1. מדובר בתביעה לתשלום שכר עבודה עבור חודשים מאי עד יולי 2014 ע"ס 15,925 ש"ח, פיצויי הלנת שכר ופדיון ימי חופשה ע"ס 1,000 ₪.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבע, מר אורן יהודה כהן (להלן: "הנתבע") שימש כקבלן משנה לביצוע עבודות פיגומים.

הקבלן הראשי עבורו ביצע הנתבע את העבודות היתה חברת "פנחס פיגומים בניה 1988 בע"מ" והעבודות בוצעו באתר רותם אמפרט בעיר דימונה.

3. התובע, מר מרט מושייב (להלן: "התובע") הועסק אצל הנתבע, בביצוע עבודות הפיגומים בתקופה שמחודש מאי 2014 ועד לחודש יולי 2014.

4. קרוב משפחה של התובע (בן דוד של אשת התובע), מר אלדר שאול (להלן: "מר אלדר"), אשר עבד אצל הנתבע בתקופה שקדמה להעסקת התובע, הוא אשר קישר בין התובע לבין הנתבע והוא אשר הביא את התובע לעבודה אצל הנתבע יחד עם מספר עובדים נוספים (להלן: "העובדים הנוספים") בחודש מאי 2014.

5. התובע והעובדים הנוספים אשר הובאו לעבודה על ידי מר אלדר מתגוררים בעיר שדרות.

6. עובר לתחילת עבודת התובע אצל הנתבע, הצדדים הסכימו כי הנתבע ישכור רכב אשר באמצעותו יגיע התובע יחד עם העובדים הנוספים לאתר העבודה בדימונה. עוד הסכימו הצדדים, כי התובע הוא אשר ינהג ברכב ויסיע את העובדים וכי הנתבע ישא בעלויות הדלק.

7. עבודות הפיגומים באתר בוצעו בין השעות 7:30 עד 16:30 (9 שעות ביום) ולעיתים העובדים ובכללם התובע נשארו לעבוד שעות נוספות.

8. החל מיום 25.6.14 התובע נדרש, במסגרת עבודתו, להסיע עובד נוסף אשר מתגורר בעיר אשקלון. הצדדים הסכימו כי עבור כל יום בו יסיע הנתבע את העובד המתגורר באשקלון לעבודה ומהעבודה לביתו באשקלון, יקבל התובע תשלום עבור שעתיים נוספות.

9. יום העבודה הראשון של התובע אצל הנתבע היה ביום 25.5.14, מועד בו הגיעו התובע והעובדים הנוספים להדרכה בחברת רותם אמפרט.

10. בחודש יוני הועסק התובע אצל הנתבע 20 ימים ובחודש יולי הועסק התובע אצל הנתבע 15 ימים.

11. הנתבע העביר לתובע המחאות בסך כולל של 8,300 ₪ וכן סך של 800 ₪ במזומן.

12. ביום 11.8.14, התובע הגיע לביתו של הנתבע על מנת לקבל את שכר עבודתו. באותו מעמד, התובע איים על אשת הנתבע ועל כן, הוזמנה משטרה למקום.

בגין מעשי התובע בבית הנתבע, הוגש כנגד התובע כתב אישום והתובע הורשע בביצוע עבירות איומים ונדון לשלושה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות ולתשלום קנס בסך 2,000 ₪.

טענות הצדדים

13. טענות התובע

א. בהתאם להסכם העבודה אשר נערך בעל פה בין הצדדים, השכר המוסכם על הצדדים היה בסך 500 ₪ ליום (החל מהשעה 7:30 עד 16:30).

נטל ההוכחה לעניין גובה השכר המוסכם על הצדדים מוטל על הנתבע ומשלא ניתן לתובע טופס הודעה לעובד ולא נערך הסכם עבודה בכתב, הרי שהנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו לעניין הוכחת גובה השכר המוסכם, ועל כן יש לקבל את גרסת התובע שלפיה שכר העבודה המוסכם היה 500 ₪ ליום.

ב. בחודש מאי 2014 התובע עבד אצל הנתבע 5 ימים (יום הדרכה ועוד ארבעה ימי עבודה בפועל) ובחודשים יוני ויולי 2014 התובע עבד אצל הנתבע 35 ימים (כמוסכם על ידי הצדדים- ראו סעיף 8 לעיל), כך שבסך הכל התובע עבד 40 ימים.

ג. החל מיום 25.6.14 ובמשך 20 ימים, התובע ביצע מידי יום שעתיים נוספות בעת שהסיע את אחד העובדים המתגורר באשקלון לעבודה ומהעבודה לאשקלון.

