לפני:

כב' השופטת אורית יעקבס

נציג ציבור (עובדים): מר ג'בארין מחמוד

נציג ציבור (מעסיקים): מרג'טאס אליאס

החלטה

1. במסגרת החלטה זו עלינו להכריע בבקשת התובע/הנתבע שכנגד (להלן:"התובע") לסלק את התביעה שכנגד אשר הגישה כנגדו הנתבעת/התובעת שכנגד (להלן:"הנתבעת").

2. רקע

בבסיס החלטה זו עומדת התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת, ביום 29/9/14, וזאת לאחר שהתובע הגיש תביעה, ביום 1/9/14, אותה העמיד על סכום של 69,452 ₪, בגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בשל התקופה בה עבד אצל הנתבעת, מחודש 6/05 ועד לתאריך 22/9/13 ובשל סיומה של תקופה זו.

התביעה שכנגד הועמדה על סכום של 17,717.82 ₪, המשקף את הנזק שגרם התובע, לנתבעת, לטענתה, בשל עבודתו הרשלנית ו/או חוסר זהירותו ו/או פזיזותו ו/או עצימת עיניו ו/או קלות דעתו, בתאריך 25/1/07, עת ביצע התקנה של סוללת גיבוי לאיתורן וגלאי לאיתורן במשאית שמספרה 23-631-59 (להלן:"המשאית").

וכך הוסיפה וטענה הנתבעת, במסגרת התביעה שכנגד:

א. כתוצאה מעבודה רשלנית זו הוצתה המשאית ונשרפה כליל תוך שהיא גורמת להצתת כבל של חברת בזק שהיה בסמוך למקום חניית המשאית.

ב. בעקבות אירוע השריפה הנ"ל (להלן:"האירוע"), הגישה חברת הראל -החברה המבטחת את המשאית, תביעה, במסגרת ת.א.51035/07 (להלן:"התביעה או ההליך בבית משפט השלום") כנגד הנתבעת ביחד עם חברת איילון, שהינה המבטחת של הנתבעת.

ג. בהסדר גישור מיום 16/11/10, שנערך בין חברת הראל לחברת איילון, במסגרת התביעה הנ"ל, הוסכם כי חברת איילון תשלם לחברת הראל סכום של 90,000 ₪, מתוכו, נדרשה הנתבעת לשלם לחברת איילון (בהתאם לפוליסת החובה שבין השתיים) סכום של 8,232 ₪ בגין השתתפות עצמית.

ד. בחודש אפריל 2013 תבעה חברת בזק, במסגרת ת.א. 46574-04-13, את בעל המשאית , בגין הנזק שנגרם לאחד הכבלים השייכים לה אשר נשרף בעקבות שריפת המשאית.

ה. בעל המשאית הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעת, בטענה שהיא האחראית להצתת המשאית שגרמה לשריפת הכבל של חברת בזק.

ו. כתוצאה מהתביעה של חברת בזק, תצטרך הנתבעת לשלם, לחברת הביטוח דואי ביט, דמי השתתפות עצמית בסכום של 8,604 ₪.

3. מהלך הדיון

במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בתאריך 19/11/14, אצל כבוד הרשמת לובנא, הגיעו הצדדים להסכמות מסויימות וכן הודיעה באת כח התובע כי לאחר ששמעה את דברי בית הדין היא אינה עומדת על הטענות המקדמיות שהעלתה בכתב ההגנה שכנגד וזאת בכל הקשור לחוסר הסמכות העניינית.

בסיום הדיון הנ"ל ניתן צו הדדי לגילוי ולעיון במסמכים וכן החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית.

בחודש מאי 2015 ולאחר שהצדדים הגישו תצהיריהם, התברר כי התובע מתנגד לבקשת הנתבעת בענין זימון עדים - חוקרי השריפות ונציג פרטנר, כן התברר כי קיימת מחלוקת בנוגע לאופן בו קיימו הצדדים את הצו ההדדי לגילוי ולעיון במסמכים ואף התברר כי סוגיית הסמכות העניינית, שהעלה התובע, במסגרת כתב הגנתו שכנגד, שבה והפכה לאקוטית, מבחינתו.

בנסיבות אלו ובכדי להכריע המחלוקות הנ"ל מצא בית הדין לנכון, להזמין את הצדדים לדיון נוסף וזה נקבע לתאריך 12/7/15 אלא שבעקבות בקשת הנתבעת, אשר הוגשה בהסכמתו האדיבה של התובע, נדחה דיון זה לתאריך 10/9/15, אלא שגם מועד זה נדחה בשל מחלת באת כח התובע (דחיה אשר נעשתה בהתאם להסכמתה האדיבה של הנתבעת).

בסופו של דבר התקיים הדיון הנוסף, בתאריך 1/12/15, ובמסגרתו הבהירו הצדדים וחידדו את טענותיהם באשר לתביעה שכנגד ובאשר לשאלה אם יש מקום לסלקה על הסף אם לאו.בסיום הדיון הנ"ל והואיל והנתבעת לא היתה נכונה לקבל את ההצעות שהציע בית הדין, הוקצבו, לצדדים, מועדים לשם סיכום טענותיהם בנוגע לבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

ואכן הצדדים, הגישו את סיכום טענותיהם, בפירוט רב, הרבה מעבר לנדרש (התובע ביום 17/12/15, הנתבעת ביום3/1/16 ותשובת התובע לסיכומי הנתבעת ביום 17/1/16) ולכן הבשיל התיק להכרעה.

