1. בבקשת רשות הערעור שבכותרת מלין ב"כ המבקש (התובע בפני בימ"ש קמא) כנגד החלטת בימ"ש קמא (כב' השופטת ע. גולומב, בימ"ש שלום נצרת) מיום 20/7/2014, במסגרתה נעתרה לבקשת המשיבה להתיר הבאת ראיות לסתור, עפ"י סע' 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "ההחלטה").

2. לאחר בחינה אני רואה לדחות את הבקשה, זאת ללא צורך בקבלת תגובה.

3. ראשית, ספק אם מוצדק לבחון את הבקשה, כבר בשלב זה של ההליך העיקרי ובמסגרת בקשת רשות ערעור.

בנסיבות, נכון יותר להמתין להכרעות הכוללות במסגרת פסק הדין בהליך העיקרי, לרבות לקביעות הרפואיות במסגרתו, כאשר למבקש תעמוד הזכות להגיש ערעור על פסק הדין, על מכלול קביעותיו, לרבות זו נשוא הבר"ע שבכותרת, ככל שעדיין תהיה רלבנטית.

4. על כל פנים, גם אם נראה לבחון את הטענות כבר בשלב זה, נגיע למסקנה כי מן הדין לדחות את הבר"ע.

5. אקדים כי בימ"ש קמא היה ער לטענות השיהוי ובצדק לא ראה מכוחן לדחות את הבקשה.

אציין כי עיון בתיק בימ"ש קמא מעלה כי כתב הגנה, אחר ארכות בהסכמה, הוגש רק ב- 4/13. כבר בפתח ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק (27/5/2014) הודיע ב"כ המשיבה כי הוא שוקל הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור, לרבות לאחר התייעצות עם מומחה מטעמו.

בקשה כאמור אכן הוגשה כבר ב- 5/6/2014.

6. לגופן של הטענות, בדין קבע בימ"ש קמא כי המשיבה אכן הציגה טעמים מבוססים המצדיקים הבאת ראיות לסתור ,בדגש לטענות בסוגיית הקשר הסיבתי, וכפועל יוצא מכך את ההצדקה למינוי מומחה מטעם בימ"ש.

7. אדגיש כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בסופו של יום בקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים/עבודה ,מחודש 9/07, בה היה מעורב המבקש, לבין מחלת הסוכרת שהופיעה אצלו סמוך לאחר מכן ,זאת רק מכח ועל יסוד הכרעה שהתקבלה בביה"ד האזורי לעבודה וכמפורט בפסק דינו מיום 4/4/2012, בו אומצה קביעת המומחית מטעם בית הדין בדבר הקשר הסיבתי.

התביעה לבית הדין הוגשה כזכור לאחר שהמוסד לביטוח לאומי (פקיד התביעות והוועדה הרפואית מיום 22/12/2009) דחה את תביעת המבקש לקביעת דרגת נכות מעבודה לענין הסוכרת, משנקבע כי אין קשר סיבתי בין תלונות אלו לתאונה.

8. בהתאם למפורט הדגישה הוועדה הרפואית שהתכנסה בשנית ביום 22/5/2012 כי ההכרה בנכות המבקש בתחום הסוכרת, הינה רק מכח פסק דינו של ביה"ד לעבודה כאמור, זאת מבלי שקיימה דיון עצמאי – רפואי, בסוגיית הקשר הסיבתי.

בפרק הסיכום והמסקנות של דו"ח הוועדה הנ"ל, נרשם כאמור:

"הדיון בעניין הסוכרת התקיים בעקבות הכרה של בית הדין לעבודה בסוכרת כחלק מהפגיעה..."

9. בהסתמך על ההלכה ברע"א 3289/96 כלל נ' אנקווה פד"י נ(1) 566, בדין קבע בימ"ש קמא בנסיבות דלעיל ,כי קביעת המוסד לביטוח לאומי אמנם מהווה נכות על פי דין ועל אף שהיא נעשתה לאחר הכרעה של בית הדין לעבודה בסוגיית הקשר הסיבתי (בניגוד לטענות המשיבה בפניו),מאידך משלא דנה הוועדה הרפואית באופן עצמאי בסוגיית הקשר הסיבתי, יש באמור להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

10. עוד צדק בימ"ש קמא, כנימוק נוסף ומשלים להכרעתו בדבר מינוי מומחה מטעמו, כי ככלל סוגיית הקשר הסיבתי בין מחלת סוכרת לאירועים תאונתיים מהסוג שבפניו, אינה חד משמעית והיא שנויה במחלוקת רפואית. הדברים כך עולים אפילו מחוות דעת המומחית אשר הוגשה בפני בית הדין (ד"ר כהן) ועל אחת כמה וכמה מחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה, בתמיכה לבקשתה בפני בימ"ש קמא.

11. משנדחתה הבר"ע ללא צורך בקבלת תגובה, אמנע מחיוב בהוצאות בגין ההליך שבפניי.

12. המזכירות תודיע.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ה, 22 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.