עסקינן בתביעה כספית על סך 169,799.74 ₪, שעניינה בחוב ארנונה.

רקע:

1. ראשיתה של התביעה בהליך בסדר דין מקוצר, בו הוגשה בקשה רשות להתגונן מטעם הנתבעים, ובסופו של יום, ניתנה הרשות להתגונן.
2. במסגרת התביעה דנן, עותרת עיריית תל אביב יפו, שהינה עירייה כאמור בסעיף 2 לפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "העירייה"), לחיוב נתבעת 1, שהינה חברה ישראלית לפרסום וקידום מכירות בע"מ, חברה פרטית שהתאגדה כדין, (להלן: "נתבעת 1 ו/או החברה"), אשר הייתה רשומה בספרי התובעת כמחזיקה בנכס הנמצא בתחום השיפוט של התובעת, 1 ברחוב העליה 43 א' בתל-אביב (להלן: "הנכס"), בתקופה שמיום 01.02.2007 ועד ליום 31.01.2008. וכן, עותרת לחיוב נתבע 2, (להלן: "הנתבע") שרשום ברשם החברות כמנהל ומחזיק ב- 100% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה, בגין אי תשלום ארנונה ואגרת מים (להלן: "החוב").
3. כעולה מכתב התביעה, החברה מחויבת לשאת בתשלומי הארנונה אשר הוטלו עליה כדין. החברה לא הגישה השגה כנגד חיובה, ולפיכך החוב הנתבע הינו חלוט. החברה לא התגוננה כנגד התביעה דנן, וביום 12.04.2015 ניתן פסק דין כנגד החברה, בהעדר הגנה.
4. התביעה שבפניי, נוגעת אך לאחריותו האישית של הנתבע לחוב החברה, לאור עילות הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד, מכוח דיני הרמת מסך הכלליים, ולחילופין מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המחיל את סעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").
5. לשיטת התובעת, החברה נרשמה כדין כמחזיקה בנכס במהלך שנת 2007, ולא שילמה בגין חיובי הארנונה ואגרת המים. בשל כך, צברה החברה חוב כלפי התובעת. במהלך השנים ניהלה התובעת הליכי גבייה מנהליים רבים, במטרה להיפרע מהחוב, אך ללא הצלחה.
6. עיקר טענת הנתבע, שבמהלך שנת 2006, בעת שהיה בשיקום לאחר מחלה, פנה אליו חבר בשם בבר בן עמי (להלן: "בבר") וביקש ממנו להחזיק עבורו את מניות החברה בנאמנות, כביכול על מנת להסתיר את החזקתו שלו, מפני אשתו. לפיכך, טוען הנתבע כי החזיק במניות החברה בנאמנות וללא כל תמורה. לטענתו, לא היה מעורב בפעילות החברה, הגם שהחברה הייתה פעילה במשך 4 חודשים מנכס הנמצא ברחוב קרליבך שבתל-אביב, שאינו קשור לנכס מושא התביעה. ועוד, מדגיש כי החתימה על הסכמי השכירות, כפי שהוצגו על ידי התובעת, שבמסגרתם שכרה החברה את הנכס בשנת 2007, הינה מזויפת.
7. במסגרת הליך שמיעת הראיות, נשמעו העדים - מטעם התובעת העידה הגב' רוזית יפרח, שהינה רכזת חיובים במחלקת שומה אצל התובעת (להלן: "רוזית"), וכן הגב' חגית שעבלי שהינה רכזת גביה במחלקת חברות אצל התובעת, (להלן: "חגית"). מטעם הנתבע העיד בבר, וכן הנתבע בעצמו. כמו כן, הוגשו התצהירים והראיות.
8. השאלה הדורשת הכרעה - האם יש לחייב את הנתבע בגין חובות החברה, מכוח מכוח דיני הרמת מסך לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ו/או לחייבו מכוח דיני הרמת מסך הכלליים.

בתמצית טענות התובעת:

1. אי תשלום החוב על ידי החברה, נבע מהתנהלות שיטתית מכוונת ומתוכננת היטב של הנתבע. הנתבע עשה בנתבעת שימוש ציני ופסול, במטרה להשתמט מתשלום ארנונה לתובעת. לפיכך, יש לחייב את הנתבע באופן אישי בגין חוב הארנונה של החברה, וזאת מכוח הדינים הכלליים, ולחילופין מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
2. במסגרת חקירתו של הנתבע, הוברר כי הוא לא אמר אמת בתצהירו, וכל טענותיו בתיק הנדון, אין בבחינת עורבא פרח.

