1. בפניי תביעה בגין נזק שאירע לרכבה של התובעת כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 07.01.14 (להלן: "התאונה"), בצירוף הוצאות חו"ד שמאי ועוגמת נפש.

2. לצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות התאונה, וכל צד מגלגל את האחריות לפתחו של משנהו. התובעת 1 (להלן: "התובעת") נהגה ברכב התובעת 2 בעת התאונה. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") נהג בעת התאונה ברכב התובעת 1.

3. לטענת התובעת בעת שרכב התובעת 1 היה בעצירה מאחורי רכב הנתבע, נסע רכב הנתבע לאחור, פגע ברכב התובעת 1 בחזית הרכב וגרם לרכב נזקים המפורטים בחו"ד השמאי, אשר הצריכו החלפת כנף קדמי ימני, כנף קדמי שמאלי ושני פנסים קדמיים.

הנתבע טען מנגד כי הרכב בו נהג היה בעצירה, מאחורי כלי רכב שהמתינו בכניסה לחניית ספקים מאחורי כיכר דיזינגוף, כשלפתע הרכב בו נהגה התובעת התנגש ברכב בו נהג מאחור. הנתבע טען עוד כי התובעת שילמה לו לאחר התאונה סך של 200 ₪ על מנת שלא יערב את חברת הביטוח. בכך יש, לטענת הנתבע, משום הכרת התובעת באחריותה המלאה לתאונה.

4. התובעת והנתבע העידו בפניי. כן העידו שני עדי ראייה מטעם התובעת.

5. בעדותה חזרה התובעת על גרסתה והבהירה כי מדובר בשעת עומס של כניסת ספקים לחניון שוק אספנות יד 2 בכיכר דיזנגוף בתל-אביב. התובעת העידה כי רכב הנתבע נסע לאחור בהוראת הסדרן במקום, על מנת לאפשר לרכב אחר לצאת ופגע ברכב בו נהגה, שהיה בעצירה מוחלטת. לדברי התובעת היא הייתה במרחק של מטר מאחורי רכב הנתבע, אולם לא יכולה הייתה לסטות מאחר ומדובר בנתיב צר והיו מאחוריה כלי רכב. התובעת אישרה עוד בעדותה כי היא מודעת לכך שיש אפשרות שמכוניות ייסעו לאחור לפי הכוונת הסדרן והכחישה את טענת הנתבע כי שילמה לו 200 ₪. לדבריה, אין הגיון בכך שאם היא גרמה לתאונה והנתבע נהג בג'יפ מרצדס, הנתבע היה מסתפק בתשלום של 200 ₪.

6. הנתבע חזר על גרסתו כי רכב התובעת פגע ברכב בו נהג, מאחור. לדבריו, הוא לא נסע לאחור והסדרן לא אמר לו לנסוע לאחור. הנתבע אישר בעדותו כי היה טור של מכוניות שהמתינו להיכנס לחניון, ולא ידע לומר מדוע התובעת פגעה ברכב בו נהג מאחור. הנתבע הבהיר בעדותו כי רכב התובעת פגע בטמבון האחורי של רכבו, אולם מאחר ועובר לתאונה היה לו שבר במקום, הוא הסתפק בתשלום סך של 200 ₪ מהתובעת. הנתבע הכחיש את טענת התובעת כי היה עד ראייה מטעמו לתאונה, שהנו מכר שלו והבהיר כי אין לו קשר עמו. עוד העיד הנתבע כי הרכב בו נהג גבוה ויש לו וו גרירה מאחור. במענה לשאלת התובעת הבהיר הנתבע כי מרחק וו הגרירה לטמבון שלו הוא 30 ס"מ וכשנשאל כיצד וו הגרירה לא נהרס אולם הטמבון לטענתו נפגע, השיב הנתבע כי וו הגירה הוא מפלדה, אולם לא ידע לומר באיזה חלק בפגוש פגע רכב התובעת.

7. לאחר שמיעת עדויות הצדדים המעורבים בדיון שהתקיים בפניי ביום 18.5.15, ומשהתברר כי מדובר בגרסה מול גרסה, אפשרתי לתובעת, לפנים משורת הדין, לזמן לדיון נוסף שקבעתי עדי ראייה לתאונה. עדים אלה העידו בישיבת יום 27.5.15, אולם אלה לא שפכו בעדותם אור על נסיבות התאונה.

