לפני תביעת עזבון.

1. המנוח, שבתאי וייסברג ז"ל, יליד 29.12.86, הגיע ביום 16.8.05 בשעה 16.00 לערך לחוף הים בחיפה (חוף כאמל) ובשעה 20.20 של אותו יום נקבע מותו עקב טביעה, כשהוא כבן 19 שנים בלבד.

2. אביו של המנוח, שעזבונו נרשם כתובע 2, הלך לבית עולמו ביום 12.6.16.

התובעת 3 (להלן – "התובעת"), אמו של המנוח ואלמנתו של התובע 2 היא היורשת עפ"י דין (של בנה המנוח, שעזבונו נרשם כתובע 1) ועפ"י צוואה (של בעלה, התובע 2).

הנתבעת 1 היא עיריית חיפה, בשטחה מצוי חוף הים בו אירעה התביעה (להלן – "העירייה"), ומי שאמונה עפ"י דין על יישום הנחיות משרד הפנים, פיקוח על היישום ועל בטיחות הרוחצים בתחומה (סע' 16 לכתב ההגנה מטעמה של הנתבעת 2).

הנתבעת 2 היא מדינת ישראל – משרד הפנים, קובעת המדיניות הנוהגת לגבי מקומות רחצה (סע' 16 לכתב ההגנה מטעמה).

3. ההליך

3.1 לתביעה זו קדמה תביעה בת.א. 12466-08-12, שהוגשה ביום 7.8.12 ונמחקה על ידי ביום 27.7.14 מחמת אי הגשת תצהירים במועד ע"י התובעים.

מאחר והתביעה שלפניי הוגשה ביום 17.9.14, הרי שבהתאם להוראות סע' 16 לחוק ההתיישנות, היא לא התיישנה – בניגוד לנטען ע"י הנתבעות בכתבי ההגנה מטעמן ובסיכומיה של העירייה.

3.2 הואיל והליך זה היה המשכו למעשה של הליך קודם, ביום 13.1.15 (עם העברת התיק לטיפולי) הוריתי על הגשת ראיות הצדדים.

3.3 מטעמם של התובעים הוגש תצהיר אביו של המנוח, שהוחלף לאחר פטירתו בתצהירה של התובעת, וכן תצהיריהן של הגב' אפרת סבירסקי (להלן – "אפרת") והגב' נוגה רוזן (להלן – "נוגה"). כן הוגשה חוות דעתו של מר אמיר טנוס, שהינו מודד מוסמך (להלן – "המודד").

מטעמה של העירייה הוגשו תצהיריהם של מר יעקב לופו, מנהל מחלקת החופים בעירייה (להלן – "לופו"), מר מייק דיבי, קב"ט חופים מטעם העירייה – שגם היה במועד האירוע בחוף הים (להלן – "הקב"ט") ומר יהושע קוליקובסקי, המציל אשר משה את גופתו של המנוח מהמים (להלן – "המציל"). כן הוגשה חוות דעתו של מר דוד לבקוביץ, יועץ מקצועי בתחום הבטיחות והתפעול של אתרי רחצה (להלן – "מומחה הבטיחות").

הנתבעת 2 בחרה שלא להביא עדים מטעמה.

3.4 בישיבה שהתקיימה ביום 12.1.17 נשמעו כל עדי הצדדים, ובסיומה הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

סיכומי התובעת הוגשו ביום 9.3.17. סיכומי העירייה הוגשו ביום 27.4.17. סיכומיה המתוקנים של הנתבעת 2 הוגשו ביום 12.6.17.

4. השעות 13.00 עד 18.00 - האירועים עובר לסיום שירותי ההצלה

4.1 בעלה המנוח של התובעת הוא שהסיע את המנוח לחוף הים. התובעת או בעלה המנוח לא היו עמו בחוף ביום האירוע.

על מה שעשו הצעירים עובר לפנייתן של אפרת ונוגה לשירותי ההצלה בחוף הים, ניתן היה ללמוד, באופן חלקי, מעדויותיהן של אפרת ונוגה, אשר שהו עם המנוח בחוף הים עובר לטביעה ובמהלכה.

שתי העדות היו כבנות שש עשרה באותה עת. בנסיבות הטרגיות של המקרה, על הלך הרוח של שלושת הצעירים (אפרת, נוגה והמנוח) ניתן ללמוד רק מעדויותיהן, ויש לעשות כן במלוא הזהירות בשים לב לכך שחלפו למעלה מאחת עשרה שנים מאז ארע כמו גם לעובדה כי בזמן האירוע היו העדות צעירות מאד, ועל כן תגובותיהן והאופן שבו הבינו את המתרחש בזמן אמת - היא בהתאם.

