זוהי עתירה כנגד החלטתו של הרופא המרחבי - מרחב צפון, באגף שיקום הנכים במשרד הביטחון, מיום 26/09/14, אשר במסגרתה נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת הרופא המחוזי - מחוז טבריה, בה נקבע כי העותר כשיר חלקית (בהיקף של חצי משרה), לעבוד בעבודה המתאימה למגבלותיו.

העתירה הוגשה ביום 01/09/14.

בתגובה העלתה המשיבה מספר טעמים לסילוק העתירה על הסף: שיהוי, אי מיצוי ההליכים, העדר סמכות מקומית ועניינית.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין העתירה להימחק על הסף, מן הנימוקים הבאים:

ראשית אומר, כי בית משפט זה איננו בית המשפט המוסמך לדון בעתירה מבחינת הסמכות המקומית, שכן איננו בית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה ההחלטה (תקנה 2 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000).

למרות האמור, לא מצאתי לנכון להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט המוסמך לדון בה מבחינת הסמכות המקומית, מאחר והמשיבה העלתה טיעונים ראויים שבעטיים יש לסלק את העתירה על הסף.

לא אזקק לטענת השיהוי, אותה ראוי לברר באופן מעמיק יותר, אולם די בטענות בנוגע לאי מיצוי ההליכים והעדר הסמכות העניינית, בכדי להביא למחיקת העתירה.

על פי תקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד - 1954, (להלן: "התקנות"), תקנה 4, נכה החולק על החלטת רופא מוסמך מרחבי, רשאי לערור עליה לפני הרופא המוסמך הראשי.

בהתאם לכך קובע חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה כנגד החלטתו של רופא מוסמך ראשי שניתנה לפי התקנות (פרט 26 בתוספת הראשונה לחוק, המונה את העניינים בהם רשאי בית המשפט לעניינים מנהליים לדון במסגרת עתירה).

לא מצאתי בנימוקי התגובה של העותר תשובה הולמת להעדר סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה כנגד החלטת הרופא המרחבי.

אין ממש בטענה, כי החלטת הרופא המרחבי, מיום 27/01/14, שלא להעביר את עניינו של העותר לבחינת ועדה רפואית עליונה, חסמה דרכו מלהגיש ערעור לרופא הראשי. מדובר בהחלטה שהתקבלה עוד לפני שהתכנסה ועדת הצר"מ השנייה שבעקבותיה התקבלה ההחלטה עליה משיג העותר, וממילא, אין בהחלטה זו דבר היכול לחסר מן העותר את זכותו למצות את ההליך בפני הערכאות המוסמכות לפי תקנות הנכים.

לא שוכנעתי גם, כי מבחינה עניינית אין הרופא הראשי יכול לדון בטענות העותר, גם אם לעמדתו של העותר, עתירתו מעמידה לדיון שאלה משפטית הנוגעת לניגוד עניינים בהם מצויים רופאי האגף לשיקום נכים של משרד הביטחון. העתירה עוסקת קודם לכל, במקרה הפרטני של העותר וקביעת כושרו לצורך הטבה, ולעניין זה שיקול הדעת כערכאה המקצועית העליונה במשרד הביטחון, נתון לרופא הראשי.

המשיבה הוסיפה כי העותר מציין בפתח עתירתו שהוא מבקש לקבוע זכאותו כנכה נצרך, אף שכלל לא הגיש בקשה לקצין התגמולים, כמתחייב מכוח סעיף 30 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959, ולפיכך, אין בית המשפט מוסמך כלל לדון בנושא זה, בטרם הוגשה תביעה, נדונה בהתאם לחוק ומוצה ההליך בפני הועדות המתאימות. לא ראיתי התייחסות עניינית בתגובת העותר לטענה זו, פרט לאמירה כי הפניה לקצין התגמולים נעשית רק אם ישנה שאלה משפטית הטעונה הכרעה, טענה שלא ניתן לקבלה.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת העתירה.

העותר יוכל לעתור שוב בפני ערכאות שיפוטיות, לאחר שימצה את ההליכים לפי חוק הנכים והתקנות שהותקנו על פיו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.