1. בתביעה שבפנינו טוען התובע כי טעה הנתבע בקובעו כי הינו חב בד"מ בגין הכנסתו, כפי שנקבע בשומה לשנת 2011. הסכם שומת מס הכנסה עם מ"ה מ- 28.10.13 שצרף לתביעה המציין כי הכנסת התובע בסך 300,000 ₪ היא "הכנסה מעסק ספרים בלתי קבילים"; תוך שנוסף בהערות מפקח מ"ה: "התוספת להכנסה מקורה בהון ששימש לרכישת דירה בשנת 2008".

2. הנתבע בהגנתו טען כי התובע עצמאי, וכי עפ"י ס' 345 לחוק הביטוח הלאומי "הכנסה" כמשמעה מסעיף 2 לפקודת מ"ה – חייבת בתשלום ד"ב, כעולה משומת המס שנקבעה בהסכם שצרף, וכי לא נקבע ע"י מ"ה שמדובר ב"רווחי הון", אלא בשומה לפי מיטב השפיטה, שנקבעה ע"י שלטונות המס, משנפסלו ספריו של התובע, ועפי"ה חייב הוא במ"ה ולא במס רווחי הון וממילא, חב הוא בד"ב.

3. התובע הגיש תצהירו, תצהיר מנה"ח שנתן שירותים לתובע במחלוקת עם מ"ה, ותצהיר אחות התובע (גב' לוי).

ביום 4.11.15 נשמעה עדות התובע והאחות. משלא התייצב מנה"ח נקבע למועד אחר, לשמיעת עדותו ועדות מפקחת מ"ה.

מטעם מ"ה הוגשה תע"צ המפקחת וכן בקשה לפטור מהתייצבות בהסתמך על תקנה 178 (א1) לתסד"א.

ביום 17.3.16 הודיע הנתבע על הסכמת הצדדים כדלקמן:

תצהירו של מנה"ח "ימשך" ע"י התובע, שיגיש תצהירו של עו"ד ורו"ח מר חנוך בהגאון ותשמע עדותו.

בהתאם הוגש תצהירו של רו"ח בהגאון ("רו"ח") ועדותו נשמעה ב- 1.1.17 (לאחר שמועד אחר שנקבע לא התקיים, משהמתין ב"כ התובע זמן רב).

ביום 1.1.17 נשמעה עדות רו"ח.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב, כולל סיכומי תשובה?

4. הראיות

א. עולה כי ההסכם עם מ"ה, מתייחס ל- 4 שנות המס 2011-2008, כשביחס לשנים 2010-2008 נקבעה השומה לפי המוצהר וביחס ל- 2011 נקבעה לפי המוצהר (בסך 98,638 ₪) ולפי הסכם (ובסה"כ סך 398,638 ₪).

כן צויין כי התוספת להכנסה היא בסך 300,000 ₪ וכן צויינה הערת המפקח (ע"צ), כהאי לישנא: "התוספת להכנסה מקורה בהון ששימש לרכישת דירה בשנת המס 2008".

ב. בתע"צ מבהירה מפקחת מס הכנסה:

המייצג (רו"ח בהגאון) ביקש כי תציין "הערת המפקח", תוך שנטען על ידו כי רכישת הדירה (2008) התאפשרה באמצעות כספים שהתקבלו מבני משפחתו של הנישום (התובע), אך לא הומצאו לה "אסמכתאות נאותות" לכך.

עוד ציינה כי סכום הפרש ההון, נזקף לשנת המס האחרונה (2011), ע"מ להקל עם הנישום ולצורך פשרה.

ג. טוען התובע בתצהירו כי מקור הכספים ששימשו לרכישת הדירה הוא "מהעברות שהתקבלו מחו"ל מאחותי ... שאין להן כל קשר לפעילות עסקית" (אגב, מינוח בו השתמש גם מנה"ח, בסעיפים 4-5 לתצהירו). כך גם האחות בתצהירה מציינת, מחד, כי "במהלך השנים" [ככל הנראה(?), אלה שהתייחסה אליהן בס' 1 לתצהירה: 2008-2011] נתנה לאחיה "סכומים שונים לרכישת הדירה וסיוע להתבססותו בישראל" ובשנת 2008 העבירה לו 360,000 ₪, לשיעורין, מעת לעת, "באמצעותי ו/או באמצעות קרובי משפחה שהגיעו לארץ", העברות באירו.

בעדותו הבהיר התובע כי האסמכתא שיש לו לכסף ששימש לרכישת הדירה או מע"צ ומאחותו וכי שילם (לדירה?) דרך הפקדה בבנק. האחות כל פעם שבאה לבקר נתנה לו 10-11 אלף אירו, במזומן, הוא פָרט לש"ח, או היא.

