1. בפני התנגדות לביצוע 3 שיקים ע"ס 2,800 ₪ כל אחד (לזמ"פ 1.4.14, 15.14 ו-1.6.14), שהוגשו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 501483-06-14) ע"י המשיב, מר שמואל גיאת, נגד המבקשת, הגב' יעל שטרן.

2. עפ"י ההתנגדות, השכיר המשיב למבקשת ולבן-זוגה, מר גדי טורני, דירה, שלא היתה אלא מקלט שהוסב לדירה, וזאת לתקופה בת 12 חודשים (החל מיוני 2013), כשהשיקים המדוברים הם דמי השכירות עבור 3 מאותם חודשים. בתום 3 חודשי מגורים בדירה, התברר כי הקירות משחירים ומתקלפים, ריח של טחב עולה באוויר, וציוד וריהוט של המבקשת ובן זוגה, שהיו בדירה, נפגעו והעלו אף הם טחב. המשיב התחמק מלתקן את הפגמים, ואילו המבקשת לא יכולה היתה לעזוב את המושכר, מחמת היותה במהלך לימודים. בשלב מסוים התמוטטו חלקים מהתקרה, והמבקשת עזבה את הדירה, ועברה להתגורר בבית אמה, אם כי שבה ועשתה שימוש בדירה לשעות אחדות מדי פעם. בסופו של דבר, עזבה המבקשת את הדירה, לפני תום תקופת השכירות, והמשיב השכיר אותה לאחרים, אולם לא השיב את השיקים. המבקשת צרפה לבקשתה תצלומים של פריטי ריהוט וציוד משחירים.

3. בדיון שהתקיים, נחקרה המבקשת קצרות. היא הודתה, כי המשיב הציע לה לעזוב ללא תשלום, אולם היא לא עשתה כן, שכן לא חשבה כי מדובר בפתרון צודק, ומשום אילוצים משפחתיים שונים. היא הודתה כי קבלה מכתב התראה מעורך-דינו של המשיב, בחודש אפריל 2014, אולם הסבירה כי לא התייחסה למכתב, שכן חיכתה להזדמנות להעלות טענותיה בבית המשפט. היא הודתה, שכשפינתה את הדירה, יכול ולא פינתה ממנה את כל הציוד שלה, והשאירה מאחוריה ציוד שהתקלקל.

4. דין ההתנגדות להידחות.

5. לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...

"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.

"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

6. במקרה שבפנינו, מבלי לגרוע מכל זכות אפשרית שיש למבקשת בכל הנוגע לרכושה שניזוק, לטעמה, הרי שאין בפיה הגנה כלשהי, ועל כן אין מקום לתת לה רשות להתגונן.

7. המבקשת מודה כי השתמשה בדירה למעשה לכל אורך תקופת השכירות, ואף כשפינתה אותה, השאירה בה ציוד – משמע: לא החזירה את החזקה בה באופן מסודר. המבקשת מודה, כי ניתנה לה הזדמנות לעזוב את הדירה במועד מוקדם יותר, בלא לשלם דמי שכירות עבור יתרת התקופה, אולם היא עצמה דחתה הצעה זו – משמע: נוח היה לה להשתמש בדירה, ולשלם עבורה, מאשר לא להשתמש בה כלל. כפועל יוצא: גם אם כטענתה שכרה את הדירה בלא לדעת את פגמיה, הרי שנותרה בה כשהיא יודעת בדיוק מה טיבה, ומכאן כי גם טענה זו נמוגה כלא-היתה.

8. בנוסף, המבקשת אמנם מפרטת רשימת ציוד שלטענתה ניזוק, ואף צרפה תמונות מאמתות, אולם לא פרטה בסכומים את נזקיה הנטענים (ואף לא הוכיחה כי אלה אכן נגרמו כתוצאה מהשהייה בדירה; וזאת מבלי להתייחס בכלל לאפשרות שהמבקשת אחראית לבדה לנזקיה אלה, לאחר שבחרה להישאר בדירה ביודעה את ליקוייה). מכאן – כי אף טענת קיזוז קבילה אין בפיה, וגם על טענה שכזו לא ניתן עתה להשתית רשות להתגונן.

9. מעל כל אלה אזכיר את הוראות החוזה, אליהן מפנה אף המבקשת בעצמה בתצהירה, לפיהן אין לה זכות לקזז נזקים כנגד דמי שכירות – וממילא לא ניתן היה להידרש לטענת קיזוז, אפילו זו היתה מועלית כדבעי.

10. התוצאה מכל האמור, שהגנת המבקשת "חסרת ממשות על פניה", כלשון בית המשפט העליון בקטע שצוטט למעלה, ועל כן דין ההתנגדות להידחות.

11. אני דוחה בזה את ההתנגדות.

12. אני מחייב את המבקשת בהוצאות ההתנגדות והדיון בסכום של 1,000 ₪. בסכום זה לקחתי בחשבון (לקולא) את העובדה שהמשיב לא היה מיוצג בדיון, והן (לחומרא) את העובדה שתוצאתה הצפויה של ההתנגדות עלתה כבר במהלך הדיון הלא פורמאלי, והוצע למבקשת לחזור בה מהתנגדותה, ובכך לחסוך מהוצאות הצדדים, ומהזמן השיפוטי שיש להשקיע בהליך.

13. סכום ההוצאות יתווסף לחוב בתיק ההוצאה לפועל, והליכי ההוצאה לפועל יחודשו ככל שלא ייפרע החוב כולו תוך 30 יום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ו, 29 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.