1. בפניי בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע מס' 2 (להלן: "המבקש") מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה כנגדו וכנגד גרושתו, הנתבעת מס' 1 (להלן: "בת זוגו" או "גרושתו").
2. התביעה הוגשה על ידי התובע (להלן: "המשיב" או "הבנק") לחיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום סכום כולל של 98,692 ₪ בגין יתרת חובה בחשבון עו"ש של הנתבעים אצל המשיב וכן בגין שתי הלוואות שנטלו הנתבעים מהבנק ושלא נפרעו : הראשונה בסך 71,307 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה") והשנייה בסכום של 27,378 ₪.
3. יצוין כבר כאן, כי נגד הנתבעת מס' 1 ניתן פס"ד במעמד צד אחד ביום 17.11.2014 זאת בהיעדר בקשת רשות להתגונן.
4. להוכחת התביעה, צירף המשיב את מסמכי פתיחת חשבון הבנק המשותף בחתימת שני הנתבעים, אישור בדבר יתרת החובה בחשבון העו"ש וכן מסמכי ההלוואה הראשונה שניתנה לנתבעים יחדיו ביום 14.6.2012 ומסמכי ההלוואה השנייה שנטלו הנתבעים גם יחדיו מאת הבנק ביום 13.9.2012.
5. בדיון שנערך בפניי ב"כ ביקשו הצדדים שהות בכדי למצות הליך של מו"מ בניסיון להביא את המחלוקות בפני סיום בדרכי פשרה. עוד הוסכם, כי במידה ולא יגיעו הצדדים לעמק השווה תינתן החלטה בבקשת רשות להתגונן על סמך החומר הקיים בתיק ללא חקירות, לאחר שיגישו הצדדים סיכומים בכתב מטעמם. משהודיעו הצדדים בהמשך, כי לא גובשה הסכמה כלשהי ביניהם, ניתנה הוראה על הגשת סיכומים בכתב והתיק הובא לעיוני למתן הכרעה בבקשה.

טענות המבקש בבקשת רשות להתגונן (להלן: "בר"ל"), בדיון שבפניי ובסיכומים :

1. המבקש מתכחש לסכום ההלוואות וטוען, כי לצורך פירעונן הוא נשא בעצמו עד כה בסכום העומד על 50,000 ₪. לפיכך, יש לפטור אותו מכל חיוב ולהטיל אצת האחריות לסילוק יתרת החוב והפיגורים על כתפיה של גרושת.
2. המבקש טוען, כי ההלוואות נלקחו מהחשבון המשותף שלו ושל גרושתו, עוד בהיותם בני זוג, אך כיום הקשר ביניהם התפרק לאחר הליך גירושין שהתנהל בבית הדין השרעי בעכו.
3. לטענת המבקש, אף שניטל פסק דין חלקי במעמד צד אחד כנגד גרושתו, נוקט הבנק בהליך זה לצורך גביית מלוא החוב והפיגורים בגין הלוואות והחובה בחשבון העו"ש זאת, מבלי לחלק את סכום החוב בינו לבין גרושתו באופן שווה, כך שכל אחד מהנתבעים ישלם את חלקו לחוד.
4. יצוין בהקשר זה כי בדיון שהתקיים בפניי עתר המבקש לעכב את ההכרעה בבר"ל עד למתן החלטה ו/או פס"ד בהליך פירוק השיתוף המתנהל בין הנתבעים, זאת במטרה לפצל את החוב נשוא תיק זה בין הנתבעים בהתאם להחלטה שתתקבל בהליך הפירוק שיתוף. ברם, במסגרת סיכומיו בחר המבקש להתעלם מטענה זו ומיקד את שלל טיעוניו על חלוקת החוב באופן שוויוני בינו לבין גרושתו ועל העמדה כי על כל אחד לשאת בתשלום החוב בנפרד.
5. עוד טוען המבקש, כי המשיב העמיד את שיעור הריבית השנתית בהלוואה הראשונה על 13.6% ואילו השיעור שעליו סיכמו הצדדים בהסכם ההלוואה עמד על 4.25%. לפיכך, חישוב החוב יש לערוך, לשיטת המבקש, לפי הריבית המוסכמת עפ"י הסכם ההלוואה.