8. העד, מר טירן, הבהיר בעדותו כי לא ראה את התאונה ולא ראה את כלי הרכב לאחר התאונה.

העד מר ליידר, המשמש בין היתר, כסדרן מתחם החנייה בו ארעה התאונה, הבהיר בעדותו כי הוא מסדר את הכניסה לחניון בבוקר, אישר כי ייתכן שרכב ייסע נסיעה לאחור אם לא ניתן להיכנס לחנייה. עם זאת, העד לא העיד עדות אחידה בנוגע לתאונה נשוא התביעה. בתחילת עדותו טען העד: " אני זוכר את המקרה זה היה לפני שנה, הנתבע עשה רוורס ולא בכוונה פגע בפרידה". בהמשך התברר כי העד, לגביו העידה התובעת כי הוא זה שנתן לנתבע הוראה לנסוע לאחור, אישר כי לא ראה את התאונה. לדברי העד הוא שמע את רעש הפגיעה בתאונה, אולם לא ראה את רכב הנתבע נוסע לאחור, לא ראה את המכה ולא ראה איפה המכה. העד העיד כי אנשים אמרו לו שהדלת ברכב התובעת נפגעה, ובהמשך דבריו, טען כי רכב הנתבע לפי מה שראה "..עשה רוורס ופגע בדלת". למותר לציין כי על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, אין טענה לפגיעה בדלת ברכב התובעת.

9. לאחר שמיעת הראיות בתיק, הגישה התובעת לבית המשפט מכתב בו ביקשה לשקול מספר דברים, שלטעמה לא העלתה בדיון. אף כי דעת בית המשפט אינה נוחה מהגשת בעל דין בקשות להוספת טענות בתום הדיון, נתתי את דעתי לאמור במכתב התובעת בהכרעתי. (להלן: "המכתב המאוחר").

דיון והכרעה

10. אף שעסקינן בתביעות קטנות בהן בית המשפט מגמיש את דרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין שומה על התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה".

בהקשר לנטל השכנוע נקבע בפסיקה כי:" ... נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. היינו, את האירוע, את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק שאירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לביו האירוע. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז (4) 981, ע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221].

11. נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות", לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן. בכל הנוגע למאזן ההסתברויות נקבע בע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 כי ..." דרושה רק הרמת נטל הוכחה עד למעלה מ-50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

12. במקרה שלפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות כדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו.

13. בחנתי את עדויות הצדדים ואת עדות העדים מטעם התובעת, ולא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה כדי מאזן ההסתברות. מדובר בגרסה מול גרסה, אשר כל אחת תיתכן וכל אחת אפשרית. לא היה לצדדים עדי ראייה לנסיבות התרחשות התאונה, וכל גרסה מסתברת עם נזקי רכב התובעת לפגיעה בחזית הרכב, בין אם בשל נסיעת רכב הנתבע לאחור, כטענת התובעת ובין אם בשל פגיעת רכב התובעת ברכב הנתבע מאחור. כנגד מילתה של התובעת, עומדת מילתו של הנתבע ולא מצאתי קיומה של ראיה חיצונית שיש בה לתמוך בהעדפת גרסת התובעת על פי גרסת הנתבע.

14. בהקשר זה לא מצאתי לקבל את עדותם של עדי הראייה אשר העידו בישיבת יום 27.5.15. העד טירן לא ראה את התאונה ואת כלי הרכב לאחר התאונה, ואישר בעדותו כי הוא יודע על נסיבות התאונה מדברים שסיפרה לו התובעת. העד ליידר, סדרן מתחם החנייה, אף שאישר כי לא ראה את התאונה, העיד עדות מבולבלת ולא סדורה, שאינה מתיישבת עם נזקי רכב התובעת. העד שטען תחילה בעדותו כי ראה את רכב הנתבע נוסע לאחור, אישר באותה הנשימה כי לא ראה זאת. אף שבתחילת דבריו העיד העד כי לא ראה היכן ניזוק רכב התובעת וכי אנשים אמרו לו שזה היה בדלת, טען בשלהי עדותו כי ראה שרכב הנתבע פוגע בדלת רכב התובעת. דלת התובעת, על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה ועל פי הנטען בתביעה לא ניזוקה בתאונה וממילא אינה עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת לפגיעת רכב הנתבע בחזית הרכב בו נהגה, עת שנסע לאחור. דומה כי רצונה העז של התובעת להוכיח את גרסתה, הוא שגרם לתובעת להעיד מטעמה עדים, שלא ניתן להסתמך על עדותם.