4.2 עפ"י עדויות אפרת ונוגה, הן הגיעו לחוף כאמל בחיפה, שהינו מקום רחצה מוכרז, ביום האירוע בשעה 13.00 או 14.00 בצהריים (סע' 2 לתצהיריהן, עמ' 14 ש' 32, עמ' 15 ש' 1, עמ' 21 ש' 7-8).

המנוח הגיע מאוחר יותר (סע' 3 לתצהיריהן, עמ' 15 ש' 2-3), ככל הנראה בין השעה 16.00 ל-17.00 (סע' 2 לתצהיר התובעת, עמ' 15 ש' 4-5).

4.3 אפרת ונוגה הכירו את המנוח כחודשיים–שלושה קודם לכן באמצעות מכר משותף (עמ' 8 ש' 5-7, עמ' 14 ש' 26-27, עמ' 21 ש' 23-24); מהעובדה כי לא ידעו היכן מתגורר המנוח (עמ' 21 ש' 25-26) אני מסיקה כי ההיכרות לא הייתה מאד מעמיקה.

על כן, כאשר נוגה מעידה לפניי כי איבדה את "אחד החברים הטובים" שלה (עמ' 21 ש' 16) אני סבורה כי מדובר בהגזמה, הנובעת – כפי שעולה מפרוטוקול הדיון לא אחת, מכך שהעדה הייתה נסערת ביותר, גם בעת מתן עדותה, אחת עשרה שנים מאוחר יותר (וראו: עמ' 17 ש' 22, עמ' 20 ש' 31, עמ' 21 ש' 5-6).

4.4 הן אפרת והן נגה סיפרו בעדותן לפניי, כי קראו את השלט התלוי בכניסה לחוף; אפרת תיארה קריאה מלאה של השלט (עמ' 10 ש' 9-22, עמ' 11 ש' 9-10, עמ' 13 ש' 23), ונוגה סיפרה כי 'סרקה את השלט באופן כללי' (עמ' 23 ש' 30-32, עמ' 24 ש' 5-6), בעיקר כדי לוודא שמדובר בחוף מוכר לרחצה.

לפי עדותה של אפרת, שקראה את השלט בעיון רב יותר מנוגה, על גבי השלט לא היו רשומות שעות הרחצה (עמ' 10 ש' 19-22), אך היא גם לא עשתה דבר לבירורן של אלה (שם, ש' 25-27).

לא מצאתי בעדותן של אפרת ונוגה דבר לגבי השאלה המתבקשת, האם המנוח ראה את השלט בכניסה לחוף או האם קרא אותו. לצורך העניין, אניח, כי מה שידעו אפרת ונוגה – ידע גם המנוח.

4.5 נוגה אישרה בעדותה כי קיומם של שירותי הצלה היו חשובים להן (עמ' 22 ש' 14-15, ש' 25-27), אך למרות זאת, סרקה את השלט בכניסה לחוף "באופן כללי" בלבד, ולפני שנכנסה למים עם המנוח לא הסתכלה אל סוכת המציל לוודא כי הוא נמצא (עמ' 22 ש' 32 עמ' 23 ש' 1 – תשובתה ניתנה בציניות ועל כן סומנה בפרוטוקול במרכאות).

4.6 שלושת הצעירים בילו בחוף הים משך מספר שעות (סע' 5-7 לתצהיריהן של אפרת ונוגה).

הואיל ומדובר באמצע חודש אוגוסט – משמעות הדבר היא כי לקראת שעות הערב (19.00), הם היו בוודאי כבר עייפים (עפ"י העדויות - אפרת נרדמה על החוף, סע' 7 לתצהירי אפרת ונוגה, וכן בעמ' 8 ש'26-27).

4.7 כריזות המציל

4.7.1 הן אפרת והן נוגה טענו כי בכל שעות שהותן בחוף הים לא שמעו את כריזות המציל (סע' 6 לתצהיריהן, עמ' 22 ש' 1-7); בעניין זה אומר כי אני מאמינה לעדוׂתן שאמנם לא שמעו את הכריזות. אין משמעות הדבר שכריזות כאלה לא היו, כמובן.

4.7.2 יחד עם זאת, וכפי שהדגים ב"כ הנתבעת 2 מספר פעמים תוך כדי חקירות העדים (עמ' 22 ש' 2, עמ' 32 ש' 22), וכפי שהעיד על כך המציל עצמו בהמשך (עמ' 45 ש' 12-13 ו-ש' 29-30) – לא ייתכן כי לא היו כריזות של המציל כאמור או כי הן לא נשמעו למרחוק.

