זוהי תביעה להכרה באירוע מיום 8.8.13 כתאונה בעבודה מכוח הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק).

רקע

1. התובע יליד 1980 עבד במועדים הרלוונטיים לתביעה כנהג ו/או עוזר נהג חלוקה ב"מאפיית אנג'ל".

2. ביום 8.10.13 הגיש התובע לנתבע טופס " תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" בגין אירוע מיום 8.8.13 ולפיו " הייתי מוריד סחורה ונתפס לי הגב בזמן הפריקה המשאית" (ראה נ/3).

3. ביום 16.1.14 דחה הנתבע את התביעה, בנימוק כי לא הוכח , לדעתו, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של התובע.

נוכח החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו.

דיון והכרעה

4. סעיף 79 לחוק, מגדיר תאונת עבודה באופן הבא:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך.

6. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. באין חבלה אין תאונת עבודה והחבלה היא אחת העובדות הדרושות לעילת התביעה (דב"ע נג/0-153 עוואד גאבר פארג' נ' המוסד פד"ע כ"ז 50; דב"ע נב/0-88 כאמל קופטי נ' המוסד פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד נ' אמנון וייל פד"ע יב 225). תובע המבקש כי אירוע מסוים יוכר כתאונת עבודה נדרש להרים את נטל ההוכחה ולהוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק נגרם עקב העבודה ולא כתוצאה מגורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה.

לעניין הקשר הסיבתי נקבע כי צריך שיהיה גורם מסוים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום (דב"ע מח/50-0 המוסד לביטוח לאומי נ' מלכה ויקטור פד"ע כ 284; דב"ע לז/59-0 המוסד נ' חיים קמינסקי פד"ע י 253).

בהקשר זה נקבע כי:

"הגדרת המושג "אירוע תאונתי" הקשור למחלות גב נדונה רבות בפסיקה, אולם הן על פי הגישה התומכת בהרחבת ההגדרה והן על פי הגישה של צמצומה, חייב המבוטח להוכיח אירוע תאונתי הקשור לעבודה וחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה" (דב"ע נה/0-181 המוסד לביטוח לאומי נ' לפידות, מיום 14.12.95; דב"ע נו/0-288 אורי עמר נ' המוסד לביטוח לאומי , מיום 2.6.97).

עוד נקבע כי:

"ניסיון החיים לימד את בית הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפש' גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע" (דב"ע מה/0-24 אזולאי נ' המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נא/0-218 המוסד לביטוח לאומי נ' דרור, פד"ע כד 545).

וכן –

"על מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שהיה מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם; כדוגמת הרמה משא כבד ממה שהמבוטח רגיל להרים או הרמת משא תוך תנועה סיבובית לא נכונה" (עבל 338/96 המוסד נ' יוסף עובדיה, פד"ע לו 213).

6. מכאן, שעל מנת להכיר בתאונה כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שכתוצאה מהרמת משקל, גבו למעשה "נתפס", כאשר ככל שאותם הכאבים הנטענים כקשורים לאירוע שאירע בעבודה אינם מדווחים בהזדמנות הראשונה בה המבוטח ניגש לקבלת טיפול רפואי, עליו להביא ראשית ראיה כי אכן ארע האירוע לו הוא טוען (דב"ע מד/0-90 שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.9.84).

7. לאחר שמיעת העדויות ושקילת הראיות שהובאו בפנינו, הגענו לידי מסקנה כי התובע לא הרים את נטל הראיה בדבר התרחשות של אירוע בעבודה מיום 8.8.13. להלן נפרט את נימוקינו.

8. עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית הדין מעלה כי אין אזכור לאירוע הנטען במסמכים הסמוכים למועד האירוע הנטען.

התובע פנה לטיפול רפואי לראשונה ביום 15.8.13 , בחלוף שבוע ימים ממועד התאונה (נ/1).

בחקירתו הנגדית, השיב התובע כי פנה לקבלת טיפול רפואי במועד זה שכן :

"במועד הזה היה ערב חג שלנו אחרי צום והתקשרתי לרופא שיטפל בי והרופא היה בחופש שבוע אמרו לי במרפאה. אמרתי אני אקח כדור אם אני הולך לבית החולים אז יאשפזו אותי וזה היה חג ואני מחכה לו כל השנה. לקחתי כדורים ועבר לי קצת" (עמ' 6 לפרוט' ש' 8-10).

התובע לא הסביר מדוע לא פנה לרופא אחר או לחדר מיון ואף לא תמך בכל אסמכתא את טענתו כי במועד האירוע הנטען רופא המשפחה שלו שהה בחופשת מחלה למשך שבוע.

