1. זו החלטה בשומת הוצאות שהגישו התובעים, בה הם מבקשים לחייב את הנתבעים בהוצאות ריאליות, שהוצאו על ידם לצורך ניהול ההליך, בתיקים הנ"ל, שאוחדו.

2. ביום 24.12.2018 ניתן על ידי פסק דין אשר חייב את הנתבעים (בחלקים כמפורט בו) לשלם לתובעים סך כולל של כ- 12 מיליון ₪. כן נפסקו סעדים נוספים וביניהם סעד של ביטול 10 הסכמי מכר של מגרשים - ארבעה מגרשים שנמכרו לכל אחד מהנתבעים 3 ו- 5 ושלושה מגרשים שנמכרו לנתבע 4. כן נדחו שתי תביעות שכנגד והודעה שנשלחה לצד שלישי.

3. במסגרת פסק הדין, נפסק על ידי שכר טרחת עו"ד, נכון ליום מתן פסק הדין, בסכומים כדלקמן:

א. נתבעים 3-1, חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגין התביעה העיקרית, בסך כולל של 600,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

ב. נתבעים 2-1 חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגין התביעה שכנגד והודעת צג ג' שהגישו נגדם, בסך כולל של 200,000 ₪.

ג. נתבע 3 חויב לשלם לתובעת 1, בגין התביעה שכנגד שהגיש נגדה, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 200,000 ₪.

ד. נתבעים 4 ו- 5 חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ₪.

ה. נתבעים 1 ו- 2 חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לצד השלישי, עו"ד פינקלשטיין, בגין התביעה שכנגד והודעת צד ג' שהגישו נגדו, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 200,000 ₪.

4. בסעיף 389 לפסק הדין קבעתי כי על הנתבעים, התובעים שכנגד ושולחי ההודעות לצדדים שלישיים לשלם לתובעים, לנתבעים שכנגד ולצד השלישי, את כל הוצאותיהם בהליך זה וכי ההוצאות יישומו על פי בקשות מפורטות שתוגשנה אליי, אליהן יצורפו מסמכים המעידים על תשלום ההוצאות.

לאחר שהוגשה בקשה, על ידי התובעים בלבד, והוגשו כל התשובות והתגובות, ניתנת בזה החלטה בנוגע להוצאות התובעים.

כל הסכומים שוערכו, בבקשה, למועד מתן פסק הדין וכך יהיו גם כל הסכומים אשר יצוינו על ידי בהחלטה זו, כשהם "מעוגלים".

דיון והכרעה

5. הוראות בדבר פסיקת הוצאות הליך משפטי, מצויות בתקנות 513-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה 512(ב) קובעת כי לעניין גובה ההוצאות יש להתחשב "בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון" וכן "בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". חלק מההוצאות - אלה המפורטות בתקנה 512(ד)(1) לתקנות, רשאי בית המשפט לפסוק לפי החומר שבתיק וללא בקשה. לגבי הוצאות אחרות יש להגיש בקשה ובית המשפט יפסוק הוצאות, אם ראה שהן "סבירות" והיו "דרושות לניהול המשפט" - תקנה 512(ד)(2) לתקנות.

כלומר - על בעל דין לדעת, כי לא בהכרח, כל הוצאה שהוא יבחר להוציא במהלך המשפט, לכאורה עבור המשפט, תוחזר לו.

6. בטרם יאשר בית משפט תשלום הוצאותיו של בעל דין, עליו לבחון (כאמור בתקנה) אם ההוצאות היו דרושות לניהול המשפט וכן אם הן היו סבירות. תקנה 512(ד)(2) לתקנות, אינה מגדירה מהו המדד לבחינת סבירות ההוצאות ומתי ייקבע שהן היו דרושות לניהול המשפט והענין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף לבדיקה זו, על בית המשפט לתת דעתו לשיקולים ולאינטרסים נוספים, רלבנטיים.

ראו סקירה מקיפה של השיקולים הרלבנטיים לפסיקת הוצאות משפט ויישומם, בהחלטת כבוד השופט י' מרזל (כתארו אז) בע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ''ד ס(1) 600 (30.6.2005) (להלן: "פרשת מחצבות כינרת").

7. הפסיקה קובעת, כי ברמה העקרונית, בעל דין שזכה, זכאי להחזר הוצאותיו בהליך, על מנת שלא יצא בחסרון כיס, אולם בכלל השיקולים, בפסיקת הוצאות משפט, יש לתת את הדעת גם לתכלית החיוב בהוצאות, ולשאר שיקולים רלבנטיים, כגון זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד; הצורך למנוע תביעות סרק ומנגד - חשש מפני הרתעת יתר של אדם מפנייה לערכאות. בהקשר לכך יש לתת את הדעת גם לזכות לשיוויון ולמשמעות הכלכלית שיש לחיוב בהוצאות על כל אחד מבעלי הדין ולאזן בין כל אלה.