4. להלן,טענות באת כח התובע, המצדיקות, לדעתה, את סילוק התביעה שכנגד על הסף:

התיישנות

א. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות אשר מתחיל "ביום בו נוצרת עילת התובענה..", כאשר לפי הפסיקה, הכוונה למועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע.

ב. במקרה שלנו, מועד היווצרות העילה הינו תאריך 25/1/07, הוא המועד בו אירע האירוע, אותו מייחסת הנתבעת לעבודתו הרשלנית של התובע, בעוד התביעה שכנגד הוגשה רק בתאריך 1/9/14, קרי - בחלוף למעלה משבע שנים מאז אירע האירוע.

ג. לחילופין ולכל המאוחר יש לקבוע כי מועד היווצרות העילה (אשר גם ממנו ועד למועד בו הגישה הנתבעת את התביעה שכנגד, חלפו למעלה משבע שנים) הוא מועד הגשת התביעה בבית משפט השלום , שהרי בתאריך זה, לכל המאוחר, התגבשו העובדות המקימות את עילת התביעה והן היו ידועות לנתבעת וזאת בין היתר בשים לב לעובדה שמעיון בכתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההליך בבית משפט השלום עולה כי הנתבעת ידעה, מי "טיפל" במשאית במועד האירוע, כאשר, במסגרת הליך זה, יכלה, הנתבעת, לו חשבה שהדבר מוצדק, להגיש הודעת צד ג' כנגד התובע ובכל זאת בחרה שלא לעשות כן.

ד. העובדה שרק בשנת 2010 נחתם הסכם הגישור אינה מצדיקה את דחיית מירוץ ההתיישנות של התביעה שכנגד לשנה זו,שהרי חובת ההשתתפות העצמית שעמדה לחובת הנתבעת, אינה מהווה עובדה חיונית שבלעדיה לא יכלה הנתבעת להגיש את התביעה שכנגד.

ה. בכל הקשור לנזק שנגרם לכבל של חברת בזק, הרי שגם ענין זה היה ידוע לנתבעת במועד התרחשות האירוע ולכן גם אם בזק הגישה את תביעתה כנגד בעל המשאית רק בחודש 4/13 וכפועל יוצא מכך, רק בסמוך למועד זה הוגשה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת, הרי שהתביעה כנגד התובע התיישנה שהרי הנזק לכבל הינו תוצאה ישירה של אותה מערכת עובדתית שהיתה ידועה לנתבעת כבר בשנת 2007, כאשר בענין זה רלוונטי סעיף 89 לפקודת הנזיקין,שעניינו "תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - היום שנולדה עילת התובענה" הקובע כך:

"(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - ביום שבו אירע אותו מעשה או מחדל..

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע הנזק.."

מעשה בי-דין/השתק פלוגתא

א. התביעה שכנגד אינה יכול להתברר, בשל קיומו של מעשה בי -דין והשתק פלוגתא אשר הרציו העומד מאחוריהם הינו עקרון סופיות הדיון ולמרות שתנאי מקדמי לעקרון זה הינו זהות הצדדים הרי שקיימים חריגים לתנאי זה,שאחד מהם הוא "כלל ההזדמנות", כאשר על פי כלל זה - מי שהיה לו יומו בבית משפט (ובמקרה שלנו הכוונה לנתבעת) מנוע מלשוב ולהעלות עניינו מחדש בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון (במקרה שלנו - עם התובע).

ב. במסגרת ההליך שנוהל כנגד הנתבעת בבית משפט השלום, היא יכלה להגיש הודעת צד ג' כנגד התובע, כאשר אם היתה עושה כן,היתה ניתנת לתובע, הזדמנות הוגנת, להתגונן, בזמן אמת, כנגד הטענות המועלות,כנגדו, כעת - שנים רבות לאחר התרחשות האירוע.

ג. במסגרת התביעה שכנגד, מנסה הנתבעת לצמצם את נזקיה ולהביא להתדיינות נוספת, באותו ענין, את טענותיה. כאשר מדובר, למעשה בניסיון למקצה שיפורים, שהרי לו סברה הנתבעת כי התובע הוא האחראי לנזק, היא היתה צריכה להגיש הודעת צד ג', כנגדו, בזמן אמת,שהרי יכלה לצפות כי במסגרת ההליך בבית משפט השלום היא תחוייב בתשלום.

ד. העובדה שהנתבעת בחרה לסיים את ההליך בבית משפט השלום, במסגרת הליך גישור, אינה מעלה ואינה מורידה, לעצם הענין שכן הנתבעת אינה יכולה להיתלות בעובדה זו כדי להגיד שלא היתה הכרעה שיפוטית בהליך בשלום.

נזק ראייתי ושיהוי

א. הנתבעת היתה צריכה לפעול בזריזות הראויה בהגשת התביעה שכנגד וזאת כדי לא לגרום לתובע נזק ראייתי שהרי עם חלוף הזמן מאז התרחשות האירוע, מטבע הדברים, נפגע הזיכרון וכן צפוי קושי בהבאת עדים וראיות,כאשר מהתובע נמנעה, למשל, האפשרות להציג דו"ח חוקר סותר לדו"ח שמבקשת הנתבעת להגיש, ביחס למשאית, שנשרפה, כאמור, בשנת 2007.

