מהות הערעור: ערעור על גז"ד של בימ"ש לתעבורה באשקלון (בפני כב' השופט ש. לייבו) בת.פ. 2257-10-12 מיום 26/1/14

נוכחים: המערער וב"כ עו"ד חיימוביץ ליאור

ב"כ המשיבה עו"ד דרנבויים

<#1#>

פרוטוקול

האב"ד מודיעה כי יש לה בן שהוא תובע במשטרת ישראל

ב"כ המערער: חוזר על האמור בהודעת הערעור ומבקש להוסיף ולחדד שהערעור קצר וברור ותמציתי ומבקש למקד, בימ"ש קמא קבע מתחם עונש הולם שחורג ממדיניות ענישה הנהוגה, הוא עצמו כתב זאת. אני חושב שהמתחם צריך להיות בתוך מדיניות הענישה.

סעיף 40 ג אומר שאחד העקרונות הוא מדיניות הענישה הנהוגה, זאת אומרת שהמתחם צריך להיות בתו המדיניות. יש קשת רחבה של גזרי דין הניתנים בערכאות הדיוניות ובימ"ש קמא במקרה הזה ובצדק אומר שמדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הזאת ולא משנה מה הנסיבות, כי ניתן לחרוג ממדיניות הענישה, או לחומרה כאשר יש הצדקה לפי תיקון 113 או לקולא משיקולי שיקום. אומר בימ"ש קמא שמדיניות הענישה הנהוגה נעה מאסר על תנאי צופה עתיד עד שנת מאסר. וכאן בימ"ש קמא קבע עונש שנע בין 5 חודשי מאסר בפועל ל-14 חודשי מאסר בפועל. מעבר לטיעונים המשפטיים. אין גזר דין אחד והמדינה לא הביאה ואני לא מצאתי מעבר לשנת מאסר. המקרה הזה לא חורג לחומרה בשום פרמטר.

היישום פה הוא שגוי, כי בימ"ש קמא אומר שהוא גוזר את העונש ברף הנמוך, אז איך 6 חודשי מאסר זה ברף הנמוך.

יש מקרים גם של שנת מאסר, אבל המקרים יותר חמורים, או 3 אירועים שונים של איומים. המתחם הוא ממאסר על תנאי ועד שנת מאסר, ואם היה גוזר נכון במתחם הזה אז היינו מגיעים לכל היותר ל-3 חודשי מאסר.

אני הפנתי לפסיקה של כב' ס. הנשיאה לביא לפסק דין המקיף שניתח את כל הפסיקה בשנים האחרונות של עבירת איומים כלפי תובע. לגבי יניב זגורי עם עבר פלילי מכביד קיבל עונש על תנאי, השופטת לביא ניתחה את כל האירועים. ושם יש הפניה לפסיקה של בימ"ש עליון.

המערער קיבל את כל ה-6 חודשים במצטבר, כלפי עבירה של איומים על קצינה בשב"ס.

בימ"ש קמא קרא את פסק הדין הזה כי לקח משם נימוקים נבחרים אבל לא יישם את השורה התחתונה.

הטיעון המרכזי והראשון בערעור הוא על כך שבימ"ש קמא בחר להחמיר בעונש בגלל שמדובר בתובע שהוא קורבן העבירה אזי הוא החמיר. הפניתי להסביר השני שקיים בחוק שאין להחמיר מבחינת המחוקק כאשר מדובר בתובע.

אם היו תוקפים את התובע אז הייתי מסכים שצריך לאבחן אבל פה מדובר באיום.

המשקל שהשופט קמא נתן הוא משקל יותר מידי גבוה לחומרה.

אני מפנה לפסק הדין שהפניתי ואני אמרתי שאני לוקח מתוך ההחלטה של השופטת לביא את הניתוח שלה למדיניות הענישה הראויה והיא קבעה שלא צריך לחרוג משנת מאסר בנסיבות דומות לגמרי.

היישום הוא יישום שגוי ויש אפליה ביניהם.

המדינה לא ערערה על זה, היום אני למד שהנאשם הוא המערער היום.

אחרי כל המשגה הזה, הגשתי החלטה באותו תיק שהוא ניהל את התיק שאין להשיב לאשמה.

ב"כ המשיבה: הדברים קרו באולם ביהמ"ש.

לעמדתנו מתחם העונש שנקבע הוא מתחם ראוי וגם העונש שנקבע הוא מתחם ראוי, בין היתר נוכח העובדה שמדובר בתובע.

יש גם פסיקה שמדובר בנסיבה מחמירה ויש להגן על התובעים ועל כל העוסקים בכך.

אני גם חושבת שביהמ"ש לקח בחשבון העובדה שהמערער הודה בהזדמנות הראשונה ולא ניהל הוכחות ולקח בחשבון את עברו הפלילי לא כנסיבה מחמירה יחסית וביהמ"ש חשב שאין מקום לחפוף את העונש בין התיק הזה לבין עונש המאסר שריצה מאחר והוא קבע שהוא נותן לו הנחה מפליגה מהעונש לאור הנסיבות הללו. לאור הנסיבות האלה אני חושבת שההחלטה סבירה ואני לא רואה מקום להתערבות.

<#3#>

פסק דין

המערער הורשע על סמך הודאתו בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. מדובר באיומים שנאמרו באולם ביהמ"ש כלפי התובע, וזאת לאחר שביהמ"ש דן את המערער במסגרת תיק אחר לעונש מאסר. בסיום הדיון, פנה המערער אל הנוכחים באולם וצעק "שרמוטות כולכן" ולאחר מכן פנה אל התובע ואמר לו "אתה השרמוטה הכי גדולה אותך אני אזיין אישית". בגין מעשיו אלה, נדון המערער לעונש מאסר של 6 חודשים, במצטבר לעונש המאסר אותו הוא מרצה במסגרת התיק האחר. על חומרת העונש הוגש הערעור שבפנינו.

ב"כ המערער טען הן כנגד מתחם העונש שנקבע; הן כלפי העונש עצמו; והן כלפי אופן הפעלת המאסר, דהיינו במצטבר כולו.

ב"כ המשיבה סברה שאין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש.

לאחר עיון בהודעת הערעור, בטענות הצדדים ובגזר דינו של בימ"ש קמא לא מצאנו כי יש מקום להתערב במתחם העונש שנקבע, אשר לוקח בחשבון נסיבות רלבנטיות חשובות לקביעת המתחם. ביהמ"ש צדק כאשר סבר שיש מקום להחמיר במקרים בהם האיומים מופנים כלפי עובדי ציבור, כאשר מדובר בנסיבה רלבנטית כמצויין בתיקון מספר 113 לחוק העונשין.

יחד עם זאת, ולאחר שדברי המערער נאמרו מתוך כעס רגעי והוא לקח אחריות על מעשיו מיד לאחר שהדברים נאמרו, אנו סבורים, כי יש מקום להקל במעט באופן ריצוי המאסר.

אשר על כן, אנו קובעים כי עונש המאסר בפועל של 6 חודשים שנגזרו על המערער, ירוצו חציים בחופף וחציים במצטבר, כך שסך הכל על המערער לרצות עוד 3 חודשים במצטבר לעונש המאסר אותו הוא ריצה בעת שנגזר דינו.

יתר הוראות גזר הדין יוותרו על כנם.

<#4#>

ניתן והודע היום י"ט חשוון תשע"ה, 12/11/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי טובה שרגא