בפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין המשמשים כבית כנסת, לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לבעלים ולתשלום דמי שימוש ראויים.

רקע:

1. התובעים הם בעלים של בניין בן שתי קומות הנמצא ברחוב טרומפלדור 28 בתל אביב וידוע כגוש 6910 חלקה 82. בבניין פועל בית כנסת "נחלת יצחק" (להלן: "הבניין" ו-"בית הכנסת" בהתאמה).
2. הנתבעים 1, 2 ו-4 הם שמפעילים בבניין את בית הכנסת והם חברים כיום בוועד בית הכנסת (להלן ביחד: "הנתבעים" ו-"וועד בית הכנסת" בהתאמה).
3. ביום 1/1/46 נחתם הסכם בין וועד בית הכנסת לבין אגודת קרן תורה ועבודה, שהיא הבעלים הקודמים של הבניין, ובו הוסכם בין הצדדים כי בבניין יופעל בית כנסת ומדרש לתורה ותפילה לצמיתות (נספח א' לכתב הגנה מטעם נתבע 2) (להלן: "האגודה" ו-"ההסכם משנת 1946" בהתאמה).
4. במהלך שנת 2008 הגיש וועד בית הכנסת כנגד האגודה בקשה למתן צו המונע מהאגודה לבצע כל דיס פוזיציה בבניין (ת"א 1944/08).

במסגרת התובענה האמורה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לו נתן כב' השופט י' זפט תוקף של פסק דין ביום 27/10/08 (נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הנתבע 2). בהסכם זה נקבע כי:

"...כל טרנזציה [צ"ל טרנזקציה – כ.ה] שתעשה בנכס תכלול התניה המכפיפה את המשיבה (האגודה – כ.ה) להתחייבותה לקיים את הבניין נושא ההליכים בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ולתפילה, לצמיתות. מקובל עלינו כי תרשם על הסכמה זו הערה בפנקסי המקרקעין".

(להלן: "התביעה בבית המשפט המחוזי" ו-"הסכם הפשרה" בהתאמה).

1. לאחר שניתן פסק הדין ובהתאם להוראת סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובעת כי:

"בית המשפט רשאי, בכל הליך שלפניו בעניין זכות במקרקעין, להורות על רישום הערה כפי שיקבע".

נרשמה ביום 11/10/10 הערה בלשכת רישום המקרקעין אשר נוסחה:

"הערה לפי צו בית משפט המחוזי תל אביב-יפו בימ"ש סעיף 130".

(להלן: "ההערה בלשכת רישום המקרקעין").

1. ביום 14/7/10 רכשו התובעים את זכויות הבעלות בבניין בהתאם להסכם מכר שנחתם בין האגודה לבין עו"ד חגי הראל ששימש כנאמן מטעמם. גם בהסכם האמור נזכרה הסכמת האגודה לכך שבבניין יפעל בית הכנסת לצמיתות (להלן: "הסכם המכר", "האגודה" ו-"עו"ד הראל" בהתאמה).
2. להשלמת התמונה יצוין כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים נוספים ביניהם:
   1. תובענה שהוגשה כנגד הנתבע 1 לתשלום סך של 400,000 ₪ לבית משפט השלום בהרצלייה (23994-06-12) אשר נמחקה בהמלצת בית המשפט;
   2. תובענה בעניין זכויות הבנייה של התובעים בבניין, לאחר שאלו הגישו בקשה להיתר בנייה ואילו הנתבעים התנגדו לה. ההתנגדות נדחתה והנתבעים הגישו ערר על החלטה זו לוועדת הערר. ערר זה התקבל חלקית כך שהתובעים התבקשו להגיש בקשה מתוקנת להיתר בנייה. עם זאת הנתבעים גם ערערו על החלטת וועדת הערר לבית המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה. ערעור נוסף שהוגש לבית המשפט העליון, נדחה אף הוא, בהסכמת הצדדים, בפסק דין מיום 3/8/16. תוצאת האמור הותר לתובעים לממש את זכויות הבנייה במקרקעין על פי תכניות שהוגשו למוסדות התכנון, חרף התנגדות הנתבעים.
   3. תובענה להצהיר על בית הכנסת כהקדש המפקיע את בעלות התובעים – תובענה שנדחתה על ידי כב' השופט ג' גינת ביום 28/8/16.

טענות הצדדים

1. בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים כי הם ורק הם הינם בעלי הזכות להפעיל בבניין את בית הכנסת, וכי הנתבעים, פלשו לבית הכנסת, השתלטו עליו ואף ממשיכים להחזיק בו ללא כל זכות ובוודאי שללא כל רשות מהם.
2. כן טוענים הם כי הנתבעים מפעילים מבית הכנסת עסקים שאינם חוקיים ובין היתר כי הנתבע 1 מפעיל שירותי קייטרינג מתוך בית הכנסת, משכיר מספר מקומות חנייה בתשלום ואף משתמש בקומה העליונה כמחסן וכמקום מגורים להלנת אנשים שונים (להלן: "הקייטרינג", "החניות" ו"הקומה העליונה" בהתאמה).

משכך טוענים הם גם לעשיית עושר ולא במשפט.

