לפני: כב' השופט צבי פרנקל

נציגת ציבור עובדים גב' מרים יעיש

נציגת ציבור מעסיקים גב' ציפי בר נוי

פסק דין

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת כעובד ניקיון בבתי מלון באזור ים המלח מיום 30.10.2005 ועד ליום 3.1.2014. בתביעה עותר התובע לתשלום זכויות בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה ובהם פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה בגין חודש ינואר 2013, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, תשלום ימי חג, הפרשות לתגמולים ולקרן השתלמות ושעות שקוזזו ביתר בסך כולל של 127,304 ₪. כן טוען התובע שעל היחסים בינו לבין הנתבע יש להכיל את ההסכם הקיבוצי בענף שירותי כוח אדם וצו ההרחבה וכן הסכם הקיבוצי בענף הניקיון וצו ההרחבה שהוצא מכוחו.

2. הנתבעת מנגד טוענת שהתובע עבד אצלה כמפקח על העובדים שהוצבו במלונות השונים באזור ים המלח. לטענתה היא חברה שמספקת בין היתר שירותי משק לבתי מלון שונים במסגרת מיקור חוץ, כשהתובע נויד במלונות שונים באזור ים המלח כחלק מעבודתו כמפקח על עובדים ולפי דרישת הנתבעת. לטענתה ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה אליהם מפנה התובע אינם חלים על מערכת היחסים שבין הצדדים.

3. להלן נדון ברכיבי התביעה כאשר תחת כל רכיב נפרט את טענות הצדדים הרלבנטיות.

תחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף כוח אדם

4. בטרם נפנה לבחינת רכיבי התביעה, נדון בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי בענף כוח האדם אשר יש בו להשפיע על הכרעתנו בחלק מרכיבי התביעה כדוגמת דמי חגים, הפרשות לקרן השתלמות וכיוצא בזאת כפי שעוד יפורט להלן. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, אין בידינו לקבל את טענות התובע כי הנתבעת היא חברת כוח אדם. בעניין זה הוצג בפנינו הסכם הנתבעת משנת 2002 עם מלון שרתון מוריה וכן הסכם מחודש 12/2007 אשר נחתם עם מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ ואשר עוסק בשירותים אשר יינתנו באותו מלון הידוע בשמו כשרתון מוריה ים המלח (ראו הפתיח להסכם). על כן אין ספק כי המדובר באותו המלון, בו החל התובע לעבוד בשנת 2008. מקובלת עלינו טענת התובע כי ההסכם משנת 2002 אינו רלבנטי, אם כי לא מטעמיו כפי שהוצגו בסיכומים, אלא מאחר שבתקופה זו התובע לא עבד במלון שרתון מוריה. ואולם באשר להסכם שנחתם בחודש 12/2007 הרי שזה רלבנטי לענייננו שכן וכאמור המדובר באותו המלון בו עבד התובע החל מ-2008. מר אזולאי, מנהל פעילות הנתבעת באזור ים המלח, העיד כי מלון הרודס הוא אותו מלון שרתון מוריה ומוריה פלאזה וכי למעשה התובע עבד כל הזמן באותו המלון (עמוד 24 שורות 1-3 וכן שורות 18-19). עניין זה מוצא תימוכין אף בהודעות צד ג' שביקשה להגיש הנתבעת ביום 13.9.2016 וביום 15.9.2016 לפיהן מלון מרחצאות מוריה הוא בעל הזכויות במלון הרודס ים המלח וכי למעשה המלון בו עבד התובע משנת 2008 הוא אותו מלון. משמדובר באותו המלון, העובדה כי זה שינה את שמו אינה מעלה או מורידה לעניין תחולתו של ההסכם. מקריאת ההסכם משנת 2007 ישנם סממנים ברורים של מתן שירותים ובעיקר מהות השירותים כפי שנוסחו בהסכם בסעיף 6 להסכם וכן העובדה כי התמורה אשר נקבעה בגין השירותים אינה לפי שעות עבודה או מספר עובדים כי אם בהתאם למספר החדרים הנקיים וללא שום תלות בעלויות שעות העבודה (סעיף 9.1.1. להסכם משנת 2007). טענת התובע כי ההסכם הוא לשירותי חדרניות בלבד לאור התמורה שנקבעה בהסכם אינה מקובלת עלינו, שכן הצדדים הגדירו את התמורה בעד כל חדר נקי אמנם, אך חדר נקי הוגדר בהמשכו של ההסכם, בסעיף 9.1.2 גם כחדרים שבגינם לא משולם תשלום למלון בעטיו של שהות אורח בחדר (דהיינו חדרים ציבוריים או כל חדר שאינו חדר לשינה) או חדרים שהם לשימוש המלון עצמו וכיו"ב. נציין כי ב"כ התובע לא חקר את עד הנתבעת בקשר עם ההסכמים או המסמכים שהומצאו על ידי צד ג' לתיק בית הדין ויש בכך לעמוד לחובתו. ב"כ התובע כמעט ולא חקר את עד הנתבעת אף בקשר לטיב ההסכמים שלה עם המלון – דבר אשר יכול היה לסייע לבחינת השאלה האם ההתקשרות היתה למתן שירותים או למתן שירותי כוח אדם – ויש בכך לעמוד לחובת התובע. ערים אנו לכך, כי מר אזולאי כאשר נשאל מדוע לא קיבלו פיצוי בתקופה בה הושבת המלון העיד כי "לא קיבלנו כלום.. בגלל זה אתה נקרא כוח אדם. כשיש בעיה אתה נושא בנטל" – אולם מקובל עלינו הסברה של הנתבעת בסיכומיה כי הדברים מתייחסים לתשלום עבור התקופה האמורה לעובדי החברה, שאינה מקבלת תמורה שכן לא סיפקה שירות, ועל הנתבעת היה לשלם לעובדים שלה בגין תקופה זו, לרבות שיבוץ מחדש או תשלום ימי חופשה וכיוצא בזאת ואין במדובר בעדות שיש בה להעיד על מהות עיסוקה של החברה. עוד נציין כי טענת התובע כי הנתבעת היא חברת כוח אדם אינה מתיישבת עם העובדה כי לא ביקש לתבוע את המלון עצמו כעובד המלון – ולו אכן היה ממש בטענתו כי המדובר בחברת כוח אדם, היה תובע להכירו כעובד המלון, לאחר 9 חודשים, ואף יותר מכך התובע הסכים למחיקת התביעה כנגד המלון.