15. רכב התובעת נפגע בצדו הקדמי, והצריך על פי חוות הדעת של השמאי החלפת כנף ימנית ושמאלית ופנסי החזית. מיקום הנזק ברכב התובעת מתיישב, אף הוא, עם כל אחת מגרסאות הצדדים. גם בכך שרכב התובעת ניזוק בעוצמה גדולה, לא מצאתי שיש בו להעדיף את גרסת התובעת כמסתברת יותר מגרסת הנתבע. רכב הנתבע הוא מסוג ג'יפ מרצדס עם וו גרירה (תמונות הרכב סומנו ת/1)1.רכב התובעת הוא מסוג רנו. ההבדלים בסוג כלי הרכב יש בהם להבהיר את עוצמת הפגיעה ברכב התובעת, בין אם רכב הנתבע פגע ברכב התובעת בנסיעה לאחור, ובין אם התובעת היא זו שפגעה ברכב בו נהג הנתבע מאחור.

16. גובה הפגוש ברכב התובע ומיקום וגובה הגרירה ברכב הנתבע, על פי תמונות רכב הנתבע נ/1, אין בו להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. בנוסף, אינני מוצאת לקבל את טענת התובעת במכתבה המאוחר כי לאור מרחוק וו הגרירה ברכב הנתבע מטמבון רכב הנתבע (כ-20-25 ס"מ) אילו היה רכב התובעת פוגע ברכב הנתבע מאחור, היה הטמבון ברכב התובעת אמור להיקרע לשניים. תוצאה זו לה טענה זו, שלא הוכחה על ידי התובעת, מותנית בזווית הפגיעה ובמהירות הנסיעה של שני כלי הרכב והנה אפשרית, באותה המידה, גם בפגיעה של רכב מרכב שנסע לאחור.

17. באשר לטענת הנתבע כי התובעת שילמה לו סך של 200 ₪, אינני מוצאת לקבל טענה זו נוכח הכחשת התובעת והעדר תימוכין לטענת הנתבע. עם זאת אינני רואה בכך חיזוק לגרסת התובעת וטעם להעדפתה, על פני גרסת הנתבע. למעלה מן הצורך יצוין כי בעדותו נתן הנתבע הסבר מניח את הדעת לבקשתו סכום נמוך כזה מהתובעת. הנתבע טען כי מאחר וטמבון רכבו בו פגע רכב התובעת ניזוק עוד קודם לתאונה נשוא התביעה, ובתאונה הייתה לחיצה של אותו טמבון ביקש סכום זה מהתובעת להסדרת העניין. אינני מוצאת בכך חוסר הגיון. באותה מידה נוכח טענת הנתבע בכתב ההגנה כי תשלום הסך של 200 ₪ מהתובעת היה במקום לערב את חברות הביטוח לא מצאתי חוסר הגיון בכך שהנתבע, כפי שטוענת התובעת במכתבה המאוחר, לא ביקש את פרטי מבטחיה ולא החתים את התובעת על כתב סילוק.

18. בתם שמיעת העדויות נוכח העובדה כי מדובר בגרסה מול גרסה והעדים שהעידו בפני לא תרמו להעדפת גרסה זו או אחרת, הצעתי לצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף. התובעת הסכימה. הנתבע סירב וטען כי אינו מחויב להסכים. אינני זוקפת את סירוב הנתבעת לכף חובה.

בהתאם לדין ממצאי בדיקת פוליגרף אינם קבילים כראייה במשפט וזאת, אלא בהסכמת הצדדים. קביעה זו מבוססת על כך שמידת המהימנות והתוקף הראייתי של ממצאי בדיקות פוליגרף שנויים במחלוקת ומוטלים בספק (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 923). בנוסף, גם המצדדים בשימוש בפוליגרף מסכימים שלבדיקה שיעור לא מבוטל של תוצאות שגויות. לפיכך, אינני מייחסת משמעות ראייתית לסירוב הנתבע לבצע בדיקת פוליגרף.

סוף דבר

19. לאור כל האמור ומשמצאתי כי מדובר בגרסה מול גרסה, ללא כל תמיכה חיצונית להעדפת גרסת התובעת כמסתברת יותר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה. התובעת תשלם לנתבעים יחד הוצאות משפט בסך 250 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ה, 05 יוני 2015, בהעדר הצדדים.