8. מבלי להרחיב בכך יתר על המידה אומר, כי אינני סבורה שיש לקבוע כלל אחיד לפיו צד שזכה במשפט זכאי, בהכרח, להחזר כל ההוצאות שהוציא (גם אם הן היו סבירות ודרושות להליך) או, מנגד, כי אין הוא זכאי להחזר כל הוצאותיו הסבירות והדרושות.

בנוסף לשיקולים שנמנו לעיל, על בית המשפט לפסוק הוצאות מידתיות להליך, זאת - באמצעות עריכת איזונים מתאימים, בכל תיק ותיק, על פי נסיבותיו. על בית המשפט להביא בחשבון פסיקת ההוצאות גם את האופן בו כל צד ניהל את ההליך; את סבירות עמדותיו של כל צד להליך נוכח הראיות שנפרשו בפני בית המשפט; את תום הלב של כל אחד מהצדדים בניהול ההליך; ואת המסקנות אליהן הגיע בית המשפט בסופו של יום ולשקלל בין כל אלה. בצד זאת יש לזכור, כי פסיקת הוצאות ההליך אינה באה להעניש את הצד שהפסיד, אלא להחזיר לצד שזכה את ההוצאות הסבירות שהוציא ולא מעבר לכך.

9. כאשר האמור לעיל לנגד עיניי, אפנה לדון, אחת לאחת, בדרישות התובעים לפסיקת הוצאות; למען הנוחות אתייחס לטענות המשיבים, תחת הכותרת "המשיבים", ללא אבחנה ביניהם ואפריד בין טענותיהם, רק מקום בו יהיה צורך בכך.

10. כהערה כללית אציין, כי כל אחד מהנתבעים טוען, כי לאור כך שחלקו בפרשה שונה מהותית, מחלקם של נתבעים אחרים, אין לחייבו ביחד ולחוד עם שאר הנתבעים, אלא יש לחייב כל אחד מהם "לפי חלקו".

אני דוחה את הטענה, ככל שהיא נוגעת לנתבעים 3-1. כפי האמור בפסק הדין, הוכח כי נתבעים 3-1 לקחו חלק, יחדיו, במעשי המרמה והקנוניה, החל ממכירת מגרשי כפר יונה וכלה במכירת מגרשי פרדס חנה. בהיותם שותפים, שחברו יחדיו להונות את התובעים, כל אחד מהם אחראי למעשי האחר וחלקו הספציפי של כל אחד מהם, במעשים, או טובת ההנאה הספציפית שקיבל כל אחד מהם ממעשי המרמה שביצעו יחדיו, אינם צריכים להשליך על החיוב בהוצאות.

11. בכל הנוגע לנתבעים 4 ו- 5 (להלן: "חגאי" ו"ורד", בהתאמה), מצאתי ממש בטענה; לא נטען ולא הוכח שנתבעים אלה לקחו חלק במעשי המרמה וההונאה הנוגעים לכלל מכירת קרקעות כפר יונה או פרדס חנה. טענת התובעים לפיה יש לחייב את חגאי בהוצאות, כאילו הוא היה מעורב "עד הסוף" בעסקאות פרדס חנה, לא נטענה בכתב התביעה או בסיכומי התובעים ואין מקום לטעון אותה כעת, מה גם שהיא לא הוכחה.

בכתב התביעה גם לא התבקש נגד חגאי סעד הנוגע כלל לעסקאות פרדס חנה, אלא רק סעד הנוגע לארבעת המגרשים שהועברו אליו (וכך גם לגבי ורד). בהקשר לחגאי ולורד יש לומר, כי אמנם, קיים הבדל מסוים בתוצאת פסק הדין, לגבי כל אחד מהם, אך ההבדל נובע מכך שחגאי מכר אחד מהמגרשים לצד שלישי. הבדל זה אינו מצדיק התייחסות שונה ביניהם, שכן כל המיוחס לכל אחד מהם זהה, בעיקרו.

12. אמנם, רוב ההוצאות שהוצאו עבור הגשת התביעה נגד חגאי וורד (מעבר לאגרה ולשכ"ט עו"ד, הנמדדים באופן אחר) היו מוצאות ממילא, גם אילו התביעה הייתה מוגשת רק נגד נתבעים 3-1. אולם זה המצב השכיח; בדרך כלל, רוב ההוצאות לניהול תביעה היו מוצאות ממילא, בין אם מדובר בתביעה נגד נתבע אחד ובין נגד מספר נתבעים. בהעדר נסיבות המצדיקות קביעה אחרת (כגון חלק שונה של נתבע כזה או אחר בפרשה), יש להשית את הוצאות התביעה על כל הנתבעים, ביחד ולחוד, שהרי כל אחד מנתבעים בתביעה, יכול "לתפוס טרמפ" על נתבעים אחרים ולטעון שממילא ההוצאות היו מוצאות בשל הצורך לנהל את התביעה נגד האחרים.