4.7.3 בעדותה, אמרה נוגה בכנות –

"אם אומרים לי שאם אני נמצאת בחוף אי אפשר לפספס [את קריאות המציל – ר.ב.], היינו בני 16, היינו ילדים, עניין אותנו לצלם ולהביא עוגיות"

(עמ' 22 ש' 12-13; ההדגשה שלי – ר.ב.).

5. השעה 18.00 – סיום שירותי ההצלה

5.1 אין מחלוקת, כי בשעה 18.00 הסתיימו שירותי ההצלה בחוף.

5.2 הצדדים חלוקים בשאלה האם ידע על כך המנוח בטרם נכנס למים סמוך לשעה 19.00.

5.3 נוכח המפורט לעיל, אני מאמינה לאפרת ונוגה שלא שמעו שהמציל כורז על סיום שירותי ההצלה, אך אני גם מאמינה למציל שאמנם כרז, ולא פעם אחת וכי כרזותיו נשמעו למרחוק.

5.4 הדגלים

5.4.1 נוגה טענה, הן בתצהירה (סע' 7) והן בעדותה לפניי - שכאשר נכנסה עם המנוח למים היו דגלים במים (עמ' 19 ש' 8, 10-12), ועל כן הוטעתה לחשוב, שישנם שירותי הצלה.

5.4.2 בתצהירה, טענה העדה כי הדגלים היו בצבע אדום, כאשר לסברתה משמעות הדבר כי 'הרחצה אינה אסורה' (סע' 7 לתצהיר), ובעדותה לפניי תיקנה למעשה את הדברים בציינה כי משמעות הדבר כי הרחצה מסוכנת (עמ' 18 ש' 27-28).

יש הבדל בין השניים; האמור בתצהיר משיל מהעדה כל אחריות לרחצה בים הואיל והיא "מותרת" ('לא אסורה' משמעה – מותרת). האמור בעדות מלמד על כך שגם העדה מבינה, ולו בזמן מתן העדות, שמוטלת על המתרחץ בים אחריות כאשר הרחצה מסוכנת.

5.4.3 מעדותו של המציל, בה אני נותנת אמון מלא – מראשיתה ועד סופה – עולה כי לא היו דגלים במים כלל –

"ש. אתם גם מורידים את הדגלים שבים

ת. כל הדגלים מוציאים. לא נשאר אף דגל באף מגדל

ש. ובתוך הים

ת. מוציאים את הדגלים. לא נשאר אף דגל. אני אומר את זה בתצהיר ובשבועה. לא רק אני. כולם, כי זה מטעה את הציבור, לא נשאר אף דגל. קראתי את הטענות שלהם [של נוגה ואפרת – ר.ב.] שהיו דגלים, אני לא יודע איך הגיעו לזה שהיו דגלים, אבל לא היו דגלים. אין דבר כזה. אני עומד על כך

ש. הימצאותו של דגל, בין אם בים ובין אם על המגדל יכול להטעות את המתרחצים, לכן אתם מורידים את הדגלים

ת. בוודאי, זה יכול להטעות. לכן מורידים..."

(עמ' 45 ש' 20-28).

5.4.4 המילים בהן בחרה נוגה להשתמש בעדותה לפניי – "אני יודעת אבל שהיו דגלים במים" (עמ' 18 ש' 24) מעידות על כך שהעדה אינה זוכרת את הדברים (הדיבור 'יודעת', בשונה מהדיבור 'זוכרת'); זאת מהטעם שלא היו דגלים במים אותם תוכל לזכור כאמור.

5.4.5 בבחינת המשקל שיש לתת לעדותה של נוגה בעניין הדגלים, נוכח המילים בהן השתמשה בעדותה, העובדה כי היא "סרקה באופן כללי" את השלט בכניסה לחוף, לא שמעה את כריזות המציל – אשר ללא ספק היו בכל שעות שהותן בחוף (עד לשעה 18.00), לא הרימה מבט אל מגדל ההצלה בשעה 19.00 כדי לראות שהמגדל סגור ואין שירותי הצלה, עדה שהייתה כבת 16 שנים בלבד בזמן המקרה ולא הבינה את חומרתו אלא לאחר שהסתיים (ואולי עוד קודם לכן, כאשר ראתה את תגובת המבוגרים שהיו במקום) ואשר בעדותה נמצאו הפרזות ש"הותאמו בדיעבד" לסיפור אותו היא מספרת מצד אחד, אל מול עדותו של המציל, אדם שזו הייתה עבודתו, במועד האירוע, מזה שמונה עשרה שנה (עמ' 44 ש' 20-21), אשר טען נחרצות כי בסיום שעות ההצלה אין דגלים כלל – לא במגדל ההצלה ולא במים, אשר העיד בפניי בכנות, בישירות ובכאב גדול ואמיתי "אם אני הייתי במגדל, ברגע הטביעה, הבן היה בחיים" (עמ' 47 ש' 22) מצד שני – אין לי אלא לקבל את גרסתו של המציל בנקודה זו, ולקבוע כי לא היו דגלים במים, ולא הייתה כל הטעיה כנטען.