ד. בנסיבות אלה, טוען התובע, כי שכר העבודה עבור כל תקופת העבודה עומד על סך 23,125 ₪ (לפי חישוב 20,000 ₪= 40 ימיםX 500 ש"ח בתוספת 3,125 ₪= 40 שעות נוספותX 78.125 ₪).

ה. השכר אשר שולם לתובע על ידי הנתבע עבור כל תקופת העבודה הינו בסך 7,200 ₪ (800 ₪ במזומן ושתי המחאות; האחת ע"ס 4,000 ₪ והשניה ע"ס 2,400 ₪).

התובע קיבל מהנתבע שתי המחאות נוספות משוכות לפקודתו (האחת ע"ס 1,000 ₪ והשניה ע"ס 900 ₪) אותם פרע לצורך תשלום שכר לעובדים אחרים.

ו. לאור האמור, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע שכר עבודה בסך 15,925 ₪ (15,925 ₪=7,200 ₪ - 23,125 ₪) בתוספת פיצויי הלנה.

ז. כמו כן, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע תשלום בגין פדיון שני ימי חופשה בסך 1,000 ₪ (1,000 ₪= 2X 500 ₪).

ח. אין מקום לקבל את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע שכן, התובע השיב לנתבע את מסיכות המילוט שקיבל ביחד עם רכב העבודה המושכר והנתבע לא הציג כל אסמכתא או ראיה שנגנבו רתמות כנטען על ידו.

14. טענות הנתבע

א. התובע נקט באמצעים פליליים לצורך מימוש זכות אזרחית ודי בכך כדי לדחות את התביעה על הסף.

ב. השכר אשר הוסכם על ידי הצדדים עובר למועד תחילת העבודה עמד ע"ס 280 ₪ ליום. בהמשך, ולאור דרישת התובע להעלאת שכרו, הנתבע הסכים להעלות את שכר העבודה של התובע ל- 300 ₪ ליום.

כעולה מדפי הנוכחות, הנתבע קיבל מהקבלן הראשי תשלום ע"ס 600 ₪ כולל מע"מ עבור כל עובד. הנתבע שילם דלק בסך 250 ₪ ליום כשברכב נסעו בין עובד אחד לחמישה עובדים, הנתבע נתן הנחה בגובה 5% ואף שילם הוצאות בגין ארוחות בסכום כולל של 3,500 ₪. אין כל היגיון מסחרי שהנתבע ישלם לתובע סכום של 500 ₪ ללא כל רווח אלא בהפסד, שכן הוא נדרש לשאת בעלויות הרכב והארוחות של התובע.

ג. בחודש מאי 2014 התובע לא עבד בפועל כלל. התובע הגיע יחד עם עובדים נוספים ליום הדרכה ביום 25.5.14. לאור העובדה כי לחלק מהעובדים היה עבר פלילי, לא בוצעה הדרכה באותו יום והתובע הגיע להדרכה נוספת ביום 27.5.14. מהמועד שלאחר ההדרכה שביצע התובע, התובע לא נדרש להגיע לעבודה בפועל בחודש מאי 2014 ואולם, הנתבע הסכים לשלם את שכרו של התובע בגין ימי ההמתנה בבית (3 ימים).

בסך הכל על הנתבע לשלם לתובע שכר בגין 39 ימי עבודה (יום הדרכה+ 3 ימי המתנה בחודש מאי 2014 ו- 35 ימי עבודה בחודשים יוני ויולי 2014).

ד. בהתאם לדו"ח הנוכחות התובע ביצע באתר העבודה 11.5 שעות נוספות (לאחר השעה 16:30). כמו כן, החל מיום 25.6.14 התובע ביצע 32 שעות נוספות בגין הסעת העובד מאשקלון (8 שעות בחודש יוני ו- 24 שעות בחודש יולי).

ה. לאור האמור, השכר אשר היה אמור להיות משולם לתובע בגין כל תקופת העבודה עומד ע"ס 13,512.5 ₪.

(11,700 ₪ = 39 ימיםX 300 ₪ בתוספת 1,812.5 ₪= 43.5 שעות נוספותX 41.66 ₪ לשעה נוספת)

ו. הנתבע שילם לתובע שכר עבודה בסך 9,100 ₪. התובע מאשר כי פרע המחאות בסך כולל של 8,300 ₪ וקיבל 800 ₪ נוספים במזומן.

טענת התובע כי הוא פרע חלק מההמחאות שניתנו לו על ידי הנתבע עבור עובדים אחרים נטענה בעלמא ללא כל ראיות. התובע לא הביא לעדות את העובדים האחרים אשר לטענתו הוא שילם להם את שכרם באמצעות אותן ההמחאות, ועל כן קיימת חזקה כי לו הובאו לעדות, העדות היתה פועלת לחובת התובע.

התובע אף נמנע מהצגת יומנו, על אף שטען כי ביומן זה ערך רישום ביחס לשכר אשר שולם עבורו והשכר אשר שולם לעובדים אחרים.