במקרה דנן, נוכח חלקם הקטן, יחסית של חגאי וורד בפרשה ונוכח הסעדים שנפסקו נגדם, לעומת הסעדים שנפסקו נגד נתבעים 3-1, קמה הצדקה להשית עליהם רק חלק מההוצאות. לאחר ששקלתי את חלקם היחסי של ורד וחגאי בהליך, אני מעמידה את שיעור ההוצאות שיושת עליהם, על 10% מסכום ההוצאות הכללי שייפסק על ידי. זאת - למעט שני חריגים (לעניין האגרה ולעניין ההוצאות הגישור) אליהם אתייחס בהמשך.

מובהר, כי חגאי וורד יישאו בחלקם בהוצאות, ביחד ולחוד ביניהם וביחד ולחוד עם נתבעים 3-1. אבהיר, כי נתבעים 3-1 יישאו, גם הם, ביחד ולחוד, בחיובי ההוצאות שיושתו על חגאי וורד (הנגזרים מסך ההוצאות) מאחר שכפי שהובהר בפסק הדין, הם נושאים באחריות גם למעשי חגאי וורד, אותם הם אפשרו ומהם הם נהנו.

13. שלוש הערות, כלליות, נוספות:

- נוכח טענת נתבע 4 אעיר, כי לשאלת הגשת או אי הגשת ערעור אין כל רלבנטיות לעניין פסיקת הוצאות ההליך.

- הנתבעים טוענים, כי בפסיקת ההוצאות יש להתחשב בשכר טרחת עורכי הדין, שנפסק במסגרת פסק הדין, שלטענתם נפסק "בסכומים נכבדים ביותר". אין בדעתי להתייחס לגובה הסכומים, אולם אבהיר, כי בשכר הטרחה שנפסק הבאתי בחשבון את כל שכר הטרחה המגיע לב"כ התובעים, אך אין כלולות בו איזה מההוצאות שהתבקשו בבקשה זו.

- ערה אני לכך שהתובעים לא ביקשו את כול הוצאותיהם (כגון, נסיעותיו של גוטמן לארץ למתן עדותו, שכרו של המתורגמן שתרגם את עדותו בבית המשפט ועוד), אולם אין בכך כדי להצדיק אישור הוצאות שלא נתמכו במסמכים כראוי, או שמצאתי אותן בלתי סבירות או בלתי הכרחיות להליך.

אגרת התביעה

14. התביעה הוגשה תחילה, בסכום של 42,169,923.6 ₪. לאחר הגשת התביעה ולאחר שהנתבעים 2-1 המציאו (על פי צו שניתן על ידי) הסכמי מכר שלא הומצאו על ידם מלכתחילה, הופחת סכום התביעה, לבקשת התובעים, לסך של 29,109,564.6 ₪ והפרש האגרה הוחזר לתובעים על פי החלטתי מיום 1.6.2017 (חרף התנגדות הנתבעים לכך). בסופו של דבר שילמו התובעים אגרה בסך של 675,282 ₪.

15. המשיבים טוענים, כי יש לשקול את סכום התביעה לעומת תוצאותיה וכי אין לפסוק לתובעים את מלוא האגרה, אלא רק את החלק היחסי, על פי הסכום שנפסק להם בפסק הדין. זאת - מהטעמים כדלקמן: התובעים לא הפחיתו מסכום התביעה סך של כ- 6 מיליון ₪, שהיה עליהם להפחית, נוכח ההפרש הנכון בין הערכת השמאי מטעמם את שווי מגרשי ס.א.ל לבין הסכום ששולם בפועל על ידי ס.א.ל; הסכום שנפסק לזכות התובעים נמוך, משמעותית, מסכום התביעה. בנוסף טוענים הם, כי יש להביא בחשבון את הסכומים שנפסקו, בפסק הדין, בגין עוגמת נפש ובגין שכ"ט עו"ד, שהם, לטענתם, סכומים גבוהים במיוחד.

16. אינני סבורה שיש להפחית את החזר האגרה לפי הסכומים שנפסקו בסופו של דבר. אכן, במקרים בהם מתברר, כי סכום התביעה הוא סכום "מנופח" ומוגזם, והתובע זכה בסכום נמוך משמעותית מכך, אין זה ראוי לפסוק לו החזר אגרה במלוא סכום התביעה (ע"א 8713/11 משה צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.8.17). אולם, אין זה המצב בענייננו. התביעה התבססה, בין היתר, על חוות דעת שמאיות ולא ניתן לומר שסכום התביעה (לאחר תיקונו) היה מופרך. גם אם, בסופו של דבר, חלק מטענות התובעים לא הוכחו או לא התקבלו, אין לומר שמלכתחילה, סכום התביעה, לאחר תיקונו, היה מופרז ומוגזם.

בנסיבות אלה זכאים התובעים למלוא החזר האגרה ששולם על ידם. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים 3-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות בגין אגרת המשפט, בסך 675,282.36 ₪.

17. ורד טוענת, כי מאחר שהסעד שהתבקש נגדה הוא "רק" סעד הצהרתי לביטול הסכמי המכר של ארבעה מגרשים, אין לחייבה כלל, בהחזר אגרת המשפט. חגאי הצטרף לטענתה זו.