5.4.6 נוכח קביעתי זו, מתייתר הצורך לדון בהבחנה, שעלתה מעדותו של מומחה הבטיחות (עמ' 28 ש' 27, עמ' 29 ש' 1), וכן מעדותו של לופו (עמ' 42 ש' 6-11, עמ' 43 ש' 20) בין קיומם של דגלים במים לדגלים על גבי מגדל ההצלה.

בהקשר זה אומר, כי בניגוד לסברתם של מומחה הבטיחות ומר לופו, ובאופן דומה לגישתו של המציל – אף אני סבורה כי קיומם של דגלים במים לאחר שעות שירותי ההצלה יכולה לעלות כדי הטעייה של הרוחצים, שלא בהכרח עומדים על ההבדל הדק בין קיומם של דגלים במגדל ההצלה לעומת דגלים על החוף או במים.

5.4.7 מאחר ואני מאמינה לחלוטין למציל שלא היו דגלים כלל על החוף לאחר השעה 18.00, אני קובעת שכאשר נכנסו נוגה והמנוח למים בערך בשעה 19.00 – לא ראו דגלים באותה שעה.

5.5 לעדותה של נוגה, כי היו אנשים נוספים במים (עמ' 20 ש' 11, ש' 20) נמצאה תמיכה מלאה בעדותו של המציל, שאישר כי "... באוגוסט אחרי שעות העבודה יש אנשים במים. מלא, אנחנו לא מצליחים להוציא את כולם" (עמ' 48 ש' 18-19).

מעדותן של אפרת ונוגה (ועוד בטרם אמר המציל את דעתו בעניין זה בעמ' 48 ש' 9ׂ) אני למדה, כי הצעירים היו מרוכזים בעצמם, באופן שככל הנראה מותאם לגילם הצעיר (16 ו-19), ולא נתנו את דעתם למתרחש סביבם.

לקביעה זו משמעות להמשך.

6. השעות 19.00 עד 20.20 - אירוע הטביעה

6.1 מעט לפני השעה 19.00, ביקשה נוגה להיכנס למים ומכיוון שאפרת לא הייתה מעוניינת להיכנס גם כן, הסכים המנוח ללוותה (סע' 7 לתצהיריהן, עמ' 9 ש' 1-2, עמ' 19 ש' 15-16, עמ' 20 ש' 2-3).

לדבריה של אפרת בעדותה לפניי – המנוח נכנס באותו יום לים פעם אחת בלבד, כאשר טבע (עמ' 15 ש' 12-15).

6.2 כאשר נוגה והמנוח שהו במים, אפרת נרדמה על החוף (סע' 7 לתצהיריהן, עמ' 8 ש' 26-27), ולהערכתה ישנה כחצי שעה - ארבעים דקות (עמ' 8 ש' 28-29) עד שנוגה הגיעה ללא המנוח והעירה אותה (סע' 8 לתצהיריהן).

נוגה העידה כי הייתה עם המנוח במים כעשרים דקות, חצי שעה (עמ' 19 ש' 32 עמ' 20 ש' 1). בהתאם להודעה שמסרה לשוטר לאחר שהסתיים האירוע – הם היו במים כעשרים דקות (נספח ב' לתצהירה, ש' 2-3).

6.3 עפ"י עדותה של נוגה, כאשר היא והמנוח היו במים, הם עמדו במקום בו המים הגיעו אליהם עד "מרכז החזה, הזרועות היו מעל הקו של המים" (עמ' 23 ש' 6).

אלא שאז, בתוך פחות מדקה לטענתה של נוגה, הם החלו להיסחף ולא הצליחו להיאחז בדבר (עמ' 20 ש' 16-17).

6.4 בשלב זה של רצף אירועי אותו יום, הובאו לפניי עדויותיה של נוגה, שניתנו בשתי נקודות זמן שונות; ההודעה שמסרה לשוטר זמן קצר לאחר שהאירוע הסתיים (נספח ב' לתצהירה), ועדותה לפניי מעל לאחת עשרה שנים לאחר האירוע. עדותה לפניי – יש לציין – הייתה דרמטית ביותר.