ב. העובדה שגם בקשת התובע מהנתבעת כי תמציא לו העתק מלא ונכון של המסמכים, כתבי הטענות והפרוטוקולים שהוגשו לתיק שנוהל בבית משפט השלום, זכתה לתגובה ש"עלה בידי הנתבעת להשיג מסמכים חלקיים בלבד וזאת בשל העבודה שהתיקים נגנזו (כך לטענת ב"כ חברות הביטוח", מלמדת על הזנק הראייתי שנגרם לתובע, כאשר לזאת יש להוסיף את העובדה, התמוהה, לפיה, דוקא במסגרת אותם מסמכים חלקיים, נמצא אותו דו"ח חוקר שריפות שהנתבעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית בתיק כאן, דו"ח, אשר בעטיו ביקשה להזמין לעדות את שני חוקרי השריפות.

חוסר סמכות עניינית

א. בית הדין לעבודה, נטול סמכות עניינית, לדון בתביעה שכנגד, שכן בסעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה נקבע כי בית ידון ב"תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה...ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין.." כאשר בית הדין כן מוסמך לדון בתבוענות מפקודת הנזיקין וזאת בתנאי שעילתן בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודה, אך הואיל ועילתה של התביעה שכנגד הינה עילה נזיקית שאינה נמנית על העילות שבסעיפים הנ"ל, הרי שאין לבית הידן סמכות לדון בה.

ב. העובדה שהנתבעת מבקשת להעיד עדים מומחים בנושא השריפה ומבקשת להגיש חוות דעת באמצעותם, מחזקת את טענת התובע כי מדובר בתביעה נזיקית.

ג. לא בכדי בחרה הנתבעת שלא להגיש את תביעתה לבית משפט שלום אלא לבית הדין כאן, שהרי ברור כי בבית משפט שלום היתה מסולקת התביעה על הסף, בשל התיישנותה.

העדר עילה (הסדר גישור) העדר קביעה שיפוטית

א. הנתבעת הגיעה להסדר גישור בהליך שהתברר בבית משפט השלום וזאת מבלי להודות בנטען כנגדה ומבלי שהוכח כי הנזק נגרם בשל התובע והרי מקום שלא נקבעה רשלנותה של הנתבעת לא ניתן לגזור ממנה רשלנות של התובע, רשלנות, אשר היא כשלעצמה, מוכחשת מכל וכל.

ב. בהסדר הגישור אף נרשם כי:"עוד מוסכם כי עם ביצוע התשלום, כל צד ו/או מי מטעמו מוותר על כל טענה אפשרית כלפי הצד השני ו/או כל גורם אפשרי מטעמו ו/או צד ג' כלשהו" - מדובר במשפט שהינו חלק מהסכם גישור אשר קיבל, בכללותו,תוקף של פסק דין ומכאן שגם מכוחו ומכח המשפט הנ"ל מנועה הנתבעת מלהגיש את תביעתה כנגד התובע, שהוא בבחינת צד' ג' לאותו הסדר גישור.

התנהלות הנתבעת

א. התנהלות הנתבעת, אשר מילאה פיה מים, במשך כל השנים שחלפו מאז האירוע, לא פיטרה את התובע בסמוך למועד האירוע, לא פיטרה אותו גם לאחר שהוגש כתב התביעה בבית משפט השלום, או לאחר שחתמה על הסכם הגישור או לאחר שבזק הגישה תביעתה נגד בעל המשאית, לא הגישה הודעת צד ג' כנגד התובע ובכלל התנהגה כמי שוויתרה על טענותיה כנגד התובע, בנוגע לאירוע, הגישה את תביעתה שכנגד רק למטרה אחת צמצום נזקיה בשל התביעה שהגיש כנגדה, התובע.

ב. הנתבעת יכולה להלין רק על עצמה, על הדרך בה בחרה להתנהל,בכל הנוגע לאירוע ואין מקום לאפשר לה לנסות ולגלגל את נזקיה הנטענים על התובע.

5. להלן,טענות בא כח הנתבעת, ובהן התייחסות לטענות התובע, לפי סדרן:

רק בשל התייחסותו של התובע, אשר בחר להגדיר, במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים ביום 1/12/15 את התביעה שכנגד כבלתי רצינית, מוצאת עצמה הנתבעת נדרשת, להתייחס, בשלב מתקדם זה של התיק, עת הסתיימו, למעשה ההליכים המקדמים ועת הוגשו כבר תצהירי הצדדים, לטענות מקדמיות, כאשר, בקשה הנתבעת לזימון עדים, הקשורים לתביעה שכנגד היא שהעמידה את התובע על רגליו האחוריות והובילה אותו לבקש את דחיית התביעה שכנגד על הסף , אגב העלאת טענת חוסר הסמכות העניינית, טענה עליה וויתר במסגרת הדיון שהתקיים אצל כבוד הרשמת.

לענין טענת ההתיישנות -

בהתאם לפסיקה (למשל ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ -מוסד הטכניון למחקר ולפיתוח בע"מ) מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל עם מתן פסק הדין, כאשר הנתבעת אינה תובעת את התובע על הנזק שנגרם למשאית כתוצאה מההתקנה הרשלנית והלקויה שלו אלא תובעת אותו על ההשתתפות העצמית שנדרשה לשלם לחברת הביטוח, עקב האירוע. ולכן והואיל ופסק הדין בתיק בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, ניתן בשנת 2010, לא התיישנה התביעה שכנגד.

לענין טענת מעשה בית דין/השתק פלוגתא

א. לטענת התובע, השתק הפלוגתא בא לידי ביטוי בכך שלנתבעת ניתן יומה בבית המשפט עת היא נתבעה על ידי חברות הביטוח, והיות ובזמן זה היא לא הגישה הודעה לצד שלישי או תביעה נגד התובע, מתקיים בענייננו "השתק פלוגתא" והנתבעת לא יכולה להגיש נגדו תביעה.

