<#2#>

נוכחים:

התובע - נוכח

נציג הנתבעת – מר משה פרידמן

נתבעת מס 3 - נוכחת

פרוטוקול

לבקשת ביהמ"ש, הצדדים עורכים שרטוט של אופן התרחשות התאונה לגרסתם.

השרטוט סומן א'.

התובע מסביר לביהמ"ש באמצעות השרטוט ורכבי הדגמה את אופן התרחשות התאונה לטענתו, לאחר שהוזהר כחוק:

נסעתי בכביש בעל שני נתיבים, כל נתיב לכיוון אחר, כשיש אי מבטון עם דשא. אני הגעתי לצומת כאשר הכביש מצד ימין שלי הוא חד סטרי. כשהגעתי לצומת לא היה לי שדה ראייה לכביש הימני עד ממש כשמגיעים לפינה. הפינה אותה אני מסמן ב X ורוד היתה חסומה ועם חומה. כשאני יודע שיש לי כניסה חד סטרית שאף רכב לא אמור לצאת משם אלא רק להכנס לשם, אני מסמן בחץ ירוק את כיוון הנסיעה על פי חוק בכביש הימני. כשהגעתי לצומת ברגע האחרון, בחצי השנייה האחרונה, בגלל שלא היה לי שדה ראייה, לא יכולתי לצפות שהיא תצא מאין כניסה, בכיוון ההפוך לנסיעה שמותרת על פי דין. ברגע שיש לי שדה ראייה רק של 3 – 4 מ' למקום ובנסיעה של 30 ק"מ לשעה, וראיתי שהאוטו שלה יוצא, לחצתי על הברקס ושברתי את ההגה ימינה, אך לא הצלחתי לחלוטין למנוע את ההתנגשות והמכוניות התנגשו באופן שאני מציב את המכוניות על גבי השרטוט. מדובר על שעה אחת וחצי בלילה.

עונה לשאלות :

ש. מתי בפעם הראשונה הבחנת ברכב של הנתבעת?

ת. כשכמעט הגעתי לצומת. ראיתי אותה שהיא יוצאת.

ש. לאן נסעת?

ת. לבבל 2. הייתי צריך לנסוע לבית החולים.

ש. באיזה מהירות נסעת?

ת. 30 קמ"ש.

ש. לא הצלחת לבלום

ת. בלמתי. בגלל שלא היה לי שדה ראייה, במקום להכנס בה ולגרום נזק קשה יותר.

ש. איך היתה תאונה אם הצלחת לבלום. הרכב שלך קיבל מכה מאוד רצינית. האוטו שלך יצא ב 50,000 ₪ נזק.

ת. קח בחשבון שהאוטו שלי מרצדס. וכל חלק יקר.

לשאלת ביהמ"ש אני עונה כי אני לא יודע על פעולות מיוחדות רבות שעשה השמאי, אלא על כך שהגיע פעם אחת למוסך ובדק את הרכב. אני לא יודע על עוד בדיקות שעשה.

נציג הנתבעת:

אני מפנה את ביהמ"ש לחוות דעת השמאי שהוא בעצמו מדבר רק על ביקור אחד ב 2/4/14 במוסך מילר והעיז לגבות סך של 3,540 ₪.

הנתבעת מסבירה לביהמ"ש באמצעות השרטוט ורכבי הדגמה את אופן התרחשות התאונה לטענת, לאחר שהוזהרה כחוק:

ביתי בעבר היה ממש סמוך למקום ארוע התאונה. גרתי שם מעל 15 שנה ולא היה שם תמרור עצור והוא היה דו סטרי. אני עזבתי את ביתי הקודם לפני שנתיים ולא הייתי שם מאז. אני נכנסתי לאותו רחוב הפונה ימינה מהצומת כדי להוריד חברה. הסתובבתי במקום חזרה, וכשהגעתי לאזור הצומת הבחנתי שהתמרור עצור לא נמצא שם. חברתי לא היתה שם כאשר עשיתי את הסיבוב במקום. הבחנתי שעשיתי טעות. הבנתי שאני לא במקום. עצרתי, הסתכלתי לצדדים כהרגלי. יצאתי לכביש ולא ראיתי אותו.

התובע:

בכביש הימני התמרור של הפיכתו לחד סטרי, הוא מזה כשלוש – ארבע שנים לפחות.

הנתבעת:

אני ממש כבר הייתי ביציאה מתחום הצומת כאשר הוא פגע בי ולכן הוא פגע בי רק בחלק האחורי שמאלי של רכבי.