כפי שקבעתי לעיל, יש לאבחן בין נתבעים 3-1 לבין ורד וחגאי. רוב סכום האגרה שולם בגין מעשי המרמה של נתבעים 3-1 ולא בגין מעשיהם של ורד וחגאי. לכן, אין לחייב את ורד וחגאי במלוא סכום האגרה, אלא רק בחלק היחסי, המתייחס אליהם.

בניגוד לטענת ורד וחגאי, האגרה עבור הסעד שנתבע מהם, אינה נבלעת בסעד הכספי הכללי, שכן בכתב התביעה נתבעו גם ההפרשים בין התמורה ששילמו ורד וחגאי עבור המגרשים לבין שווים הריאלי ועליהם לחלוק עם נתבעים 3-1 את חלק האגרה המתייחס לתביעתם.

מאחר שהשווי הכספי של הסעדים שהתבקשו נגד חגאי וורד, ניתן לכימות בנפרד (כפי שנעשה בדרישת הסעד החלופי שבכתב התביעה), אחייב אותם באגרה לפי שווי הסעד שהתבקש נגדם בתביעה. שווי הסעד שהתבקש נגד חגאי היה 1,720,592 ₪ ונגד ורד - 1,519,354 ₪.

18. לפיכך, מתוך הסך של 675,282.36 ₪, אשר המבקשים שילמו עבור אגרת בית משפט, אשר בכולו מחויבים נתבעים 3-1, ביחד ולחוד, יישא חגאי בתשלום אגרה בסך של 43,015 ₪ וורד תישא בתשלום אגרה בסך 37,984 ₪ והכל - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

חגאי וורד יישאו, כל אחד בחיובו, ביחד ולחוד עם נתבעים 3-1.

פגישות ב"כ התובעים, עם התובעים, בפריז

19. ב"כ התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בהחזר הוצאות שהוציאו לשם נסיעות לפריז על מנת להיפגש עם התובעים ועם עדת התביעה, הגב' תרז גוטמן, המתגוררים, דרך קבע, בפריז. החזר ההוצאות מבוקש לגבי עוה"ד משה בלטר ו/או ערן טאוסיג, והוא כולל עלות טיסות ובחלק מהמקרים, גם עלות שהייה בבית מלון.

לא התבקשו הוצאות לאחרים שהתלוו אליהם לחלק מהפגישות, כגון עו"ד פינקלשטיין (הצד השלישי) ורו"ח שמעון אמיר, מנהל נכסי החברה בישראל, אלא רק עבור נסיעתם של שני ב"כ התובעים. לא התבקש החזר הוצאות עבור מוניות בפריז ואשל. התובעים מציינים כי היו נסיעות נוספות, אולם מאחר שנדונו במסגרתן נושאים נוספים, לא התבקש החזר עלותן. התבקשו הוצאות רק נגד קבלות. כל ההוצאות שוערכו ליום מתן פסק הדין.

20. מדובר בנסיעות כדלקמן:

- נסיעה בחודש יוני 2014 (עו"ד בלטר), לצורך התייעצות בטרם הגשת התביעה וניסוחה עלות (טיסות בלבד) - 16,976 ₪.

- נסיעה בחודש יוני 2015 (עוה"ד בלטר וטאוסיג) לשם הכנת תצהירי גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים עלות (טיסות ומלון, 4 לילות) - 22,663 ₪.

- נסיעה בחודש נובמבר 2015 (עוה"ד בלטר וטאוסיג) לשם הכנת תצהירי עדויות ראשיות. עלות (טיסות ומלון, 4 לילות) - 23,381 ₪.

- נסיעה בחודש ספטמבר 2016 (עוה"ד בלטר וטאוסיג) לשם הכנת תצהירו של גוטמן, כצד שלישי ומעבר על תצהירי הנתבעים. עלות (טיסות ומלון, 3 לילות) - 14,916 ₪.

- נסיעה בחודש אפריל 2017 (עוה"ד בלטר וטאוסיג) לשם הכנת החקירה הנגדית של הנתבעים ודיווח. עלות (טיסות ומלון ללילה אחד) - 14,993 ₪.

סה"כ התבקש, אפוא, סכום של 92,929 ₪.

21. הנתבעים טוענים שמדובר בהוצאות מוגזמות ובלתי נחוצות לניהול ההליך. לטענתם, לא היה צורך בטיסה של ב"כ התובעים לחו"ל, שכן דוד גוטמן יכול היה להגיע לישראל, בעלות נמוכה פי כמה. נטען, כי השוואת ההוצאה שהוצאו על ידי גוטמן, כאשר הוא הגיע לפגישת הגישור בישראל, נמוכה פי כמה וכמה מההוצאות הנדרשות על ידי התובעים עבור נסיעת באי כוחם לפריז. עוד נטען, כי נוכח אמצעי התקשורת דהיום (כולל "וידיאו קונפרנס") לא היה צורך בפגישות פרונטאליות דווקא. כן נטען, שהיה די בנסיעת עורך דין אחד בלבד ולא היה צורך בשני ב"כ התובעים.