ב. מעשה בית דין מורכב משני ענפים, הראשון השתק עילה; והשני השתק פלוגתא .

כללו של השתק העילה קובע, כי מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על אותה עילת תביעה. כאשר בהעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה.

כללו של השתק הפלוגתא קובע, כי בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים, קם מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי, בהתדיינות קודמת והם:

1. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

2. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

3. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה.

4. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

ג. בחינת התנאים הנ"ל על נסיבות התביעה שכנגד מובילה למסקנה כי אף אחד מהם אינו מתקיים:

1. זהות הפלוגתא - מטענות התובע לא ניתן ללמוד מהי בכלל הפלוגתא אשר קיים מעשה בית דין לגביה. כאשר, למעשה, הפלוגתא, האמיתית שעומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים היא - היא האם התובע חייב לשפות את הנתבעת בגין הסכומים שנאלצה לשלם לחברות הביטוח?

מכאן שמדובר בתביעות שונות. כאשר אכן קיימות מספר שאלות עובדתיות משותפות ביניהן, כגון השאלה האם המשאית נשרפה כתוצאה מהתקנה לקויה של המערכת? והאם התובע הוא זה שהתקין את הגלאי?

2. זהות הצדדים - "כלל ההזדמנות" - היות ועסקינן בעניין שונה, הרי ששאלת חבותו של התובע לשפות את הנתבעת כלל לא נדונה, ומטעם זה גם לא היתה לנתבעת ה"הזדמנות" לטעון בעניין זה בהליכים הקודמים. כאשר יש לשים לב כי אין כל חיוב בדין שנתבע יגיש תביעות שיפוי בזמן הגשת התביעה העיקרית נגדו ובוודאי שאי הגשת הודעת צד שלישי בעת הגשת התביעה כנגדו, כדי להקים מעשה בית דין".

3. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת - בענייננו ההתדיינות בשני ההליכים נשוא הדיון לא הסתיימה בהכרעה מפורשת לגופו של עניין אלא בפשרה. כאשר בניגוד גמור לטענת התובע, העובדה כי הנתבעת בחרה לסיים את ההליכים בפשרה , אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הפלוגתא הנדונה בענייננו.

4. הממצא חיוני להכרעה - בענייננו, שאלת חובתו של התובע לשפות את הנתבעת כלל לא נדונה בהליכים הקודמים בין חברות הביטוח לנתבעת, ולמעשה כלל לא הייתה רלוונטית בשאלת חבותה של הנתבעת לשפות את חברות הביטוח בגין הנזק שנגרם למשאית.

ד. לענין דוקטרינת השתק העילה, אשר בכוחה להביא לסילוק על הסף של תביעה אשר הוגשה, פעם נוספת, באותה עילה, הרי שכפי שצויין קודם, שאלה הכרחית לבירור התקיימות "השתק העילה" הינה שאלת זהות הצדדים. כאשר בעניינינו הצדדים אינם זהים שהרי התובע כלל לא נטל חלק בהליכים הקודמים. מה גם,שכאמור לעיל, מדובר בעילת תביעה שונה לחלוטין.

ה. לענין ה"השתק השיפוטי" שהעלה התובע לראשונה בסיכום טענותיו -מדובר בטענה שגויה שכן הבסיס לטענה זו היא שטענה שנטענה בהליך קודם, התקבלה, כאשר במקרה שלפנינו משטענות הנתבעת בהליכים שנוהלו נגד חברות הביטוח לא התקבלו, בוודאי שהיא רשאית להעלות טענות העולות בקנה אחד עם הממצאים שהתגלו לה במהלך הדיונים בהליכים הקודמים ועם תוצאתם הידועה.

לענין טענת המניעות/ הדרישה להפסקת יחסי עבודה בסמוך למועד האירוע

א. התובע טען, כי אם באמת הנתבעת הייתה סבורה כי התובע הוא "בהכרח" (כלשונו) זה שגרם לנזק היא הייתה פונה אליו כעניין זה בתקופת עבודתו, או הייתה מפטרת אותו ומשלא עשתה כן, מעיד על "חוסר רצינותה" (כלשונו) של התביעה שכנגד.

ב. אין זו דרכה של הנתבעת, לפטר עובדים, ללא הכרה, גם במקרה קיצוני כמו זה של התובע, אך אין בכך כדי ללמד על כך שהיא מחלה לו.

ג. אם מבקש התובע להחיל את כלל המניעות הרי שיש להחילו באופן הדדי, שהרי חלק הארי של תביעת התובע הוא לתשלום הוצאות נסיעות - תשלום אותו לא ביקש, במשך כל שנות עבודתו. כנ"ל גם ביחס לתשלום בגין אי מסירת הודעה לעובד בדבר תנאי העסקתו.

ד. הנתבעת נאלצה לשלם את דמי ההשתתפות העצמית בתביעה הראשונה נגד חברת הביטוח, רק בחודש פברואר 2011 ואילו את דמי ההשתתפות העצמית בתביעה השנייה היא נדרשה לשלם רק בחודש יולי 2014 (חודשיים לפני מועד הגשת התביעה). בנסיבות אלו, בהן הנזק שנגרם לנתבעת טרם התגבש באופן סופי, במועדים הנ"ל, לא היה מקום לתובע לצפות כי לא תוגש נגדו תביעה.