9. מעבר לכך, מעיון ברשומה הרפואית מיום 15.8.13 עולה כי אין אזכור לתאונה ונסיבותיה. תחת תלונת התובע צוין " מזה כשבוע כאבי גב תחתון. סובל מכאבי גב תחתון לסירוגין מזה מספר חודשים " (ראה נ/1).

התובע התבקש להסביר מדוע אין כל אזכור לתאונה ומדוע באותה רשומה כתוב שהוא סובל מכאבי גב תחתון לסירוגין מזה מספר חודשים. התובע השיב:

"לא היה אירוע לפני ונתפס לי הגב כרגיל ואחרי יומיים שלוש עבר לי. היה לי כאבים בגב לא נתפס לי הגב כמו הפעם הזאת. היו לי כאבים בגב אבל הם עברו לי. התלוננתי על כאבי גב לפני הביקור ב 15.8 " (עמ' 6 ש' 4-6).

גרסה זו שונה מהגרסה שמסר בהודעתו לחוקר המוסד, עת טען " אני לא יודע למה נרשם מזה מספר חודשים זה טעות הרופא שינה את זה בטופס החדש שנתן לי, אני לא יודע למה לא רשום בעבודה " (ראה נ/5 עמ' 2 ש' 13-14).

10. בהמשך פנה התובע לקבלת טיפול רפואי ביום 10.9.13 וביום 1.10.13, וגם במועדים אלה אין כל זכר לאירוע התאונתי בעבודה (נספחים ד' ו-ה' לתצהיר התובע). התובע פנה לקבלת תעודה רפואית לנפגע בעבודה רק ביום 9.10.13, כעבור חודשיים ממועד התאונה. (ראה נ/2).

בחקירתו הנגדית טען התובע כי דיווח על התאונה לרופא רק ביום 9.10.13 מכיוון ש"היו לי באמת כאבים ולא יכולתי לסבול את הכאבים והייתי חייב לספר להם שהייתה תאונה. אירוע כזה נמשך כמה שבועות ולא יכולתי לסבול ואמרתי שאני אבדוק את עצמי יותר לעומק " (עמ' 6 לפרוט' 20-21).

11. לטעמנו אין לקבל טענה זו הואיל ומעיון ברשומה רפואית מיום 22.8.13 (מהמכון לפיזיותרפיה) נרשם מפי התובע: " לדבריו לפני כחודשיים בעבודה – מרים משאות – הרגיש כאבי גב תחתון מימין עם קרינה לרגל ימין. היה בחופשת מחלה אך עדיין מרגיש כאבים. מ 8.8.13 נמצא בחופש מחלה שוב".

מהאמור עולה כי התובע סבל מכאבי גב עוד קודם לאירוע הנטען ובגינם אף הופנה לקבלת טיפול בפיזיותרפיה. כמו כן הדעת נותנת כי אדם במצבו של התובע אשר נפגע בתאונת עבודה, יספר לרופא המטפל שלו, איך נפגע, מתי ומהו מועד הפגיעה.

העובדה כי ברשומות הרפואיות הסמוכות למועד אירוע התאונה הנטען אין כל אזכור לאירוע זה, מחלישה באופן משמעותי את גרסת התובע.

12. הלכה פסוקה היא כי: "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על- מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו" (עב"ל 51252-09-11 ורד לוי נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 25.8.13). כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה ( עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.12.08; עב"ל 295/06קאסם מוחמד כעביה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.07).

ערים אנו לפסיקת בית הדין הארצי לפיה:

"... אין לראות במסמכים הרפואיים חזות הכל, אלא יש לפנות לראיות נוספות כפי שאלה הובאו לבית הדין" (עב"ל 37/03 משה פרומברג נ' המל"ל מיום 20.7.04).

וכן כי –

"ההלכה בעניין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח – תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירוע העבודה" (עב"ל 176/99 דניאל גרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.6.02).

אולם בחינת כלל הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו מעלה כי אין בהן די בכדי להוות חיזוק לטענת התובע כי נפגע בעבודה ביום 8.8.13 ביחוד על רקע העובדה כי לא בא זכר הדבר במסמכים הרפואיים הסמוכים ליום האירוע הנטען.

13. כחיזוק לגרסתו העיד מטעם התובע מר מוסטפא חלילי אשר נטען כי עבד עם התובע במועד קרות האירוע הנטען והיה עד לאירוע. אולם דווקא בעדותו מצאנו סתירות לגרסת התובע.

