בפניי בקשה לביטול דו"ח חניה מס' 21320775 מיום 31.10.11 (להלן: "הדו"ח") שניתן למבקש בתחום שיפוטה של המשיבה.

טענות הצדדים

המבקש טוען כי מעולם לא קיבל הדו"ח ואך בתחילת חודש ספטמבר 2014 נודע לו לראשונה אודותיו, עת הגיעו לביתו מעקלים ומסרו לו התראה לפני פריצה בגין חובו למשיבה.

לטענת המבקש מעולם לא נמסרה לו דרישת תשלום בגין הדו"ח קודם להגעת המעקלים לביתו ועל כן עותר הוא לביטול הדו"ח מחמת התיישנות.

לטענת המשיבה היא שלחה למבקש הודעת תשלום קנס בגין הדו"ח תוך שנה מיום ביצוע העבירה, ביום 28.2.12, כעולה מאישור על משלוח דואר בשרות רשום (נספח ב' לתגובה), ולכן יש לראות את המבקש כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקש לא העלה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתו.

המשיבה הוסיפה וצרפה לתגובתה אישורי משלוח דבר דואר רשום במועדים מאוחרים (נספחים ג'- ד' לתגובה) וכן אישור בדבר ביצוע עיקול מטלטלין ברישום מיום 19.5.14 (נספח ה' לתגובה) ועל כן טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

כן טוענת המשיבה כי אין בנסיבות המקרה משום נסיבות חריגות המצדיקות קיום דיון במעמד הצדדים ויש לדחות את הבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

עבירת החניה מושא הבקשה דנן הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליה הוראות סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה.

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

תקנה 41(ב) לתקנות קובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

תקנה 44 א לתקנות קובעת חזקת מסירה וזו לשונה:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13) עמד בית המשפט העליון על הטעם העומד בבסיס חזקת המסירה בדואר בקבעו:

"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור החזקה...".

בענייננו, המשיבה המציאה אישור משלוח דבר דואר רשום, הנושא מספר רשום 02132077547 RR - הזהה למספר הדו"ח, ביום 28.2.12, קרי, תוך שנה מיום רישום הדו"ח (ראה נספח ב' לתגובה) כנדרש בסעיף 225א לחסד"פ, על פי כתובתו של המבקש, בה גם נמסר לו מכתב הדרישה (ראה נספח ה' לתגובה). כי כך, קמה חזקת המסירה לפיה הדו"ח נשלח ונמסר לידי המבקש בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה ועתה עובר הנטל אל המבקש להפריך אותה חזקה.

המבקש לא הפריך החזקה, אלא טען בעלמא כי עד חודש ספטמבר 2014 לא נתקבלה אצלו כל דרישה לתשלום הקנס, מבלי שתמך הטענה בבדל ראיה.

סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

רוצה לומר, כי משנשלחה למבקש דרישת תשלום בדואר רשום, בתוך שנה מיום קבלת הדו"ח, היה עליו לפנות בבקשה להישפט בגינו ומשלא עשה כן, אין לו להלין, אלא על עצמו.

יפים לעניין זה דברי כב' הש' ג'ובראן ברע"פ 11165/08 אריה שורשי נ' עיריית תל – אביב – אגף החניה (2.6.09):

"כפי שעמד על כך בית המשפט לעניינים מקומיים, המבקש לא השכיל להגיש את בקשתו להישפט במועדים שנקבעו לכך בחוק, ולא העלה נימוק כלשהו אשר הצדיק חריגה מהכלל ודיון בטענותיו לגופן, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. אמנם, המבקש צירף לבקשת רשות הערעור מספר מכתבים המעידים על כך שלא חדל לפנות לעיריית תל-אביב-יפו לביטול הודעת תשלום הקנס, ואכן אחת ההודעות לתשלום אכן בוטלה לבסוף על ידי העירייה. אלא שמשדחתה העירייה את בקשתו לביטול הודעת התשלום נשוא הליך זה, היה עליו לפנות לבית המשפט אם רצונו היה להישפט בגין הודעת תשלום הקנס לשם מימוש זכויותיו. משפנה לבית המשפט כשלוש שנים לאחר פקיעת המועד שנקבע לכך בחוק, ומשהפך פסק דינו לחלוט, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לקבל את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להישפט".

כי כך, משהמבקש לא הצליח לסתור את חזקת המסירה ולא הסביר השיהוי בפנייתו לבית המשפט, אני דוחה הבקשה.

המשיבה רשאית להמשיך בהליכי הגביה.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.