1. עוד טוענים התובעים כי בהסכם הפשרה הם התחייבו להשביח את הבניין, תוך בניית תוספות בנייה מעל לבית הכנסת בהתאם לתב"ע מאושרת כדין ומבלי לפגוע בפעילותו, וכי חרף האמור נוהג כלפיהם הנתבע 1 באלימות ומנסה למנוע מהם מלממש את זכויותיהם בבניין.
2. התובעים מוסיפים על האמור כי הנתבע 1 אינו אדם השומר תורה ומצוות; כי הנתבע 2 שהוא רב הפועל בבית הכנסת, עושה כן ללא היתר מטעמם; וכי הגם שמופעל במקום בית כנסת, אין המדובר במקרקעי ציבור.
3. על רקע האמור טוענים התובעים כי יש להורות לנתבעים לסלק את ידם הן מבית הכנסת והן מהחניות. כן עותרים הם למתן פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי זכות החזקה בבית הכנסת שייכת להם וכי הם אלו הזכאים לקבוע כיצד ינוהל וכיצד יפעל בית הכנסת.
4. במקביל דורשים התובעים:

• לחייב את הנתבע 1 בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 7,000 ₪ לחודש, החל ממועד רכישת זכויות הבעלות על ידם על פי הסכם המכר (היינו מיום 14/7/10) ובסך כולל של 329,000 ₪;
• לחייבו לשלם להם פיצוי בסך של 40,800 ₪ בגין השכרת החניות (בהתאם לסך של 1,200 ₪ דמי שימוש ראויים לחודש);
• לחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם להם את התקבולים שקיבלו בגין הפעלת שירותי הקייטרינג, בסך של 2,000 ₪ לחודש ובסך כולל של 94,000 ₪.
• ולחייב את הנתבע 1 בתשלום סך של 10,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאת התנהגותו במשך למעלה מ-3 שנים.

1. מנגד טוען הנתבע 1 בכתב הגנתו כי אין לתובעים עילת תביעה כנגדו באופן אישי וכי כל מטרתה של הגשת התביעה הינה להלך עליו אימים על מנת שירפה את ידו מניהול בית הכנסת ועל מנת להרוס חלק גדול ממנו ולהקים תחתיו בית מגורים. הנתבע 1 מדגיש בהקשר זה כי התובעים פועלים כן, הגם שבעת שרכשו את זכויות הבעלות בבניין ידעו על קיומו של בית הכנסת הפועל במקום, כמו גם על זכותם לקיימו בו לצמיתות.
2. לחילופין טוען הנתבע 1 כי לוועד בית הכנסת ניתנה רשות בלתי הדירה לנהל את בית הכנסת במקום, לצמיתות.
3. כן טוען הנתבע 1 כי הוא פועל בסמכות ומכוח הרשאת וועד בית הכנסת אשר נבחר מעת לעת על ידי ציבור המתפללים בבית הכנסת, וכי הוא ויתר הנתבעים מנהלים את בית הכנסת ואף מכהנים בוועד בית הכנסת, בהתנדבות וללא שכר. על האמור הוא מוסיף כי בית הכנסת עומד על תילו עוד משנת 1927 וכי זכויותיהם הקנייניות של התובעים לא מקנות להם את הזכות להפעיל או לנהל בפועל את בית הכנסת.
4. הנתבע 1 מוסיף על האמור כי לא נגרמו לתובעים כל נזקים וכי כמו בכל בית כנסת, גם בבית הכנסת דנן פועל מטבח בו מבשלים בימי חול, עורכים אירועים שונים כגון שבת חתן ובר מצווה וכי בנוסף נערכות במקום חתונות צנועות למיעוטי יכולת ואף ארוחות חג.
5. אשר לטענות בעניין השימוש בחניות, טוען הנתבע 1 כי השטח שעליו חונות 5 מכוניות הוא שטח הצמוד לבית הכנסת וכי הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. לטענתו החניות מושכרות בשכירות חודשית ודמי השכירות משמשים את בית הכנסת לפעילותו השוטפת, כמו גם למתן בסתר.

מכל מקום, הנתבע 1 מדגיש בעניין זה כי זכות השימוש בחניות מהווה חלק מהתחייבות האגודה לקיים במקום את בית הכנסת ולראייה כי מעולם לא נתבע פינויין קודם לכן.

1. לבסוף ובהתייחס לקומה העליונה טוען הנתבע 1 כי זו שימשה עד לאחרונה כמקום אחסון למזוודות של עולים חדשים אשר עלו ארצה, כמו גם לחפציו של הנתבע 2 שהוא רב בית הכנסת, וזאת עד שיתארגן עם משפחתו בדירה שכורה. בתוך כך הוא מדגיש כי כעת נשארים, הנתבע 2 וילדיו ללון בקומה העליונה רק לעיתים ובעיקר עת שהותו (של הנתבע 2) נדרשת בבית הכנסת באופן רצוף (כמו למשל ביום כיפור).
2. הנתבע 2 מצטרף, בכתב הגנה שהוגש מטעמו, לטענות הנתבע 1 ומוסיף כי הוא משמש כרב בית הכנסת האמון על תפעולו השוטף, בהתאם לאמור בהסכם משנת 1946, וכי בעת שהתובעים רכשו את זכויות הבעלות בבניין, הם ידעו שמדובר בפעילות ציבורית לכל דבר ועניין. לא כל שכן כאשר הערה בעניין זה נרשמה גם במרשם המקרקעין. משכך טוען הוא כי התובעים הגישו את התובענה דנן בחוסר תום לב קיצוני.
3. עוד טוען הנתבע 2 כי נוכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שיש לסלק את התביעה על הסף, בשל מעשה בית דין. כן טוען הוא כי מדובר בתובענה טורדנית וקנטרנית וכי גם מטעם זה יש לסלקה על הסף.
4. הנתבע 2 מוסיף על האמור, בהתייחס לטענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט כי אין הוא משכיר את החניות וכי ככל הידוע לו, כל הסכומים שנתקבלו בגין אירוח של חברי הקהילה ונזקקים בסופי שבוע, שימשו אך ורק לשם רכישת המצרכים שנועדו לארח אותם. לטענתו לא הוא עצמו ולא בית הכנסת קיבלו לידיהם כל סכום שהוא שלא כדין.
5. עוד טוען הנתבע 2, בהתייחס לקומה העליונה, כי זו אמורה לשמש כעזרת נשים, אך כי לאחרונה אין היא נמצאת בשימוש, בשל הצורך לשפץ אותה נוכח ליקויים שונים וביניהם ליקויי איטום. לטענתו, משכך, ועד לביצוע השיפוץ הנדרש, מאוחסנים בקומה זו חפצים שונים השייכים לבית הכנסת (למעט הליכון אשר שייך לו עצמו) כאשר, מדי פעם, במיוחד בשבתות וחגים, הוא שוהה בה עם משפחתו, בשל המרחק הרב שבין בית הכנסת לביתו. על האמור הוא מוסיף כי מפעם לפעם לנים במקום, באופן זמני, נזקקים שאין להם מקום לינה.
6. הנתבע 2 מוסיף וטוען כי ממילא הסך הנדרש על ידי התובעים ( 94,000 ₪) מוגזם וכי הוא כלל לא הוכח.
7. הנתבעת 4 טוענת להגנתה כי היא מהווה עמותה רשומה אשר הוקמה רק לאחר הסכם הפשרה; כי בפועל וועד בית הכנסת הוא שמנהל אותו ולא היא; ומצטרפת לטענות הנתבעים 1 ו-2.