עוד נטען, כי העלות הגבוהה של הטיסות מצביעה על כך שהן נעשו במחלקת עסקים, כי גם מחירי השהות בבתי המלון גבוהים ביותר וכי, בכל מקרה, אין הנתבעים צריכים לממן הוצאות כה גבוהות ומופרזות.

כן נטען, כי הטיסה הראשונה (נספח 1) הייתה לבריסל, בעוד שלטענת התובעים פגישת ההתייעצות התקיימה בפריז. לעניין זה השיבו התובעים, כי עו"ד בלטר טס לבריסל (בעלות נמוכה יותר של טיסה מאשר עלות טיסה לפריז) ומשם הגיע לפריז, ללא שהתבקש החזר עלות הנסיעה מבריסל לפריז.

22. נתבעת 5 טוענת, כי רוב הטיסות נדרשו (אם, בכלל, נדרשו) בהתייחס למאמץ התובעים מול נתבעים 3-1 ולא נגדה ולכן היא אינה צריכה לשאת בכל הסכום שייפסק.

מענה לכך נמצא בקביעתי העקרונית, לפיה ורד וחגאי יישאו רק ב- 10% מסך ההוצאות.

23. לגבי הטיסות בחודש יוני 2014 וביוני 2015, טוענת נתבעת 5, כי הקבלות הוצאו על שם עו"ד פינקלשטיין וכי העלות הנדרשת על ידי התובעים אינה תואמת את הקבלות וכי היה על התובעים להמציא את כרטיסי הטיסה.

בקבלות לחודשים הנ"ל אמנם רשום שמו של עו"ד פינקלשטיין (אשר הצטרף לב"כ התובעים), בראש הקבלות בצד שמאל כתוב: "אל נכסים ח.ומ.ג בע"מ". די בכך כי להוכיח כי מדובר בטיסות הנטענות ולצורך כך, לא דרושים כרטיסי הטיסה. מאחר שכולם טסו יחדיו, אין כל קושי לגזור, מכלל עלות הכרטיסים, את חלק העלות המתייחס לב"כ התובעים. עוד נטען על ידי נתבעת 5, כי אין בנספח 2 תיעוד לגבי משך הנסיעה, אך בקבלה נרשם במפורש, שמדובר בחבילה ל- 4 לילות.

24. התובעים טוענים, כי נוכח מורכבות התביעה ופערי השפה, בהחלט היה צורך בפגישות פנים אל פנים. לדבריהם, נעשה גם שימוש באמצעי תקשורת אלקטרוניים, אך לא היה די בכך. לעניין זה הם מצביעים על דברי ברנשטיין עצמם (נתבעים 2-1) לפיהם, לשם ניהול נכסי התובעים, הם נדרשו, מדי פעם לנסיעות לפריז על מנת להיפגש עם התובעים (ולא ניהלו את הנכסים רק באמצעי תקשורת אלקטרוניים).

25. לא אוכל לקבוע כי הטיסות לפריז, או חלק מהן, לא היו נחוצות. מדובר בתביעה מורכבת, הכוללת מסמכים רבים ואין זה מעשי להכין תצהירים, לרבות תצהירי גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים וכן להכין חקירות של הנתבעים, "בשלט רחוק". יש צורך לעבור ביחד על המסמכים ולקיים מספר שיחות על מנת להכין תיק בסדר גודל שכזה. גם לא אוכל לקבוע שהיה די בנסיעת אחד מעורכי הדין, ממש כפי שלא אוכל לקבוע שלא היה צורך ששני ב"כ התובעים יהיו נוכחים בכל אחת מהישיבות שהתקיימו בבית המשפט. בתביעה מורכבת שכזו ובסכומים בהם מדובר, מקובל ולעיתים אף נחוץ, ייצוג על ידי יותר מעורך דין אחד. לטעמי מדובר בנסיעות סבירות והתובעים זכאים להחזר הוצאות בגינן. גובה ההוצאות, היא שאלה אחרת.

בהקשר לכך אציין, כי הוצאות הטיסה של גוטמן לארץ (לאחר שב"כ הנתבעים עמד על כך שמר גוטמן יתייצב לישיבת הגישור, ולא הסתפק בקשר עמו באמצעות "וידיאו קונפרנס"), היו עבור אדם אחד ואינן כוללות הוצאות עבור מלון ואשל ויש להביא זאת בחשבון לצורך "השוואה" בינן לבין הוצאות ב"כ התובעים. כן יש לתת את הדעת לכך שמחירי הטיסות משתנים, תדיר, לפי עונות השנה, מועדי ההזמנה וגורמים נוספים.

26. אשר לעלות המבוקשת של הטיסות, אף אני סבורה שהיא מופרזת; ממחירי הטיסות אכן נראה, כי ב"כ התובעים טסו במחלקת עסקים, כטענת הנתבעים. זו, אמנם, זכותם וניתן אף להבין זאת, אולם מאחר שניתן לטוס, באופן סביר, במחלקת תיירים, לא על הנתבעים לשאת "בשידרוג" זה. כך גם לגבי מחירי הלינה בבתי המלון. נחלת הכלל היא הידיעה, כי מחירי בתי המלון בפריז אינם זולים (ובעניין זה קיימת גם "ידיעה שיפוטית") ואף אין לדרוש מב"כ התובעים שיתאכסנו בבתי מלון בדרגות נמוכות, אולם גם בראייה זו, מדובר במחירים גבוהים מאלה אשר על הנתבעים לשאת בהם. אציין כי לו רצו התובעים לשכנעני כי מדובר בהוצאות סבירות, היה עליהם לצרף את כרטיסי הטיסה ואת הזמנות החדרים בבתי המלון.

