מבוא:

1. הורתו של ההליך שלפניי בבקשה לביצוע שלושה שיקים ( האחד, שיק ע"ס 9,712 ₪ משוך על ידי הנתבעת לטובת מאן דהו בשפה הערבית למועד פירעון 22.9.00; השני, שיק ע"ס 9,000 ₪ משוך על ידי הנתבעת לטובת מאן דהו בשפה הערבית למועד פירעון 5.9.00; השלישי, שיק ע"ס 15,000 ₪ משוך על ידי הנתבעת כאשר שם הנפרע הינו קורץ דוד למועד פרעון 12.2.00) שהוגשו מטעם התובעת ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים במסגרת תיק 03-18188-03-2.

2. הנתבעת הגישה התנגדות ביום 21.9.03 אשר נדונה במסגרת דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם מיום 9.2.04 והתקבלה בהחלטת בית המשפט בו ביום. התיק הועבר להידון בסדר דין מהיר ונקבע מועד לישיבה מקדמית ביום 2.6.04. לישיבה זו לא התייצבה הנתבעת ומשכך, ניתן פסק דין בהיעדר התייצבותה לדיון. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק דין ואולם הבקשה נמחקה מחוסר מעש. ביום 22.9.14 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ובקשה לביטול פסק דין. נוכח היעדר תגובת התובעת הבקשות התקבלו בהחלטת בית המשפט מיום 11.11.14.

3. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:

4. התובעת הינה הבעלים של יקבי ציון. הנתבעת הייתה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אשתו של מר פבל פקר (להלן: "פבל") שסחר בענבים ובין היתר, סיפק ענבים ליקבי ציון. לטענת התובעת, בשנת 2000 התקשרו היא ופבל בעסקה, לפיה, התחייב פבל לספק לתובעת 900 טון ענבים והתובעת שילמה לפבל את התמורה מראש. דא עקא, כי בפועל, סיפק פבל רק כשליש מכמות הענבים שהתחייב לספק. עוד לטענת התובעת, כנגד יתרת הסחורה שלא סופקה, מסר פבל שלוש המחאות: האחת ע"ס 9,712 ₪ (להלן: "ההמחאה הראשונה", השנייה ע"ס 9,000 ₪ (להלן: "ההמחאה השנייה") והשלישית ע"ס 15,000 ₪ (להלן: "ההמחאה השלישית"). שתי ההמחאות הראשונות נקרעו וחוברו באופן שגוי והוצגו כך לבית המשפט. ההמחאה השלישית, ע"ס 15,000 ₪ נראית תקינה ושלמה על פי מראיה. בתחילה הוגשו העתקי ההמחאות בלבד וביום 6.12.15, לאחר שסיכם את טענותיו, הגיש ב"כ התובעת לביהמ"ש את ההמחאות המקוריות.

6. אין מחלוקת, כי לאחר שנת 2000 נעלמו עקבותיו של פבל. לפיכך, ומשלא כובדו ההמחאות בבנק, פתחה התובעת בשנת 2003 בהליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעת, מושכת השיקים, בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. הנתבעת הגישה התנגדות והתנגדותה התקבלה, אלא, שלאחר שלא התייצבה הנתבעת לדיון שהתקיים ביוני 04', ניתן נגדה פסק דין במעמד צד אחד. כ-10 שנים לאחר מכן, בעקבות חידוש הליכי הגביה בהוצאה לפועל, הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. משלא הגיבה התובעת לבקשה, התקבלה הבקשה, חרף חלוף הזמן הרב, תוך שבית המשפט חייב את הנתבעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪.

טענות התובעת בקצירת האומר:

7. כאמור, התובעת טוענת שהינה אוחזת בשיקים שנמשכו על ידי הנתבעת כאשר אלה נמסרו לידיה כ-"החזר" בעד התמורה ששילמה לפבל עבור סחורה שלא קיבלה. התובעת טוענת, כי הודאת הנתבעת שהשיקים לא נגנבו ממנה וכי היא מסרה אותם לפבל, בעלה לשעבר, כשהם חתומים על ידה וכן הודאתה שפבל היה סוחר ענבים וברח מישראל בעקבות מצב בו נקלע לחובות כבדים, מהווים הודאת בעל דין המחזקת את גרסת התובעת ועל כן יש לקבל את התביעה.