דיון

טענות סף

1. סמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף מנויה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
2. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת במחיקת תביעה על הסף קובעת כדלקמן:

"100. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;

(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;

..."

1. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בדחיית תביעה על הסף קובעת כדלקמן:

"101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

..."

1. ככלל, הליכים אלה של סילוק תביעה על הסף, נועדו לאפשר לנתבע לעשות קיצור דרך ולבחון את האפשרות לסיום התביעה מבלי לערוך דיון בשאלות שבמחלוקת (ראו: ע"א 124/63 אחוזת גוש 6212 נ חסין פ"ד יז 1340; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 171).
2. במסגרת שיקוליו של בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף, עליו לבחון מחד גיסא כי עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט ומאידך גיסא כי צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, דינים עליון כרך פג, 597).
3. יש לזכור כי בעת סילוק תביעה על הסף מחליט בית המשפט על גורל התביעה מבלי לשמוע טענות לעצם העניין ולפיכך כי יש להשתמש באמצעי חמור זה בזהירות רבה ובמקרים קיצוניים בלבד.

זאת ועוד: דחיית תביעה על הסף כרוכה גם בשלילת האפשרות לחדש את ההליך בעתיד. תוצאת קבלת הבקשה הינה כמעשה בית דין. לפיכך, בעת קבלת בקשה לדחיית תביעה על הסף יש לנקוט במשנה זהירות (ראו: ע"א 4012/96 בני שחף הובלות נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד נה (1) 492; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 170 - 177).

1. לאור כלל האמור והיות שבשלב זה מובן כי ההליך התנהל עד תום, מובן גם כי דחיתי את טענות הסף. עם זאת ולמען הסדר הטוב, אבהיר מדוע.

מעשה בית דין

1. טוענים הנתבעים כי נוכח הסכם הפשרה שהושג בתביעה בבית המשפט המחוזי קיים מעשה בית דין המונע מבית המשפט לשוב ולדון בשאלת זכותם לנהל את בית הכנסת בעצמם.
2. מנגד טוענים התובעים בעניין זה כי ההסכמה הנזכרת נסובה סביב חובתם (של התובעים) להפעיל בבניין בית כנסת, אך לא עסקה בעצם מתן הרשות לנתבעים עצמם לנהל את בית הכנסת.
3. משמעותו של מעשה בית דין הובהרה בספרה של נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, תשנ"א, 1991, (להלן: "זלצמן") עמ' 3, לפיה:

"ככלל מעשה בית דין... מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא בעל "קרבה משפטית"... עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי משפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין".

1. בבסיסו של מעשה בית דין עומד כלל סופיות הדיון אשר לו שיקולים עיקריים מעצבים:

טובת הציבור (במניעת כפל התדיינויות), ועשיית צדק עם הפרט (שלא יהיה מוטרד פעמיים באותו עניין) (ראו זלצמן, עמ' 14).

1. בענייננו אין מחלוקת כי בבניין יש להפעיל בית כנסת וכי בעניין זה אף קיים מעשה בית דין.
2. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם הסכם הפשרה קובע כי הזכות להפעיל את בית הכנסת שייכת לתובעים או לנתבעים באופן פרטני. במקביל יש לדון בשאלה האם החניות מהוות חלק מבית הכנסת אם לאו.
3. כאמור לעיל, פסק הדין בתביעה בבית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה:

"...כל טרנזציה [צ"ל טרנזקציה – כ.ה] שתעשה בנכס תכלול התניה המכפיפה את המשיבה (האגודה – כ.ה) להתחייבותה לקיים את הבניין נושא ההליכים בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ולתפילה, לצמיתות...".

1. עיון בהסכמה זו מעלה כי האגודה הסכימה להצהרה לפיה היא מחויבת להמשיך ולנהל בבניין בית כנסת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שוועד בית הכנסת (בין אם המדובר באישיות משפטית ובין אם לאו) היה התובע בתביעה זו (התביעה בבית המשפט המחוזי) וכי בהסכמת הצדדים לא נקבע כי הרשות לנהל את בית הכנסת במקום ניתנת לוועד בית הכנסת בעצמו או למי מחבריו, באופן ייחודי.
2. משכך, אפשר לקבוע, ועל כך כאמור אין הצדדים חולקים, כי יש בענייננו מעשה בית דין באשר לעצם החובה להפעיל בבניין בית כנסת, אך אין לקבוע קיומו של מעשה בית דין בשאלה למי ניתנה הזכות לנהל ולהפעיל אותו.
3. תוצאת האמור אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה מחמת קיומו של מעשה בית דין.