בנקודה זו יובהר כי אילו היה התובע ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת, ככל הנראה היא הייתה מגיעה עימו להסדר ביחס למידת השתתפותו בנזק שנגרם לה, ואם לא הייתה מגיעה עימו להסדר, היא הייתה מגישה נגדו תביעה, גם אם הוא היה עדיין מועסק אצלה.

ה. גם אם נניח כי התובע ציפה כי הנתבעת לא תתבע אותו בגין הנזק שגרם, לא ברור כיצד הוא שינה את מצבו לרעה. שהרי כל העובדות והנתונים נגישים בדוחות חוקרי השריפות. בהם מצויים צילומים של חלקי המשאית השרופים, אותם יכול היה התובע להעביר לבדיקת מומחה מטעמו. למרבה הצער, הלה לא ראה צורך בכך (ככל הנראה כי לשיטתו התביעה שכנגד "אינה רצינית"), ובחר במקום זאת לעורר מחדש דיון בטענות המקדמיות.

לענין הטענה לנזק ראייתי ושיהוי

א. גם טענת התובע כאילו בכך שהנתבעת לא הגישה כנגדו את תביעתה, במקביל מועד בו הוגשו נגדה התביעות, דינה להידחות, שהרי בהתאם לפסיקה "קבלת טענת שיהוי פוגעת בזכות הגישה לערכאות מעבר לדיני ההתיישנות, משכך אין בה כשלעצמה להצדיק דחיית תביעה למתן סעד, אלא בהתקיים תנאים מסויימים הקשורים בנסיבותיו הפרטניות של המקרה".

ב. ובמקרה שלפנינו, עילת התביעה התגבשה רק כאשר ניתנו פסקי הדין בתביעות חברות הביטוח - קרי שנת 2011 ושנת 2014 ולכן אין מקום לקבוע כי הנתבעת השתהתה בהגשת התביעה שכנגד.

ג. התובע כלל לא הוכיח כי שינה את מצבו לרעה, שהרי הוא לא טען כי פנה למומחה שריפות מטעמו וכי זה אמר לו שאינו יכול לתת חוות דעת והוא אף לא פנה לבית הדין בבקשה להורות על גילוי מלוא תיקי בית משפט השלום בתביעות חברות הביטוח.

למעשה, נראה כי נוח יותר לתובע לטעון ל"נזק ראייתי" ול"שיהוי" מאשר לעשות בירור אמיתי באשר לאפשרות לבחון את דוחות חוקרי השריפות, על ידי מומחה מטעמו, או לשים ידו על מסמכי תיקי בית משפט השלום שכה נחוצים לו.

ד. גם את כלל השיהוי יש להפעיל באופן הדדי, שכן אם הנתבעת השתהתה בהגשת התביעה שכנגד הרי שגם התובע השתהה בהגשת תביעתו שהרי רכיב הנסיעות נולד החל מאוגוסט 2007 והתאיין בשנת 2012 שאז גם אליבא דתובע, החלה הנתבעת לשלם לו נסיעות.

ה. אם תתקבל טענת התובע הרי שכל תביעת שיפוי תסווג כתביעה הנגועה

בשיהוי ותסולק על הסף.

ו. אל מול ציפייתו של התובע שלא להיתבע על נזקים שגרם לנתבעת במהלך תקופת עבודתו, עומדת זכותה החוקית של הנתבעת לגשת לערכאות ולברר את תביעתה.

לענין טענת העדר הסמכות העניינית

א. התובע, אשר העלה את טענת הסמכות העניינית בכתב ההגנה שכנגד , וויתר עליה, במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים לפני כבוד הרשמת ורק לאחר בקשת הנתבעת לזימון עדים הוא שב והעלה אותה תוך שהוא טוען שאין להעביר את התביעה לבית משפט המוסמך שכן אם היתה מוגשת שם מלכתחילה היא היתה מסולקת על הסף בשל התיישנותה.

ב. מדובר בטענות שאינן נכונות וגם אינן מלמדות על תום לב, שכן דוקא התנהגות התובע אשר חזר והעלה טענה אותה זנח, מלמדת על חוסר תום לב, על הארכת הדיון ועל בזבוז משאבים מיותרים ועל כך שיש ממש בתביעה שכנגד.

ג. בהתאם לפסיקה, מקום שטענת חוסר הסמכות העניינית נשמרת לשלב מאוחר, מהווה הדבר משום פעולה בחוסר תום לב.

לענין הטענה כי העדר קביעה שיפוטית מצביעה על העדר עילה

א. מדובר בטענה שגויה נוספת של התובע שהרי דוקא חוסר ההכרעה השיפוטית בתביעות חברות הביטוח , מלמד שבתביעה שכנגד יש שאלות עובדתיות ומשפטיות הדרושות את מלאכת בית הדין וזאת גם אם מדובר בדיון "מחודש" בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתקנה הרשלנית לבין השריפה, או בדיון "חדש", בשאלת אשמו הספציפי של התובע, בקרות הנזק.

ב. טענת התובעת להעדר קביעה שיפוטית סותרת את טענתו להשתק פלוגתא.

לענין הטענה בדבר הסעיף שבהסכם הפשרה המונע מהנתבעת הגשת תביעה כדוגמת התביעה שכנגד

א. הסכם הפשרה נוגע לעניינים שבין הנתבעת לבין חברות הביטוח ואין הוא נוגע ליחסים שבין התובע לנתבעת.

ב. הסכם הפשרה נועד לכך שהחברות הביטוח לא יתבעו, באופן ישיר, מי מטעמה של הנתבעת , לרבות התובע, אך אין בו כדי להשליך על היחסים הפנימיים שבין התובע לבין הנתבעת

ג. הביטוי "צד ג' כלשהו" בהסכם הפשרה, מתייחס לחברות ביטוח נוספות אשר היו עלולות להיתבע בגין האירוע.