ז. בשים לב לשכר אשר שולם לתובע במהלך תקופת העבודה (9,100 ₪), הסכום שנותר לתשלום על ידי הנתבע הינו סך של 4,412.5 ₪.

(4,412.5 ₪= 9,100 ₪- 13,512.5 ₪).

ח. מהסכום אשר נותר לתשלום (4,412.5 ₪) יש לקזז לזכות הנתבע סך של 5,283 ₪ כדלקמן:

* 2,000 ₪ בגין 5 מסיכות מילוט שנמסרו לתובע והתובע לא השיב לנתבע ועל כן הנתבע חויב בגינן בתשלום 2,000 ₪ לקבלן הראשי.

* 2,400 ₪ בגין רתמות שלא הושבו לנתבע.

* 800 ₪ בגין נזק לרכב בשל הצורך בהחלפת הקודן, לאור העובדה שהתובע לא החזיר את הרכב.

* 83 ₪ בגין שכר אשר שולם לתובע ביתר עבור שעתיים וחצי עבודה ביום 13.7.14 (התובע יצא באותו יום מוקדם מהעבודה (בשעה 14:00)).

ט. בנסיבות הענין, לאחר ביצוע הקיזוז הרי שעל התובע להשיב לנתבע סך של 870.75 ₪.

י. רכיב החופשה לא כומת בכתב התביעה ועל כן, אין לחייב את הנתבע בתשלום פדיון חופשה לתובע.

דיון והכרעה

יריעת המחלוקת בין הצדדים

15. בהתאם לטענות הצדדים אשר פורטו לעיל, הסוגיות הדורשות הכרעה הן כדלקמן:

א. בגין כמה ימי עבודה על הנתבע לשלם לתובע שכר עבור חודש מאי 2014?

ב. מהו גובה שכר העבודה היומי לו זכאי התובע ובהתאם מה היה השכר לו היה זכאי התובע עבור כל תקופת העבודה?

ג. מהו השכר אשר שולם לתובע במהלך תקופת העבודה ומהו הסכום אשר נותר לתשלום?

ד. האם יש לקזז מהסכום שנותר לתשלום על ידי הנתבע תשלומים אשר לטענת הנתבע שולמו לצדדים שלישיים בגין אי השבת הציוד על ידי התובע ובגין שכר עבודה ששולם ביתר ביום 13.7.14?

ה. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר ובאיזה שיעור?

ו. האם התובע זכאי לפדיון ימי חופשה?

א. בגין כמה ימי עבודה על הנתבע לשלם לתובע שכר עבור חודש מאי 2014?

16. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לפני, מקובלת עלי טענת התובע שלפיה יש לחייב את הנתבע בתשלום שכר עבור 5 ימי עבודה בחודש מאי 2014.

17. התובע העיד כי ביום 25.5.14 עבר יום הדרכה וכי החל מיום 26.5.14 ועד ליום 29.5.14 עבד בפועל אצל הנתבע באתר רותם אמפרט (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15, עמ' 10 ש' 31- עמ' 11 ש' 7). עדות התובע לעניין זה לא נסתרה.

18. הנתבע אישר בעדותו בבית הדין כי יום ההדרכה הראשון אליו התייצב התובע עם העובדים הנוספים התקיים ביום 25.5.14. הנתבע העיד כי הסכים לשלם לתובע שכר עבור יום הדרכה שהתקיים ביום 27.5.14 ושני ימי המתנה (28-29.5.14) עד למועד תחילת העבודה בפועל ביום 1.6.15.

לעניין זה העיד הנתבע:

"הם הגיעו להדרכה, אני לא זוכר מתי, והם כלל לא התקבלו באותו יום. שניים מהם בכלל לא יכלו להמשיך לבצע את ההדרכה בגלל שנמצא שיש להם עבר פלילי. היה יום אחד של הדרכה אבל אף אחד לא עבר אותו ביום הראשון כי הם באו בלי אישור רפואי וגם אני חושב שחלק מהם באו בלי תעודת זהות ולכן ביום הזה אף אחד לא עבר הדרכה. למחרת לא הייתה הדרכה ואז הם באו ביום 27.5.14 והתובע וחלק מהם עברו הדרכה. הם ביצעו הדרכה יום אחד באותו חודש וסחטו אותי שאני אשלם עבור יומיים לאחרים (צ"ל: "לאחריו" (ה.ש.ר.ג.)), יום הדרכה ועוד יום והתובע קיבל במזומן את הימים שהוא בזבז לחכות להתחיל את העבודה בתחילת יוני" (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15 עמ' 15 ש' 9-16).

19. לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל ההוכחה לסתור את טענת התובע, לפיה הוא עבד אצל הנתבע 5 ימים במהלך חודש מאי 2014, כפי שאפרט להלן.