היעדר עילת תביעה; תביעה טורדנית וקנטרנית

1. בדומה, אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש להורות על מחיקת התביעה בשל היעדר עילת תביעה או בשל היותה קנטרנית וטורדנית.
2. בעניין זה יש להדגיש כי היות שאף הנתבעים מודים כי התובעים הינם בעליי הבניין ובכלל כך בית הכנסת, והיות שעל פי נוסח ההערה שנרשמה על זכות הבעלים בנסח רישום המקרקעין, לא ברור לטובת מי היא נרשמה ולא נקבעה בה זכות בלעדית של מי מן הצדדים לנהל את בית הכנסת, הרי שאי אפשר לקבוע כי התובענה דנן הוגשה מלכתחילה בהיעדר עילה או כתובענה טורדנית וקנטרנית.

ודוק: אינני מתעלמת מן העובדה כי לאחר הסכם הפשרה, הוקמה הנתבעת 4 לצורך רישום ההערה בלשכת רישום המקרקעין, הגם ש"וועד בית הכנסת" איננו מהווה אישיות משפטית. עם זאת, עיון בנסח הרישום מעלה כי נוסח ההערה שנרשמה איננו נושא את שמה של הנתבעת 4 (או שם אחר כלשהו) אלא אך מפנה לפסק הדין שניתן בתביעה בבית המשפט המחוזי.

זכות הנתבעים להשתמש בבניין ולנהל את בית הכנסת

רשות להשתמש במקרקעין – המסגרת המשפטית

1. רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, כך:

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

1. רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצידם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:

"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".

(ראו בעניין זה גם זלצמן, עמ' 24, וע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).

1. עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
2. עוד נקבע כי ייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם:

"לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".

(על נסיבות מיוחדות שיצרו ציפיות שהצדיקו את מניעת ביטול רישיון ראו ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ פ"ד מו (5) 186. עוד ראו: ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד טז 2901, בו נפסק כי ניתן לאכוף זכות על פי הסכם רישיון, על יסוד דיני היושר, כאשר בעל הרישיון פעל על יסוד ההתחייבות שבהסכם הרישיון.)

1. ועוד נקבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342 כי:

"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

כך נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש בברע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי פ"ד נג (3) 151, 170 כי:

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

מן הכלל אל הפרט

1. בהינתן האמור יש לבחון את טענות הצדדים על כלל הראיות שהביאו לתימוכין בהן.
2. כזכור טוענים הנתבעים כי הנתבעים 1 ו-2 הם חברים בנתבעת 4, וכי הם משמשים כחלק מוועד בית הכנסת. עוד טוענים הם כי הזכות לנהל את בית הכנסת ניתנה לוועד בית הכנסת הן בהסכם משנת 1946, הן בהסכם המכר והן בפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. משכך טוענים הם כי יש לראות בהם ברי רשות להשתמש בבית הכנסת (ראו תצהיר הנתבע 1 אשר סומן נ/1).
3. עוד טוענים הנתבעים כי הם עושים שימוש בלעדי בחניות, החל משנת 1972, וכי הם גם משכירים אותן באמצעות הנתבע 1 לצדדי ג' במשך כל אותה תקופה.
4. אדון בכל אחת מן הטענות בנפרד.

זכות הניהול והשימוש בבית הכנסת

1. עיון בהסכם משנת 1946, מעלה כי הוא נכרת בין האגודה לבין "וועד בית הכנסת "נחלת יצחק" ... תל אביב, ע"י ב"כ הה' שלמה ליפשיץ ומשה גלזר, שייקרא להלן "הועד"..".
2. אין מחלוקת אם כן כי אף אחד מבין הצדדים שבפניי לא נכח במועד חתימת ההסכם. משכך יש לבחון את התנהלות הצדדים לאורך השנים כמו גם את האמור בגוף ההסכם אשר קובע, בין היתר, כי:

"2. הקרן (האגודה – כ.ה) מתחייבת לקיים את הבנין הנ"ל בתור בית כנסת לבית מדרש, לתורה ולתפילה, לצמיתות.

3. הקרן מתחייבת להשפיע כמיטב יכולתה כמיטב יכולתה על חברי וידידי "הפועל המזרחי" שיבואו להתפלל וללמוד במקום הזה, וגם לעזור לסדור שיעורי תורה והרצאות על עניני תורה ויהדות.

4. הנהלת העניינים הפנימיים של בית הכנסת נהוגה אך ורק לועד בית הכנסת שייבחר מדי שנה ושנה באספה הכללית השנתית של חברי ועד בית הכנסת הנ"ל.

5. ועד בית הכנסת מסדר את התקציב השנתי באופן בלתי [... לא ברור. כ.ה.] ובהתאם להחלטותיו.

...". (ההדגשות שלי. כ.ה)

1. בתוך כך יש לזכור גם כי בהסכם המכר שנכרת בין האגודה לבין עו"ד חגי אראל (כנאמן), רכשו התובעים את הבניין, בין היתר, בתנאים הבאים:

"הואיל: והמוכרת מצהירה כי הינה הבעלים של מגרש בשטח רשום של 469 מ"ר, ברחוב טרומפלדור 28 בתל אביב והידוע כחלקה 82 בגוש 6910 עליו בנוי בניין בן שתי קומות, המכיל בית כנסת בשם "נחלת יצחק", אולמות וחדרי הרצאה המשמשים לפעילות של בית כנסת, בית מדרש ולימוד תורה (להלן: "הנכס").