ד. הסכם הפשרה לא נועד למנוע מהנתבעת להגיש תביעה כנגד התובע.

ה. הסכם הפשרה עוסק בנזק שנגרם למשאית ולא בעלות ההשתתפות העצמית שנאלצה הנתבעת לשלם לחבורת הביטוח.

לענין תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט

א. כל המחדלים ה"דיוניים" של הנתבעת, עליהם מלין התובע הם למעשה "מחדל" אחד שהינו - הגשת התביעה שכנגד.

ב. בטענות התובע לחוסר תום לב מצד הנתבעת הוא שוכח את חוסר תום ליבו, תוך שהוא מנצל את היתרונות הדיוניים שיש לעובד, על פני מעסיק, בבתי הדין לעבודה, וזאת עת טען, מלכתחילה כי לא קיבל את שכר חודש 9/13 ופידיון ימי חופשה, למרות שקיבל לידיו המחאה בגין רכיבים אלו וכן עת תבע תשלומים לפנסיה, באופן לא מבוסס וזאת מבלי שפנה, בענין זה, לנתבעת או לחברת הביטוח, בטרם טען לרכיב ז וכן עת וויתר, כאמור לעיל, במהלך הדיון אצל כבוד הרשמת על טענת העדר הסמכות העניינית ובכל זאת חזר לעמוד על טענתו זו.

ג. אין להשלים עם התנהגותו הנ"ל של התובע.

לענין הערת בית הדין להעדר עילה

א. התובע לא העלה טענה זו .

ב. הנתבעת ממילא לא מבקשת לקזז משכר התובע את הסכומים שהיא תובעת ממנו, שהרי שכר עבודתו של התובע שולם לו, במלואו.

ג. בזיקה לסעיף 36 לפקודת הנזיקין הרי שאין כל מניעה בדין לחייב עובד בנזיקין בגין נזק שגרם למעסיקו.

ד. אכן בהתאם לפסיקה, לא בגין כל נזק שגרם עובד למעסיקו, יחוייב העובד, אלא במקרים בהם מדובר בנזק שנגרם בזדון או ברשלנות חמורה, העולה כדי הפרת יחסי האמון שבין הצדדים והרי בכתב התביעה שכנגד, ציינה,הנתבעת, במפורש, כי "כתוצאה מהתקנה לקויה ורשלנית במיוחד, הוצתה המשאית ונשרפה כליל", קרי - אין מדובר בתקלה, שגרמה לנתבעת לחזור על ביצוע ההתקנה או לפצות את הלקוח בגין התקנה שנאלץ לבצע במקום אחר , אלא בנזק שנגרם בשל התקנה רשלנית במיוחד. כאשר די בנזק האדיר שנגרם למשאית כדי להצביע על כך שמדובר בהתרשלות חמורה ביותר של התובע, אשר גרמה לפגיעה ביחסי האמון שבין הצדדים

ה. העובדה שהנתבעת, בהגינותה, דאגה לכיסוי ביטוחי ,שיגן הן עליה והן על התובע, הובילה לכך שהתובע לא נאלץ לשאת במלוא הנזק שנגרם למשאית ולבזק וכן הובילה לכך שהנתבעת לא התמוטטה כלכלית.

ו. מכל מקום, מידת ההתרשלות של התובע, הינה אחת מההכרעות העובדתיות שבית הדין יידרש להן במסגרת בירור התביעה שכנגד.

מידת הזהירות הנדרשת בסילוק תביעה על הסף

א. כידוע, הסעד של מחיקת תביעה על הסף או דחייתה, הינו סעד מרחיק לכת שניתן במשורה.

ב. דחיית התביעה שכנגד,על הסף,תגרום לפגיעה קשה בזכותה החוקתית של הנתבעת להביא את עניינה בפני הערכאות.

ג. אמנם עומדת לנתבעת כברת דרך עד שתוכיח את תביעתה שכנגד וזאת הן לענין התנהגותו החמורה של התובע והן לענין הקשר הסיבתי,אך אין לחסום לפניה את הדרך ואת הסיכוי להוכיח תביעתה.

6. להלן, בתמצית, התייחסות באת כח התובע לסיכום טענות הנתבעת:

א. טענת ההתיישנות - יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעת שיפוי מתחיל עם מתן פסק הדין ואת הסתמכותה על ע"א 1386/05, וזאת גם בשל כך שהנתבעת לא הסבירה מדוע לשיטתה מדובר בתביעת שיפוי וגם בשל כך שבפסה"ד הנ"ל דובר על מעוולים במשותף ובהקשר זה נקבע כי מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי יתחיל רק עם מתן פסק דין כנגד המעוול, הנתבע ובלשון פסה"ד:"מטרת ההוראה ...היא לעשות צדק בין מזיקים בצוותא, שלא יצטרך אחד מהם לשאת בכל מעמסת הנזק והשני יצא ביד רמה.. צדק זה יסוכל אם מזיק אחד יצטרך לשאת בכל מעמסת הנזק ולא יוכל לתובע דמי השתתפות מן המזיק שותפו..", אלא שהמקרה שלפנינו שונה שהרי הנתבעת תובעת מהתובע את כל ההשתתפות העצמית ששילמה לחברת הביטוח, כלומר היא אינה מבקשת להיות מעוולת במשותף עימו ולכן יש לקבוע כי כל העובדות המקימות את התביעה שכנגד היו ידועות לה, כבר בשנת 2007, הוא המועד בו הוגשה התביעה לבית המשפט השלום.