הנתבע, הודה כי לא היה נאמן של בבר, אלה היה עובד ומנהל בחברה, ובעל שליטה. כמו כן, מאשר כי החזיק בזכויות חתימה בלעדיות. בין אם הנתבע היה מנהל, מורשה חתימה בלעדי, ו/או בעל מניות, אזי הוא עונה להגדרת בעל שליטה בחברה, לפי סעיף 119 א' (ד).

1. לא זו אף זו, ממכתבים שצורפו לתצהירה של רוזית (נספחים 1 ו-3), וכן ממכתב נוסף שצורף במסגרת נספח ד 1 בכתב ההגנה של הנתבע, עולה כי הנתבע לא טען שם כי המניות שלו בחברה הוחזקו בנאמנות, אלא מאשר כי הוא בעל שליטה בחברה.

יתרה מכך, הנתבע הגיש תביעה לבית המשפט (נספח 13 לכתב ההגנה), וטען טענות העומדות בסתירה לטענות שמעלה פה. שם, לא טען כי החזיק במניות בנאמנות עבור בבר, אלא טען כי הוא הבעלים של החברה, ושזו האחרונה כלל לא שכרה את הנכס, מושא התביעה.

הנתבע צירף לכתב הגנתו דו"ח שהוגש בשמו למס הכנסה (נספח 8), ועיון בדו"ח מגלה כי הנתבע מוצג בו כבעל מניות, ובעל שליטה.

1. בנוסף לאמור, הנתבע גייס את טענת הזיוף, כאשר טען כי החתימה על הסכמי השכירות שדווחו לתובעת בשם החברה, איננה חתימתו. אולם, לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענה זו.
2. הטענה כי החברה כביכול לא שכרה את הנכס, ששימש למועדון לילה בשם "קומזיץ" (להלן: "קומזיץ" ו/או "מועדון"), ושהנתבע כביכול אינו קשור בו, גם היא לא יכולה לסייע לנתבע. שהרי, אם לנתבע אין כל קשר לפעילות המועדון, הוא היה צריך לנקוט בהליכים כנגד בבר ואשתו, על-מנת שישלמו את חוב הארנונה שיצרו, ולהגיש הודעה צד ג'.
3. ועוד, הנתבע אינו רשאי לטעון כי החברה לא החזיקה בנכס, מאחר ולא הגיש השגה וערר.
4. סיכומם של דברים, מדובר באי תשלום ארנונה באופן שיטתי, כך שעסקינן בשימוש לרעה במסך ההתאגדות.

לחילופין, יש לחייב את הנתבע מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. סעיף זה יוצר חזקה לפיה הפסקת פעילותה של חברה שווה להעברת נכסיה לבעלי השליטה ללא תמורה, ובמקרה כזה ניתן לגבות מבעלי השליטה ולא מהנכסים את חוב המס.

1. בנוסף לאמור, הנתבע אינו רשאי להעלות את טענת השיהוי, שהינה טענה מתחום המשפט המנהלי. הטענה היחידה אותה רשאי להעלות במסגרת ההליך האזרחי, הינה טענת ההתיישנות. אולם, בענייננו בוצעו הליכי גבייה ממשיים ורציפים.

בתמצית טענות הנתבע:

1. התובעת שהינה רשות מנהלית, עושה שימוש פסול בסמכויות שהוענקו לה. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בגין חוב ארנונה, מבלי שהנתבע היה מעורב בפעילות החברה, אלא החזיק במניות החברה בנאמנות עבור בבר. הגם, שהנתבע לא קיבל כל תגמול או טובת הנאה בתמורה להחזקתו במניות החברה.
2. במהלך חודש יוני 2006, פנה אליו בבר וביקש ממנו להירשם כבעלים וכמנהל של החברה, להחזיק במניות אלו בנאמנות, וזאת לטענתו, בגין בעיות משפטיות עם אשתו. ואכן, לבקשת בבר החזיק הנתבע במניות החברה, החל מחודש יולי 2006 בנאמנות. הדבר בא לידי ביטוי בתצהיר שהגיש בבר, בו אישר את דבר החזקת הנתבע במניות החברה בנאמנות עבורו.
3. בסוף שנת 2006 לאחר כמה חודשים, הודיע בבר לנתבע כי בכוונתו לסגור את החברה, בשל קשיים כלכליים, ובזאת התמצתה מעורבותו של הנתבע באותה חברה.
4. ועוד, הנתבע, לא חתם על כל הסכם שכירות בשמה או מטעמה של החברה, ולא נתן הרשאה לאחר לחתום על ההסכמים האמורים. חתימתו של הנתבע על גבי ההסכמים הללו זויפה. במסגרת כתב הגנתו טוען כי בבר בעצמו חתם על תצהיר, והעיד במשטרה, כי הוא זה שחתם על אותם הסכמי שכירות בשם החברה, על דעת עצמו וללא ידיעתו של הנתבע.
5. במהלך חודש אוקטובר 2008, הופתע הנתבע לקבל דרישת תשלום מהתובעת בגין חוב ארנונה, שלא שולם לכאורה על ידי החברה.
6. הנתבע מציין במסגרת חקירתו הנגדית, שבעליו של הנכס מר משה גיל עד (להלן: "משה") חתם על תצהיר (נספח 5 לתצהיר הנתבע), ואף מסר עדות במשטרה המאשר כי בבר הוא זה שחתם על הסכמי השכירות, ושהוא כלל לא הכיר את הנתבע בתקופה הרלוואנטית.
7. הנתבע, מציין שביום 23.11.2008 פנה במכתב למנהל האגף לארנונה, הן באופן אישי, והן במכתב השגה – ערר, ובו ציין כי לא חתם על הסכמי השכירות.
8. ביום 21.12.2008 השיבה לנתבע ב"כ התובעת במכתב (נספח 7 לתצהיר הנתבע), כי הוא מחויב מכוח שליטתו המלאה מהון המניות בחברה, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, והודיעה לו שככל שעומדת לו טענה בהעדר תחולה לפי סעיף 119 א' (א) 3 לפקודה, טענה זו תיבדק. עת נערכה פגישה בין הנתבע, ב"כ התובעת, ומנהל מחלקת הארנונה, סבר הנתבע כי מדובר בישיבת הערר, ושטח שוב את טענותיו. לטענתו, המציא את הנדרש ממנו לתובעת, ובין היתר את דו"ח רו"ח לשנת 2006, המלמד כי לחברה כלל לא היו נכסים, ועל כן לא יכול להיות שנטל לעצמו נכסים של הנתבעת. לאחר זאת, לא קיבל כל דרישה מהעירייה, והאמין כי העניין הוסדר.
9. למרות האמור, בחודש 2010 קיבל הנתבע פעם נוספת דרישת תשלום בגין אותו החוב, ועד היום לא מוצתה זכותו של הנתבע להגשת ערר, לאחר שהשגתו לא נדחתה כלל.

ביום 11.12.2010 פנה הנתבע בשנית לתובעת (נספח 9 לתצהירו), שבעקבותיו נערכה פגישה נוספת, בה נדרש להמציא שוב אסמכתאות, ואף נדרש להמציא מאזנים המוכיחים כי לחברה הפסדים, אולם הוברר לתובעת כי החברה כלל לא הגישה דוחות כספיים לתקופה הרלוונטית.

1. במהלך חודש דצמבר 2012 נדהם הנתבע לגלות כי התובעת נקטה בהליכי גבייה כנגדו בגין החוב, ושבמסגרת הליכי הגבייה עוקלו כספי נכותו.
2. לאור השתלשלות האירועים בשנת 2012 פנה הנתבע למשטרה, והגיש תלונה על זיוף חתימתו על הסכמי השכירות. במקביל, קיבל מרו"ח של החברה אישור כי לחברה לא היו נכסים ושהיא לא הייתה רווחית (נספח 12 לתצהירו).
3. לשיטתו, הוא לא הבריח ו/או קיבל לידיו נכסים מהחברה החייבת, ולפיכך אין כל הסדר בדין המאפשר לבעל שליטה בחברה חייבת בתשלומי ארנונה, להוכיח בפני הרשות כי הוא לא הבריח נכסים מהחברה, ולהתגונן מפני הליכי גבייה הננקטים נגדו.
4. העירייה לא עמדה בתנאי הקבוע בחוק ההסדרים, בכך שלא הוכיחה שהנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית.
5. סיכומם של דברים, העירייה לא עמדה בהוראות הדין, לרבות הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הן בשל שפתחה בהליך גבייה חלף פנייה להליך של תביעה אזרחית, והן בשל שלא עמדה בהוראות הדין המחייבות את הרשות להוכיח שהחברה בעלת החוב, הפסיקה את פעילותה, ושלחברה הייתה מצבת נכסים, אותם יכול הנתבע להבריח.
6. הנתבע מדגיש, שעומדת לו בראש ובראשונה הטענה "אינני מחזיק", טענתו זו לא הופרכה, ואף נתמכה בעדותו של בבר.

