1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 18.5.2014 במגרש חניה בכפר סבא. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 28,437 ₪, בגין עלות תיקונים, שכר שמאי, ימי השבתה ועגמת נפש.

2. התובע נהג במשאית, והיה במהלך תמרון שכלל נסיעה אחורנית וסיבוב, כדי להתמקם בנקודה ובזווית שיאפשרו לו להעמיס מכולה, ואילו נהג הנתבעת נהג באוטובוס, שיצא ממגרש חניה ייעודי לאוטובוסים, ועבר דרך מגרש החניה בו נעה המשאית. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. התובע טוען כי בעודו במהלך התמרון, כשחלקו האחורי מופנה בקירוב לכיוון ממנו מגיע האוטובוס, הבחין באוטובוס המגיע, והאמור לחלוף לימינו, ולפיכך עצר את המשאית עד לאחר שיחלוף האוטובוס, כשהוא בזווית קלה, באופן שהפינה השמאלית-קדמית של תא הנהג בולטת מעט אל תוך נתיב הנסיעה של האוטובוס, אולם מבלי לחסום את אפשרות המעבר. האוטובוס חלף צמוד מדי למשאית, ומסיבה כלשהי, אולי כשהבחין בקרבה שלו למשאית, היטה את האוטובוס ימינה, וגרם בכך לתזוזה שמאלה של חלקו האחורי, אשר פגע בפינה השמאלית-קדמית של המשאית, וגרם לנזק.

4. נהג הנתבעת טוען, מנגד, כי כשהגיע ליד המשאית, עמדה זו במקביל לציר תנועת האוטובוס, ורק לאחר שהחל האוטובוס לחלוף על פניו, נסעה המשאית אחורה, תוך סיבוב, ולפיכך נעה הפינה השמאלית-קדמית שלה כלפי האוטובוס ופגעה בו, בדיוק לפני שהספיק לחלוף כולו על פניה.

5. לא נשמעו עדים אחרים.

6. לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, בחנתי תמונות שצולמו בזירת הארוע, ואחרות שצולמו במקום הארוע אולם במועד מאוחר יותר, וכן את תמונות הנזק, מצאתי כי איני יכול להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת נהג הנתבעת, ובמידה מסוימת אף נוטה אני להעדיף את גרסתו של זה האחרון.

7. לא מצאתי כי התובע הצליח לבסס כי גרסתו מסתברת יותר מגרסת משנהו. אין כל ראיה אובייקטיבית התומכת בגרסתו, וכל שמבססות התמונות הוא, שבשלב הפגיעה בלטה המשאית אל נתיב נסיעת האוטובוס. לבטח שאין עובדה זו מוכיחה, כי המשאית עמדה על מקומה כל העת, ומסתבר לא פחות, כי היתה בתנועה בעת התאונה.

8. מעבר לדרוש, הרי שעל פי רוב, מקום בו עומדת רכב אחד בלי נוע, לא תמצא כי רכב אחר, החולף על פניו, פגע בו רק עם חלקו האחורי. אם החלק הקדמי חלף בשלום, יעשה כן גם החלק האחורי, אלא אם הוא רחב יותר (או מחובר באופן לא מהודק לחלק הקדמי, כגון נגרר). אני מקבל, כי בכלי רכב ארוכים, כדוגמת אוטובוס, יכול וחלקו האחורי יזוז לכיוון הנגדי לכיוון תנועת החלק הקדמי, כשהאוטובוס כולו בתנועה סיבובית, אולם לשם כך יש להצביע על סיבה שתגרום לאוטובוס לנסוע כך, מקום בו נתיב נסיעתו ישר וברור. הטענה, כי התנועה ימינה היתה מחמת שלפתע הבחין נהג האוטובוס שהוא נוסע קרוב מדי למשאית, אינה משכנעת. מסתבר יותר, כי נהג האוטובוס יאט את נסיעתו, ויוודא כי היא ממשיכה בקו ישר, שכן רוב-רובו כבר חלף על פני הנקודה הבולטת ביותר במשאית, מאשר כי יטה לפתע ימינה. מטעם זה ציינתי למעלה, כי אם בכלל, הרי שדעתי נוטה להעדיף את גרסת נהג האוטובוס, המתיישבת יותר עם ניסיון החיים, והדורשת בסך הכל את ההנחה, שהתובע החל בתנועה כי סבר שהאוטובוס כבר עבר, במיוחד אם באותו רגע היה מבטו מופנה, למשל, למראה השמאלית, כדי להיטיב את דיוק התמרון שעליו לבצע.

9. משכך, אני קובע כי התובע לא הוכיח את תביעתו, ויש לדחותה.

10. לאור האמור, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,540 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.