ד. האחות בעדותה טענה שזה קרה בערך 7 פעמים, שזה יצא 70 אלף אירו, שהוא אמור להחזיר לה איך שיוכל, "אז בערך הייתי כותבת כל פעם" וכי העבירה לו הסכום מ-2008 ועד 2011. הביאה את זה במזומן. נתנה לאחות הצעירה את הכסף לתובע שכל הזמן ביקש עזרה וזו הביאה את הכסף כשבאה ארצה.

זה היה כל פעם בחגים, בחופש הגדול, בפסח, ברה"ש. הגיעה ארצה לפחות 5-6 פעמים בשנה, האחות הגיעה ארצה פחות. רשמה רק בראש שלה "כל פעם כמה אני נותנת לו".

ה. רו"ח בתצהירו טען כי הצטרף לדיון עם מ"ה בשנת 2012 וכי:

"כפשרה סוכם, כי ההון ששימש לרכישת הדירה בשנת 2008 יתווסף כהכנסה מעסק בשנת 2011 מהטעם ששיעור המס (כולל ריבית והצמדה) שיחול על הנישום יהיה קטן יותר משיעור המס על רווח הון.

על מנת שיובהר כי הפרש ההון הינו בגין שנת 2008, הוספה פסקה להסכם עם מס הכנסה לפיה ההכנסה מקורה בהון ששימש לרכישת דירה בשנת 2008".

רו"ח העיד כי מ"ה לא קיבל טענת התובע כי מדובר בהעברות שנעשו מהאחות לתובע. כך אישר כי התובע שילם מ"ה על הסך 300,000 ₪, לפי סעיף 2 לפקודה, וכי ההערה בהסכם (כמצויין לעיל) נרשמה לבקשתו. הסכום נכנס כ"הכנסה מעסק" כי זה יותר טוב לנישום, שילם פחות מס, בהסכם (הסכם פשרה). הראיות שהציג למ"ה זה תצהיר של המעבירה.

מחד, דחה הטענה כי מ"ה לא קיבל את טענות התובע (עמ. 11 שורות 3-4) ומאידך, אישר כי בגלל העדר אסמכתאות, מ"ה לא קיבל טענותיו (שם, שורות 26-27). התובע שילם מ"ה לפי סעיף 2 לפקודה על הכנסה מעסק בסך 398,638 ₪ בשנת 2011.

5. ולהכרעתנו –

א. אין בפנינו ראיות כלשהן, למעט אלה שפרטנו לעיל.

נציין כי לא נעלמו מעינינו "אי ההתאמות" בגרסאות העובדה: מחד, רו"ח שביקש להוכיח מדוע הנתבע טועה בהחלטתו, ומאידך, אישר כי התובע (גם עפ"י ההסכם) שילם מס הכנסה בגין ההכנסה הנדונה, 398,638 ₪, בשנת 2011, לפי סעיף 2 לפקודה – ובכך, למעשה, ייתר ההליך, שהרי דרישת החיוב של הנתבע התבססה על כך (ראה טענותיו בהגנה); זאת, בניגוד לטענת התובע כי עסקינן ב"הון" (ומשכך, פטור הוא מתשלום דמי ביטוח, לשנת 2008). כך גם עולה מתצהירו, כי מדובר היה בשיעור מס נמוך מזה שהיה נדרש לוֹ, לוּ עסקינן ברווח הון.

הוכח עפ"י ההסכם כי מ"ה ראה הסכום של 300,000 ₪ כ"הכנסה" לפי סעיף 2 לפקודה, כהכנסה לשנת 2011, וכפי שנקבע ע"י הנתבע בחיוב ד"ב.

ב. בפועל, אין בפנינו אסמכתאות לפעולה כלשהי בנדון: לא כי מדובר בסכומים שהפקיד לרכישת הדירה, לא שהאחות הביאה לו (ומתי) מספר פעמים סכומים, וסה"כ שווה ערך ל- 300,000 ₪ ולמצער, אף לא כי הסכומים ש"העבירה" לו שימשו לרכישת הדירה – מה שכמובן, לא ממש רלוונטי לענייננו: משנקבע הסכום כ"הכנסה מעסק" גם ע"י מ"ה, שהרי משכך נקבע, אין יכול להיות חולק כי בגין הכנסה זו חב התובע בד"ב וחד הוא לנתבע ובדין כך, אם כך נקבע בהסכם (פשרה) או בשומה שהגיש התובע עצמו.

ג. אכן, כטענת התובע בסיכומיו, אין מחלוקת עובדתית כלשהי בין הצדדים, ודאי לא לאחר עדות רו"ח מטעמו!