מהשוואת שתי העדויות ניתן לראות את פרספקטיבת הזמן ואת העיבוד שנעשה לאירוע ע"י העדה, באופן שיכול לשפוך אור על הדרך בה ראתה את הדברים בזמן אמת, כאשר קרו.

6.4.1 בהודעה שמסרה לשוטר, נרשמו מפיה של נוגה הדברים הבאים –

"הינו במים כעשרים דקות במצב שיכולנו לעמוד ואז התחילו גלים בים התחלנו להסחף לתוך הים אני וחברי התחלנו לשחות לכיוון החוף אני הקדמתי אותו בקצת והוא קרה [צ"ל: קרא – ר.ב.] לי וביקש עזרתי חזרתי אליו ואז הוא תפס את ידי אני חשבתי שהוא צוחק עלי עזבתי אותו והמשכתי בשחייה לכיוון החוף"

(ש' 3-8).

6.4.2 בעדותה לפניי, אמרה נוגה כי רצתה להגיע לחוף כדי שמישהו יעזור להם –

"אני לשנייה לא חשבתי שאני בגיל 16 יכולה לעזור למישהו בן 19. (העדה בוכה)... אני לא חשבתי לשנייה שהוא עומד למות. אני הייתי בת 16, מוות זה משהו שקורה לאנשים אחרים. אני לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות"

(עמ' 20 ש' 30-31, עמ' 21 ש' 1-2).

6.4.3 במילים אחרות, באותו יום בזמן אמת, בשעה 20.30, לאחר קרות הטרגדיה הנוראה (מותו של המנוח נקבע בשעה 20.20, עשר דקות מוקדם יותר), כאשר ברור לחלוטין שהעדה עדיין אינה מעכלת את מה שקרה היא מספרת לשוטר למעשה שכאשר היו השניים במים והחלו להיסחף, היא לא חשבה שהם נמצאים במצב מסכן חיים. הראיה לכך נמצאת הן בעובדה שהעדה מתארת שלאחר שהחלה בשחייה לכיוון החוף היא חזרה אל המנוח, והן בדבריה "חשבתי שהוא צוחק עליי" (ש' 7-8 לנספח ב' לתצהירה).

עדות נוספת למצבה הנפשי באותם רגעים, כשהשניים נמצאים בתוך הים, נמצאה בעדותה לפניי ובדבריה הברורים כי "לא חשבה לשנייה" שהמנוח עומד למות.

6.4.4 על כן, כאשר נוגה העידה לפניי, שרצתה לחזור לחוף כדי לחפש מישהו שיעזור להם או כי בזמן אמת לא חשבה שהיא יכולה לבדה להציל את המנוח (עמ' 20 ש' 30-31) – אני סבורה, כי היא דיברה מתוך פרספקטיבת הזמן, מתוך תובנה ועיבוד של האירועים שקרו, ולא מתוך מחשבותיה והבנתה את הדברים בזמן אמת.

אני סבורה, שבזמן אמת נוגה לא ביקשה להגיע לחוף "כדי למצוא מישהו שיעזור להם", הואיל והיא לא הבינה שהמנוח נמצא בסכנה.

6.5 עוד נרשם בהודעה שמסרה לשוטר (נספח ב' לתצהירה), כי כשהגיעה לחוף – הסתכלה לכיוונו של המנוח, ולא ראתה אותו (ש' 10-11).

סעיפים 9 ו-10 לתצהירה של נוגה מתארים בצורה דרמטית את האירועים, תוך שהעדה מדגישה את המהירות בה פעלה – "מיד פניתי" (סע' 9), "מיד ניגשתי" (סע' 10);

אלא שקיימת סתירה בין האמור בסעיף 9 לתצהירה לאמור בסע' 10 לו: אם "מיד" כשיצאה מהמים – פנתה לגולש גלים שהיה במקום, וזה חיפש את המנוח ולא מצא אותו, לא ייתכן כי גם "מיד" פנתה לאפרת שישנה על החוף, סיפרה לה את מה שקרה והשתיים רצו למגדל ההצלה.

לגולש בוודאי לקח זמן מה (אפילו אם היה מדובר בדקות ספורות) כדי להגיע למסקנה, שנרשמה בסע' 9 לתצהיר, כי הוא אינו מוצא את המנוח, בוודאי נדרשו דקות ספורות כדי שאפרת, שהתעוררה משנתה, תבין מה קרה ועד שהשתיים רצו אל סוכת המציל. בכל מקרה – הפעולות בהם נקטה לא נעשו "מיד", אלא האחת אחרי השנייה וארכו זמן מה ולו בגלל המרחק שבין קו המים למקום בו אפרת ישנה, ובין מקום זה – לסוכת המציל.