20. המגמה להקל ואף להפוך את נטל הראיה מצאה ביטויה לאחרונה בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שחולל מהפכה הנוגעת לנטלי ההוכחה, וזאת החל מיום כניסתו של התיקון לתוקף – 1/2/09.

21. לעניין מועד תחילת עבודתו של התובע – אין חולק כי מדובר במועד שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקפו, ובנסיבות אלה מועבר הנטל לכתפי המעסיק לסתור את טענת התובע בדבר מועד תחילת עבודתו אצל הנתבע ובדבר תקופת העבודה וימי העבודה בפועל.

22. כאמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו. הנתבע לא הציג מצדו דו"חות נוכחות או אסמכתאות בנוגע לתקופת עבודתו של התובע ונוכחותו בעבודה בחודש מאי 2014 וזאת חרף העובדה כי הנתבע אישר שהתובע הגיע ליום הדרכה כבר ביום 25.5.14. ככל שלטענת הנתבע, התובע לא עבר את ההדרכה ביום 25.5.14 ונדרש להגיע ליום הדרכה נוסף ביום 27.5.14, הרי שהיה באפשרות הנתבע להציג מסמכים מהקבלן הראשי או מחברת רותם אמפרט לעניין מועדו של יום ההדרכה שעבר התובע ודו"ח כניסות ויציאות של התובע מרותם אמפרט בתקופה שמיום 25.5.14 ועד ליום 29.5.14.

זאת ועוד, הנתבע לא הגיש את הדו"ח החודשי לחודש מאי 2014 אשר קיבל מהקבלן הראשי (בדומה לדו"חות החודשיים ביחס לחודשים יוני ויולי 2014 אשר הוגשו לבית הדין) וזאת חרף העובדה כי מהדו"ח החודשי אשר הוגש לחודש יוני 2014 עולה כי קיים גם דו"ח לחודש מאי 2014 שכן בדו"ח חודש יוני צויין "800 מחודש קודם- ראה דו"ח 5/14".

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה:

"... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי, פד"י לה (1) 736,760 וכן ראו ע"א 2273/90 לימה בע"מ נ גד פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פד"י מט (2) 843, יעקב קדמי , על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398).

23. אין בידי לקבל את טענת הנתבע שלפיה אין דו"ח נוכחות עבור חודש מאי 2014 לאור העובדה כי בפועל התובע לא עבד בחודש מאי 2014, אלא רק עבר הדרכה יום אחד וקיבל תשלום שכר עבור שני ימי המתנה בבית (ראו פרוטוקול מיום 21.12.14, עמ' 4, ש' 11-12).

בשים לב לכך כי אין מחלוקת כי התובע התייצב להדרכה כבר ביום 25.5.14 הרי שכבר ממועד זה היה על הנתבע לערוך דו"ח נוכחות מתאים וככל שאין בידיו דו"ח נוכחות כאמור, הרי שהיה באפשרותו להציג את דו"ח הכניסה והיציאה של התובע מאתר רותם במועדים הרלווטניים, כאמור לעיל, והוא נמנע מלהציג דו"ח כאמור.

24. יתירה מזו, הרישום בדו"ח הנוכחות לחודש יוני 2014 אשר הציג הנתבע תומך בגרסת התובע שלפיה על הנתבע לשלם לו שכר בגין 4 ימים בחודש מאי 2014 בצירוף יום הדרכה, שכן, בדו"ח הנוכחות צוין "חודש מאי- 4 ימים +הדרכה" (ההדגשה הוספה- ר.ג.) "מגיע לכל עובד יום הדרכה מהחודש שעבר סגור עם אורן כהן".

25. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובע שכר עבור 5 ימי עבודה בחודש מאי 2014 ובסה"כ על הנתבע לשלם לתובע שכר עבור 40 ימי עבודה בתקופה שמיום 25.5.15 ועד ליום 27.7.14.

ב. מהו גובה שכר העבודה היומי לו זכאי התובע?

26. אין מחלוקת כי הנתבע לא מסר לתובע הודעה על תנאי עבודה כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב- 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד").

27. סעיף 5א לחוק הודעה לעובד קובע כי בתביעה של עובד נגד מעסיקו שבו שנוי במחלוקת עניין מהעניינים אשר היה על המעסיק לפרט בהודעה על תנאי העבודה ובכלל זה, שכר העבודה, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין.

לאור האמור לעיל, הרי שעל הנתבע חל הנטל לסתור את טענת התובע בדבר גובה השכר המוסכם על הצדדים.

28. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לפני, מצאתי כי הנתבע עמד בנטל ההוכחה לסתור את טענת התובע לעניין גובה השכר היומי המוסכם, כפי שיפורט להלן.