משלא עשו כן, אחייב את הנתבעים, על פי אומדן, בעלות ממוצעת של טיסות במחלקת תיירים ובמחירי לינה סבירים בבתי מלון בדרגה טובה (למשך 14 לילות), בסך כולל של 37,840 ₪. אינני סבורה שיש לפסוק הוצאות אש"ל, שכן הוצאות אלה מתקזזות, פחות או יותר עם הוצאות שמוציא אדם שאינו נמצא בחו"ל.

הוצאות הליך הגישור

27. הצדדים הסכימו לפנות להליך גישור, אך קיימו רק פגישה אחת (בחודש דצמבר 2016), בה דרשו הנתבעים את נוכחותו של דוד גוטמן.

לפיכך מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בהוצאות טיסתו לישראל בעלות בסך של 5,194 ₪. לא נדרשו הוצאות שהייתו בישראל.

כן מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בהוצאות הגישור בסך של 17,343 ₪.

28. הנתבעים טוענים שאין לחייב אותם בהוצאות התובעים בגין ישיבת הגישור, מאחר שמדובר בהליך המתנהל בהסכמת הצדדים, מחוץ לכותלי בית המשפט ולכן עלותו איננה הוצאה שנדרשה לצורך ההליך המשפטי, מה גם שהם עצמם נשאו בחלק שלהם בהוצאות ההליך.

עוד טוענים הם, כי על אף שהם דרשו את נוכחות של גוטמן בפגישה, אין הם מחויבים בהחזר הוצאות הגעתו לישראל לשם כך, מאחר שנוכחותו נדרשה על מנת לוודא שהוא יהיה מחויב להליך הגישור ועל מנת ליצור דו שיח. עוד טוענים הם, כי מהחשבונית שצורפה עולה שגוטמן הגיע לארץ עם משפחתו כך שייתכן שזו הייתה החופשה השנתית של המשפחה בישראל, שהייתה מתקיימת ממילא.

29. אני דוחה את טענות הנתבעים. לטעמי, הליך הגישור הוא חלק מההליך המשפטי, גם אם הוא מתקיים שלא בפני בית המשפט וחסוי מעיניו. לכן יש לחייב את הנתבעים גם בחלקם של התובעים בהוצאות המגשרת. בנוסף, מאחר שהנתבעים היו אלה שדרשו את נוכחות הפיזית של גוטמן בגישור, עליהם לשלם גם את הוצאות הגעתו לארץ.

גם אם יחד עמו הגיעו עוד בני משפחה, מועד ההגעה (חודש דצמבר) הוכתב על ידי ההליך, ומן הראוי שהנתבעים יישאו בהוצאות הגעתו של גוטמן.

סך ההוצאות מסתכם, אפוא, ב- 22,537 ₪.

בהוצאות אלה יישאו כל הנתבעים, למעט ורד, אשר סירבה לקחת חלק במימון הגישור ולהשתתף בו.

שכר החוקר

30. כפי שנאמר בפסק הדין, התובעים נעזרו בחוקר פרטי, על מנת לאסוף ראיות נגד הנתבעים. מלאכתו של החוקר צלחה והקלטות שהוא ביצע היוו נדבך חשוב בראיות התובעים נגד כל הנתבעים. סך התשלומים ששילמו התובעים לחוקר מסתכם ב- 662,095 ₪.

31. הנתבעים טוענים, כי החשבוניות שצורפו על ידי התובעים אינן כוללות פירוט של מהות העבודה ולכן לא ניתן לדעת אם הסכומים נדרשו עבור עבודת החוקר בתיק זה ואף לא ניתן לדעת כמה ימי עבודה שנדרשו ומהו התעריף. נטען כי ללא זאת לא ניתן לבחון את סבירות ההוצאה וכי, על פני הדברים, נוכח שעות החקירה המוקלטות דומה שמדובר בעלות של עשרות אלפי שקלים לשעה.

עוד טוענים הם, כי לא כל ההקלטות ביצע החוקר הוגשו כראיה ולמעשה, ברור כי חלק מהשיחות שהוקלטו נערכו בין החוקר לבין אנשי מקצוע שביצעו עבודות עבור החברה ולא ניתן לדעת מהו חלק התשלום המיוחס לכך.