8. זאת ועוד, טוענת התובעת, כי הנתבעת הודתה בקבלת התמורה בכך שהציגה את תדפיסי חשבון הבנק בזמנים הרלוונטיים מהם עולה, כי בעת הרלוונטית נכנסו לחשבון הבנק סכומי כסף גדולים, בהיקף של עשרות אלפי שקלים, המעידים על קבלת התמורה. בהקשר זה, של הדיפת טענת 'כישלון התמורה', טוענת התובעת, כי בחקירת מר משה שור, מנהל התובעת, עמד מר שור על כך שהתמורה שולמה באמצעות אדם נוסף שעבד עם פבל, מר נאווי (להלן: "נאווי").

9. למעשה, טענתה היחידה של הנתבעת – כך טוענת התובעת בסיכומיה – היא שההמחאות נמסרו לפבל לצורך קניות לבית ולא לצורך עסקי או מסחרי כלשהו ועל כן השימוש שנעשה בהן היה שלא על דעתה וללא הסכמתה. טענה זו מהווה טענת 'הודאה והדחה', שכן הנתבעת מודה, כי הוציאה את ההמחאות מחזקתה כשהן חתומות על ידה, אך טוענת, כאמור, שניתנו למטרה מסויימת. בנסיבות אלה, על הנתבעת הנטל להוכיח את טענתה. לאור האמור להלן, סבורני, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענה זו.

10. לגבי צורת ההמחאות, טוענת התובעת, כי לגבי ההמחאה ע"ס 15,000 ₪ אין לנתבעת כל טענה. השיק שלם על פי מראהו, נמשך לפקודת "דוד קורץ" ויש גם חתימת הסב בגבו. לגבי שתי ההמחאות הנוספות, טוענת התובעת, כי ברור שהן אותנטיות, על אף שהודבקו בצורה שגויה. מכל מקום, הנתבעת לא טענה שהן אינן אותנטיות.

טענות הנתבעת בקצירת האומר:

11. הנתבעת טוענת, כי התובעת אינה אוחזת בהמחאות כשורה. ההמחאות אינן משוכות על שמה של התובעת והן הגיעו לידיה לאחר שכבר חוללו. שתי ההמחאות הראשונות, ע"ס 9,712 ₪ ו-9,000 ₪ פגומות באופן הניכר לעין. התובעת לא סיפקה הסבר כיצד נעשתה היא אוחזת בשטרות. בתחילה טענה שפבל הוא שמסר לה את ההמחאות. לאחר מכן, בחקירתו, טען מר שור שנאווי מסר לו את ההמחאות ומאוחר יותר, גם כן בחקירה, טען שדוד קורץ הוא שמסר לו את ההמחאה ע"ס 15,000 ₪. על פניו אין כל זיקה בין התובעת ובין ההמחאות. גם אם תתקבל טענת התובעת שפבל מסר לה בתחילה את ההמחאות והיא העבירה אותן לאחר, הרי שבהעברה זו איבדה היא את הזיקה להמחאות ואינה אוחזת בהן כשורה.

12. לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, גרסת התובעת נסתרה בעדות מנהל התובעת בחקירתו הנגדית. התובעת טוענת שקיבלה את ההמחאות מפבל כנגד סחורה שלא סיפק לה, בהיקף של כ-600 טון ענבים. בחקירתו מסר מר שור שמחירו של 1 ק"ג ענבים הוא 2 ₪. על כן, שווי הסחורה שלא סופקה לכאורה הוא למעלה ממיליון ₪ כאשר ההמחאות שמציגה התובעת הן בשווי של כ- 35,000 ₪ בלבד. על כן, גרסת התובעת לגבי הנסיבות בהן קיבלה את ההמחאות אינה סבירה ונסתרת על ידי עד התביעה.