דיון והכרעה:

1. השאלה הדורשת הכרעה בענייננו – האם יש לחייב את הנתבע בגין החוב בנכס מושא התביעה מכוח דיני הרמת מסך הכלליים, ולחילופין מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? שאלה זו, במסגרת טענות הצדדים מעוררת שאלות רבות, ובין היתר – האם הנתבע החזיק את מניות החברה בנאמנות עבור חברו; האם אכן הנתבע לא היה פעיל ומעורב בחברה; האם החתימה על הסכם השכירות זויפה; האם מתקיימים בענייננו התנאים שבחוק ההסדרים שיש בהם כדי לחייב את הנתבע. על שאלות אלה ואחרות שיתעוררו, אדון.

כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי נחה דעתי לחייב את הנתבע שבפניי בחוב החברה, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולהלן נימוקיי.

1. ראשית, התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בגין חוב הארנונה של החברה, מכוח דיני הרמת מסך הכלליים, ולחילופין מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

מנגד, סבור הנתבע כי אין לחייבו בחוב החברה, הואיל והחזיק את מניות החברה בנאמנות עבור בבר, ללא תמורה, ואף לא היה מעורב בפעילות החברה. מה גם, שהנתבע שם יהבו בטענה כי לא הוברחו על ידו ואליו כספים מהחברה, מאחר ולחברה לא היו נכסים, ועל כן אין בסיס לחיובו האישי בתשלום חוב הארנונה של החברה. זאת ועוד, טוען כי לא חתם על הסכמי השכירות, ושהחברה לא שכרה את הנכס ששימש למועדון.

המסגרת הנורמטיבית:

1. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עוסק בשאלה מתי ניתן לחייב בעל שליטה, באופן אישי, בחובות ארנונה של החברה שבשליטתו, הסעיף קובע כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;

בסעיף זה – 'חוב ארנונה סופי' – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

'חברה פרטית' – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

'בעל שליטה' – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

1. סעיף 119 א (א) לפקודה קובע:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

1. ללמדך, שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של ששה תנאים מצטברים:

א. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.

ב. החוב הוא חוב ארנונה סופי.

ג. החברה לא פרעה את החוב.

ד. החברה הפסיקה את פעילותה.

ה. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.

ו. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

1. תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא התמודדות עם תופעה של הברחת נכסים על ידי בעלי שליטה, תוך הותרת הרשות המקומית בפני שוקת שבורה בבואה להיפרע את חובות הארנונה הרובצים על הנכס. לפיכך, קבע המחוקק כי מי שהועברו אליו נכסי החברה חב בתשלום חוב הארנונה של החברה, ויצר "חזקת הברחה", לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה בה (ראו למשל, עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (16.10.2007); ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010); ת"א (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.2015); בש"א (ראשל"צ) 4597/05 פנסו נ' עיריית חולון (26.2.2006) [פורסם בנבו]).
2. במצב האמור, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. גביית החוב מבעל השליטה בחברה אפשרית, בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אז יראו את הנכסים שהיו לחברה, כאילו הועברו לבעלי השליטה בו, בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את המס, אלא אם כן הוכח אחרת.
3. רוצה לומר, הוראות אלו ביחס לחמשת התנאים הראשונים האמורים, הנטל להוכחתם רובץ על שכמה של התובעת. ביחס להתקיימות התנאי השישי, עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, ועליו להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12 (להלן: "עניין מונסון")).
4. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, באשר לחמשת התנאים הראשונים, סבורה אני כי אלה מתקיימים:

התנאי הראשון - הנכס מושא התביעה אינו משמש למגורים.

התנאי השני - חובה של החברה סופי, מאחר וניתן בגינו פסק דין כנגד החברה, והסכום הפסוק לא שולם, ואף לא הוצג בפניי כי הוגשה השגה ו/או ערר.

טענות הנתבע, כי המכתבים ששלח לתובעת, והפגישות שנערכו, אין בהם כדי ללמד כי הוגשה השגה ו/או ערר, על-פי דין. מה גם, שהנתבע, עת מעלה את טענת "איני מחזיק", מאשר כי לא הגיש השגה, ועל כך ארחיב בהמשך.

התנאי השלישי - החברה לא פרעה את החוב.

התנאי הרביעי - החברה הפסיקה את פעילותה והיא נמצאת בהליכי פירוק.