32. אומר, כללית, כי בדרך כלל לא כל פעולות חקירות שנעשות מניבות פרי, אך אין לומר, בדיעבד, כי החקירה לא הייתה נחוצה ולא נעשתה לצרכי ההליך ואף לא שהפעולות היו מיותרות, מלכתחילה. גם אם לא כל תוצרי חקירה שנעשית לשם איסוף ראיות נמצאים בסופו של דבר רלבנטיים, הרי משהוכח כי החקירה הייתה דרושה לניהול המשפט, יש לחייב את הנתבעים בכל הוצאות החקירה. העובדה שהחוקר עצמו לא שוחח עם חגאי וורד איננה רלבנטית, שעה שממצאי חקירתו רלבנטיים גם לקביעות שנקבעו, בפסק הדין, לגביהם.

במקרה דנן אכן, ניתן היה להתרשם מההיקף המשמעותי של העבודה שבוצעה על ידי החוקר. לנתבעים הועברו 11 שיחות מוקלטות וברי כי עבודת חוקר אינה מתמצית רק בכך, אלא יש צורך בעבודת הכנה ובפעולות נוספות. אולם, על מנת להניח בסיס לדרישת שכר כה גבוהה, היה על התובעים להמציא את הסכם שכר הטרחה שנערך עם החוקר וכן תצהיר מהחוקר בדבר הפעולות שביצע ובדבר היקף העבודה שהשקיע, על מנת שניתן יהיה לבחון את סבירות ההוצאה.

יש להניח שאינפורמציה זו מצויה בידי התובעים, שהרי אין זה סביר שהתובעים שילמו סכומים כה נכבדים, ללא שנערך הסכם וללא שהחוקר המציא להם דו"ח של הפעולות שבוצעו על ידו. תמוה שלכל הפחות בתשובתם לתגובות הנתבעים לא מצאו התובעים לנכון להתייחס לכך, עניינית.

33. לפיכך, אפסוק לתובעים רק חלק מהסכום המבוקש. על פי אומדנה אני מעמידה את הסכום שאפסוק על סך של 200,000 ₪.

החזר הוצאות נסיעה של התובעים וטרז עבור עדויותיהם בבית המשפט

34. התובעים מבקשים סך כולל של 3,543 ₪ והם זכאים להחזר הוצאות אלה. אמנם לא הוגשה אסמכתא בדבר עלות כרטיס הטיסה של גוטמן לארץ ביום 9.2.17, אולם ברי שהוא הגיע ארצה והסכום המבוקש סביר.

שכר עדים

35. התובעים מבקשים שכר עדים ומומחים, גם עבור חוות דעת שהוכנו עבורם לצורך הליכי הפשרה בתביעת ס.א.ל, הנזכרת בפסק הדין. אין כל מקום לפסוק הוצאות אלה, שכן הן לא הוצאו לצורך הליך זה. משמעות העובדה שבהליך זה נעשה שימוש, כזה או אחר, בחוות דעת שהוצאו לצורך הליך הפשרה מול ס.א.ל היא, שנחסכו הוצאות בהליך זה. הנתבעים אינם צריכים לשלם עבור חיסכון זה, גם אם הם נהנו ממנו, בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר".

בנוסף, לא מצאתי מקום להורות על החזר ההוצאות ששילמו התובעים לשמאי ברלינר (שערך חוות דעת מטעם הנתבעים), עבור עריכת חוות דעת משלימה שנדרשה לאחר שהתובעים הציגו לו בחקירתו (ולא רגע לפני כן) מסמכים נוספים, שלא הומצאו על ידם קודם לכן. לא נעלמה מעיני טענת התובעים לפיה לא ניתן היה להשיג את המסמכים קודם לכן, אך גם אם המסמכים הושגו סמוך למועד הדיון, היה על התובעים להתנהל, בעניין, זה, באופן אחר.

36. התובעים זכאים להוצאות שהוצאו עבור חוות הדעת ושכר עדים שנעשו לצורך הליך זה, כדלקמן:

- שכר השמאי מר דותן דרעי - כאמור, סבורה אני שאין לחייב את הנתבעים בעלות שכרו של דרעי, בכל הנוגע להסכם הפשרה מול ס.א.ל. לאחר שעיינתי בחשבוניות שצורפו (נספח 10 לבקשה) אני מחייבת את הנתבעים בהחזר הוצאותיו של דרעי בסך של 54,700 ₪ בלבד.

- שכר עדותה של השמאית גב' לירז רוזנפלד - 1,035 ₪. גב' רוזנפלד אמנם לא העידה, אך היא הגיעה לבית המשפט על מנת להעיד והשכר ששולם לה בגין כך הוא סביר.

- חלקם של התובעים בשכר חקירתו של השמאי דגני - 1,173 ₪.

- חלקם של התובעים בשכר חקירתה של השמאית לילך בן פורת - 888 ₪.

נתבעים 2-1 טוענים שמאחר שהם לא ביקשו לחקור את השמאית בן פורת, אלא הנתבעת מס' 5, יש להשית את הוצאות חקירתה על הנתבעת 5 בלבד.

אינני מקבלת טענה זו. אין מקום לבחון, לגבי כל עד ועד, מי הצד שביקש לחקור אותו וכמה זמן חקר אותו. את סך ההוצאות בגין העדים יש להשית על כל הנתבעים. למעשה, בנוגע לחגאי ולורד, כבר הבאתי בחשבון את חלקם הקטן יותר בתביעה זו, ובכך כבר ניתן ביטוי להשתת חלק קטן בלבד מההוצאות, על חגאי וורד.