29. במסגרת עדותו הראשית של התובע, התובע העיד כי בטרם התחיל לעבוד אצל הנתבע, הוא נפגש עם הנתבע בשדרות והנתבע אמר לו כי שכרו יהיה בסך 350 ₪ ליום עבודה. התובע העיד כי הוא לא הסכים להצעת הנתבע ודרש שכר בסך 500 ₪ ליום עבודה. התובע הוסיף והעיד כי הנתבע אמר לו שיתחיל לעבוד, שיעבור את ההדרכה "ואם הכל יהיה בסדר אז הוא ישלם לי את ה- 500 ₪" (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15, עמ' 10, ש' 12-17).

גרסת התובע שלפיה הנתבע הציע לו שכר בסכום של 350 ₪ ליום עבודה וכי הוא התנגד ודרש 500 ₪ ליום עבודה ועל כן, הנתבע ביקש ממנו שיתחיל לעבוד ואם הכל יהיה בסדר אז הוא ישלם לו 500 ₪, עלתה לראשונה במסגרת חקירתו הראשית. בדיון המוקדם אשר התקיים ביום 21.12.14 ובו פירט התובע את טענותיו לעניין השכר המוסכם ולעניין ימי העבודה, התובע לא טען כי הצדדים היו חלוקים לעניין גובה השכר וכי הנתבע ביקש ממנו שיתחיל לעבוד בינתיים, אלא ציין באופן מפורש "אנחנו סגרנו איתו 500 ₪ ליום" (ראו פרוטוקול עמ' 1, ש' 10-11) וכן "אני בקשתי מהמעסיק לעשות הסכם שכר... הוא סירב ואמר שבינתיים אין זמן לזה, וגם אני צריך לראות איך אתה עובד וכו'... לגבי הנסיעות לא סיכמנו כלום. רק סיכמנו 500 ₪ ליום, עבור 8.5 שעות..." (ראו פרוטוקול עמ' 3 ש' 11-13) (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

30. אין בידי לקבל את עדותו של מר אלדר, אשר העיד כעד מטעם התובע, לעניין שכרו המוסכם של התובע. עדותו של מר אלדר היתה עדות מגמתית ובלתי מהימנה וניכר היה כי מר אלדר מעיד תוך נסיון לסייע לתובע ולתמוך בגרסת התובע שלפיה השכר היומי המוסכם בין התובע לנתבע היה בסך 500 ₪ ליום עבודה.

מר אלדר העיד כי בתחילת חודש יוני 2014, הנתבע זימן אותו לשיחה והודיע לו כי הוא ישלם לתובע סך של 500 ₪ ליום עבודה (ראו פרוטוקול מיום 17.5.15, עמ' 21, ש' 27-28). מר אלדר הוסיף וטען כי הנתבע זימן אותו לשיחה בעניין שכרו של התובע, היות ובינו ובין הנתבע היה הסכם שלפיו הנתבע משתף אותו ב- 50% מהרווחים שיש לנתבע בגין כל עובד שמר אלדר מביא לעבודה וכי לאור גובה השכר שהנתבע הסכים לשלם לתובע יצא כי לנתבע לא יהיו רווחים כלל מהעסקת התובע; וכפועל יוצא מכך, מר אלדר לא יקבל תשלום בגין הבאת התובע לעבודה.

לא מצאתי מקום לקבל את גרסתו של מר אלדר לעניין זה. בשים לב לכך כי התובע טען כי הנתבע הסכים לשלם לו שכר בגובה 500 ₪ ליום עבודה עוד בטרם התחיל לעבוד אצל הנתבע, הרי שגרסתו של מר אלדר שלפיה הנתבע זימן אותו רק בתחילת חודש יוני 2014, לאחר מספר ימי עבודה, על מנת להודיע לו מה יהיה גובה השכר של התובע, אינה סבירה.

לאמור לעיל יש להוסיף כי מר אלדר העיד כי התובע סיכם בהתחלה את תנאי שכרו עם הנתבע וכי הוא לא יודע מה השכר אשר סוכם בין התובע לבין הנתבע היות והוא "לא מתערב בשכר של האנשים" (ראו פרוטוקול מיום 17.5.15, עמ' 22, ש' 1-2).

נוכח טענת מר אלדר שלפיה הוא מקבל תשלום (באחוזים) עבור כל עובד שהוא מביא לעבודה, הרי שטענתו שלפיה הוא לא יודע מה גובה השכר המוסכם עם העובד אינה סבירה. זאת ועוד, ככל שמר אלדר טוען כי הוא אינו מתערב בשכר של העובדים, לא ברור מדוע הנתבע היה צריך לקבל את אישורו של מר אלדר לעניין גובה השכר של התובע.