ממילא, לא נדרש הנתבע להציג ראיות (שאינן בידיו), שהרי כשם שהתובע לא הצליח להציג "אסמכתאות" שנתקבלו ע"י מ"ה – לא הוצגו כאלה גם לנתבע .

ונזכיר, הנטל להוכחת הנטען/להצגת ראיות – לא על הנתבע הוא.

לא נדע "כמודגש", מה חשב מ"ה, באופן עקרוני, אם לאו – לנו חד היא: מעת שנקבע ע"י מ"ה כי הסכום (שהתובע/רו"ח מכנה "הפרשי הון") ירשם כהכנסה רגילה ודאי לא נדרש הנתבע להתחקות אחר מקורו, או אם כך היה לטובת הנישום/בפשרה/בשומה עצמית/לפי שפיטה וכיוצ"ב.

בענייננו, לא נבחן גם אם הפקודה עמדה על היסודות הנדרשים להגדרת הסכם ושאר טענות בענין, שהרי העובדות בבסיס (טענת התובע להסכם) ההסכם – לא הוּכחו שם ולא הוכחו גם בפנינו. ומנגד, הקביעות בהסכם – על פיהן פעל הנתבע – ונכון פעל.

ראוי להבהיר כי כעולה מהתע"צ – גם מ"ה "לא ממש" קיבל טענת התובע או "פרשנותו" וממילא, אין שחר לטענה כי הנתבע נצמד "לפרשנות דווקנית המתעלמת ממהותה של הכנסת התובע" – משמהותה לא הוּכחה, ובפועל, לא פרשנית, בפנינו.

(ובכל הכבוד מעבר לטענות כלליות עקרוניות – לא מצאנו בסיכומי התובע, מענה ענייני, עובדתי או משפטי, לקושיות שבפנינו).

ד. אין עסקינן ב"פרשנות" הנוגדת את קביעת מ"ה – אלא דוקא ההפך. הנתבע פעל, ובמדוייק, לפי קביעת מ"ה, ולפיה בשומת התובע שומתו הסופית ל- 2011, נקבעה הכנסה מעסק בסך של 398,638 ₪.

העובדה כי מ"ה "הקל" עם התובע/התפשר עמו – וקבע הסכום לשנת 2011 וכ"הכנסה מעסק"(ובכך, פָּחת הסכום שהיה על התובע לשלם כמס) – ודאי וודאי אין בה כדי לשנות או לבטל חיוב שהוציא הנתבע לד"ב.

כך גם בפנינו "שומה סופית" (הגם בהסכם), כשודאי אין לטעון כנגד ההסכם, משהתובע יוצג ע"י מנ"ח ובסיום ע"י רו"ח (ועו"ד) – ודאי וודאי לא נדרשנו אנו לבחון ההסכם ב"ראי" הוראות חוק החוזים.

ודאי לא ניתן אנו "פטור" לתובע עפ"י טענותיו החוזיות מול מס ההכנסה, משבפני הנתבע "שומה סופית" כאמור בסעיף 345 לחוק הבטל"א ועל פיה פעל.

כך, צודק הנתבע כי אין מקום לטענות התובע כנגד ההסכם או פרשנות שמבקש הוא ליתן לו, בשונה מהכתוב בו, מההסכמה עם מס הכנסה.

עוד צודק הוא – כי עולה מהתע"צ כי אין בהסכם כדי "קבלה" של מ"ה את טענות התובע, משההסכם קובע כאמור כי "הכנסה מעסק" בפנינו, לפיה חוייב התובע הא ותו לא.

ולא רק זאת – ההסכם והתע"צ (ונזכיר כי התובע ביקש עדותה מטעמו) מנוגד לטענות רו"ח, שהרי אין בפנינו ראייה, כביכול, מ"ה "קיבל" טענת התובע כי מדובר ב"הון" – וממילא, אך לוּ כך נכתב בתע"צ – ברי כי לא כך נקבע בהסכם, בו נקבע כמפורט בו כי עסקינן ב"הכנסה מעסק".

ה. נזכיר ולמעלה מן הצורך – אם טוען התובע ל- 300,000 ₪ - טענה האחות ל- 360,000 ₪. אם טוען התובע להעברות שביצעה האחות – טענה האחות להעברות שביצעו 2 האחיות.

ו. הנה כי כן – משבדין וכחוק (ולא מ"כללי הפורמליסטיקה") פעל הנתבע – אין לנו אלא לדחות התביעה.

משלא נתבקש – אין ניתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ח, (02 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 2.10.17.

ק/רוניתע/