- שכר עדותו של מר אסף קול מטעם התובעים - 414 ₪.

- שכר עדותו של החוקר מר ניסים גורן מטעם התובעים - 621 ₪.

- שליחות לזימון העדים לדיון - 480 ₪.

הוצאות נוספות

37. התובעים מבקשים סכומים נוספים עבור הוצאות, כדלקמן:

- סך של 49,361 ₪ עבור תרגום כתבי בית דין, מסמכים להגשה ופרוטוקולים.

- שליחויות עבור המצאת כתבי בי-דין, על פי אומדן, בסך כולל של 5,000 ₪.

- הוצאות חניה ונסיעות לדיונים בבית המשפט בסך כולל מוערך, של 4,500 ₪.

- הוצאות כריכות וצילום מסמכים – 1,000 ₪.

הסכום הכולל של ההוצאות הנ"ל עולה כדי 59,879 ₪.

38. לגבי התרגומים טוענים המשיבים, כי חלק מהם נעשה בשנת 2012,לפני הגשת התביעה וכי אף לא ברור שהתרגומים נדרשו עבור הליך זה ולא עבור תביעה המתנהלת בפריז.

טענה זו יש לקבל, חלקית; בחשבוניות שצורפו לא נכתב אילו מסמכים תורגמו. לא ניתן לקבל את טענת התובעים לפיה "ברור לכל" כי המסמכים החשובים בהליך ("כתבי בי-דין, מסמכים להגשה, פרוטוקולים וכו'") תורגמו. מכל מקום, ללא פירוט בחשבוניות לא אוכל לבחון את הצורך בתרגום ואת סבירות ההוצאה.

עם זאת, מאחר שסביר שחלק מסוים של המסמכים היה צורך לתרגם לצרפתית, עבור גוטמן, שאינו קורא עברית, אפסוק לתובעים החזר הוצאות תרגום, על פי אומדן, בסך 15,000 ₪.

39. לגבי ההוצאות המוערכות, טוענים הנתבעים, כי אין לאשר הוצאות ללא תמיכתן בקבלות, נוכח כך שמדובר בחברה הנדרשת לקיים הנהלת חשבונות כפולה, הנתמכת במסמכים.

טענות הנתבעים בעניין זה מקובלות עליי, במלואן; אין מקום לפסוק הוצאות לחברה ללא תמיכתן במסמכים.

סך ההוצאות וחלוקתן בין הנתבעים השונים

40. להלן סך כל ההוצאות שנפסקו על ידי, נכון למועד פסק הדין.

אגרת בית משפט - 675,282 ₪

נסיעות לפריז - 37,840 ₪

גישור - 22,537 ₪

שכר החוקר - 200,000 ₪

טיסת דוד גוטמן לישיבת הגישור - 3,543 ₪

הוצאות השמאי דרעי - 54,700 ₪

שכרה של השמאית לירז רוזנפלד - 1,035 ₪

חלק התובעים בשכר עדותו של השמאי דגני - 1,173 ₪

חלק התובעים בשכר עדותה של השמאית בן-פורת - 888 ₪

שכר עדותו של אסף קול - 414 ₪

שכר עדותו של החוקר - 621 ₪

הוצאות זימון עדים - 480 ₪

הוצאות עבור תרגומים - 15,000 ₪

סה"כ: 1,013,513 ₪

41. כפי שציינתי לעיל - מתוך סכום האגרה חגאי יישא בסך של 43,015 ₪ בלבד וורד תישא בסך של 37,984 ₪ בלבד. מתוך שאר הסכומים יישאו חגאי וורד בתשלום בשיעור 10% בלבד.

בנוסף, ורד לא תישא בהוצאות הגישור (בסך של 22,537 ₪).

42. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים בתשלום הוצאות התובעים, בסכומים כדלקמן:

א. נתבעים 3-1 יישאו, ביחד ולחוד ביניהם, בתשלום כל סכום ההוצאות שנפסק, בסך של 1,013,513 ₪ (להלן: "הסכום הכולל").

ב. מתוך הסכום הכולל יישא חגאי בתשלום סך של 76,838 ₪.

(76,838 ₪ = 43,015 עבור האגרה + 33,823 ₪ = 10% X 338,231 ₪ הוצאות ללא אגרה)

ג. מתוך הסכום הכולל תישא ורד בתשלום סך של 69,553 ₪.

(69,553 ₪ = 37,984 אגרה + 31,569 = 10% X 315,694 ₪ = (22,537 גישור - 338,231 ₪ הוצאות ללא אגרה)]

כל אחד מהנתבעים 4 ו- 5 יישא בסכום ההוצאות בו הוא חויב, ביחד ולחוד עם נתבעים 3-1.

43. ההוצאות הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין (24.12.2018) ועד לתשלומן המלא בפועל.

44. אינני מוצאת מקום לחייב בהוצאות נפרדות בגין בקשה זו.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.