31. עוד אוסיף כי גרסת התובע שלפיה הנתבע הסכים עימו על תשלום שכר בגובה של 500 ₪ ליום עבודה אינה סבירה ואינה הגיונית.

מר אלדר העיד כי שכר עבודתו היומי עמד ע"ס 300 ₪ ליום עבודה וזאת בשעה שמר אלדר הינו בעל ניסיון ומקצועי בעבודות פיגומים (ראו פרוטוקול מיום 17.5.15, עמ' 22, ש' 29- עמ' 23, ש' 12). בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת הנתבע שאין כל סבירות בטענה כי הוא הסכים עם התובע כי שכרו יעמוד ע"ס 500 ₪ ליום עבודה בשעה שאין לו כל נסיון בביצוע עבודות פיגומים.

זאת ועוד, מקובלת עלי טענת הנתבע שלפיה אין כל הגיון כלכלי בגרסת התובע שלפיה שכרו יעמוד ע"ס 500 ₪ ליום עבודה וזאת בשעה שהנתבע מקבל מהקבלן הראשי תשלום ע"ס 600 ₪ בגין כל עובד, כאשר הנתבע נדרש להוצאות בגין השכרת רכב ותשלום דלק עבור כל יום עבודה וכן תשלום ארוחות לעובדים וזאת כעולה מהדו"חות החודשיים שצירף הנתבע לכתב ההגנה מטעמו.

32. גרסת הנתבע שלפיה בעת שהתובע התחיל לעבוד, הצדדים הסכימו כי שכרו יעמוד ע"ס 280 ₪ ליום עבודה ואולם, בתחילת חודש יוני 2014 התובע ביקש להעלות את שכרו ל- 300 ₪ ליום עבודה והנתבע נאלץ להסכים לדרישת התובע, היות והדרישה עלתה באמצע העבודה והנתבע לא רצה להפסיד את העבודה (ראו פרוטוקול מיום 21.12.14 עמ'3, ש' 31 וכן עמ' 5, ש' 1-6), הייתה מהימנה עלי והיא אף מתיישבת עם גובה השכר המוסכם עם מר אלדר, אשר הינו, כאמור לעיל, בעל ניסיון בביצוע עבודות פיגומים ואשר הביא את התובע לעבודה אצל הנתבע.

עם זאת, אציין כי אין בידי לקבל את טענת הנתבע שלפיה ההסכמה להעלאת השכר היתה רק החל מחודש יולי 2014, טענה אשר נזנחה על ידי הנתבע בשלב הסיכומים. לעניין זה יוער כי בשים לב לכך שההסכמה לעניין העלאת השכר לסכום של 300 ₪ ליום עבודה היתה בתחילת חודש יוני 2014 ובשים לב לטענת הנתבע שלפיה התובע איים לעזוב את העבודה ככל שלא יעלה שכרו, הרי שהמסקנה היא כי ההסכמה להעלאת השכר מתייחסת כבר לחודש יוני 2014 ולא לחודש יולי 2014 בלבד.

33. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את טענת הנתבע שלפיה שכרו המוסכם של התובע הינו בסך 300 ₪ ליום עבודה.

34. בנסיבות הענין, הרי ששכרו של התובע עבור 40 ימי העבודה בחודשים מאי, יוני ויולי 2014 עומד ע"ס 12,000 ₪ (12,000 ₪= 300 ₪ ליום עבודהX 40 ימים).

35. לאמור לעיל יש להוסיף את שכרו של התובע בגין השעות הנוספות.

כעולה מדו"חות הנוכחות אשר היו מהימנים עלי ואשר אושרו על ידי התובע במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 21.12.14 (ראו פרוטוקול עמ' 2, ש' 2), התובע ביצע 5.5 שעות נוספות בחודש יוני 2014 ו- 5 שעות נוספות בחודש יולי 2014 (לפי חישוב של חלוקת השעות הנוספות שבוצעו ביום במספר העובדים אשר עבדו ביום בו בוצעו השעות נוספות, כעולה מהדו"חות).

כמו כן, התובע ביצע 32 שעות נוספות בגין הסעת העובד מאשקלון (4 ימים בהם הסיע את העובד בחודש יוני 2014 ו- 12 ימים בהם הסיע את העובד מאשקלון בחודש יולי 2014- כעולה מדו"חות הנוכחות שהציג הנתבע).

בנסיבות העניין, שכרו של התובע בגין השעות הנוספות עומד ע"ס 1,770.55 ₪.

(לפי תחשיב של 33.33 ₪= 9 (שעות ביום): 300 ₪ (שכר ליום עבודה),

ערך שעה נוספת- 125%= 41.66 ₪

בסה"כ שכר בגין שעות נוספות: 1,770.55 ₪= 41.66 ₪ (ערך שעה נוספת)X 42.5 שעות נוספות).