...

והואיל: והמוכרת מצהירה כי בעלותה של המוכרת בנכס בהתאם להסכם מתנה מיום 01/01/1946 לפיו על המוכרת לקיים בבניין הנ"ל בית הכנסת ובית מדרש ולימוד (להלן: "בית הכנסת").

והואיל: וועד בית הכנסת פתח בהליך משפטי כנגד המוכרת ובו הוסכם בין הצדדים (והסכמתם זו קיבלה תוקף של פסק דין) כי "כל טרנזקציה בנכס תכלול התניה המכפיפה את המשיבה (המוכרת) להתחייבותה לקיים את הבניין נושא ההליכים בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ולתפילה לצמיתות". פסק הדין הנו מיום 27/10/08 בתיק 1944/08 (להלן: "ההערה").

...

והואיל: וזכויות המוכרת בנכס נקיות מכל חוב, עיקול, למעט האמור לעיל ולמעט זכותו של ועד בית הכנסת ו/או כל הבא מכוח המתפללים הזכאים במקום, לרשום בכל עת הע"א בדבר פסק הדין וההגבלה האמורה בו – הכל כאמור בפסק הדין.

...

והואיל והקונה מצהירה כי בדקה בעיני קונה את הנכס ואת זכויות המוכרת בו, בחנה את מצבו הפיזי והמשפטי של הנכס בין היתר נוכח האמור לעיל ובחנה ובדקה את השימוש שנעשה בו, את זכויות המוכרת בו, וכן את אפשרויות השימוש והניצול בנכס...".

1. לא רק זאת אלא שדברים דומים באשר לחובת האגודה להמשיך לקיים בבניין את בית הכנסת עולים מתוך הסכם הפשרה, כאמור לעיל.
2. התובע 1 אשר העיד מטעם התובעים (וראו גם תצהירו ת/5) הוסיף על האמור כי הגם שאין הוא זוכר את המינוח המדויק, הרי שבעת רכישת הבניין היה ידוע לו שעל פי ההסכם משנת 1946, ועד בית הכנסת הוא שאמור לנהל את בית הכנסת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 3/7/16 עמ' 21).
3. עם זאת התובע 2, דורון עברי, אשר אף הוא העיד מטעם התובעים (וראו גם תצהירו ת/4) – [שימת לב כי בתמליל ההקלטה של הדיון נפלה טעות סופר ונרשם השם שלמה קימל. ראו בעניין זה גם סעיף 20 לסיכומי הנתבעים] – טען בעניין זה כי הגם שהוא מכיר את ההסכם משנת 1946 הרי שמשהושג הסכם הפשרה, אין התובעים מחויבים לאמור בהסכם משנת 1946 (ראו: סעיף 4 לת/4 וכן פרוטוקול הדיון מיום 27/6/16 עמ' 63).

בדומה טען כי זכות הבעלים לנהל את בית הכנסת נובעת מזכותם הקניינית כבעלים של הבניין (שם, עמ' 65), והוסיף כי הגם שהוא בעצמו איננו יכול למנות רב שיפעיל את בית הכנסת, הרי שהוא כן יכול למנות אנשים אחרים שיכהנו בוועד בית הכנסת. וכלשונו:

"... אתה שואל אם אני אישית יכול למנות רב? לא אבל אני יכול אולי למנות וועד אחר שיהיה טוב לבית הכנסת שינהל אותו בצורה טובה יותר מכפי שמתקיים שינהל את הזכויות של הבית כנסת ואולי לא רק את הזכויות רק שלו" (פרוטוקול הדיון מיום 27/6/16 עמ' 80).

1. מכלל האמור עולה אם כן כי התובעים רכשו את הבניין ונכנסו בנעליה של האגודה כשהם יודעים ומקבלים על עצמם את העובדה שבית הכנסת המתנהל במקום, איננו וגם לא יהיה, מנוהל על ידם אלא על ידי גוף חיצוני שהוא וועד בית הכנסת, וכן כי הם מקבלים על עצמם את הוראות ההסכם משנת 1946.

ממילא, משקבעתי כי הסכם הפשרה איננו מהווה מעשה בית דין באשר לשאלה מי ינהל את בית הכנסת, ברי כי אין בו כדי לאיין את הוראות ההסכם משנת 1946.

1. לא למותר להוסיף כי עיון בסעיף 1 להסכם משנת 1946 מעלה כי הרשות האמורה ניתנה לוועד בית הכנסת לאחר שהסכים להעביר את זכויות הבעלות בבניין לאגודה, בספרי האחוזה (ולימים בלשכת רישום המקרקעין). משכך גם לא ניתן לראות ברשות שניתנה רשות חינם שדינה להתבטל.
2. תוצאת האמור אין לי אלא לקבוע כי לוועד בית הכנסת ניתנה רשות מפורשת, לצמיתות, להפעיל בבניין את בית הכנסת ולנהל אותו.
3. ודוק: לא נעלמה מעיני הטענה לפיה וועד בית הכנסת איננו מהווה אישיות משפטית נפרדת וכי הנתבע 1 לא הציג כל ראיה לכך שהוא נבחר כנציג וועד בית הכנסת כדין.

עם זאת וכעולה בעניין זה מטיעוניה של הנתבעת 4 שהיא עמותה רשומה, הרי שהיא משתפת פעולה עם וועד בית הכנסת ועם הנתבע 1 הפועל מטעמו. ממילא התובעים גם לא הציגו בפניי כל ראיה הסותרת את הטענה לפיה הנתבע 1 חבר בוועד בית הכנסת.