טענות המשיב, בדיון ובסיכומים :

1. המשיב טוען, כי המבקש הרחיב את חזית טיעוניו גם בפרוטוקול הדיון וגם בסיכומיו ולפיכך נתבקש בית המשפט להתעלם מכל טיעון שהינו בבחינת הרחבת חזית שלא בא זכרה בבר"ל.
2. עוד טוען המשיב, כי הגם שלא נכתב מפורשות בהסכם ההלוואות כי הנתבעים יישאו בתשלום החוב ביחד ולחוד, הרי שבחוברת הנלווית למסמכי פתיחת החשבון ואשר כל לקוח מקבל עותק הימנה, רשום מפורשות כי החיוב במקרים כגון דא הינו ביחד ולחוד.
3. בסיכומיו טוען המשיב, כי עפ"י סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, שני הנתבעים חייבים בחוב אחד, חתמו על מסמכי פתיחת החשבון יחדיו, וחתמו על מסמכי ההלוואות ביחד, ולכן חזקה שהם חייבים בחוב הנטען ביחד ולחוד וללא שום קשר למצבם המשפחתי דהיום.
4. עוד טוען המשיב, כי חלוקת הכספים בין הנתבעים אינה מעניינו וכי הוא פתח בהליכי גבייה כנגד הנתבעת מס' 1 , דבר המעיד על כך שהינו נוקט בפעולות גביה נגד שני הנתבעים יחדיו. המשיב מציין כי עד כה טרם הצליח לגבות סכום כלשהו מהנתבעת מס' 1 בגין החוב נשוא תביעה זו.
5. לסיום טוען המשיב, כי הואיל ולפי מידע המצוי ברשותו יושרו הדורים בין הנתבעים, וכיום הסכסוך המשפחתי ביניהם נפתר, הרי שכל טענות המבקש בבר"ל ובסיכומיו באשר לחלוקת החוב באופן נפרד בינו לבין הנתבעת 2, אינן עומדות יותר ואין בכוחן כדי לקנות לו רשות להתגונן בגינן. יצוין כי טענה זו הועלתה, לראשונה, בסיכומי המשיב אף שהמבקש עצמו לא ציין זאת בסיכומיו. ברם, המבקש בחר מטעמיו שלו שלא להגיב לסיכומי המשיב בנקודה זו.

דיון והכרעה :

1. בקשתו של המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר.
2. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר דין מקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)).
3. עוד נפסק, כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
4. בנוסף, נקבע כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון , פ"ד נג (1) 390, 400).
5. בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66 התווה בית המשפט העליון את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן והדברים שנקבעו בה נותרו באיתנותם עד היום:

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו לנתבע להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

1. אימתי תידחה בקשת רשות להתגונן? ההלכה הפסוקה מורה כדלקמן:

"לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש...".

בנקודה זו ראוי להזכיר גם את ההלכה המסכמת ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' גולייט בן ברוך (פורסם בנבו, 23.07.2012) שלפיה :

"כידוע, התביעה בסדר דין מקוצר היא חריג לסדרי הדין הרגילים. ההבדל המרכזי בין סדר דין רגיל לבין סדר דין מקוצר הוא שבסדר דין מקוצר מחויב הנתבע לקבל רשות להתגונן ובקשה זו צריכה להיתמך בתצהירו, כמצוות תקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בשלב זה בוחן בית המשפט האם, בהנחה שטענות הנתבע אמת הן, יוכל הוא לזכות במשפט. במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, ייתן בית המשפט לנתבע רשות להתגונן והתביעה תעבור לבירור בסדר דין רגיל. לעומת זאת, אם הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי תצהיר הנתבע אינו מגלה הגנה, לא ייתן רשות להתגונן [ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 654 (מהדורה שביעית, 1995)]. המבחן באמצעותו יכריע בית המשפט האם לתת לנתבע רשות להתגונן, הוא מקל מאוד".