התנאי החמישי - הנתבע הוא בעל השליטה במלוא הון מניות החברה, ולדידי טענת הנתבע כי החזיק במניות החברה בנאמנות, יש לדחותה, לאור האסמכתאות שהובאו בפניי, ואנמק:

1. ממכתב הנתבע מיום 23.11.2008 (נספח 1 לתצהיר רוזית), טען שהוא אחד מבעלי המניות בחברה. וכן, במכתב נוסף מיום 11.12.2010 מאשר הנתבע כי הוא בעל שליטה בחברה. וישאל השואל – מדוע הנתבע לא מעלה את דבר נאמנותו?
2. לא זו אף זו, בתביעה שהגיש הנתבע (נספח 13 לתצהירו), לא הוזכר כי הנתבע החזיק במניות החברה בנאמנות עבור בבר, אלא נאמר: "התובעת הינה חברה בע"מ, הפועלת באמצעות מנהל ומורשה החתימה מטעמה – הנתבע 2 (צ"ל התובע 2) עו"ד בן משה חיים וידאל".
3. יתרה מכך, הנתבע צירף דו"ח שהוגש בשמו למס הכנסה (נספח 8 לתצהירו), שם, הנתבע מוצג כבעל מניות ובעל שליטה בחברה. סבורה אני, שאם היה ממש בטענת הנתבע כי הוא מחזיק במניות בנאמנות עבור בבר, אז הדו"ח היה מתייחס לבבר כנישום. יודגש, הנתבע הוא זה שצירף את נספח 8 לתצהירו וביקש להתבסס עליו, אולם בעת עדותו שנשאל מדוע בדו"ח שהוגש למס הכנסה לא צוין כי הוא נאמן, השיב באילו המילים: "אני קיבלתי את הדו"ח והופתעתי" (עמ' 16 לפרוטוקול).
4. ביני לביני, הדברים שהובאו לעיל, מדברים בעד עצמם. אין בתצהירו של בבר (נספח 2 לתצהיר הנתבע), כדי לשכנע בגרסת הנתבע, שהרי זה נחתם בשנת 2012, ומדובר בתצהיר קצר, הנראה מגמתי, הבא לסתור את שלל האסמכתאות, כפי שפורטו לעיל.

לא זו אף זו, הנתבע בעדותו אישר אף כי עבד בחברה, לקח התחייבות וחתם על הסכמים (עמ' 9 ו- 13 לפרוטוקול).

1. הנתבע העלה את טענת הזיוף לגבי הסכמי השכירות שדווחו לתובעת, בשם החברה. לטענתו, הסכמי השכירות זויפו, ונטל השכנוע בעניין הוכחת אמיתות החתימה, רובץ על כתפי התובעת. לשיטתו, בעל דין במשפט האזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו.
2. אכן, על התובע חל הנטל לעמוד במאזן ההסתברויות בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

נפסק: "כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט – בין טענה חיובית ובין שלילית – עליו הראיה. משמע, דיני הראיות הולכים אחרי המשפט המהותי. כב' השופט דנציגר קבע, כי עת אחד הצדדים מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע, בין אם מדובר בתובע או בנתבע ((ראו: ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון [נבו, 11.4.2013], פסקה 15 לפסק הדין).

1. במקרה דכאן, הנתבע הוא זה שהעלה את טענת הזיוף, ולצורך הוכחת טענה זו, הוא זה שצירף את תצהירו של בבר, ואת תצהירו של בעל הנכס, ואף צירף את תלונתו למשטרה משנת 2012. ברם, בעל הנכס לא זומן להעיד על ידי הנתבע, כך שאין ערך של ממש לתצהירו. לעומת זאת, בבר כן זומן להעיד, אך לטעמי, אין בעדותו של זה כדי לסייע לנתבע. ובמה דברים אמורים: בבר העיד, כי הוא נהג לחתום על חוזים בשם החברה, גם על הסכמים בשם החברה (עמ' 9 לפרוטוקול), כך שאין ממש בטענת הזיוף. צודק ב"כ התובעת שאמר בסיכומיו: "אם נתבע 2 החזיק במניות כנאמן של בבר ובבר לפי הטענה חתם על הסכמי השכירות, הרי שיש לראותו כמי שמימש את זכויות הבעלות שלו במניות ולכן אין מדובר כלל בזיוף" (עמ' 3).

כאשר בבר נשאל על זיוף הסכמי השכירות, השיב: "ממש לא זוכר" (עמ' 10 לפרוטוקול). היינו מצפים שהעד יאמר "ברחל בתך הקטנה", את שאמר בתצהירו (נספח 4 לתצהיר הנתבע). שם אמר, כי הוא זה שחתם על הסכמי השכירות על דעת עצמו, ללא קבלת רשות והסכמה מהנתבע, אך בעדותו מילא פיו מים, והרבה להשתמש בצמד המילים: "לא זוכר". ללמדך, אין בעדות זו כדי לאשש את גרסת הנתבע לעניין הזיוף.