1. די אם כן באמור כדי לקבוע שיש לראות בנתבעת 4, שתפקידה לבחור מעת לעת את חברי הוועד, ברת רשות להשתמש בבית הכנסת ולנהל אותו, באמצעות הוועד, הגם שהיא עצמה הוקמה בשלב מאוחר מבחינה כרונולוגית.
2. תוצאת האמור הינה כי אין להורות גם על סילוק ידם של הנתבעים 1 ו-2 מבית הכנסת או מניהולו, בהיותם חברי וועד בית הכנסת.
3. תוצאת האמור הינה גם כי היות שלנתבעת 4 הזכות להשתמש בבניין ולצמיתות, היינו זכות בלתי הדירה, הרי שאין מקום לדון בדרישת התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים.

הזכות להשתמש בחניות

1. לא כך הם פני הדברים באשר לחניות הנמצאות בחזית הבניין.
2. בעניין זה טוענים הנתבעים כי הם עושים שימוש בלעדי בחניות מזה למעלה מ-30 שנה וכי הדבר היה בידיעת התובעים בעת שרכשו את הבניין. עוד הם טוענים כי בכוונתם להגיש תובענה שמטרתה להכיר בהם כבעלי זיקת הנאה בחניות.
3. אלא שעיון בהסכם משנת 1946 מעלה כי לא אוזכרו בו כל חניות שהן וכי הוא עוסק אך ורק בבניין בו מתנהל בית הכנסת.
4. גם עיון בהסכם המכר מעלה דברים דומים.
5. משכך ואם קבעתי כי בהתייחס לבית הכנסת ניתנה לנתבעת 4 רשות שימוש מפורשת, הרי שאין זה מצב הדברים בעניין השימוש בחניות, שכן כלל ההסכמים האמורים שותקים בעניינן.
6. אוסיף על האמור, בהתייחס לטענת הנתבעים לפיה הם עושים שימוש בלעדי בחניות במשך למעלה מ-30 שנה ברציפות ובידיעת האגודה, כי לא רק שהנתבעים לא הביאו מי מטעם האגודה על מנת שיתמוך בטענתם, אלא שגם אם אקבל את טענתם כי קיבלו את רשות האגודה להשתמש בחניות (טענה שלא הוכחה), הרי שלכל היותר מדובר ברשות חינם הניתנת לביטול בכל עת.
7. במצב דברים שכזה, לאחר שזכויות הבעלות על הבניין הועברו לתובעים, רשאים האחרונים לבטל את הרשות שניתנה לנתבעים להשתמש בחניות באופן בלעדי ומקל וחומר לבטל את הרשות שניתנה להם ככל שניתנה, להפיק מהן רווחים לטובת בית הכנסת.
8. הרשות האמורה בוטלה, לכל המאוחר, עם הגשת התובענה שבפניי ביום 9/9/14.
9. ודוק: בשים לב לזכות הנתבעת 4 להשתמש בבניין ולנהל בו את בית הכנסת, אין בהתנהלותו האמורה של הנתבע 1 כדי לגרוע מזכותה זו של הנתבעת 4 כברת רשות להשתמש בבית הכנסת או כדי להביא לסילוק ידה ממנו.
10. לבסוף ובאשר לטענת הנתבעים, אשר נטענה אגב אורחא בתצהיר הנתבע 1 ותוך הבהרה כי בכוונתו להגיש תובענה נפרדת בעניין רישום זיקת הנאה לטובתו בעניין החניות, אציין כי בכל מקרה זכות שימוש בלעדית המונעת מהבעלים להשתמש בחניות בעצמם, אינה מהווה זכות החוסה תחת ההגדרה של זיקת הנאה בהתאם לסעיף 5 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969, לפיו:

"זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם".

1. משכך גם דינה של טענה זו להידחות.

עשיית עושר שלא במשפט

1. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") המגדיר את יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט כמו גם את חובת ההשבה, קובע כדלקמן:

"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

1. שלושה יסודות, אפוא, לעילת ההשבה: היסוד העובדתי (קבלת נכס, שירות או טובת הנאה), היסוד הנורמטיבי (הנכס, השירות או טובת ההנאה נתקבלו על ידי הזוכה שלא לפי זכות שבדין), ויסוד הקשר הסיבתי (הנכס, השירות או טובת ההנאה הגיעו לזוכה מאת המזכה) (ראו: דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ פ"ד מד (2) 309, פסקה 4 לפסק הדין; וכן דברי כב' השופט ע' פוגלמן בע"א 276/09 דן טאבא ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (2/1/11), פסקה 35 לפסק הדין).

פיצוי בגין הפעלת הקייטרינג ובגין השימוש בקומה העליונה

1. קבעתי כבר כי על פי ההסכם משנת 1946 והסכם הפשרה גם יחד, עומדת לנתבעים הזכות להשתמש בבניין ולהפעיל ולנהל את בית הכנסת.
2. בהסכם משנת 1946, נקבע מפורשות כי ועד בית הכנסת הוא האחראי היחיד לתקציב השנתי שלו וכי שמורה לו הזכות להחליט מדי שנה איזה סכום יועבר לבעלים.

בעניין זה אפנה לסעיפים 5 – 8 (בחלקים הרלוונטיים לענייננו) להסכם משנת 1946 לפיהם:

"5. ועד בית הכנסת מסדר את התקציב השנתי באופן בלתי [...] ובהתאם להחלטותיו.

6....

7. הועד מתחייב לשלם להקרן את כל ההוצאות שהיו לה (להקרן) בקשר עם העברת בית הכנסת לשטח במשרד [...]

8. הועד יחליט כל שנה על גודל הסכום ביכולתו להפריש לשם תשלום ע"ח ההוצאות הנ"ל".