לאור האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת היא חברה למתן שירותים ולא חברת כוח אדם. נציין כי התובע זנח בסיכומיו את הטענה כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הניקיון, למעט תביעתו מכוח הסכם זה, תחת רכיב ההפרשות לפנסיה כפי שעוד יפורט להלן.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת:

5. התובע טען שבסמוך לשנת 2013 בוצעו שיפוצים נרחבים במלון בו עבד, מלון מוריה – שרתון ים המלח ובאותה עת שמו הוסב למלון הרודס ים המלח, כאשר בשלב זה נכנס לתפקידו מנהל חדש במלון. לטענת התובע כעבור תשעה חודשי עבודה הודיע המנהל החדש לנציג הנתבעת שהוא מבקש להחליף מספר עובדים וביניהם התובע ולאחר כיומיים פוטר על ידי סמנכ"ל המלון, מר איסמעיל. התובע טען כי הוא פנה לנציגי הנתבעת וביקש מכתב פיטורים אך הם סירבו לתת לו מכתב כאמור וכי לאחר כחודשיים וחצי הוצעה לו עבודה אחרת על ידי הנתבעת אך הוא כבר עבד במקום אחר. עוד טוען התובע כי למעשה לאחר פיטוריו דרש תשלום פיצויי פיטורים ממר אזולאי, וזה לא הכחיש כי הוא זכאי לפיצויים ואף בדק מהו סכום פיצויי הפיטורים לו הוא זכאי. בסיכומיו הוסיף בין היתר כי אף לא נוכו משכרו דמי הודעה מוקדמת דבר אשר יש לחזק את טענתו כי פוטר ולא התפטר וכי הטענה על תלונות רבות על תפקודו איננה נכונה, לא הוכחה וכי הנתבעת אף נמנעה מלהציג מסמכים רלבנטיים בעניין, וכי היא אך תירוץ לפיטוריו ללא הודעה מוקדמת. הנתבעת מנגד טענה שבמהלך השנה האחרונה לעבודתו של התובע, חלה התדרדרות בעבודתו וכי החלו להתקבל תלונות מאת עובדי המלון והלקוחות. לטענתה ולמרות מספר שיחות בירור שנערכו עם התובע הוא לא שיפר את עבודתו ולכן היא נתבקשה להחליף אותו וביקשה לנייד אותו למלון אחר, באותם התנאים ובאותו התפקיד אך הוא סירב ועזב את עבודתו ללא הודעה מוקדמת. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי עצם טענת התובע כי פוטר על ידי סמנכ"ל המלון מעידה על מופרכות טענתו בדבר פיטוריו שכן הנתבעת היא שהעסיקה אותו ולא המלון ולכן סמנכ"ל המלון כלל אינו מוסמך לפטרו. לטענתה גרסת התובע לגבי נסיבות סיום העסקתו היתה רצופת סתירות, כך בעוד בתצהירו טען שסיים עבודתו ב12/13 בחקירתו הודה שעבד עד 3.1.2014; כך בעוד הודה כי החל לעבוד כבר ביום 6.1.2014 בהמשך טען כי ישב חודש ימים לאחר פיטוריו בבית; כך גם בכל הנוגע למועדים בהם פנה למר אזולאי בבקשה לתשלום פיצויי הפיטורים. לטענת הנתבעת לאור הסתירות בצירוף הטענה כי פוטר על ידי נציג המלון – התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענתו לפיטורים.

6. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, משהתובע עבד במלון הרודס, באותו המקום במשך מספר שנים, וכי הנתבעת ביקשה לסיים שם את העסקתו זכאי התובע לפיצויי פיטורים. טענות הנתבעת כי הוצעו לתובע מספר אפשרויות שיבוץ חלופיות לא הוכחה וגם מסמכים אשר ייתכן שהיו יכולים לסייע לנתבעת להוכיח טענותיה באשר לנסיבות סיום הצבתו של התובע במלון וההצעות שהוצעו לו, כדוגמת תכתובת הדואר האלקטרוני שהעביר מר אזולאי למשרדה של הנתבעת בסמוך לסיום הצבתו של התובע ובקשת המזמין לסיים הצבתו של התובע (עדותו של מר אזולאי עמוד 29 שורות 29-30) לא הוצגו בפנינו ויש בכך לעמוד לחובת הנתבעת. יתרה מכך, התובע בהגינותו הודה כי הוצעו לו הצעות אחרות, אולם טען וטענתו לא נסתרה כי ההצעות שהוצעו לו היו לאחר שכבר החל לעבוד במלון אחר. ערים אנו לטענות הנתבעת בדבר המועדים בהם לכאורה החל התובע עבודתו והמועדים בהם שוחח עם מר אזולאי לאחר סיום עבודתו והסתירות לכאורה שהתגלו בעניינים אלו, אך התרשמנו כי הדבר נבע מכך שהתובע אינו דובר עברית והתקשה להסביר את גרסתו כשהתרשמנו כי אכן עבודתו של התובע במלון הופסקה כשהנתבעת לא הצליחה להוכיח שסמוך לכך הציעה לו עבודה חלופית אחרת. ממוצע שכרו הבסיסי של התובע ב – 12 החודשים האחרונים לעבודתו עמד על 3,716 ₪ (כולל תשלומים בעד ימי חופשה ומחלה). איננו מקבלים את חישוב התובע שיש להביא בחשבון גם את השכר שקיבל עבור שעות שבת שכן התובע לא עבד בשנה האחרונה לעבודתו באופן קבוע בשבת כטענתו, ולכן התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 30,348₪ (לפי תקופת העסקה מיום 30.10.2005 ועד ליום 3.1.2014 – פרוטוקול מיום 19.9.2016 עמוד 13 ש' 29). הנתבעת טענה שהעבירה לתובע מכתב שחרור של כספי הפיצויים בסך של 8,200 ₪ אך הוא לא קיזז סכום זה מהתביעה. לאור מכתב השחרור שצורף כנספח נ/4 לתצהיר התובעת, יש לקזז את הסכום הצבור לזכות התובע בקופת הפיצויים. על כן, תשלם הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך 22,148 ₪. כן ישוחררו לזכות התובע סך הכספים הצבורים לזכותו בקופת הפיצויים.

הודעה מוקדמת:

7. משקבענו שהתובע פוטר הוא זכאי להודעה מוקדמת בסך של 3,716 ₪.

שכר עבודה בגין חודש פברואר 2013:

8. התובע טען כי בחודשים ינואר ופברואר 2013 הוחלט לשפץ את המלון והנתבעת נדרשה להוציא את העובדים לחופשה מבלי שסיפקה להם עבודה חלופית ובמקום לשלם את שכרם, שילמה את שכרם בגין חודש ינואר 2013 על חשבון ימי החופשה השנתית וניכתה לתובע 25 ימי חופשה בסך של 4,339 ₪ ואילו את שכר חודש פברואר לא שילמה כלל. על כן עתר לתשלום שכר בגין חודש פברואר 2013 בסך 4,339 ₪. הנתבעת טענה שהודיעה לכל העובדים על חופשה מרוכזת מבעוד מועד וטענת התובע בחלוף שנתיים מאז יציאתו לחופשה היא התנהגות בחוסר תום לב. כן הצהיר מר אזולאי כי לעובדים שביקשו שלא לצאת לחופשה ולעבוד במקום אחר, סיפקה להם הנתבעת עבודה. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת כי בחודש מרץ 2013 קיבל התובע תשלום חופשה אשר בחלקו מתייחס לחופשה בה שהה בחודש פברואר 2013; משהתובע לא עבד בחודש פברואר, בנסיבות שאינן תלויות בנתבעת, אין הוא זכאי לשכר אלא לכל היותר להתפטר בדין מפוטר ומשלא נהג כך והמתין לחידוש הפעילות יש לראות בו כמי שהסכים להפסקה זמנית בעבודתו בחודש 2/13 ויש לראות תקופה זו כחל"ת. לאחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי מקום בו הנתבעת הוציאה את התובע לחופשה כפויה, הרי שהיה עליה לשלם לו בעד תקופה זו ימי חופשה וככל שלזכות התובע לא נותרו ימי חופשה, על הנתבעת היה לשלם לו שכר בעד תקופה זו או לחילופין להציע לו לעבוד במקום אחר. הנתבעת לא הוכיחה כי הציעה לתובע עבודה לתקופה האמורה במלון אחר ולא שילמה לו ימי חופשה או שכר בעד חודש 2/13. אין בידינו לקבל טענות הנתבעת כי יש לראות בתובע כמי שהסכים לחל"ת טענה אשר נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת ובכל מקרה הסכמה כאמור צריכה להיות מפורשת מצד העובד. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום בגין חודש פברואר 2013, בהתאם לשכרו הממוצע בסך של 3,716 ₪.

חופשה שנתית:

9. התובע טען שבארבע השנים האחרונות לעבודתו שולמו לו 77.75 ימים מתוך 112 להם היה זכאי ולכן לצו ההרחבה בענף אספקת כוח אדם על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה עבור 34.25 ימים בסך של 6,850 ₪ ולחילופין לפי החוק לסך של 6,050 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי התובע זכאי לכל היותר לפדיון חופשה בגין ימי החופשה שנצברו לזכותו ב-3 השנים האחרונות ובהתאם להיקף משרתו ולוותקו הוא זכאי ל-49 ימי חופשה ולחילופין ככל שייקבע כי עבד 6 ימים בשבוע זכאי ל-53 ימי חופשה. לטענת הנתבעת התובע ניצל בתקופה זו 57 ימי חופשה בתשלום ועם סיום עבודתו קיבל פדיון חופשה בגין 12.81 ימי חופשה. בהתאם לכך טוענת הנתבעת שולמו לתובע ימי חופשה ביתר ויש לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו סך של 4,110 ₪ ולחילופין סך של 3,330 ₪.

10. התובע אינו זכאי לימי חופשה לפי ההסכם הקיבוצי בענף כוח האדם כפי שפורט לעיל כי אם על פי החוק. לפיכך, זכאי התובע לפדיון ימי חופשה בגין 3 השנים האחרונות לעבודתו (דהיינו 2011-2013) ובצירוף השנה השוטפת האחרונה (2014) בלבד ואין בידינו לקבל את חישובי התובע שלוקחים בחשבון אף יתרת חופשה המתייחסת לשנים קודמות. לפיכך, ובהתחשב בטענת התובע כי עבד 6 ימים בשבוע, טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעת ואף מצאה ביטוי בדוחות הנוכחות שצורפו לתצהירו של מר אזולאי כנספח נ/6 זכאי התובע לימי חופשה כדלקמן:

בגין שנת 2011 (היא השנה ה-6 לעבודתו)– זכאי התובע ל-18 ימי חופשה ברוטו (שכן עבד בשנה זו מעל 200 ימים) ששווים 3,312 ש"ח (לפי תעריף של 184 ₪ כפי ששולמו בפועל לתובע בזמן אמת). בשנה זו שולמו לתובע 4 ימי חופשה בסך 736 ₪ (בחודש ינואר 2011) ועל כן זכאי התובע ליתרת ימי חופשה בסך 2,576 ₪.

בגין שנת 2012 זכאי התובע ל-21 ימי חופשה ברוטו השווים לסך של 3,864 ₪ (לפי תעריף 184 ₪ כפי ששולם בפועל לתובע). הנתבעת שילמה לתובע בשנה זו סך של 3,008 ₪ ועל כן זכאי התובע ליתרת ימי חופשה בסך 856 ₪.

בגין שנת 2013 זכאי התובע ל-22 ימי חופשה ברוטו ששווים הוא 4,224 ₪ (לפי תעריף 192 ₪ כפי ששולם בפועל לתובע בשנה זו). התובע קיבל סך של 7,104 ₪ ועל כן שולמה לו חופשה ביתר בסך 2,880 ₪.