1. הנתבע מוסיף וטוען, כי החברה כלל לא שכרה את הנכס, ושהנכס בכלל שימש למועדון קומזיץ, אשר נוהל על ידי אשתו של בבר.

וישאל שוב השואל – מדוע הנתבע שטוען בפה מלא כי בבר "רימה" אותו, לא טרח להגיש תביעה כנגדו. לטעמי, התנהלות זו של הנתבע מלמדת שאין בטענותיו ממש.

1. לשם השלמת התמונה, רוזית העידה שאין לעירייה אפשרות לדעת האם החוזה מזויף. "... זה לא התפקיד שלנו. אין לנו דרך לאמת את זה" (עמ' 5 לפרוטוקול). עוד הוסיפה, כי היות והנתבע העלה טענה זו בדיעבד, אין באפשרות התובעת לבדוק זאת (עמ' 6, שם). בעניין זה העידה חגית, כי התלונה במשטרה על זיוף, הובאה לידיעתה בדיעבד, רק לאחר שהחלו פעולות אכיפה נגד החייב (עמ' 8, שם). כן הוסיפה, כי לתובעת אין צד בסכסוכים שקיימים בחברה, והרישומים מתבצעים בהתאם לחוזים שמוגשים אליה (שם).
2. בכל הנוגע להתקיימות התנאי השישי, דומני שמתבלבל הנתבע עת שטוען כי התובעת לא עמדה בהוכחת תנאי זה. שהרי, הנטל להוכחת אי קיומו של תנאי זה רובץ על שכמו של בעל השליטה, ועליו להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה בלא תמורה או בתמורה חלקית (עניין מונסון, שם).
3. לטענת הנתבע, לא היו לחברה נכסים, ולכן לא קיבל נכסים. הנתבע שם יהבו על אישור רו"ח של החברה, שצורף לתצהירו (נספח 12). לשיטתו, מסמך זה מלמד שלחברה לא היו נכסים, ומי שניהל את החברה, היה בבר. מעיון בנספח 12 לתצהיר הנתבע עולה כי רו"ח פרג' יוסף שלח מכתב ביום 25.12.2012 לחברה ולנתבע (להלן: "מכתב רו"ח"), ואמר באילו המילים:

לבקשתכם הריני לאשר כדלקמן.

1. החברה החלה את פעילותה בחודש ספטמבר 2006 וסיימה בחודש יוני 2008 בשל הפסדים גדולים.

2. בעלי המניות בחברה היה בן משה חיים ת"ז 065599581 אך בפועל המנהל הבלעדי והיחיד שניהל את החברה היה מר בן עמי בבר ת"ז 062923446. בדיעבד נודע לי כי מר בן משה חיים החזיק במניות החברה עבור בן עמי בבר שכאמור היה המנהל של החברה הלכה למעשה.

3. למיטב ידיעתי לחברה לא היו ולא הוברחו ממנה נכסים."

1. כעולה ממכתב רו"ח, זה נשלח לבקשת החברה והנתבע, ולטעמי, אין מדובר בראיה ממשית, המבוססת על נתונים כלכליים, אלא במכתב "מוזמן". היה מצופה מהנתבע, שיתכבד ויפנה לרו"ח על מנת שזה יצרף תצהיר מטעמו, יצרף נתונים של ממש שיבססו את אמירותיו, ואף יטרח ויזמן אותו לעדות בבית המשפט, כדי להפריך את חזקת ההברחה. אולם, הנתבע לא עשה כן, וכל שעשה פנה בבקשה לרו"ח שיגיש מכתב, מבלי שצירף דו"חות כספיים לשנת 2007, למשל, ומבלי שהראה כיצד נהג באשר לנכסיה החיוביים של החברה.
2. ההלכה בנושא זה מורה, כי צד הנמנע ביודעין מלהציג ראיה, אשר לפי תכתיב ההיגיון והשכל הישר יכולה לתמוך בגרסתו, עושה כן משום החשש שמא יהא בה לתמוך דווקא בגרסת משנהו. (י' קדמי בספרו על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שני, 921-917 ובחוברת העדכון מתשנ"ה, בעמ' 183-182; ע"א 465/88 הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872 מול ה'-ו').
3. לאור האמור, לא השתכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל על שכמו, לשם הפרכת חזקת ההברחה, ונחה דעתי לחייב את הנתבע מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

הטלת אחריות מכוח עילת דיני הרמת המסך הכלליים:

1. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבע בפירעון החוב גם מכוח דיני הרמת מסך.