36. בהתאם לחישובים כפי שפורטו לעיל, שכר עבודתו של התובע עבור כל תקופת העבודה (כולל השעות הנוספות) הינו בסך 13,770.55 ₪.

ג. מה סכום השכר אשר שולם לתובע במהלך תקופת העבודה ומהו הסכום אשר נותר לתשלום?

37. מההמחאות אשר צירף הנתבע לכתב התביעה עולה כי הנתבע העביר לידי התובע המחאות בסך כולל של 8,300 ₪ (המחאה ע"ס 900 ₪ שמועד פרעונה 10.6.14, המחאה ע"ס 4,000 ₪ שמועד פרעונה 10.7.14, המחאה ע"ס 2,400 ₪ שמועד פרעונה 10.7.14 והמחאה ע"ס 1,000 ₪ שמועד פרעונה 16.7.14). כמו כן, הצדדים מסכימים כי הנתבע העביר לתובע סך של 800 ₪ במזומן (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15 עמ' 10, ש' 29 וכן סיכומי הצדדים).

38. אין בידי לקבל את טענת התובע שלפיה את ההמחאה ע"ס 1,000 ₪ ואת ההמחאה ע"ס 900 ₪ הוא פרע ובאמצעותה שילם שכר לעובדים אחרים ועל כן אין לראות בהמחאות אלה הוכחה לתשלום שכר התובע.

39. טענת התובע לעניין זה לא הוכחה והיא אף אינה סבירה. התובע לא נתן כל טעם מניח את הדעת מדוע שכרם של עובדים אחרים ישולם באמצעות המחאה משוכה לפקודתו. יתירה מכך, התובע לא הביא לעדות את העובד ו/או העובדים אשר לטענתו שילם את שכרם באמצעות המחאות שנרשמו לפקודתו ואף לא הציג בפני בית הדין את יומנו האישי בו טען כי ערך רישום ביחס למפרעות ששולמו עבורו לעומת המפרעות ששולמו לעובדים אחרים (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15, עמ' 14, ש' 22-24).

כאמור לעיל, הימנעות התובע מהבאת הראיות הרלבנטיות אשר הינן בהישג ידו ללא כל הסבר סביר מביאה למסקנה שאילו הובאו הראיות, היה הדבר פועל נגדו.

לאמור לעיל אוסיף כי חרף טענת התובע במסגרת סיכומי הצדדים כי העובד לו שולם השכר על ידי התובע שוהה בחו"ל, הרי שלא הובאה כל ראיה לענין זה והתובע אף לא ביקש לזמן את העובד עובר למועד הדיון שנקבע לסיכומים. זאת ועוד, במסגרת עדותו, טען התובע כי מדובר במפרעות ששולמו לעובדים ולא לעובד אחד (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15, עמ' 14, ש' 20).

40. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי השכר אשר שולם לתובע על ידי הנתבע במהלך תקופת העבודה עומד ע"ס 9,100 ₪ (8,300 ₪ בהמחאות ו- 800 ₪ במזומן).

41. בנסיבות הענין, הנני קובעת כי השכר אשר נותר לתשלום עומד ע"ס 4,670.55 ₪.

(4,670.55 ₪= 9,100 ₪ (שולם)- 13,770.55 ₪ (שכר העבודה הכולל)).

ד. זכות הקיזוז

42. אין בידי לקבל את טענת הנתבע שלפיה יש לקזז משכר העבודה אשר נותר לתשלום סכום של 2,000 ₪ בגין אי השבת 5 מסיכות מילוט שנמסרו לנתבע.

טענת הנתבע שלפיה בגין אי השבת מסיכות המילוט הוא חוייב בסך של 2,000 ₪ על ידי הקבלן הראשי לא הוכחה.

הנתבע, אמנם, הגיש לבית הדין מכתב מטעם הקבלן הראשי- "פנחס פיגומים בניה 1988 בע"מ" שלפיו מאשר הקבלן הראשי כי חייב את הנתבע בגין אי השבת 5 מסיכות מילוט בסך 2,000 ₪. ואולם, הנתבע לא הביא לעדות נציג מטעם הקבלן הראשי לצורך מתן עדות ביחס לאמור במכתב ואף לא הוצגה קבלה/ חשבונית ביחס לביצוע החיוב ובנסיבות אלה, הרי שטענת הנתבע שלפיה חוייב בתשלום הסכום האמור לא הוכחה.

יתירה מכך, הנתבע לא הוכיח כי התובע לא השיב את מסיכות המילוט ומלבד טענה כללית של הנתבע כי מסיכות המילוט לא הושבו על ידי התובע לא הובאה ראיה כלשהי לעניין זה.