13. בשולי סיכומיו, ביקש ב"כ הנתבעת ליישב את הסתירה לכאורה בין הגרסה הראשונית שהציגה הנתבעת בה טענה לכישלון תמורה ובין הגרסה העדכנית יותר בה טענה שמסרה את ההמחאות לפבל לצורך קניות לבית. בכך, כי בתחילה, לא היו בידי הנתבעת מלוא הפרטים ועל כן טענה רק לכישלון תמורה. לאחר שהזמינה את תדפיסי הבנק התבהרה לה התמונה המלאה ולכן עדכנה את גרסתה.

דיון והכרעה:

14. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחנתי טענות ועדויות הצדדים בפניי ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי:

15. השאלות הטעונות הכרעה הן: שאלת תקינותן של ההמחאות שהוגשו לבית המשפט. מעמדה של התובעת כאוחזת כשורה או כאוחזת בעד ערך בהמחאות. טענת הנתבעת לכישלון תמורה בנסיבות משיכת ההמחאות ומסירתן לבעלה של הנתבעת.

המסגרת הנורמטיבית:

16. אחיזה כשורה: התנאים ל"אחיזה כשורה" קבועים בסעיף 28(א)2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" או "פקודת השטרות") כדלקמן: (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) .... ;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".

17. חשיבות מעמדה של התובעת כאוחזת כשורה, להבדיל מאוחזת רגילה או מאוחזת בעד ערך, באה לידי ביטוי בסעיף 37(2) לפקודת השטרות, הקובע, כי אוחז כשורה מקבל את השטר כשהוא "נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא" משמע, כי האחיזה כשורה מעבירה לאוחז בעלות נקיה בשטר, גם אם למעביר עצמו לא הייתה בעלות נקיה בו. המדובר, למעשה, בתקנת שוק, מכוחה זוכה האוחז כשורה לעדיפות על פני מושך השטר, המנוע מלהעלות כלפיו טענות הגנה שונות העומדות לו (ש' לרנר, דיני שטרות (תשס"ז-2007), עמ' 223).

18. בנוגע לנטל הוכחת תנאי האחיזה כשורה קובע סעיף 29(ב) לפקודה: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה. אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". הוראה זו מקימה חזקה לכאורה שהאוחז בשטר הוא אוחז כשורה. לפיכך ככלל, במקום שהתובעת, האוחזת בשטר, טוענת לאחיזה כשורה, מוטל על הנתבעת הנטל לשלול טענה זו, ולהוכיח, כי חרף אחיזת התובעת בשטר, אין היא אוחזת בו כשורה. עם זאת, אם הוכיחה הנתבעת טענת הגנה ראויה, כי אז חל היפוך בנטל ההוכחה ובמקרה זה על התובעת יוטל הנטל להוכיח, כי היא אוחז בשטר בתום לב ובעד ערך. הגם שהוראת הסעיף מונה שורה של טענות הגנה אשר בהתקיימן חל כאמור, היפוך בנטל ההוכחה, ההלכה היא שהוראת סעיף 29(ב) בפקודה אינה מוגבלת לנסיבות המנויות בה, וכי ישנו היפוך בנטל ההוכחה כל אימת שמושך ההמחאה מעלה טענת ההגנה כלפי הנפרע ( ראה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 , 305 (1979) ; יואל זוסמן, דיני שטרות (תשמ"ג-1983), עמ' 265-263 לרנר, שם, 224).

19. נבחן, איפוא, האם התקיימו התנאים להיותה של התובעת "אוחזת כשורה" בשיק, ראשון- ראשון ואחרון – אחרון. יסוד נטילה של שטר: סעיף 3 לפקודת השטרות קובע "שטר-חליפין" מהו: (א) "שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה. (ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין".

20. לטענת הנתבעת, השיק שנחתם על ידה כלל איננו "שטר" שכן בזמן החתימה לא נכללו בו הפרטים המהותיים המנויים בסעיף 3 לפקודה, דוגמת שמו של הנפרע. אולם, סבורני, כי טענה זו אין בה ממש. על פי סעיף 3(ב) לפקודה, מסמך שלא נתקיימו בו התנאים הנקובים בסעיף 3(א) איננו אמנם בגדר "שטר חליפין", ואולם סעיף 19 לפקודה קובע, כי אם היה חסר בשטר פרט מהותי, רשאי לכאורה האדם המחזיק בו להשלים את החסר תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, וכי אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, וניתן לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. מאחר ובמקרה דנן התובעת קיבלה את השיק מידי בעלה של הנתבעת, פבל, לאחר שזה האחרון השלים את הפרטים החסרים בו למעט שם הנפרע- הרי שרואים השיק כאילו הושלם לפי ההרשאה המקורית שניתנה ע"י הנתבעת .