6.6 בעדותה לפניי, טענה נוגה, כי כאשר יצאה מהמים, בחלוף כעשרים דקות ככל הנראה, היה עדיין אור (עמ' 20 ש' 9).

6.7 בתצהיריהן, טענו נוגה ואפרת כי רצו ביחד לסוכת המציל והופתעו לגלות שאין בה איש (סע' 10), ועל כן המשיכו למשרד הפקחים, שם פגשו את הקב"ט, שכרז למנוח והמתין במשך עשר דקות בטרם קרא למציל שהיה במקום והחל בחיפושים אחריו (סע' 11 לתצהירים).

אינני מקבלת את גרסתן זו של העדות ביחס לאותה נקודת זמן.

כפי שציינתי לעיל, הן בתצהירי העדות והן בעדותה של נוגה לפניי, ניכרה הגזמה של תיאור האירועים וזאת מתוך תיאורם בדיעבד. בזמן אמת, לא הייתה דרמה של ממש, הואיל ואפרת ונוגה לא הבינו שהן בעיצומו של אירוע דרמטי, וכדבריה של נוגה –

"אני לא חשבתי לשנייה שהוא הולך למות. אני הייתי בת 16, מוות זה משהו שקורה לאנשים אחרים. אני לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות"

(עמ' 21 ש' 1-2).

הקב"ט העיד על הלך רוחן של אפרת ונוגה –

"ש. אני מבין מדבריך שפגשת את הבחורות והן היו בלחץ ואמרו לך שהוא נעלם בים.

ת. הן לא היו בלחץ, הן צחקו ודיברו ביחד..."

(עמ' 34 ש' 5-6)

מתוך דרמטיזציה זו של אפרת ונוגה בדיעבד, אני למדה כי לתפישתן של העדות נכון להיום, הזמן שלקח מאז שהקב"ט כרז את שמו של המנוח ועד שהחלו בחיפושים פיסיים אחריו – ניראה להן ארוך ביותר.

בפועל, הדבר ארך שתיים או שלוש דקות, כפי שהעיד הקב"ט לפניי –

"זה לא 10 דקות. 2, 3 דקות בערך, שלוש, ארבע פעמים הכרזתי. אחרי שתי דקות אני רואה שיש משהו קריטי"

(עמ' 34 ש' 20-21).

6.8 הקב"ט העיד, כי -

"ברגע שיש מישהו שהולך לאיבוד אני מכריז שיגיע לנקודה מסוימת או לפקחים בחוף ומגיעים אחרי דקה, דקה וחצי"

(עמ' 34 ש' 27-28)

משלא כך היה במקרה זה –

"ברגע שאני מכריז ורואה שאף אחד לא מגיע ואני יודע שאין מצילים והחלטתי ללכת לכיוון המגדל..."

(שם, ש' 25-26)

הקב"ט הסביר כי עליו לקחת כל דבר ברצינות מתוקף תפקידו, והוסיף לגבי אפרת ונוגה –

"ומכיוון שהן נערות אז אולי הדרך חשיבה שלי אחרת"

(שם, ש' 24-25).

במילים אחרות – הנערות הגיעו לקב"ט ואמרו שהמנוח אבד. הוא עשה את הפעולה הראשונה אשר בדר"כ מניבה תוצאות והיא כריזת שמו של המנוח. משראה כי המנוח אינו מופיע בתוך פחות משתי דקות, כפי שבדר"כ קורה במקרים אחרים, הבין – הן מחמת תפקידו והן מפאת גילו – את שלא הובן ע"י הנערות: כי הם נמצאים בחוף הים, כי אין באותה עת שירותי הצלה פעילים, כי המנוח ניראה לאחרונה כשהוא בתוך המים, הוא אינו משיב לקריאות - ועל כן קיים חשש לחייו.

6.9 בשלב זה, החל הקב"ט להתקדם לכיוון מגדל ההצלה, בתקווה למצוא מציל שיסייע באיתור המנוח בתוך המים, ובדרך מקרה פגש את המציל שבילה עם משפחתו בחוף הים (סע' 5 לתצהיר הקב"ט, סע' 4 לתצהיר המציל, עמ' 46 ש' 1-3).

לטענת הקב"ט בעדותו, עשרים דקות עברו מאז פנו אליו הנערות ועד שאיתר בדרך מקרה את המציל (עמ' 34 ש' 30-31).