בהתאם, אין בידי לקבל את טענת הנתבע שלפיה יש לקזז משכר העבודה אשר נותר לתשלום סכום של 2,400 ₪ בגין אי השבת 5 רתמות בטיחות. טענת הנתבע לעניין חיובו בסכום האמור לא הוכחה ובהתאם לגרסת הנתבע, עד למועד זה, הוא לא חוייב על ידי הקבלן הראשי בסכום כלשהו עבור רתמות הבטיחות.

יתירה מכך, מדובר בטענת קיזוז אשר לא נטענה במפורט בכתב ההגנה, ומטעם זה בלבד יש לדחותה.

הנתבע אף לא הציג חשבונית בגין החלפת קודן הרכב כנטען על ידו ולכן טענת הקיזוז ביחס להחלפת הקודן ברכב נדחית.

באשר לטענת קיזוז שכר ששולם ביתר עבור יום 13.7.14, הרי שלפי הדו"ח שהוצג לחודש יולי 2014, התובע עבד ביום 13.7.14 עד השעה 14:00 ולא עד השעה 16:30 ועל כן, מקובלת עלי טענת הנתבע שלפיה יש לקזז סכום של 83 ₪ בגין שכר עבודה אשר שולם ביתר עבור יום 13.7.14.

43. בנסיבות הענין, ולאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הסכום שנותר לתשלום השכר בגין התקופה שמיום 25.5.14 ועד ליום 27.7.14 עומד ע"ס 4,587.55 ₪.

(4,587.55 ₪= 83 ₪- 4,670.55 ₪).

פיצויי הלנה

44. באשר לשיעור פיצויי הלנה, הרי שפסיקת פיצויי ההלנה ושיעורם נתונה לשיקול דעת בית הדין. בעת פסיקת פיצויי הלנה, יש למצוא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד, לבין הטלת מעמסה בלתי יחסית על המעסיק מאידך (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג (36) 25).

במקרה דנן, אין מחלוקת כי הנתבע לא שילם לתובע את שכר עבודתו בגין חודש יולי 2014.

עם זאת, חרף הסכמת הנתבע כי הוא לא שילם לתובע את שכר העבודה עבור חודש יולי 2014 וכי היה עליו לשלם את השכר האמור לפי תחשיב של 15 ימי עבודה בשכר של 300 ₪ ליום, הנתבע לא שילם לתובע את שכר העבודה האמור עד למועד זה.

הגם שלא נחה דעתי מהתנהלותו של הנתבע, שכן לא היה מקום לעיכוב תשלום השכר המוסכם, התרשמתי כי אי תשלום השכר במועד נבע גם מהתנהלות התובע אשר לא השיב את רכב העבודה לנתבע במועד ואשר סירב לקבל את השכר בהתאם לחישוביו של הנתבע (לפי שכר בסך 300 ₪ ליום) ואיים על אשת הנתבע עד לכדי הרשעה בפלילים בעבירת איומים ומעצרו של התובע. (ראו פרוטוקול מיום 21.12.14, עמ' 2, ש' 20 וש' 24-25 וכן פרוטוקול מיום 21.4.15 עמ' 9, ש' 23-26).

בנסיבות הענין, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, בשים לב לנסיבות המיוחדות כפי שפורטו לעיל ובשים לב לסכום המולן (4,587.55 ₪) אני פוסקת לזכות התובע פיצויי הלנה בסך 1,500 ₪.

פדיון ימי חופשה

45. התובע טען, כי הינו זכאי לפדיון 2 ימי חופשה בסך 1,000 ₪, עבור כל תקופת עבודתו.

בשים לב לאחוזי המשרה הנטענים על ידי התובע (58% משרה) (ראו פרוטוקול מיום 21.4.15, עמ' 9, ש' 2) ובשים לב לגובה השכר היומי כפי שנפסק לעיל (300 ₪ ליום), הנני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובע תשלום בגין פדיון חופשה בסך של 348 ₪.

(לפי תחשיב של שני ימי חופשה (600 ₪) X 58% משרה).

סוף דבר

46. תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה.

לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

(א) סך של 4,587.55 ₪ בגין שכר עבודה לחודשים מאי עד יולי 2014.

(ב) סך של 1,500 ₪ בגין פיצויי הלנה.

(ג) סך של 348 ₪ בגין פדיון חופשה.

הסכומים האמורים בסעיף זה, ישולמו תוך 21 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע שאם לא כן, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

47. בשים לב לפער בין הסכום הנתבע בכתב התביעה (24,700 ₪) לבין הסכום אשר נפסק; ובשים לב לכך שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים נבעה מטענת התובע כי השכר היומי המוסכם עמד ע"ס 500 ₪ ליום עבודה וכי טענה זו נדחתה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

48. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ה, 22 יוני 2015, בהעדר הצדדים.