1. מדברים אלה עולה כי עוד בהסכם האמור, המחייב כמובן גם את התובעים שבאו בנעליה של האגודה, ציפתה האגודה מבית הכנסת לכלכל את עצמו, לתחזק את עצמו ולקבוע מדי שנה איזה סכום (אם בכלל) ברצונה להעביר לידיה כבעלים, בהתאם להכנסות.
2. דברים אלה מתיישבים עם עדות התובע 1, לפיה השאלה בדבר הדרך בה בית הכנסת מכלכל את עצמו מעולם לא העסיקה אותם כבעלים (עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 3/7/16 עמ' 20-21).
3. משכך הרי שגם אם הנתבעים קיבלו טובות הנאה כלשהן בגין מתן הזכות לאחסן פריטים בקומה העליונה, או בדרך של מתן מגורים זמניים לנתבע 2 ומשפחתו, או בגין הפעלת הקייטרינג בבית הכנסת, הרי שאין בכך כדי להקים כנגדם עילת תביעה בשל עשיית עושר שלא במשפט. כך באשר פעילותם בבית הכנסת נשענת על רשות בלתי הדירה, וכך באשר לא הוכח בפניי כי מדובר בפעילות שאיננה עולה בקנה אחד עם הרשות להפעלת בית הכנסת במקום.
4. לא כל שכן כאשר גם אם נערכה פעילות עסקית כלשהי בתוך כותלי בית הכנסת, הרי שהכנסותיה שימשו לצורך החזקתו ותפעולו של בית הכנסת. מטעם זה גם אין להורות על השבת סכום כלשהו שנתקבל בדרך זו.
5. לא למותר להוסיף על האמור כי השימוש בקומה העליונה נעשה לרווחת נזקקים וללא תמורה וכי התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 3, אשר על פי הטענה הפעילה ביחד עם הנתבע 1 את הקייטרינג מתוך בית הכנסת, נמחקה בהסכמת הצדדים, וכאשר נתבעת זו אף לא הובאה לעדות כעדה מן השורה.
6. מכל מקום גם לאחר עיון בתצהירו של החוקר משה פרנסיס (ת/3), בדו"ח החקירה שהוגש על ידו ( מוצג ע' ברשימת המוצגים שהוגשו על ידי התובעים כנספח לתצהירים מטעמם) וגם לאחר ששמעתי את עדותו, לא שוכנעתי כי ניתן להסיק שבבית הכנסת מתבצעת פעילות עסקית נרחבת שלא לצרכי אירועים המתקיימים בתוך בית הכנסת במהלך פעילותו השוטפת וכחלק ממנה.
7. אוסיף בהקשר זה כי לאחר ששמעתי את עדות החוקר אף לא שוכנעתי כי יש בשיחתו עם הנתבעת 3 יש כדי לבסס את טענת התובעים לפיה בבית הכנסת מופעל שירות קייטרינג חיצוני בתשלום.

אוסיף בהקשר זה כי על פי עדות החוקר משפנה אל הנתבעת 3 בשאלה האם ניתן לקיים אירוע בבית הכנסת היא הפנתה אותו לנתבע 1, אלא שהחוקר לא ברר דבר באשר לפעילות העסקית המתקיימת בבית הכנסת (וראו פרוטוקול הדיון מיום 27/6/16 עמ' 47); בדומה, אישר החוקר כי הוא לא שאל את הנתבעת 3 באשר לקייטרינג שפועל, כן או לא, בבית הכנסת, וכל שידע להעיד עליו היה שאנשים לבושים בסינרי מטבח מוציאים מבית הכנסת אריזות וקופסאות חד פעמיות של מזון לרכב (שם, עמ' 36).

לא שוכנעתי כי די בדברים אלה על מנת לבסס טענה לפיה הנתבע 1 מפעיל עסק מסחרי כלשהו בתוך כותלי בית הכנסת, בין שזהו שירות קייטרינג, מעבר לדרוש לקיום האירועים השוטפים בבית הכנסת, ובין שזהו השימוש בקומה העליונה, כפי הנטען. בוודאי לא עסק המקים כנגד הנתבעים עילה לפיצוי התובעים מכוח היותם בעלים של הבניין.

תשלום פיצוי בגין השכרת החניות בדמות דמי שימוש

1. לא כך הם פני הדברים באשר להשכרת החניות, אשר כפי שכבר קבעתי בעניינן ניתנה לנתבעים לכל היותר, רשות חינם להשתמש בהן, אשר בוטלה על ידי התובעים לכל המאוחר עם הגשת התביעה שבפני (ביום 9/9/14).
2. בעניין זה טוענים התובעים כי יש לחייב את הנתבע 1 בלבד בתשלום דמי שימוש בגין החניות בסך של 1,200 ₪ לחודש החל ממועד הגשת התביעה. לתימוכין הגישו את חוות דעת השמאי, שלמה גנץ (ת/2) ממנה עולה כי תשלום עבור 3 חניות באזור עומד על סך של 2,400 ₪ לחודש (לא 1,200 ₪). עוד הגישו דוח מעקב של חוקר פרטי ממנו עלה כי הנתבע 1 מקבל תשלום בסך של 400 ₪ עבור כל חנייה ובסך הכל סך של 1,200 ₪ לחודש (עמ' 5 לנספח ז' לכתב התביעה).

כן הגישו התובעים הסכם רשות שימוש בחנייה שניתנה לצדדי ג' בעבור מתן תרומה בסך של 400 ₪ מדי חודש (נספח ל' לתיק המוצגים שהוגש מטעמם).