אני סבורה כי הקב"ט שוגה בנקודה זו בעדותו, למרות שאני סבורה שהוא מאמין בדברים; במילים אחרות, אינני סבורה כי הקב"ט לא אמר אמת בעדותו לפניי, אלא כי שגה בלוחות הזמנים.

6.10 עפ"י תצהיר המציל, בשעה 19.30 פנה אליו הקב"ט וביקש את עזרתו באיתור המנוח (סע' 5 לתצהיר המציל). בשים לב לעדותן של הנערות, כי נוגה והמנוח נכנסו למים בשעה 19.00 לערך – וייתכן שאף כמה דקות לפני, והיו במים כעשרים דקות (עמ' 20 ש' 1) – סביר יותר להניח כי נוגה יצאה מהמים, ללא המנוח, בין השעה 19.10 ל-19.20 בערב, כאשר עוד היה אור בחוץ לפי עדותה (עמ' 20 ש' 9).

בהמשך, נוגה נעזרה בגולש לאיתור המנוח משך מספר דקות, העירה את אפרת והשתיים הלכו למגדל ההצלה ובהמשך פגשו בקב"ט, דבר שארך גם הוא כנראה מספר דקות, כי הקב"ט כרז את שמו של המנוח והמשיך לחפשו במים (מהחוף) עוד כמה דקות, ובשעה 19.30, כאשר כבר החל להחשיך – לפי האמור בתצהירו של המציל (סע' 5), פגשו את המציל.

6.11 המציל לקח את החסקה מהר "כי השמש התחילה לשקוע" (עמ' 46 ש' 14), והחל לעשות סריקות במים. לדבריו של המציל –

"לסרוק ים זה בעיה, יש זרמים. עשיתי סריקה יותר בעומק"

(עמ' 46 ש' 15).

עפ"י עדותו של המציל (עמ' 46 ש' 16-17) עשרים דקות של חיפושים וסריקות במים חלפו עד שהקב"ט ראה את גופת המנוח במים, וכיוון את המציל (שהיה בים על גבי החסקה) לכיוונו של המנוח.

משמעות הדבר היא כי בין השעה 19.50 לשעה 20.00 לערך, משה המציל את גופתו של המנוח מהמים.

6.12 במקביל להזנקת המציל למים, נעשתה קריאה למד"א;

בהתאם לדו"ח מד"א (נכלל בנספח ג' לתצהירי התובעת ובנספח ב' למוצג נ1/1, תיק המוצגים מטעם הנתבעת 1) – התקבלה קריאה במד"א בשעה 19.29. בפרק 'אנמנזה' בדו"ח נרשם כי –

"בן 19 נעלם במים לפני כ 40 דקות בהגיענו עדיין מחפשים אחריו".

עפ"י הדו"ח, אמבולנס הגיע לחוף הים בשעה 19.40 (כאשר המנוח עדיין לא אותר). עוד עפ"י הדו"ח – כרבע שעה לאחר הגעת האמבולנס, קרי בשעה 19.55 לערך - "הוצא מהמים מחוסר הכרה ללא נשימה ודופק. התחלנו מידית בהחיאה...".

עוד עפ"י הדו"ח – בשעה 20.20, לאחר כמעט חצי שעה של ניסיונות החייאה, נקבע מותו של המנוח.

7. מבדיקת רצף האירועים, כפי שעלה מהעדויות והראיות שהוגשו עולה, כי לא נפל כל דופי בפעולת הנתבעות או מי מיחידיהן.

לא מצאתי בראיות שהובאו כל כשל בהנחיות משרד הפנים או ביישומן ע"י העירייה.

7.1 בחוף הים היו שירותי הצלה עד השעה 18.00. מי שאינו יודע עד מתי ניתנים שירותי הצלה – וככל שהם חשובים לו, כפי שהיו חשובים לאפרת ולנוגה עפ"י עדותן בפניי, והם אמורים להיות חשובים לכל מתרחץ, פועל לבירור העניין.

גם אם בשלט בכניסה לחוף לא היו רשומות שעות כלל – אין הדבר מעלה או מוריד; אפרת, אשר קראה את השלט היטב, ראתה שבשלט יש מקום לציון שעות שירותי ההצלה – אך אלה לא צוינו.

תהליך הסקת מסקנות, אשר ייתכן ולא התקיים מפאת גילם הצעיר של אפרת, נוגה והמנוח – היה צריך להביאם לתובנה שישנן שעות מסוימות בהן יש שירותי הצלה, וכי כדאי לברר מה הן.

אני מאמינה כי תהליך מחשבתי שכזה לא התקיים, באשר בפועל – השלושה לא ידעו שבשעה 19.00, כאשר נכנסו נוגה והמנוח למים – אין עוד שירותי הצלה בחוף.