עם זאת, חרף האמור לעיל, אין חולק, כי שם הנפרע על גבי השיק מולא על ידי התובעת בשלב מאוחר יותר. נוכח האמור, על פי ההלכה הפסוקה ( ראה: ע"א (ת"א) שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד [פורסם בנבו]) נקבע, כי נטילת שטר ללא שם נפרע אינו ממלא אחר התנאי של "שטר שלם ותקין על פי מראהו" ומשכך, לא ניתן לזכות האוחז בהגנה שמקנה לו מעמד של אוחז כשורה מכוח סעיף 37(2) לפקודה. נוכח האמור, הנני קובע, כי התובעת איננה אוחזת כשורה בשטר.

21. עם זאת, אין באמור בכדי לפגום מסחרות ההמחאה. בפסיקה נקבע, כי "גם חתימה על החלק... דינה כדין שטר כמשמעותו בסעיף 19 שכן הכוונה להוציא מסמך סחיר גלויה מן החתימה על הטופס גופה ... שטר, לענין סעיף 19 לפקודה, פירושו מסמך המעיד על עצמו כי הוא נכתב כדי ליצור מסמך סחיר אף אם כוונה זו לא יצאה בשלמותה לפועל. ייתכן שמקצת היסודות הדרושים לעשיית שטר מצויים בו ואחרים חסרים וגם על אלה משתרעת הוראת סעיף 19" (ע"א 9/71 גרשון דוד נ' בנק לייצוא בע"מ ואח', פ"ד כב(2) 331, פס' 3 (1971)).

22. יש ל, איפוא, לבחון האם התובעת הינה בבחינת "אוחז בעד ערך". עפ"י סעיף 26(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא –(1) כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה; (2) חוב קודם או חבות קודמת; ודינם כדין תמורה בת-ערך בין שהשטר הוא בר-פרעון עם דרישה ובין שהוא בר-פרעון בזמן (ב) משניתן בזמן מן הזמנים ערך בעד שטר, רואים את האוחז כאוחז בעד ערך כלפי הקבל וכלפי כל מי שנעשה צד לשטר לפני אותו זמן. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבפניי סבורני, שהתובעת הניחה בפניי תשתית ראייתית הולמת להוכחת הטענה שלפיה, נתנה ערך בעד השיק, כפי שיפורט להלן.

23. בראשית הדברים יצויין, בנוגע להמחאה הראשונה והשנייה, כי לא ניתן לקבל טענות התובעת בעניינן הואיל והן הוגשו כאשר הינן קרועות לשני חלקים באופן ששני קרעי כל אחת מהן מחוברים בנייר דבק שקוף ואולם, ניכר לעין, כי עסקינן בחיבור של שני קרעי המחאה שונים שאינם שייכים לאותה המחאה. במצב זה, יש לקבוע, כי ההמחאות אינן תקינות ושלימות לפי מראיהן ודי בכך בכדי לפסול תוקפן. משכך, כל הדיון ייסוב סביב טענות הצדדים באשר להמחאה השלישית.

24. כאמור, התובעת טוענת שפבל מסר לה את ההמחאות כנגד סחורה שהתחייב לספק ולא סיפק לה. על פי גרסת התובעת, כפי שעלתה בחקירה הנגדית של מר משה שור, לאחר קבלת ההמחאה השלישית העבירה את ההמחאה לצדדים שלישיים, ובין היתר, למר דוד קורץ, שהוא החתן של מר שור כאשר הצדדים השלישיים הפקידו את ההמחאה בחשבון הבנק וההמחאה לא כובדה על ידי הבנק של הנתבעת. משכך, חזרו אותם צדדים שלישיים אל התובעת והתובעת חוזרת כעת אל הנתבעת, מושכת ההמחאות.

