התובע רכש מן הנתבעת דירה, ברח' דורני 4, דירה 14, פתח תקווה (להלן: "הדירה"), בהתאם להסכם מכר מיום 10.02.09. את החזקה בדירה קיבל התובע ביום 15.07.11.

לטענת התובע, בשנת הבדק אותרו ע"י נציגי הנתבעת ליקויים בדירה שכללו בעיות צנרת ורטיבות, דליפה בצינור גז שהוביל אל המרפסת, אריחי חיפוי מתפוררים ושבורים במרפסת ואריחים פגומים בכל הדירה.

לטענת התובע, חרף פניות רבות בכתב ובעל פה לגורמים הרלוונטיים, לא דאגה זו לטפל בתיקון הליקויים. עוד טוען התובע, כי שבעוד בעיית הצנרת בחדר האמבטיה תוקנה בחודש פברואר 2013, כל יתר הליקויים לא טופלו משך תקופה ארוכה.

בנסיבות האמורות, פנה התובע למהנדס פרטי לשם מתן חוות דעתו על הליקויים הקיימים בדירה. לאחר שבוצעה בדיקה של המהנדס את הדירה, ביום 22.03.13, הוצאה על ידו חוות דעת המצביעה על עשרות ליקויים בדירה.

התובע שב ופנה אל הנתבעת והעביר אליה את חוות דעת המהנדס.

חרף פניותיו המרובות, רק בחודש אוגוסט 2013 ביצעה הנתבעת עבודות בדירתו.

ביום 14.08.13, בוצע ביקור נוסף של מהנדס התובע וניתנה חוות דעת נוספת אודות ליקויים שנותרו בדירה.

לטענת התובע, רק בחודש מאי 2014 נסתיימו העבודות, פרט לתיקון אריחי החיפוי במרפסת, שלא בוצע כלל, אף שהנתבעת מודעת לליקוי הקיים בהם.

התובע עתר לחייב את הנתבעת לתקן את החיפוי במרפסת וכן לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי בסך 31,930 ₪, בין היתר בגין הפסד שכר דירה, שכן לטענת התובע, בכל התקופה בת 15 החודשים בה השתהתה הנתבעת בתיקון הליקויים, נגרם לו הפסד שכר דירה. לטענת התובע, הדייר שגר בדירה לא היה מוכן שתתבצענה העבודות בעודו מתגורר בה, ולאחר עזיבתו לא ניתן היה להשכיר את הדירה לאף דייר אחר.

כן, עתר התובע לחייב את הנתבעת בשכ"ט המהנדס, בסך 1870 ₪.

מנגד, טענה הנתבעת כי תביעתו של התובע היא קנטרנית וכי הוא מבקש להתעשר שלא כדין על חשבונה. לטענת הנתבעת, נתגלו בדירה ליקויים וכולם תוקנו לשביעות רצונו של התובע. למרות תיקון הליקויים, כבר בשנת 2013, נמנע התובע – משיקוליו הוא, מלהשכיר את הדירה, וכל אותה העת התגורר בה בנו. כן, נטען כי העבודות לתיקון הליקויים הסתיימו בתוך 8 ימים בלבד.

בדיון שהתקיים בפני העידו התובע ובנו וכן נציג הנתבעת, מר גיא שני.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל אך בחלקה. ואלו נימוקיי:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 22.08.13, נחתם ע"י בנו של התובע דו"ח "אישור לקוח" שנערך ע"י החברה המבצעת מטעם הנתבעת, ובה פירוט של כלל הליקויים שהיו קיימים בדירה.

מן הדו"ח האמור עולה, כי נתגלו ליקויים רבים בדירה.

מדו"ח המהנדס מיום 14.08.13, אני למדה כי בעת ביקורו השני של המהנדס עדיין היו קיימים בדירה ליקויים משמעותיים, וכי אלו תוקנו רק באותם ימים, שבין הביקור ועד ליום 22.08.13.

אני דוחה את טענת נציג הנתבעת, לפיה הליקויים שהיו קיימים בדירה היו אסתטיים בלבד, שכן מאותו דו"ח "אישור לקוח", עולה בבירור שהליקויים כללו סדקים בחדרים שונים בדירה (אם לא בכולם), פירוק ריצוף בחדר השינה ובמקלחת, לצורך תיקוני צנרת וייבוש רטיבות ולאחר מכן ריצופם מחדש, פירוק אריחים פגומים וחיפוי מחדש.

מאידך, אני דוחה טענת התובע, כי עבודות התיקון נסתיימו רק בחודש מאי 2014, שכן מן הדו"ח עולה כי כל התוקנים בוצעו עד ליום 22.08.13, למעט – תיקון צינור הגז במרפסת, שאין מחלוקת שתוקן רק בחודש מאי 2014, ותיקון החיפוי במרפסת, שאין מחלוקת שלא בוצע.

