמית, היא עתירה שאינה עומדת במבחן המציאות ועלולה לא רק לסכן את חייה של המתלוננת אלא שלטעמי, מעמידה את העוררת עצמה בפני סיכונים לא מעטים.

העוררת התגוררה עד כה בבית אמה, בדירה ששייכת לאם, הסניגור מודע לכך וחרף זאת עתר לשחרורה תוך מתן צו הרחקה. הסניגור לא הצהיר על כתובת מגורים שבה תשהה העוררת במידה ותשוחרר.

כאשר מדובר בעוררת בת 51 שאף בני משפחתה אינם מוכנים לחתום ערבות צד ג', אין לה כתובת מגורים, אין לה כתובת לשהות בה, סובלת כאמור ממחלת נפש ואינה יודעת להבחין בין טוב לרע, הרי הדעת נותנת שהיא לא תוכל לכלכל את צעדיה, לא תוכל לקיים את עצמה ותתקשה במציאת קורת גג או מי שיספק את צרכיה הבסיסיים.

חשש זה מתעצם נוכח עמדתה העקבית של העוררת שמסרבת לקבל כל טיפול תרופתי, כך עולה מחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי לגבי התנהגותה בעבר וכך עולה מהעת האחרונה שעה שהעוררת הצהירה באופן מפורש, גם בפני בית המשפט וגם בפני הצוות הטיפולי על סירובה העקרוני לקבל טיפול תרופתי, טיפול שיכול אולי היה להועיל לה או לכל הפחות להפחית את מידת המסוכנות הנשקפת ממנה במידה ותשוחרר.

כל עוד אין בפני בית המשפט חוות דעת נוגדת מטעם גורם פסיכיאטרי, בית המשפט יכול להתבסס רק על חוות הדעת הפסיכיאטרית היחידה שעומדת לנגד עיניו וממנה עולה תמונה של מי שאינו מסוגל לעקוב אחר ההליכים המשפטיים, מי שאינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, מי שסובל ממחלת נפש פעילה, מי שמתעקש לא לקבל טיפול תרופתי, מי שהצהיר שדבר בעולם לא ימנע ממנו מלחדש את הקשר עם המתלוננת, מי שאין ביכולתו אף להצהיר על כתובת מגורים בה ישהה, מי שאינו יכול להמציא ערבות צד ג' ומי שאינו יכול להציע חלופת מעצר הולמת וראויה – ומכאן שאין בידי בית המשפט לקבל את עתירת הסניגור להורות על שחרורה של העוררת ללא כל תנאים שיבטיחו את מטרת המעצר.

מכאן, שהחלטת בית משפט קמא על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים, בנסיבות כפי שפרטתי עד כה היא החלטה ראויה ומידתית ואין מקום להתערב בה, ועל כן דין הערר להידחות, וכך אני מורה לעשות.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות את הערר.

תם ולא נשלם, לא אוכל לסיים החלטה זו בלא להתייחס לטיעוני הסניגור בסוגיה העיקרית של זכות נאשם להתנגד להפסקת הליכים חרף חוות דעת פסיכיאטרית הממליצה לעשות כן, ולמספר סוגיות הנגזרות מסוגיה זו.

תפקידו של הסניגור בהליכים מכוח סעיף 170 לחסד"פ:

12. באיזו מידה על בית המשפט לכבד את רצונו של נאשם שמתעקש על אי הפסקת ההליכים המשפטיים כנגדו, חרף חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי בדבר מחלתו הנפשית של אותו נאשם, אי יכולתו של הנאשם לעקוב אחר הליכים משפטיים, אי יכולתו לעקוב בין טוב לרע ופגם מהותי אצל אותו נאשם. שאלה זו כרוכה בעיני גם לשאלת תפקידו של הסניגור בתהליך מכוח חוק טיפול בחולי נפש ביחד עם סעיף 170 לחסד"פ.

ראשית אזכיר את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כך:

"(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור."