בשנת 2014 עבד התובע בחודש ינואר מספר ימים בלבד ולכל היותר זכאי ליום חופשה אחד בסך 200 ₪ (לפי 8 שעות כפול 25 ₪ לשעה). בחודש ינואר 2014 שולם לתובע פדיון חופשה בסך 2,564 ₪.

11. מן האמור עולה כי התובע היה זכאי לסך של 11,600 ₪ וכי שולם לו סך של 13,412 ₪, דהיינו כי שולמה לו לכאורה חופשה ביתר בסך 1,812 ₪.

דמי הבראה:

12. התובע טוען שהוא זכאי היה בשנתיים האחרונות לעבודתו לדמי הבראה בסך של 5,292 ₪, (14*378). בסיכומיו טען כי בשנתיים האחרונות לעבודתו קיבל סך של 3,810 ₪ בלבד ולכן הוא זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 1,482 ₪. בסיכומיו טען התובע כי הוא זכאי לסך של 1,504 ₪ וכן כי אין לייחס את תשלום ההבראה ששולם לו בחודש 1/2012 כתשלום בגין הבראה לשנת 2012 כי אם יש לייחסו לחוב דמי הבראה בגין שנים קודמות שכן יש שנים בהן הנתבעת כלל לא שילמה לו דמי הבראה וכן לעיתים רק חלק. הנתבעת טענה מנגד כי התובע היה זכאי בשנתיים האחרונות בהתאם לחלקיות משרתו לסך של 4,902 ₪ ולכל היותר במשרה מלאה לסך של 5,215 ₪ (סעיף 59-64 לסיכומים). לטענתה בכל מקרה שילמה לתובע דמי הבראה ביתר ועל כן יש לקזז הסכומים שקיבל ביתר. לאחר שבחנו את תלושי שכרו של התובע וריכוזי השכר הרי שלתובע שולמו דמי הבראה בשנת 2012 בסך של 1,717 ₪ (בחודשים 1/2012 ו- 12/2012) ובשנת 2013 סך של 3,389 ₪ (בחודשים 4-5/2013 ו-11-12/2013) ובסיום העסקתו בינואר 2014 סך של 1,265 ₪ ובסך הכל שולמו לו 6,371 ₪.

13. אשר על כן אין התובע זכאי כטענתו ליתרת תשלום דמי הבראה. גם אם היינו מקבלים את טענת התובע, אשר נטענה בגרסתה כפי שמופיעה בסיכומיו לראשונה, כי אין לייחס את תשלום חודש 1/2012 כדמי הבראה בגין אותה שנה, הרי שעדיין הנתבעת שילמה לתובע סך של 5,519 ₪, דהיינו שילמה דמי הבראה ביתר של 1,079 ₪.

ימי חג:

14. התובע טען שהוא זכאי ל 10 ימי חג בכל שנה בהתאם לצו הרחבה בענף כוח אדם וזאת גם אם עבד ביום החג. לטענתו ב-7 שנים אחרונות זכאי הוא לתשלום בעד 70 ימי חג, בניכוי 3 ימים ששולמו לו בחודש 10/2013 ועל כן זכאי הוא ל-67 ימי חג בסך 200 ₪ ליום ובסך הכל 13,400 ₪. הנתבעת טענה כי כל תביעה שקדמה לחודש 10/07 התיישנה; כי אינה קבלן כוח אדם אלא קבלן המספק שירותי משק לבתי מלון ועל כן זכאות התובע לדמי חגים היא בהתאם לצו ההרחבה הכללי לפיו זכאי הוא לכל היותר ל-9 ימי חג ובכפוף לעמידה בתנאי הזכאות, דהיינו כי עבד יום לפני ויום אחרי החג, כי ימי השבת לא חלו בשבת וכי לא עבד ביום החג עצמו שאז זכאי הוא רק לתוספת בגין עבודה בחג ולא לדמי חג נוספים; לטענתה תביעת התובע היא מנופחת מבלי שהתובע כימת אותה כראוי והוכיח עמידתו בתנאי הזכאות על אף כי היו בידיו דוחות נוכחות.