1. הנתבע 1 לא הכחיש כי השכיר את החניות לאחרים וגם לא סתר את גובה התקבול שקיבל מדי חודש עבור השכרה זו. אין גם מחלוקת כי החניות הושכרו על ידו ורק על ידו (וראו עדות הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 3/7/16 עמ' 38. עוד ראו בעניין זה גם את עדות החוקר בועז אליאס, בפרוטוקול הדיון מיום 27/6/16 עמ' 12-13).
2. יש להוסיף על האמור מדברי הנתבע 1 בהקשר התקבולים בגין השכרת החניות לפיהם:

"ש : אתה זה שמשכיר את החניות, נכון?

ת : אני דואג לנושא של החניות.

ש : אתה זה שמשכיר את החניות, נכון ?

ת : אני זה שדואג לנושא של החניות.

...

עו"ד טורקלטאוב : אתה זה שמשכיר את החניות, נכון?

העד, מר וינברגר : כן.

ש : כשאתה משכיר את החניות אתה עורך הסכם בכתב, נכון?

ת : אה אני עם האנשים שנמצאים שמה הם נמצאים הרבה שנים, כמה שזכור לי, יש בינינו הסכם.

ש : יש הסכם בכתב.

ת : כן.

ש : את הכספים שאתה מקבל מהם אתה מקבל בהמחאות או במזומן?

ת : אני כל זמן שאני מטפל בחניה, טיפלתי בחניה, קיבלתי רק בהמחאות.

ש : המחאות, ההמחאות האלה הם נמשכו לפקודתך, נכון ?

ת : לא. הם הופקדו בחשבון.

ש : לא שאלתי איפה הם הופקדו, שאלתי הנמשך, מי שמופיע כמוטב על הצ'קים.

ת : לא, כתוב למעלה לפקודת בית הכנסת נחלת יצחק, עם קרוס .

ש : יש לך העתק של ההמחאות האלה כאן איתך אולי?

ת : מה? מה?

ש : יש לך העתק של ההמחאות האלה?

ת : לא.

ש : בתצהיר אתה אומר שכתוב בהן בית הכנסת.

ת : כן, כן, בוודאי.

ש : עם קרוס, אוקי. איפה מופקדות ההמחאות האלה?

ת : סליחה, לא שמעתי.

ש : באיזה חשבון?

ת : בחשבון היה עד לפני 5 שנים או 6 שנים בנק מזרחי ברחוב בן יהודה.

ש : מה פרטי החשבון? פרטי החשבונות שבהן מופקדות ההמחאות?

ת : פרטי החשבון ועכשיו זה בבנק הפועלים מתנהל, סגרתי בבנק המזרחי מאחר והם לקחו ממני.

ש : אדוני, בוא נהיה קצרים, מהם פרטי חשבון, מספר, סניף, בנק.

ת : החשבון מתנהל עכשיו בסעיף בנק הפועלים.

ש : מספר החשבון?

ת : אני לא זוכר בעל פה.

ש : לא זוכר.

ת : אני יכול להראות לך, יש לך פה את הצילום, בבקשה, עו"ד וייסבלט? עוד שנייה, יש, נתתי לו.

ש : מי הבעלים בחשבון?

ת : החשבון על שם בית הכנסת נחלת יצחק.

ש : מי הבעלים בחשבון?

ת : אני הבעלים, אבל הוא על שם בית הכנסת נחלת יצחק.

ש : עכשיו תאשר לי, בבקשה, שלא מוצאות חשבוניות מס בקשר עם התשלומים שנעשים לחשבון הזה.

ת : הכספים נותרים.

ש : אדוני.

ת : לא.

ש : מוצאות חשבוניות?

ת : לא..." (ראו עדות הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 3/7/16 עמ' 37-38)

(ההדגשות שלי. כ.ה).

1. בהינתן כלל האמור ומשקבעתי כי הרשות שניתנה לנתבע 1 להשתמש בחניות בוטלה לכל המאוחר במועד הגשת התביעה שבפניי (9/9/14); לאחר ששוכנעתי כי הוא היחיד שקיבל לידו את הכספים האמורים וכי ממילא לא הוכח בפניי למה הם שימשו; אני מוצאת לחייב את הנתבע 1 (ואותו בלבד) בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השכרת החניות על ידו, החל ממועד זה ועד מועד היום, ובסך כולל של 29,280 ₪ (400 ₪ לחנייה כפול 3 חניות למשך 24 חודשים ו-12 ימים).

עגמת נפש

1. מטרת הפיצויים בגין עגמת נפש אינה להעניש את הנתבעים על מעשיהם, אלא לפצות את התובעים על סבלם.
2. ממכלול הראיות שהוצגו בפני לא שוכנעתי כי הנתבעים חרגו בהתנהלותם מן ההליכים המקובלים אשר זכותם הייתה לעשות בהם שימוש. בוודאי לא שוכנעתי כי התנהלו בבריונות. משכך ובהינתן התוצאה אליה הגעתי אינני מוצאת לפסוק לתובעים כל פיצוי בגין עגמת נפש.

סוף דבר

1. התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהבניין ומבית הכנסת נדחית.
2. התביעה לסילוק ידו של הנתבע 1 מהחניות מתקבלת. על הנתבע 1 ועל כל מי מטעמו לפנות את החניות הסמוכות לבניין וזאת בתוך 10 ימים החל מהיום.
3. התביעה הכספית שהוגשה כנגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים עבור השכרת החניות, בסך כולל של 29,280 ₪.
4. התביעה הכספית כנגד הנתבעים 2 ו-4 נדחית.
5. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים גם הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.
6. במקביל אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעים 2 ו-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ שיחולקו ביניהם באופן שווה.

כלל הסכומים ישולמו בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.