1. זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר) בו נדחתה תביעת המבקשים והם חויבו לשלם למשיבה הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.
2. בתביעתם עתרו המבקשים לחייב את המשיבה להשיב לידיהם את כספי הערבות הבנקאית בסך של 30,000 ₪ אשר העמידו לרשותה במסגרת הסכם שכירות המתייחס לחנות בבעלות המשיבה בנהריה, וזאת משום שלטענתם, הערבות מומשה לא כדין, וכן עתרו לחייב את המשיבה בפיצוי מוסכם בסך של 30,000 דולר בשל הפרת הסכם השכירות.
3. הטעם העיקרי לדחיית התביעה נעוץ בעובדה שבית המשפט קמא אימץ את טענת המשיבה, לפיה המבקשים הפרו את הסכם השכירות שעה שהעבירו את זכויות השכירות שלהם במושכר לאחד, ביליה, ללא הסכמתה של המשיבה, ובניגוד להוראות ההסכם. ביחס לטענות המשיבה כי העבירו את הזכויות לבליה על פי הוראות סעיף 6ד' להסכם השכירות, קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיבה כי ההסכם המקורי לא כלל סעיף זה והוא הוסף על ידי המבקשים במרמה וללא ידיעתה של המשיבה.
4. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מלבד ההפרה היסודית הקשורה בהעברת זכויות השכירות ללא הסכמת המשיבה, הפרו המבקשים את הסכם השכירות במספר הפרות יסודיות נוספות, ובכלל זה לא מסרו המחאות דחויות, כמתחייב על פי הסכם השכירות; לא המציאו ערבים להסכם ולשטר החוב; ועשו שינויים במושכר ללא ידיעת המשיבה; וכן לא רכשו פוליסת ביטוח בהתאם להתחייבותם בהסכם; וכי הפרות יסודיות אלו אף הן הקימו למשיבה זכות לממש את ערבותה הבנקאית בהתאם לסעיף 17ג' להסכם השכירות.
5. הוצאות המשפט בהן חויבו המבקשים במסגרת פסק הדין, כוללות לא רק את הוצאות ההליך בו נקטו המבקשים, אלא גם את הוצאות תביעת הפינוי בה נקטה המשיבה כנגד המבקשים וביליה במסגרת ת"א 42652-03-11, וזאת לאור ההסכמה שהושגה בתביעת הפינוי, לפיה תביעת הפינוי כנגד הנתבעים (המבקשים כאן) תימחק ללא צו להוצאות, הסכמה שהתגבשה לאחר שהמשיבה נאותה להשכיר את החנות לביליה בהסכם שכירות ישיר במסגרת הסכם פשרה שנכרת ביניהם, ומבלי לפגוע בזכותם של מי מן הצדדים לטעון לעניין ההוצאות שנגרמו לו במסגרת תביעת הפינוי.
6. הסכמה זו התגבשה לאחר ששמיעת הראיות בתביעת הפינוי התבררה בפני כב' השופט שחורי, והתיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת וינברגר לשם מתן פסק דין, לאחר שכב' השופט שחורי לא הספיק ליתן את פסק הדין בטרם חלפו שלושה חודשים ממועד פרישתו לגמלאות.
7. למעשה, עותרים המבקשים בבקשתם שבפניי לעיכוב ביצוע החיוב הכספי בפסק הדין בו חויבו בהוצאות המשפט של המשיבה במסגרת התביעה נשוא הליך זה אותו יזמו המבקשים ותביעת הפינוי (שנמחקה) אשר יזמה המשיבה.
8. הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הינו כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו בפסק הדין, בסמוך למועד הינתנו, מבלי להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו. ואולם, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה, ולעכב את ביצועו של פסק הדין, בעקבות הגשת ערעור עליו, אם יוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו גבוהים או טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יבוצע פסק הדין, ובסופו של יום יתקבל ערעורו של המבקש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו [ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (פורסם בנבו, 19.1.2014); ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ' שבת (פורסם בנבו, 3.11.2013)].
9. שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ- "מקבילית הכוחות", היינו: ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך. [ראו: ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 17.10.2013); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (פורסם בנבו, 4.6.2013); ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין (פורסם בנבו, 23.5.2013)].
10. פסק דין לתשלום כסף איננו מסווג בגדר עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לעיכוב ביצוע. "הנחת המוצא היא כי מאזן הנוחות במקרים אלו נוטה לטובת המשיב מאחר ותשלום כספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו על ידי המערער ניתן יהיה להשיב בסופו של יום" [בש"א 1045/12 דלק נדלן בע"מ נ' וינמן (פורסם בנבו, 22.2.2012); וראו, גם: בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989); ע"א 8939/01 חפציבה בע"מ נ' אביצור (פורסם בנבו, 30.1.2002)].
11. המבקשים בבקשתם כלל לא הניחו בפניי תשתית ראייתית לביסוס טענתם כי אם הערעור יתקבל, תתקשה המשיבה להשיב את הכספים שתקבל במסגרת פסק הדין. בקשתם לא נתמכת בתצהיר. המבקשים גם אינם מעלים קושי בתשלום הכספים נשוא פסק הדין, ואינם מעלים טענה כי ביצוע פסק הדין כרוך במימוש נכס מקרקעין או נכס בעל חשיבות מיוחדת בעבורם.
12. למעשה, מתשובתם לבקשה עולה כי המבקשים אינם חולקים על טענת המשיבה, לפיה לא תתקשה להשיב את הסך של 30,000 ₪, אלא סבורים שהמשיבה תתקשה להשיב את יתר הסכומים שנתבעו במסגרת תביעתם: סכום הערבות שמומשה ופיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪, למקרה שערעורם יתקבל.
13. המשיבה, מצידה הגדילה לעשות והצביעה על כך שבבעלותה דירה וחנות (מושכרת), היא החנות נשוא התובענה, המניבה תשואה נאה, ואף הצביעה על הכנסות שוטפות נוספות הנתמכות במסמכים המסירים כל חשש שתתקשה להשיב סכום זניח יחסית בסך של כ- 30,000 ₪.
14. די בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי לא התרשמתי שסיכויי הערעור טובים או גבוהים. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים הנקבעים על ידי בית המשפט קמא ששמע את העדים והתרשם מהם.
15. עסקינן בפסק דין המבוסס בעיקרו על התרשמותו החיובית של בית משפט קמא מעדותה של המשיבה ובן זוגה דוידוביץ, המחוזקת בעדותו של עד ניטראלי, ביליה, אל מול חוסר האמון שרחש בית המשפט קמא לעדותם של המבקשים והעד מטעמם, לוגסי. בית המשפט קמא ציין כי עדותו של ביליה הייתה בעלת חשיבות מכרעת בעיניו כעד ניטראלי שלא היה מעוניין בעת עדותו בטובת מי מן הצדדים, אשר העיד על תגובתה הספונטנית של המשיבה בעת שהוצג בפניה הסכם השכירות, שהמשיבה טוענת כי הוא מזויף, כמו גם על העובדה שהיה שוני בין ההסכם שמסרו לו המבקשים אל מול ההסכם שהציגה לו המשיבה בדירתה.
16. אני סבורה כי גם אילו היה ממש בטענת המבקשים בעניין נטל השכנוע להוכחת טענת זיוף, לא היה בכך לסייע בעדם מקום בו אין מדובר בנסיבות שבהן סבר בית המשפט קמא כי כפות המאזניים מעויינות, אלא בנסיבות בהן העדיף בית המשפט קמא, פוזיטיבית, את גרסת המשיבה על פני גרסת המבקשים. לאור קביעתי בענין מאזן הנוחות, לא מצאתי טעם להרחיב בענין סיכויי הערעור ויתר טענות המבקשים בערעורם, מעבר לכך.
17. לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית.

המזכירות מתבקשת לשגר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ה, 22 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.