כך למשל בחקירתו הנגדית תאר התובע את מנגנון אירוע התאונה, ולפיו:

" ירדתי מהמשאית ומוסטפא היה עוזר וכשירדנו לסופר הייתה סחורה בארגז והרמתי אותה מוסטפא היה למעלה ואני הייתי למטה הוא הוריד עם ברזל ואני כאילו למטה מוריד. הורדנו את הארגזים ביחד ותפסנו 8 ארגזים והורדנו אותם.

ש: אתה היית על הרמפה והוא למטה מוסר לך את הארגזים?

ת: לא. אני הייתי למטה והוא היה על הרמפה ומסר לי את הארגזים. פתאום עד שהורדתי כמה ארגזים לפני הסוף שמעתי קליק בגב ועזבתי את הארגזים... " . (עמ' 5 ש' 13-18).

בניגוד לכך העיד מר חלילי:

"ש: איפה אתה היית בזמן התאונה על המשאית או למטה על המדרכה?

ת: היינו במקביל אחד מול השני והורדנו את הסחורה. שנינו עמדנו מול הסניף ומול הארון של הלחם. עמדנו שנינו על המדרכה". (עמ' 8 ש' 25-27).

14. סתירה נוספת בין הגרסאות ניתן למצוא בכך שהתובע העיד שביו האירוע הוא שימש כעוזר נהג ולא נהג על המשאית (עמ' 5 ש' 8-9) , בעוד מר חלילי העיד כי ביום אירוע התאונה התובע הוא זה שנהג במשאית (עמ' 8 לפרוט' ש' 17-18).

15. זאת ועוד , בטופס התביעה (נ/3) ציין התובע כי דיווח על אירוע התאונה, ביום 11.8.13 לפקידה בשם מאיה.

בהודעתו לחוקר המוסד (נ/5) שינה גרסתו וטען כי דיווח למאיה על התאונה כבר ביום למחרת.

בחקירתו הנגדית טען לראשונה, כי מי שדיווח למעשה על התאונה היה מר חלילי (עמ' 7 ש' 2-3). בהמשך וכשעומת עם העובדה שקודם לכן מסר כי הוא זה שדיווח על התאונה למאיה, טען:

"אני הודעתי בטלפון למאיה. מוסטפא חלילי לקח אותי מהאירוע עד למאפייה והרכב שלי היה שם. מוסטפא חלילי נכנס והודיע ואני גם הודעתי בטלפון. הוא הודיע לשמעון ביטון הוא מנהל המאפייה " (עמ' 7 ש' 13-15).

16. גרסה נוספת ושונה לעניין הדיווח ניתן למצוא בעדותו של מר חלילי עת טען :

"כשהתובע עלה למשאית התובע התקשר ואני היה לי מירס שמקשר אותי ישירות עם מנהל ההפצה שמעון ביטון ודיווחתי לו שהתובע קיבל מכה ולא מרגיש טוב וכואב לו הגב" (עמ' 9 לפרוט' ש' 6-7).

גרסה זו לא רק שהיא שונה מגרסת התובע היא אף שונה מעדותו של מר חלילי עצמו בהודעתו לחוקר המוסד (נ/7) שם ציין " אחרי המקרה כ- 20 דקות הודיע למאפיה לא יודע למי שלא מרגיש טוב ונתפס לו הגב ".

17. אל שלל הגרסאות מתווספת העובדה כי בטופס התביעה תחת הצהרת המעביד נרשם:

"העובד הודיע למנהלו האישי רק לאחר 10 ימים, מצורף מייל".

התובע בחר מסיבותיו שלא לצרף את תכתובת המייל אשר ממנה עולה כי בהתכתבות בין שתי עובדות במאפייה צוין כי מבדיקה שנערכה עם מאיה:

"העובד ביקש משמעון ביטון חופש. זה היה בחג של המוסלמים וזה לא אישר לו, העובד נעלם לשבוע וחצי ואחר כך יצר קשר ואמר שהוא בתאונת עבודה. שמעון נתן לו בל 250 והוא הוציא תעודת מחלה לנפגע בעבודה אבל לא הגיש לנו את התעודות וביקש שנמלא טופס. לא מילאתי כי אני צריכה שימלא קודם. אחיו עובד גם במחסן וכשנשאל "איפה אחיך" ענה שאינו יודע .ברגע שיקבל את הטופס אני אשלח לביטוח לאומי ויוסיף הסתייגויות כדי שהם ישלחו חוקר " (נ/4).

סיכום

18. במצב דברים זה כאשר גרסתו העובדתית של התובע אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית ואין כל אסמכתא לקרות האירוע בתיעוד הרפואי, ואף נסתרת על ידי עדותו של העד שהובא מטעמו – אין התובע עומד בנטל הוכחת טענתו בדבר קרות האירוע מיום 8.8.13.

נוכח זאת, התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ז, (20 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.