7.2 אינני סבורה, כי העובדה ששעות ההצלה לא נרשמו באופן ברור (או בכלל) על גבי השלט בכניסה לחוף גרמה לטביעתו של המנוח. העירייה סיפקה אזהרות רבות נוספות ולטעמי - משמעותיות יותר, מהן התעלמו שלושת הצעירים, והתעלמות זו, בשילוב עם גילם הצעיר וחוסר ניסיונם, הוא שהביא לתוצאה הקשה.

העירייה או המדינה אינן נושאות באחריות לכך שבני נוער מגיעים ללא השגחת מבוגר לחוף הים. הוריהם של אותם בני נוער אחראים לכך. עפ"י הדין, מגיל 18 ומעלה – בני הנוער עצמם אחראים למעשיהם ולתוצאות הנובעות ממעשים אלה.

7.3 עד לשעה 18.00 כרזו המצילים. בסמוך לפני סיום שירותי ההצלה – בוצעו כריזות נוספות. כל אדם שומע יכול לבחור האם לשמוע את האזהרות הקוליות שניתנות, אם לאו.

7.4 לא היו דגלים לאחר השעה 18.00 ומגדל ההצלה היה סגור. כל אדם רואה יכול לבחור אם להבחין בכך.

7.5 אין בעובדה שהיו רוחצים נוספים, ואפילו רבים, במים בשעה 19.00, כדי להטיל אחריות על מי מהנתבעות.

איני מוצאת כי העירייה או המדינה אחראיות להתנהגות המתרחצים לאחר סיום שעות שירותי ההצלה, לחוסר האכפתיות שאותם מתרחצים מפגינים כלפי הנחיות הבטיחות, או הסיכון שנוטלים על עצמם אותם אנשים – חרף כל האזהרות הניתנות ע"י צוות ההצלה (כריזות, הורדת הדגלים, סיור פקחים וכו').

7.6 המרחק בין מגדלי ההצלה אינו רלוונטי כאשר מבוצעת רחצה אחרי שעות ההצלה. גם לו היו מאה מגדלי רחצה ברצועת חוף של 200 מ', בשעה 19.00 – אין בהם אף מציל, וזאת מזה כשעה.

7.7 לעניין הטענה שהועלתה בכתב התביעה לגבי רכישתו של אופנוע ים לחוף - לא הובאה כל עדות מומחה מטעם התובעת לגבי משך הזמן בו ניתן עדיין להציל אדם הנמצא במים. התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך שלו היה בחוף אופנוע ים, היה הדבר מקצר את משך החיפוש אחר המנוח באופן שניתן היה להציל את חייו.

אשוב ואציין את הדברים הברורים שאמר המציל בעדותו לפניי: לו היה המנוח נכנס למים בזמן שירותי ההצלה, בזמן שהמציל נמצא במגדל ההצלה וצופה אל עבר המתרחצים – הוא היה היום בין החיים, וזאת במנותק לשאלת קיומו של אופנוע ים; המציל הצהיר את הדברים בשים לב לכך שהוא נכנס למים עם החסקה (עמ' 46 ש' 9-10, ש' 14) ונוכח ניסיונו הרב, אני נותנת אמון מלא בהצהרה זו.

7.8 הטעם בעטיו נכנס המנוח למים לאחר סיום שעות שירותי ההצלה – אינו נובע ממחדל כלשהו של מי מהנתבעות, אלא מחוסר תשומת לב מוגברת שהיה עליו לתת לנעשה בסביבתו, בפרט ובמיוחד כאשר הרחצה בים הוגדרה כמסוכנת (דגל אדום).

8. בטרם אחתום אומר, כי כאבה של התובעת, אמו של המנוח, על אבדן היקר לה מכל ובגיל כה צעיר – הוא בלתי נתפש. אציין, כי ב"כ הנתבעות עשו מלאכתם באופן הרגיש ביותר האפשרי בנסיבות, אך חלק מהעדויות בתיק היו קשות מאד לשמיעה. אין לבית המשפט אלא התקווה כי התובעת תמצא את השלווה לה היא מייחלת.

9. התוצאה

9.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

9.2 בנסיבות הטרגיות של המקרה, ומאחר והיו שאלות עובדתיות אשר היו טעונות בחינה של ממש ושמיעת העדים, אף נוכח ויתורה של הנתבעת 2 בסיכומיה על הוצאות, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

התובעת תישא בתשלום יתרת אגרה, בהתאם לתקנות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ז, 02 יולי 2017, בהעדר הצדדים.