יובהר, שלאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה מצאתי לנכון לחייב את הנתבע מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אזי לכאורה מתייתר הצורך לדון בעילת הרמת מסך מכוח הדינים הכלליים. אולם, למעלה מהצורך, לשם השלמת התמונה, השתכנעתי לדון בטענה זו בקצרה.

1. בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") ניתן לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. כלומר, במקרים שבהם נעשה שימוש לא ראוי באישיות המשפטית הנפרדת, והנטל להוכחת נסיבות חריגות שכאלו מוטל על התובעת.
2. כבר נפסק לא אחת, שכדי לנקוט בצעד חריג של הרמת מסך יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה. סעד של הרמת מסך הוא החמור ביותר הקיים בדיני חברות, ויתכן רק בנסיבות חריגות במיוחד, אשר חורגות מחשדות כנגד מנהל החברה בדבר פעולות שלא כדין. כלומר – חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך על פי דיני החברות, אלא יש להוכיח תרמית, חוסר תום לב, ורשלנות (ראה: ע"א (חי') 62199-1-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחפוז זאהר [פורסם בנבו]).
3. לא זו אף זו, הוסף יסוד נפשי של מודעות, המעלה את דרגת הרמת המסך לדרגה של "מעין עבירה". הפסיקה והספרות המשפטית מדגישים כי יש לשמור בקפדנות על עצמאותה של חברה, ועל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומכאן נולד הצורך בהקפדה יתרה בטרם ייעשה שימוש בהרמת מסך.
4. בענייננו, מהראיות שהובאו בפניי, עולה כי הנתבע היה בעל שליטה, מנהל ועובד בחברה. טענות הנתבע כי המניות שלו בחברה הוחזקו בנאמנות, לא היה להן על מה לסמוך, כפי שכבר פירטתי בפרק הקודם.
5. ערה אני לכך, שבתקופה נשוא התביעה, לא שילמה החברה מאום בגין מסי ארנונה, למרות שהייתה פעילה. הנתבע ניסה להרחיק עצמו מהאחריות לחוב, העלה טענות הגנה, בין היתר, את טענת הזיוף בנוגע להסכמי השכירות, וטען שמניות החברה הוחזקו בנאמנות. כמו כן, טען כי פעל בחברה רק במשך ארבעה חודשים, בשנת 2006. הנתבע צירף דו"ח על הכנסות החברה (נספח 8) נושא כותרת לשנת 2008, אך השנה תוקנה בכתב יד לשנת 2006, בבר חתום על הדו"ח הנושא תאריך 02.06.2009. בתוך כך, עולה הספק האם אכן הדו"ח משקף את שנת 2006, ומתעורר הספק בדבר אמינות גרסתו.
6. לדידי, במקרה שבפניי, לצורך חיוב בעל שליטה בעצמו בחוב ארנונה, ניתן להסתפק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. לעניות דעתי, אין זה המקרה המצדיק חיוב לפי חוק החברות, שהרי, התובעת לא תקעה יתד נאמן בתשתית עובדתית מקיפה, כדי לבסס את עילת הרמת מסך, מכוח חוק החברות. התובעת שמה יהבה בטענות ההגנה אותם העלה הנתבע, אשר אותן הדפה בהצלחה, אולם אין בכך די, שהרי לא הוכח תכנון של השתמטות ממס והקמת חברה לשם כך.
7. בהערת אגב, קל יותר להרים מסך ביחס לחברה משפחתית, עת נוצר רושם ברור של ניסיון להשתמש בחברה כדי לחמוק מתשלום חובות (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו]).
8. בשולי הדברים אעיר, בכל הנוגע להרמת מסך, הדיון אינו במצטבר, אלא הוא חלופי (ת.א (י-ם) 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ [פורסם בנבו]). עת מועלית כלפי בעל שליטה טענה של העדר תשלום ארנונה, ברגיל, נכון לעשות שימוש בחוק ההסדרים, הואיל ומדובר בהסדר מיוחד שקבע המחוקק ביחס לחיוב בעל שליטה, באופן אישי. אולם, אין באמירה זו כדי לקבוע כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעל מניות בחברה מכוח חוק החברות, אלא שנקיטה בצעד זה דורשת ביסוס של ממש, ויש לייחדה למקרים המתאימים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת.