ב. נזק ראייתי ושיהוי - מאחר והתביעה שכנגד אינה מהווה תביעת שיפוי וזאת בניגוד לטענת הנתבעת והיות וחלפו למעלה מ - 7 שנים מאז התגבשו העובדות המקימות את עילת התביעה שכנגד, בהכרח ניתן לומר כי התובע לא היה צריך לצפות כי הנתבעת תחליט להגיש את התביעה שכנגד ולכן ברי כי נגרם לו נזק אמיתי שכן קופחה זכותו להוכיח את הגנתו.

ג. שיהוי הדדי - העובדה שהנתבעת טוענת כי התובע, אשר סיים את עבודתו בחודש 9/13 והגיש את תביעתו בחודש 9/14, השתהה בהגשתה, מעידה על חוסר תום ליבה.

ד. זכות הנתבעת לגשת לערכאות - לנתבעת היתה זכות לעשות כן בזמן בו נוהל ההליך כנגדה, בבית משפט השלום ואף במשך שבע שנים מקרות האירוע אך היא בחרה שלא לעשות כן ולכן אינה יכולה להשתמש בטענה זו כאילו היתה טענת קסם.

ה. חוסר סמכות עניינית - התובע אינו מזלזל בתביעה שכנגד ובאף שלב לא זילזל בה.

ו. התביעה שכנגד הוגשה לביה"ד שכן לו היתה מוגשת לבית משפט שלום היא היתה נדחית מפאת התיישנותה - הואיל וחרף טענת הנתבעת, לא מדובר בתביעת שיפוי, הרי שברור כי קל יותר היה לנתבעת שלא ליזום הליך בבית משפט השלום ולהגיש את תביעתה שכנגד במסגרת הליך שמתקיים כבר בביה"ד.

ז. תום לב ושימוש לרעה בהלכי משפט - הנתבעת טוענת כי תקלות דיוניות מצד התובע מעידות על חוסר תום ליבו , אך ככל שמתקדמים בקריאת סיכומי הנתבעת מתגלה עזות המצח שלה שהרי זכותו של התובע לתקן את תביעתו ובוודאי שזכותו למחוק רכיב שמתברר לו כי שולם לו.

ח. העדר עילה - גם אם התובע התרשל או שגה בכך שלא העלה את טענת העדר העילה (ולא כך הדבר) הרי שאין זה משנה את העובדה כי הנתבעת לא טענה שאת הנזק למשאית הוא ביצע בזדון והרי כל עובד יכול לגרום במעשהו לנזק למעסיקו אבל היות ומדובר ביחסי עבודה, מדובר בנזקים צפויים.

7. דיון והכרעה

בשים לב לטענות שהועלו במסגרת הדיון שהתקיים לפני ראש המותב, כפי שהם מצאו ביטוי בפרוטוקול דיון זה ובשים לב לטענות שטענו הצדדים במסגרת סיכום טיעוניהם ובמסגרת תגובותיהם אלו לטיעוני אלו, הגענו לכלל החלטה שדין התביעה שכנגד להימחק על הסף וזאת מהטעמים הבאים:

א. עיתוי הגשת התביעה שכנגד - האירוע ארע בתאריך 25/1/07 וכבר ממועד זה ידעה הנתבעת כי נזק כזה או אחר נגרם וכי היא לא תצא פטורה בלא כלום ובכל זאת לא הלינה, לפני התובע, על חלקו באירוע.

ב. בחירתה של הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובע, שש שנים ותשעה חודשים לאחר התרחשות האירוע ומספר דומה של שנים לאחר שהוגשה התביעה כנגדה, לבית משפט השלום, מחלישה עד מאוד את טענותיה כנגדו ומחזקת את התחושה שכל מטרתה של תביעתה להוות משקל כנגד התביעה שהוא בחר להגיש נגדה, תביעה אשר גם אם יתברר, בסופו של יום, שאינה מוצדקת באופן חלקי או שאינה מוצדקת באופן מוחלט, לא נראה כי יהיה נכון להתייחס אליה, בשלב זה, כדי תביעה הנחזית להיות תביעה שהוגשה בחוסר תום לב או במטרה לעשוק את הנתבעת.

ג. העובדה שבמהלך התקופה הארוכה מאז קרות האירוע ועד שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, הנ"ל, לא הלינה הנתבעת, לפני התובע, על חלקו באירוע וזאת גם כאשר, הוגשו כנגדה התביעות וגם כאשר נדרשה לשלם את דמי ההשתתפות העצמית.

ד. העובדה שבכך שהנתבעת לא הלינה, לאורך השנים, לפני התובע על חלקו באירוע, מלמדת על כך שהיא לא ייחסה לו זדון, כאשר גם במסגרת כתב תביעתה שכנגד היא לא טענה כי גרם את הנזק בזדון והעובדה שגם הפסיקה אותה איזכרה הנתבעת - עב (ת"א) 3924/04, התייחסה למצב שעובד יחוייב במקרים בהם מדובר בנזק שנגרם בזדון או ברשלנות חמורה העולה כדי הפרת יחסי האמון בין הצדדים, כאשר במקרה שלפנינו לא ברור כיצד תוכל הנתבעת להוכיח כי הנזק נגרם בשל רשלנות חמורה של התובע העולה כדי הפרת יחסי האמון בין הצדדים, מקום שלמרות שידעה על הנזק - שריפת המשאית וכן על הנזק לכבל של בזק, היא המשיכה להעסיק את התובע שנים רבות לאחר האירוע, משמע - רשלנות התובע, ככל שהיתה, ממילא לא גרמה להפרת יחסי האמון שבין הצדדים.