יש שני אלמנטים הרלוונטים לענייננו בהסדר הקבוע בסעיף 170 לחסד"פ:

א. הסעיף מעניק את שיקול הדעת אם לבקש את בירור האשמה, אם לאו, לסניגור ולא לנאשם. מדובר בניסוח יוצא דופן בחוק שעוסק בסדרי דין, וביניהם, הסדרים רבים שנועדו להגן על זכויותיו של נאשם. הרציונל להבדל זה ברור על פניו, שכן זה סעיף העוסק בזכויותיו של נאשם שנקבע על ידי פסיכיאטר מחוזי (במקרה של חוק טיפול בחולי נפש) כי "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות" (סעיף 6(א)(1) לחוק טיפול בחולי נפש). כך, בסיטואציה שנוצרת, אין עוד אפשרות לסמוך על שיקול דעתו של הנאשם בבחינת טובתו שלו, ובשל כך העביר המחוקק את ההכרעה באופן מפורש לידי סניגורו.

ב. המחוקק יצר מעין הסדר מיטיב עם הנאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין. כך, אם יבחר הסניגור להמשיך את ההליכים, ניתן רק לזכות את הנאשם, אך לא להרשיע אותו. לכאורה, אין לנאשם מה להפסיד מהמשך ההליכים - לכל היותר ישוב בית המשפט ויפסיק את ההליכים נגדו.

אלא שבענייננו, נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המשך ההליכים אינו משרת את העוררת, על אף שהיא זו שביקשה במפורש מסניגורה לבקש להמשיך את ההליכים. כך, אם יופסקו ההליכים, תעבור העוררת למסלול טיפול אזרחי באחריות הפסיכיאטר המחוזי - מה שעדיף מבחינתה בהרבה ממעצר עד תום ההליכים, שכפי שכבר קבעתי לעיל, בלתי נמנע במקרה זה.

גם לו היה מתקבל הערר בעניינה של המבקשת, נראה כי מצבה של העוררת היה רע ומר. כך, אם הייתי מקבל את הערר ומשחרר את העוררת, היא הייתה נותרת ללא קורת גג, ללא טיפול, וללא פיקוח - כל זאת מעבר לסכנה הברורה והמיידית לאמה של העוררת.

בע"פ 127/87 מצרי נ' מדינת ישראל (21.7.1987) ובעקבותיו לאחרונה ת"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' אשקר (9.1.2012) קבעו בתי המשפט כי על הסניגור "להפעיל" את מנגנון המשך ההליכים - כאשר הוא מאמין כי ביכולתו להוביל לזיכויו המוחלט של הנאשם על אף שהוא אינו מסוגל לקחת חלק בתהליך (פסקה ו' בעניין אשקר):

“בהתאם להלכת מצרי ברור כי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי נועד למקרה היחיד בו הסניגור סבור כי יוכל להוכיח שהנאשם חף מכל אשמה וכי התוצאה תהיה זיכויו המלא. בכל מקרה אחר, לרבות מקרה שבו בירור האשמה מוביל למסקנה כי הנאשם אשם בעבירה הפחותה בחומרתה, מחוייב בית המשפט להפסיק את הדיון ולהורות על הפסקת ההליכים”.

הסניגור המציא לבית המשפט שתי החלטות של וועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (החלטה 299/07 אתיקה מקצועית 26 (2008); והחלטה 2/11 אתיקה מקצועית 43 (2011)), מהן משתמעת עמדת וועדת האתיקה לפיה גם במקרים כאלה, חובת הסניגור להישמע להוראות מרשו גוברת על חובתו האזרחית לנהל את ההליך באופן שהוא רואה לנכון לטובת האינטרס של הלקוח, ולהתחשב בסכנה שהלקוח מהווה לעצמו ולאחרים.

עמדה זו של וועדת האתיקה, כפי שעולה במפורש מהחלטה 2/11, היא עמדה שאולי מחייבת את הסניגור בכל הנוגע לחובתו כלפי הלקוח, אך לבטח אינה יכולה לשמש בסיס איתן לעמדה עקרונית לבית המשפט, שעה שזה נדרש לסוגיה של איזון בין זכויותיו של הנאשם להמשך הליכים משפטיים כנגדו חרף חוות דעת פסיכיאטרית שקובעת שהוא אינו כשיר לעמוד לדין; לבין האינטרס של שמירה על חייו ובטחונו של מתלונן שנפגע ועלול להיפגע מנאשם שכזה, וגם לאינטרס של הנאשם עצמו, שאולי עמדתו תפגע בו עצמו מבלי שיהיה מודע לכך (כך, בפסקה 5 להחלטה):

"מובן שהעמדה אינה מחייבת את בית המשפט ומובן, שכתמיד וגם במסגרת ההתנגדות בשם לקוחו, מחובתו של עורך הדין שלא להטעות את בית המשפט (למשל, אל לסניגור [להעלות – ח' כ'] טענות של עובדה התומכות בעמדת הלקוח אם הוא יודע שאינן נכונות). אולם חובה זו אינה שונה במקרה זה מכל מקרה אחר בו טוען עורך דין בפני בית משפט."