15. משדחינו את טענת התובע בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי בענף כוח אדם והתובע אף זנח את טענתו בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון הרי שהוא זכאי לדמי חג בהתאם לצו ההרחבה הכללי. מכל מקום תנאי צו ההרחבה בענף הניקיון בעניין דמי חגים זהים לתנאים בהתאם לצו ההרחבה הכללי לפיהם, זכאי התובע ל-9 ימי חג, ככל שעבד בסמוך לפני ולאחר החג וככל שימי החג לא חלו בשבת. כמו כן אין התובע זכאי לדמי חגים מקום בו עבד ביום החג וקיבל תמורה נוספת בעבור כך. בסיכומיה הנתבעת פירטה את ימי החג להם היה זכאי התובע, באילו ימי חג הוא עבד ובאילו לאו. כמו כן טענה הנתבעת כי בימי חג בהם עבד התובע קיבל הוא תמורה מוגדלת כאשר עד לשנת 2010 נכלל התשלום תחת התשלום בעבור שעות שבת ומשנת 2010 שולם כרכיב שעות חג נפרד. הנתבעת הודתה בסיכומיה כי התובע זכאי לסך של 1,749 ₪.

אין בידינו לקבל את טענות וחישובי הנתבעת בקשר לרכיב דמי החגים שנטענו לראשונה בסיכומיה, ואשר ממילא לא ניתן לקבל את הטענה כי דמי החגים שולמו במסגרת התשלום לשעות השבת. אשר על כן אנו קובעים כי התובע זכאי בגין שנים 2007-2014 (החל מחודש 9/2009 לאור תקופת ההתיישנות) בניכוי ימי חג שחלו בשבת, ל-54 ימי חג אשר שווים לסך כולל של 9,104 ₪ וזאת בהתאם לערך יום עבודה של התובע כפי ששולם בפועל במהלך תקופת עבודתו (2007-9/2008 סך של 168 ₪, 10/2008-4/2009 סך של 176 ₪; 5/2009-9/2012 סך של 184 ₪; 10/2012-5/2013 סך של 192 ₪; 6/2013-1/2014 סך של 200 ₪) התובע כעולה מתלושי השכר קיבל תמורה עבור ימי חג בהם עבד לרבות תוספת של 150% ועל כן יש לקזז את התמורה שקיבל בעד ימי החג שעבד (בניטרול 150%) בסך של 3,399.22 ₪. לפיכך זכאי התובע לתשלום דמי חגים בסך 5,704.78 ₪.

הפרשות לפנסיה:

16. התובע טוען שעל פי צו ההרחבה בענף כוח האדם או בענף הניקיון או בענף המלונאות היה על הנתבעת להפריש 6%עבור תגמולים. לטענתו הנתבעת הפרישה סך של 7,567 ₪ עבור תגמולים בשנים 2009-2013 בלבד ועל בסיס שכר של 4,600 ₪ בלבד בעוד השכר החודשי הממוצע שלו עומד על 5,465 ₪ וכי הוא זכאי לתגמולים בגין כל תקופת עבודתו בניכוי 9 חודשי הכשרה. על כן לטענתו, הוא זכאי לתגמולים בסך של 29,182 ₪ כאשר בקופות ישנם 7,567 ₪ בגין תגמולים (לפי טופס 161 שהועבר אליו עם פיטוריו), דהיינו כי הוא זכאי לסך נוסף של 21,615 ש"ח. הנתבעת כאמור הכחישה את הטענה שצו ההרחבה בענף כח אדם חל עליה וטענה כי הפרישה בהתאם לצו ההרחבה הכללי לפנסיית חובה במשק החל מחודש 12/2008 לפיו הוא זכאי להפרשות החל מחודש 11/2008 בלבד. בסיכומיה פירטה הנתבעת את מקסימום הזכאות להפרשות לפי צו ההרחבה הכללי במשק, או לפי צו ההרחבה בענף כוח אדם, כשלטענתה השכר הפנסיוני של התובע הוא שכרו כפי שקיבל בפועל לרבות שעות שבת דמי חופשה ועד למשרה מלאה, ולא שכר ממוצע כטענת התובע (סעיפים 75-80 לסיכומי הנתבעת).

משדחינו את טענת התובע בדבר תחולת צו ההרחבה בענף כוח האדם, הרי שדין תביעתו המבוססת על צו זה להידחות. עם זאת, התובע אף טען תחת רכיב זה בלבד לזכאותו להפרשות לפנסיה לפי צו ההרחבה בענף הניקיון, אשר גם לפיו גובה ההפרשות לתגמולים הוא בשיעור 6% מהשכר הקובע. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לטענתו זו ולא יכול להיות חולק כי הנתבעת עוסקת בניקיון ולפיכך זכאי התובע להפרשות כאמור בצו ההרחבה בענף הניקיון. עם זאת מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע זכאי להפרשות לתגמולים על בסיס השכר כפי שקיבל בפועל ולא לפי ממוצע שכר כפי שתבע. אשר על כן אנו מקבלים את חישובי הנתבעת לפיהם ובהתאם להפרשות בשיעור 6% לתגמולים (שכן צו ההרחבה בענף הניקיון קובע שיעור זהה לזה הקובע בצו להעסקת עובדי כוח אדם), זכאי הוא לסך של 18,496 ₪. התובע טען כי הופרשו לתגמולים סך של 7,567 ₪ בלבד בעוד הנתבעת טענה כי הופרשו 8,200 ₪ לתגמולים. מכל מקום נציין כי הסכום לו זכאי התובע בסך 18,496 ₪ ישולם בניכוי מה שנצבר לזכותו בקופת התגמולים.