ה. הנזק הראייתי שנגרם לתובע - בכדי שלא להאריך מעבר לנדרש נציין כי בסוגיה זו מצאנו טעם רב בטענות התובע ולכן אנו מאמצים אותן, תוך שאנו קובעים כי השתכנענו שנגרם לו נזק ראייתי כבד משקל וגם נגרמה לו פגיעה קשה באפשרות להוכיח הגנתו, מקום שהחלק הארי של המסמכים הקשורים לאירוע לא מצויים ברשותו ומקום שמדובר באירוע שחלפו שנים רבות מאז אירע מבלי שלאורך כל השנים האלו, למרות שהמשיך לעבוד אצל הנתבעת היא לא הכינה אותו לזה שיתכן וביום מן הימים היא תבחר לתבוע אותו, שאם היתה עושה כן, ניתן היה לצפות שידאג לאסוף מסמכים וראיות.

בנקודה זו נציין כי לא מצאנו לנכון להתייחס לכל אחת ואחת מטענות הצדדים שכן לדידנו די בטעמים שציינו לעיל כדי להצדיק את מחיקת התביעה שכנגד על הסף , אשר עצם הגשתה, בעיתוי בו הוגשה, מעלה תחושה לא נוחה וזאת גם בשים לב לכך שטענות הנתבעת כנגד התנהלותו של התובע ו/או חוסר תום ליבו, אינן מתיישבות, לכאורה, עם התנהלותו, גם עת מחק רכיבים מסויימים מכתב תביעתו משנוכח לדעת כי שולמו לו וגם עת לא נהג בדרך לא ראויה של הגשת תביעה מנופחת. כאשר בענין זה נציין כי העובדה שלאחר תקופה של 8-9 שנות עבודה, נותרה הנתבעת חייבת לתובע, לטענתו, סכום של כמה עשרות אלפי שקלים, בלבד, מלמדת זכות ולו לכאורה, גם על הנתבעת.

בכל הקשור לעובדה שהתובע בחר לחזור בו מהסכמתו לוותר, בשלב מסויים, על טענתו המקדמית לחוסר סמכות עניינית, הרי שמדובר בעובדה שאינה צריכה להישקל, במקרה ספציפי ומיוחד זה לרעתו שכן לגיטימי שהעובדה שהנתבעת בחרה לצרף את חוות דעת חוקרי השריפות וכן ביקשה להזמינם לעדות (דברים שארעו חודשים רבים לאחר הדיון אצל כבוד הרשמת), גרמה לו לשקול עמדתו מחדש.

עוד יצויין בנקודה זו, כי גם כעת, סבור בית הדין שטוב תעשה הנתבעת אם תשקול, בחיוב, את ההצעה שהוצעה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 1/12/15 (בשינויים המתחייבים בשל ההחלטה למחוק את התביעה שכנגד על הסף) ואם תסכים למתן פסק דין לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, על סמך כל החומר המצוי בתיק, כאשר טענותיה, לענין תשלום הנסיעות ולענין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו - טענות אותן העלתה, גם במסגרת סיכום טיעוניה, תילקחנה בחשבון, כמו כלל הטענות שהעלו הצדדים, במסגרת כתבי טענותיהם, והתצהירים והנספחיהם, שהוגשו על ידם, בקשר לתביעה העיקרית.

8. סוף דבר - בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה וכפי שהבהרנו בסעיף ה"רקע" ובסוף ה"דיון וההכרעה", החלטנו למחוק על הסף את התביעה שכנגד.

פועל יוצא של החלטתנו זו הוא מחיקת סעיפים 30-40 לתצהירו של מר דרור בן משה וכן הוצאת נספחים 5-10 לתצהירו - מזכירות בית הדין מתבקשת לפעול, בתיק האלקטרוני, בהתאם להנחיות הנ"ל

פועל יוצא, נוסף, של החלטתנו הוא שהעדים שביקשה הנתבעת להזמין באמצעות בית הדין, אינם רלוונטיים כבר ולכן אין מקום להתיר זימונם.

9. הוצאות משפט/שכ"ט עו"ד

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 500 ₪ בגין הוצאות משפט וסכום של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

10. הערות לסיום

א. בשל כך שמדובר בתביעה שכנגד, לא הוגדרה החלטה זו כ"פסק דין".

ב. יש להצטער על כך שהצדדים בחרו לטרוח ולהטריח, בטיעוניהם, הארוכים, אשר אינם עומדים בהלימה להיקף התביעה שכנגד ואף לא להיקף התביעה העיקרית ואשר היה בהם כדי לגרום לבזבוז זמן שיפוטי יקר.

ג. בית הדין ימתין עד ליום 31/1/16, בטרם יקבע את התיק להוכחות וזאת כדי לאפשר לנתבעת להתייחס לאפשרות לסיום התביעה העיקרית בדרך של פסק דין לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (לא מנומק), כפי שפורט בסיפא של סעיף 7 דלעיל, תוך שיובהר כי אם התובע (אשר היה חיובי באשר לאפשרות דומה שהוצעה במהלך הדיון שהתקיים ביום 1/12/15) אינו מעוניין באפשרות זו, הוא מתבקש למהר ולהודיע על כך.

11. למעקב ביום 1/2/16.

ניתנה היום, י' בשבט תשע"ו, (20 בינואר 2016), בהעדר הצדדים.