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים , הן בבר"ל , הן בדיון שהתקיים בפניי והן בסיכומים, אני סבורה כי מדובר בהגנת בדים, תוך שהבר"ל הוגשה בתואנות שווא שאין להן אחיזה במציאות ורק גרמה לסחבת ולדחיית מועד פירעון החוב נשוא התובענה.
2. עיון בבר"ל ובתצהיר שצורף לה, מראה כי המבקש מעלה טענות מטענות כלליות מבלי להואיל ולצרף אסמכתאות לתימוכין בטענות אלה, ומבלי להסביר אפילו מה מקור הטענות הללו. כך, שהמבקש טוען כי שילם למשיב למעלה מ- 50 אלף ₪ ע"ח החוב נשאו דיוננו וכי גרושתו היא זו שנותרה חייבת למשיב, תוך שפטר את עצמו מכל חובת תשלום נוסף. יצוין כבר עתה כי טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיות כלשהן.
3. לטענת המבקש, יש לחייב את הנתבעים כל אחד לחוד בחוב הנטען ולחלקו ביניהם באופן שווה, כך שכל אחד מהם נושא ב- 50% מסכום החוב הנטען, זאת בהתחשב בעובדה כי שני הנתבעים נפרדו זה מזו והקשר ביניהם הסתיים בגירושין. למעשה, המבקש מודה בקיום החוב הנתבע ואף לא חולק על שיעורו, אלא שעיקר טיעוניו כי יש לחלק את החוב שווה בשווה בינו לבין גרושתו, שבינתיים ניתן נגדה פס"ד בהיעדר בקשת רשות להתגונן.
4. המבקש ביסס את הגנתו על אדנים רופפים, הציג גרסה עמומה, כללית וסתמית גם בתצהירו וגם בסיכומיו, ביקש לצמצם את חובו עד למחצה רק בשל העובדה כי כיום התגרש מהנתבעת מס' 1, זאת מבלי שהציג ולו ראשית ראיה להוכחת טענות אלה, הגם שהוכחתן אינה בה כדי לשנות מהתוצאה הסופית אליה הגעתי, כפי שיפורט בהמשך.
5. המבקש לא העלה כל טענה כנגד תוקפה המחייב של חתימתו על הסכמי ההלוואה נשוא התביעה. אין חולק גם, כי המבקש המשיך להיחשב כלווה גם לאחר הגירושין הנטענים מהנתבעת 1, כאשר ההלוואה נלקחה במשותף ע"י הנתבעים במועד בו היו בני זוג וניהלו חיי משפחה תקינים.
6. למקרא טענות הצדדים עולה, כי אין מחלוקת שמדובר בחשבון בנק משותף של הנתבעים וכי שתי ההלוואות נמשכו ונחתמו בידי שני הנתבעים יחדו ובהיותם בני זוג. לפיכך, המקרה דנן הינו מקרה קלאסי שבו שניים חייבים בחיוב אחד, וחזקה שהם חייבים את החוב ביחד ולחוד, זאת מכוח הוראות סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.
7. ראוי להדגיש, כי אין בית משפט זה בא להכריע בעניין חלוקת הנטל לתשלום החוב הנתבע בין הנתבעים, ואין זה עניין הנוגע לתביעה הכספית שבפנינו, שכן וכפי שכבר נאמר לעיל, ב"כ המבקש ביקש בדיון שנערך לפניי לעכב מתן ההכרעה בבר"ל בטענה, כי מתנהל הליך פירוק שיתוף בין הנתבעים, אך בסיכומיו זנח הלה טענה זו ואף לא טרח להציג בפנינו את תוצאת ההליך הנטען. מכל מקום, גם במידה והליך פירוק השיתוף הנטען היה מביא לתוצאה הקובעת את שיעור חבותו של כל אחד מהנתבעים בחובות המשותפים, תוצאה זו יכולה להשפיע על ההתחשבנות הפנימית של הנתבעים, בינם לבין עצמם, ואינה קשורה כלל ועיקר לחבותם של שני הנתבעים יחדיו כלפי המשיב.
8. בשונה מענייננו, קיימת פסיקה ענפה העוסקת בענייני משפחה שבמסגרתה עמדו השופטים והמלומדים על מקרים שבהם אחד מבני הזוג חתם על מסמכי הלוואה שמשך מחשבון בנק משותף, או על מקרים שבהם אחד מבני הזוג הכריח את השני לחתום על מסמכי הלוואה, בנוסף למקרים שבהם בן זוג הוציא חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק, אלו מקרים חריגים שבהם בתי המשפט התלבטו כן התלבטו באם לחייב את שני בני הזוג ביחד או לחייב רק אחד מהם (ראה: ע"א 446/69 יובל לוי נ' שושנה גולברג, פ"ד כד(1) 813, שם בעמ' 820 ; ע"א 667/71 אדוארד שלמה דוד נ' לואיז דוד, פ"ד כו (2) 457, שם בעמ' 461 וגם ע"א 6637/71 מסטוף נ' עזבון מסטוף, פ"ד כו (2) 569, שם בעמ' 571.)
9. בענייננו, משעסקינן במקרה קלאסי של שני חייבים יחדיו בהיותם בני זוג , שותפים בחשבון הבנק וחתמו שניהם על מסמכי ההלוואות, אין ספק כי המשיב - בהיותו נושה- רשאי לדרוש את קיום החוב משני הנתבעים, יחד ולחוד, זאת בכפוף להוראות סעיף 55 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.
10. לאור כל האמור לעיל , ומשלא נשאר ספק בליבי כי אין למבקש טענת הגנה שראויה להישמע, ותוך איזון בין זכויות הצדדים, היינו זכות הגישה לערכאות שעומדת למבקש, מחד גיסא, וזכות היסוד לקניין של המשיב להיפרע כדי חובות המגיעים לו בהסתמך על הסכמים חתומים על ידי הלווה, מאידך גיסא, סבורני כי המבקש לא עמד ברף ההוכחה הלכאורי הנדרש בבר"ל, מה גם שהוכח בפניי כי טענותיו הינן בבחינת "הגנת בדי שאינן מצדיקות מתן רשות להתגונן.

סוף דבר

1. אשר על כן, בקשת המבקש למתן רשות להתגונן – נדחית בזאת.
2. המשיב יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה, במסגרתה יפרט את אחוז הריבית המוטל על כל הלוואה בנפרד, וכן את אחוז הריבית על סכום החוב הכולל עד למועד פסק דין זה, ובמסגרת פסיקתא תיפסקנה אף הוצאות ההליך.
3. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אדר א' תשע"ו, 27 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.