נציג הנתבעת, בעדותו בפני, לא חלק על כך שהיה עיכוב בביצוע התיקונים הנדרשים. ההסבר שניתן על ידו היה, כי הקבלן המבצע עזב את הפרויקט במהלכו ובמפתיע, וכי בשל כך נדרש לנתבעת פרק זמן ארוך יותר כדי לבצע את העבודות.

לדידי, טענה זו אינה יכולה לשמש טענת הגנה ראויה.

הנתבעת היא האחראית הישירה כלפי התובע, מכח ההסכם ביניהם.

מן התכתובות שצורפו לכתב התביעה עולה, כי התובע פנה לכל גורם רלוונטי בנתבעת, פעם אחר פעם וכי למשך כל התקופה שבין חודש פברואר 2013 ועד לחודש אוגוסט 2013 נפלו פניותיו על אוזניים ערלות.

לנתבעת, להבדיל מן התובע, יש שליטה ביחס לחברות הקבלניות עימן היא בוחרת להתקשר, ואם חברה קבלנית עוזבת פרויקט והדבר מוביל לעיכובים, אין התובע צריך לספוג את הנזק כתוצאה מכך. ככל שסבורה הנתבעת שיש לה עילה כלפי אותה חברה קבלנית, תפעל למצות זכויותיה עפ"י דין, אך היא וודאי אינה יכולה לגלגל זאת לפתחו של התובע.

גם לעניין תיקון צינור הגז במרפסת רק בחודש מאי 2014, לא נמצא הסבר ראוי בפני נציג הנתבעת.

אכן, אין מדובר בתיקון חיוני לחיי היום יום, כצינור גז או מים במטבח, אך עדיין המדובר בהפרה של הנתבעת את ההסכם כלפי התובע, אשר פגמה משמעותית בהנאתו מן הדירה.

זאת ועוד, עפ"י דו"ח "אישור הלקוח", מיום 22.08.13, ביחס ל"מרפסת שמש הורים" נכתב כי "יש עוד כתמים הספוגים בתוך הקרמיקות", זאת לאחר שנעשה ניסיון ע"י הנתבעת לנקות כתמים אלו, ללא הצלחה. לא הוסבר ע"י הנתבעת מדוע עד היום לא תוקן ליקוי זה.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת טענתו של התובע ביחס לעיכוב בלתי סביר בתיקון הליקויים שהתגלו בדירה ובאשר להיותם ליקויים משמעותיים ולא קוסמטיים בלבד. כן, אני מקבלת טענתו, כי עד היום לא תוקנו חיפויי המרפסת בניגוד להתחייבותה של הנתבעת.

ומכאן, לסעדי התביעה:

1. אני מקבלת עתירת התובע לחייב את הנתבעת לתקן את חיפויי המרפסת ובמידת הצורך להחליפם, שכן מן הראיות עולה שליקוי זה לא תוקן ע"י הנתבעת, למרות שעובדה זו צוינה בדו"ח "אישור הלקוח" מיום 22.08.13.

2. אני מוצאת דרישתו של התובע לחייב את הנתבעת לשלם את עלות שכר המהנדס, כמוצדקת.

כפי שפורט לעיל, מן הראיות עולה כי התובע נאלץ לפנות למהנדס לבדיקת הליקויים בדירתו, לאחר שפניותיו אל הנתבעת בנושא הליקויים העלו חרס בידיו.

3. באשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בין אובדן שכר דירה למשך 15 חודשים– דינה להידחות. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין עזיבת הדייר, בחודש פברואר 2013 לבין הליקויים בדירה, שכן הדייר עזב לאחר שנסתיימה תקופת הסכם השכירות. טענת התובע, כי הדייר לא הסכים להישאר בשל העבודות שהיו צפויות להתבצע בדירה, נטענה בעלמא. גם הטענה בדבר אובדן הזדמנויות להסכם שכירות עם דיירים פוטנציאליים, לא הוכחה. כמו כן, אין מחלוקת כי בנו של התובע התגורר בדירה למשך התקופה הרלוונטית ובכך חסך תשלום דמי שכירות עבור מגורים בדירה אחרת. משכך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין אובדן שכר דירה.

יחד עם זאת, סבורני כי יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין עיכוב בלתי סביר שחל בביצוע העבודות ואובדן הנאתו מן הדירה בתקופת העיכוב, בשים לב למהות הליקויים והיקפם וכן לתקופה שחלפה עד לתיקונם.

סוף דבר

הנתבעת תתקן את אריחי המרפסת בדירתו של התובע, ובמידת הצורך, תחליפם, בתוך 45 ימים מן המועד שיומצא לידיה פסק הדין.

הנתבעת תפצה את התובע בסך 1870 ₪, בגין שכרו של המהנדס, ובסך 7,500 ₪ בגין העיכוב בטיפול בליקויים ובגין אובדן הנאתו מן הדירה בתקופת העיכוב, סה"כ 9370 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין ניהול ההליך, בסך 750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המחוזי בתוך 15 ימים

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ה, 17 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.