קרן השתלמות:

17. התובע טוען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף כוח אדם היתה חובה על הנתבעת להפריש לקרן השתלמות אם מקום העבודה נהג להפריש עבור עובדיו לקרן השתלמות. על כן, ומשבהתאם להסכם הקיבוצי בענף המלונאות, סעיף 39א חלה חובת הפרשה לקרן השתלמות, זכאי אף הוא להפרשות לקרן השתלמות. בסיכומיו טען כי ההסכם הקיבוצי מיום 1.1.2007 חל על כל עובדי בתי המלון בארץ, החברים בהתאחדות המלונות בישראל, ומשהנתבעת היא בחרה בהתאחדות כאמור והיותו עובד בבית מלון עליו חל ההסכם הקיבוצי, זכאי הוא לקרן השתלמות. עוד הוסיף בסיכומיו באשר לצו ההרחבה בענף המלונאות כי מטרתו של צו ההרחבה להחיל את תנאיו על מי שאינם עובדים ישירות של המלון אלא עובדים במלון ועל כן ומאחר שהמלון משלם לחברת כוח האדם עבור אותם עובדים שהיא מספקת למלון יש להפריש גם בעבור עובדי החברה לקרן. לטענתו הסעיף בצו ההרחבה נועד לשלול רק מעובדים שאין עליהם ממונים מטעם המלון את ההפרשות לקרן ההשתלמות. אשר על כן עותר התובע לתשלום לקרן השתלמות, בגין 7 שנות עבודתו האחרונות ובניכוי חצי שנה כמצוות צו ההרחבה, על פי שכר ממוצע של 5,465 ₪ ובסך הכל לסך של 21,313 ₪.

18. הנתבעת טענה כי צו ההרחבה בענף כוח האדם אינו חל וכי בכל מקרה התובע אינו זכאי מכוח צו זה ומצו ההרחבה בענף המלונאות להפרשות לקרן השתלמות שכן אלו קובעים זכאות להפרשות לקרן השתלמות רק משנת 2011 ולאחר 24 חודשי המתנה ובצירוף 6 חודשים הקבועים בצו ההרחבה בענף כוח האדם, דהיינו כי לכל המוקדם יכול הוא לטעון לזכאות לקרן השתלמות לאחר 30 חודשים מחודש 8/11. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי סעיף 44.5 לצו ההרחבה בענף המלונאות קובע כי חובת תשלום לקרן השתלמות לא תחול על עובדים שאינם מקבלים שכרם ישירות מבית המלון וגם לפיכך לא זכאי התובע לתשלום זה. לאחר שבחנו טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות הנתבעת להתקבל.

19. אשר לתביעת התובע מכוח צו ההרחבה בענף כוח האדם – משדחינו טענות התובע בדבר תחולת צו זה על הצדדים דין טענותיו לזכאותו לקרן השתלמות מכוח צו הרחבה זה להידחות. אשר לתביעת התובע מכוח ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות - לא מצאנו כי יש בטענותיו של התובע בדבר חברות המלון בו הוצב בהתאחדות המלונות בישראל כדי לסייע בידיו בטענתו כי הוא זכאי להפרשות לקרן השתלמות מכוח ההסכם הקיבוצי, שכן בסעיף 39א להסכם הקיבוצי הבסיסי, אשר אל תנאיו מפנה ההסכם הקיבוצי מיום 1.1.2007 ועליו נסמך התובע בסיכומיו, קובע במפורשות כי חובת התשלום לקרן השתלמות לא תחול על עובדים שאינם מועסקים על ידי בית המלון או שאינם מקבלים משכורתם במישרין מבית המלון (סעיף 39א(3)(ג) להסכם הקיבוצי הבסיסי מיום 1.1.2.1994). על כן העובדה כי הנתבעת חברה בהתאחדות המלונות אין בה כדי לזכות את התובע בקרן השתלמות כאמור. דברים אלו יפים אף לטענות התובע בדבר זכאותו להפרשות לקרן השתלמות מכוח צו ההרחבה בענף המלונאות – שאף הוא קובע כי ההפרשות לקרן יחולו רק על מי שמקבל משכורתו ישירות מבית המלון – ולא מצאנו תימוכין לפרשנות אותה מבקש התובע לתת לסעיף האמור בצו ההרחבה ונוסיף עוד כי טענותיו אלו עלו לראשונה בסיכומיו וגם לפיכך דינן להידחות.