טענת "איני מחזיק":

1. לטענת הנתבע, עומדת לו טענת "איני מחזיק", נוכח טענתו העובדתית לכך, שלא הופרכה ואף נתמכה בעדותו של בבר. לשיטתו, המדובר בטענה בעלת מעמד מיוחד שיש לאפשר להעלותה בבית המשפט, ולא רק אם מדובר בטענות עקרוניות, או בעלות חשיבות כללית. על כן, יש להתיר טענה זו בעניין זהות המחזיק בנכס, אף אם לא הוגשה השגה במועד.
2. לטענת התובעת, הנתבע מנוע מלהעלות טענה כי הנכס הוחזק על ידי גורם אחר, וזאת מאחר שבחר שלא להגיש השגה וערר, ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית.
3. למען סבר האוזן, סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") קובע, כי יש להעלות טענת "איני מחזיק" וטענות הנוגעות לסיווג הנכס/שימוש בו במסגרת השגה לפני מנהל הארנונה:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) ...

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) .....

(ב) .....

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

1. מלשון סעיף 3(א)(ג) עולה מפורשות כי רק מקום שמועלת טענת "אינני מחזיק", רשאי נישום להעלותה בפני בית משפט בכל הליך משפטי, וגם אז "ברשות בית המשפט". כב' השופטת ארבל ברע"א 1809/07, 1888/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ ואח' (2008) (פורסם בנבו) קבעה: "סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד".
2. עם זאת, דרכו של האזרח אינה חסומה לחלוטין, על אף שמדובר בטענות המנויות בסעיפים 3(א)(1), (2), (4) לחוק הרשויות המקומיות. הפסיקה הכירה בסמכות הכללית של בית המשפט לדון בעניינים שבאו אליו, הגם מסלול ההשגה הקבוע בחוק. וזאת, תוך שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד. כלומר - כשמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת; בהעדר מודעות האזרח להליכי ההשגה; כאשר קיימת מידת פגיעה ועיוות דין לאזרח (ראו לעניין עיריית הרצליה לעיל). על פי ההלכה המצוטטת לעיל, ניתן היה, לדון בטענה "אינני מחזיק" רק אם מדובר במקרה "חריג" המצדיק סטייה מהכלל.
3. במקרה דנן, לא השתכנעתי כי קיימת חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. המדובר בנתבע שהינו עורך-דין, המכיר את הדין, ואת ההליכים. הנתבע עצמו הבהיר כי פנה לתובעת לא אחת, ועל כן השתכנעתי כי הנתבע היה מודע להליכי ההשגה ויכול היה להגישה על פי המועדים הקבועים בחוק, ובמסגרתה להעלות את הטענה שהעלה בהליך זה. אשר על כן, דין טענה זו להידחות. ואוסיף, לגופו של עניין, כי טענת הנתבע כי החברה לא החזיקה בנכס, ושהוא אינו קשור לפעילות החברה, אין בה ממש, כפי שכבר פורט לעיל, בהרחבה.

טענת ההתיישנות והשיהוי:

1. טענות ההתיישנות והשיהוי הועלו במסגרת סעיף 75 לבר"ל, אולם טענות אלה נזנחו על ידי הנתבע בסיכומיו, כך שאין טעם של ממש לדון בהם. נקבע כי דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה.

(ראו: ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 107, ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' [1]).

1. יחד עם זאת, מניין ההתיישנות נעצר רק אם מוכח כי הרשות ביצעה פעולות גבייה באופן ממשי (ר' רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010) ועע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון (נבו, 15.4.2015)).
2. כעולה מחומר הראיות שהובא בפניי – נספחים 3 ו- 4 לתצהירה של חגית מלמדים כי בעניינו בוצעו הליכי גבייה ממשיים ורציפים, הן כלפי החברה, והן כלפי הנתבע. הנתבע היה מודע להליכים אלה. ראו גם תצהירה של רוזית, המתארת את היותן של השומות סופיות וברות גבייה, ואף תיארה את פניות הנתבע בשנים 2008 ו- 2013, שם טען כי לא החזיק בנכס, ובמסגרת הפניה מ-2013 ביקש כי העירייה תמחק את חוב החברה כלפי העירייה. דומני, כי יש בדבר כדי ללמד על המודעות של הנתבע להליכי הגבייה.

סוף דבר:

1. לאור המפורט לעיל, השתכנעתי לקבל את התביעה כנגד הנתבע, ולייחס לו אחריות אישית בגין חוב הארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. לפיכך, הנני לחייב את הנתבע בתשלום סך של 169,799 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ז, 17 יולי 2017, בהעדר הצדדים.