בסיום ההחלטה נוספה הפסקה הבאה (שם, בפסקה 6):

"חשוב להבחין בין עמדה שמציג עורך דין כרצון הלקוח לבין הצגת הטענה כמעין חוות דעת בשמו שלו (של עורך הדין). ברי הדבר שעורך הדין אינו מעיד מטעם לקוחו אלא טוען בשמו, וכך נכון לפרש את דבריו בדיון."

לדעתי, לנוכח הניסוח הספציפי של סעיף 170(א) לחסד"פ, המעניק לסניגור באופן אישי וספציפי את שיקול הדעת אם לדרוש להמשיך את ההליכים, מוטלת עליו החובה לבחון את הדברים בראייה מקצועית העצמאית מדעתו של הלקוח, שנקבע כי אינו מסוגל להבין את ההליכים המשפטיים המתקיימים בעניינו. כך, להבנתי, רק אם ישתכנע הסניגור כי ביכולתו להמשיך בהליך באופן המשרת את האינטרס של לקוחו, עליו להפעיל את סמכותו ולעמוד על המשך ההליכים בתיק.

בנסיבות שנוצרו, בהן סניגורה של העוררת, עומד על המשך ההליכים בתיק - אך ורק מכיוון שזה רצונה המפורש של מרשתו - נשאלת השאלה: איזה משקל על בית המשפט ליתן, אם בכלל, לרצונו של נאשם שהוגשה לגביו חוות דעת פסיכיאטרית חד משמעית בדבר אי יכולתו לעקוב אחר הליכים משפטיים ואי יכולתו להבחין בין טוב לרע, שסובל ממצב פסיכוטי פרנואידי?

כאמור, אין דעתי כדעת הסניגור בעניין זה.

בית המשפט אינו כבול בחוות דעתה של וועדת האתיקה שבאיזון בין חובותיו השונות של הסניגור, בחרה בהעדפת חובתו של הסניגור כלפי הנאשם. נקודת המבט של וועדת האתיקה ושיקול הדעת שלה, מתבססים על איזון בין חובותיו החוקיות השונות של הסניגור, וזו לא מצאה פגם או פסול בעמדת הסניגור שם - וככל הנראה לא הייתה מוצאת כל פגם בהתנהלות הסניגור בתיק דנא.

אולם, על בית המשפט מוטלת החובה במישור היותר רחב של בחינת האינטרסים הנוגדים.

מימוש זכותו של נאשם להמשך הליכים משפטיים כנגדו אל מול חוות דעת פסיכיאטרית שקובעת שנאשם כזה ייתכן ואין לו שיקול דעת עצמאי שנובע ומתבסס על מסכת שיקולים רציונאלית ואמיתית, שהיא תולדה של מחשבת תחילה ובחירה בין אפשרויות שונות.

סבורני שסוגיית זכותו של נאשם שהוגשה לגביו חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי לפיה הנאשם סובל ממחלת נפש, אינו יודע להבחין בין טוב לרע, אינו יכול לעקוב אחר ההליכים המשפטיים ואותו נאשם עומד על מימוש זכותו החוקית או שמא החוקתית להתנגד להפסקת ההליכים כנגדו - היא סוגיה נכבדה שמצריכה בחינה של המחוקק (והיא טרם זכתה להתייחסות בית המשפט העליון באופן ישיר). שכן, במקרה שבו הסניגורים רואים עצמם מחויבים לעמדת הנאשמים ויהי מה, ספק אם ראוי להיעתר לדרישה כזו שבאה מצד נאשם, שמחלת הנפש ממנה הוא סובל מאיינת במידה רבה את יכולת השיפוט שלו, כל עוד אין בפני בית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית אחרת, או שיש ביכולתו של אותו נאשם לערער את ממצאי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי.

לטעמי, אפשרות כזו ראוי שתשמר לנאשם, במידה והנאשם ממציא חוות דעת פסיכיאטרית שקובעת אחרת מחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי או שאותו נאשם מצליח לערער את ממצאי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי או בכל נסיבה אחרת שבית המשפט ימצא לנכון שהיא מצדיקה לעשות כן.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ד, 04 ספטמבר 2014, בנוכחות הצדדים.