החזר שעות הפסקה שקוזזו ביתר:

20. התובע טען שבכל יום קוזזה שעה או שעה וחצי עבודה כהפסקה, למרות שניתן היה לצאת להפסקות רק שחדר האוכל היה פתוח ומעבר לכך לא היו הפסקות. לדבריו חדר האוכל פתוח שלוש פעמים ביום: בבוקר בין 7:00 – 9:00, בצהריים בין 12:00-14:00, ובערב בין 17:00-19:00. לטענתו הנתבעת קיזזה לו שעת הפסקה בכל יום גם כאשר התחיל לעבוד בשעה 15:00 ונטל הפסקה אחת של חצי שעה בין 17:00-19:00. התובע צירף טבלה שהתבססה על דפי הנוכחות של הנתבעת לפיה היא קיזזה לו 321.25 שעות ששווין 8,031.25 ₪. הנתבעת טענה כי אמנם נכון הוא שבמשמרת השנייה היתה הפסקת אוכל בת חצי שעה בלבד בחדר האוכל אולם מלבד הפסקה זו ניתנה הפסקה נוספת בת חצי שעה במהלכה עמד לרשות העובדים מקרר עם אוכל מוכן ושתייה חמה שהוצב במטבח ולא בחדר האוכל וכי התובע עצמו אישר בעדותו כי ישנה חצי שעה להפסקת עישון. לאחר שבחנו את העדויות הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות התובע להתקבל. מר אזולאי העיד כי המקרר שהוצב במטבח חדר האוכל במלון הוא של המלון ולא של הנתבעת. אין בידינו לקבל את הפרשנות שביקשה הנתבעת לתת לעדותו של התובע בסיכומיה שכן התובע אמנם העיד כי בהפסקה הוא הולך לעשן אך אין המדובר בהפסקה אחרת מהפסקת האוכל והתובע העיד כי יש פינת עישון בהקשר של השאלה שנשאל קודם לכן בדבר קיומה של ההפסקה היחידה כשחדר האוכל פתוח (עדותו בעמוד 19 שורות 6-16). כמו כן כשנשאל האם ישנה חצי שעה שאתה הולך לאכול ויש עוד חצי שעה שאין פינת אוכל ענה כי זה לא קיים באף מלון, דהיינו כי לא היתה הפסקה אחרת מהפסקת האוכל כאשר חדר האוכל היה פתוח ובהפסקה זו אף הלך לעשן. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובע יצא להפסקה נוספת בת חצי שעה, מעבר להפסקות בנות חצי שעה בחדר האוכל במשמרות הערב.

אשר על כן ומשהנתבעת אף לא סתרה את חישובי התובע, זכאי התובע להפרשי שכר בגין ההפסקות שקוזזו לו בסך 8,622 ₪. לא מצאנו כי יש מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנה בשל הטעות הכנה של הנתבעת.

טענות קיזוז של הנתבעת:

21. משקבענו כי התובע פוטר הרי שדין טענת הנתבעת לקיזוז ההודעה המוקדמת להידחות. עם זאת ומשקבענו כי לתובע שולמה חופשה ביתר וכן דמי הבראה ביתר, יש לקבל את טענת הנתבעת לקיזוז, אם כי בסכומים מופחתים, על פי חישובינו כפי שפורטו לעיל, דהיינו סך של 1,812 ₪ בגין חופשה ששולמה ביתר וכן סך של 1,079 ₪ בגין דמי הבראה ששולמו ביתר.

סוף דבר:

22. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידיה:

א. פיצויי פיטורים בסך 22,148 ₪ בצירוף מכתב לשחרור הכספים הצבורים לזכותו בקופת הפיצויים;

ב. הודעה מוקדמת בסך 3,716 ₪;

ג. שכר עבודה בגין 2/2013 בסך 3,716 ₪;

ד. דמי חגים בסך 5,704 ₪;

ה. הפרשות לפנסיה בסך 18,496 ₪ בניכוי מה שנצבר לזכות התובע בקופת התגמולים על פי אישור קופת התגמולים כפי שיינתן במועד התשלום;

ו. שעות הפסקה שקוזזו ביתר בסך 8,622 ₪;

מסכומים אלה יש לקזז את דמי החופשה וההבראה ששולמו ביתר כאמור בסעיף 21.

23. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 3,000 ₪ שעליה לשלם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

24. זכות ערעור לבית הדין הארצי כדין.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ז, (05 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.