25. אין חולק, כי בין פבל ובין התובעת שררו יחסי מסחר, ואף הנתבעת עצמה מודה שפבל היה סוחר ענבים והיא אינה מכחישה את קיומם של היחסים המסחריים בין הצדדים. לא נטען ולבטח שלא הוכח, כי ההמחאה השלישית נגנבה או הוצאה מידי הנתבעת בכפייה ובעושק וכו'. נוכח האמור, הנני מעדיף את גירסת מנהל התובעת, כי ההמחאה השלישית נמסרה לתובעת במסגרת יחסיה העסקיים עם פבל. בעניין זה ראוי לציין, כי הנתבעת לא הכחישה את חתימתה על ההמחאה ואת העובדה, כי ההמחאה יצאה ממנה כדין. אדרבא, הנתבעת מודה, כי ההמחאות חתומות בחתימתה וכי היא מסרה אותן לפבל. אלא שבהקשר זה טוענת הנתבעת, כי המטרה שלשמה מסרה את ההמחאות לפבל הייתה שונה מזו שפבל עשה בה שימוש. טענה זו תידון בהמשך. כעת, לאור העובדה שאין מחלוקת, כי ההמחאה חתומה בחתימת ידה של הנתבעת ובהיעדר כל טענה לזיוף או הונאה או מרמה באופן כלשהו, לא מצד התובעת ולא מצד פבל, הרי שניתן לקבוע, כי הנתבעת הוציאה את ההמחאות מחזקתה כשהן תקינות וניתנות לסיחור ופבל העביר אותן לתובעת כך שזו נעשתה אוחזת בהמחאה כדין.

26. אשר ל-"ערך" שניתן עבור ההמחאה השלישית, כאמור לעיל, נתתי אמון בעדותו של מנהל התובעת. אומנם, ב"כ התובעת הצביע על אי דיוקים וסתירות מסויימות שנפלו לכאורה בעדותו ואולם, סבורני, כי לא ניתן להיתפס לסתירות אלה, זאת, נוכח התקופה הממושכת מאוד מהמועדים הרלוונטיים ומגבלת הזיכרון האנושי. יתרה מכך, אלמלא חזקת התמורה, האמורה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], היה על אוחז שטר חליפין לשכנע את בית-המשפט בדבר זכאותו לפירעון. חזקת התמורה הופכת את היוצרות בכך שהיא מטילה את נטל השכנוע, ביחס לצדקת הכפירה בזכאותו של האוחז, על הנתבע מכוח השטר. ואילו נטל השכנוע הרובץ על האוחז מוגבל להוכחת העובדות החיוניות להקמת החזקה, כגון שהנתבע (אם הועמד הדבר במחלוקת) אכן הינו צד לשטר (ראה: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 834 (1998) ור' גם: רע"א 8692/08 לוי נ' מאיירס (9.12.08).

27. כאמור, קבעתי לעיל כי התובעת נעשתה אוחזת בהמחאה בשעה שפבל מסר לה אותה וקיבלתי את גרסתה לכך שהיה זה למעשה "החזר" עבור כסף שקיבל פבל מהתובעת בעד סחורה שלא סופקה. כלומר, התובעת קיבלה את השטר לפני שעבר זמנו (לפי גרסתה של התובעת, שלגביה קבעתי כי היא אמינה ומהימנה, מועד הפירעון של ההמחאות היה "דחוי"), על כן, אני קובע כי התובעת אוחזת בעד ערך בהמחאה.

28. אשר לגרסת הנתבעת, כי משכה את השיקים ומסרה אותם לבעלה לצורכי ביצוע קניות מוצרי צריכה לבית. אין בידי לקבל גרסה זו בהיותה עדות יחידה של בעלת דין המעוניינת בדבר שלא רק שלא נתמכה באסמכתאות כלשהן היא נסתרה, מינה וביה, מדפי חשבונות הבנק שהוצגו בבית המשפט מהם עולה, כי הנתבעת ובעלה עשו בחשבון הבנק של הנתבעת שימוש מסחרי בהיקפים כספיים ניכרים.

29. סוף דבר- הנני מקבל את התביעה בחלקה בגין אחיזתה של התובעת בהמחאה השלישית ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא הפועל. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט וכן, בשכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ו, 02 מאי 2016, בהעדר הצדדים.