מר פרידמן:

הנתבעת לקחה אחריות על הטעות שעשתה. הנתבעת הפחיתה אשם תורם בסך של 6,871 ₪. אני סבור שמאופי הנזק של הנתבעת, שיש לו נזק אחורי ומעוצמת הנזקים ומאופי הנזקים, אני סבור שהתובע לא נסע כפי שהוא טוען בביהמ"ש 30 קמ"ש. לא סבור כי לשני הרכבים נגרם נזק רב, מה עוד שלתובע נגרם נזק קשה מאוד. מחובתו להאט לפני כניסה לצומת. אני סבור שיש לו רשלנות תורמת לכל התאונה.

לגבי סכום השמאי, מופרז לחלוטין.

לגבי ראש נזק שהתובע טוען לו בסך 7,000 ₪. מדובר במונית שהוא מקוזז. השמאי לא אישר לו ולכן אין לפסוק ראש נזק זה.

ביהמ"ש מבקש מהצדדים לצאת מאולם ביהמ"ש על מנת להכתיב את פסק הדין.

בפניי תביעה רכושית בגין תאונת דרכים.

א. רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].
5. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
6. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

1. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
2. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
3. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.
4. "תכליתו של בית משפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בבית משפט רגיל. זאת על ידי מתן אפשרות לקיים הליך מהיר, בסכומי כסף נמוכים וללא פורמאליות והכל בבית משפט מיוחד. בכך נפתחים בפני האזרח הקטן שערי בית המשפט כאשר הוא סבור כי נגרם לו עוול. כל זאת במטרה להבטיח הליך מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות.

לדעת המחוקק הליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות בהליך יעיל ומהיר ולשם כך נקבעו סדרי דין מיוחדים ואין לצדדים זכות קנויה לקיים חקירה נגדית ולעמוד על קיום סדרי הדין הרגילים הכל באם נשמרו זכויותיהם והתקיים הליך הוגן וצודק בצד היותו יעיל...". (רת"ק 46662-05-14, מזרחי נ' ליצקי מיום 15.7.14, בפני כב' השופטת ישראל קראי-גירון.

11. כאן המקום להביא מדברי כב' השופט א. רובינשטיין בבימ"ש העליון רע"א 4287/12, קרן קטורזה נ' פלאפון חברת תקשורת בע"מ מיום 11.6.12, לגבי מטרת ביהמ"ש לתביעות קטנות וכן לגבי נטל ההוכחה בביהמ"ש לתביעות קטנות:

"מטרה עיקרית של בית המשפט לתביעות קטנות היא: "לסייע לאזרח ולצרכן הבודד, אשר מתקשה להביא את עניינו בפני צינורות השיפוט המקובלים, ולהבטיח הליך פשוט, זול ומהיר, שיוכל להוות חלופה להליך המשפטי הרגיל... בהקשר זה יש חשיבות גם לפערי הכוחות העשויים להתקיים בין הצדדים כאשר מדובר בתביעות צרכניות, ואשר הליך התביעה הקטנה נועד לסייע גם בצמצומם". (בש"א 3612/07 השטיח המעופף בע"מ נ' מוסרי (לא פורסם) – הנשיאה בייניש).

מדובר בערכאה שיסודה ברצון "לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם בפני ערכאה שיפוטית". (רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ, פ"ד מח (3) 177, 191 – השופט ד' לוין). ברם, גם אם ניתן להבין את הסיטואציה אליה נקלע "הצרכן הקטן", והדברים נכתבים בהקשר הכללי, וגם אם למקרים כאלה נועד בית המשפט לתביעות קטנות, עדיין על תובעים להגיש תביעה סדורה, ובכלל זאת לשטוח את גירסתם העובדתית ולתבוע סכומים מבוססים. זאת, כדי שהן הצד המשיב, והן – כמובן – בית המשפט, יוכלו להידרש לדברים.

פשיטא כי על בתי המשפט לתביעות קטנות להיות קשובים לעניינם של "הצרכנים הקטנים" אשר לא תמיד מיטיבים להציג את עניינם. המשימה אינה פשוטה, וחזקה על העומד המוטל על בתי המשפט שאינו עושה אותה קלה יותר. מנגד על תובעים להיערך כדבעי ליומם בבית המשפט, ולהגיש תביעות אשר יאפשרו דיון ענייני בהן.

ב. שמעתי את גרסאות הנהגים אשר הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הפגיעה ברכב התובע, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל ברובה וזאת מהנימוקים שלהלן:

1. אופן נהיגת הנתבעת היה הגורם הראשי לאירוע התאונה. לא יתכן כי תיסע ברחובות העיר בחושך ללא כל כלי רכב כמעט סביבה וללא הפרעות, בשעה אחת וחצי בלילה ולא תשים לב לתמרורים המוצבים ברחוב. אפשר והיתה עסוקה בשיחה עם חברתה אותה ליוותה לביתה ובכל מקרה לא שתה ליבה לקורה סביבה כנדרש על פי תקנה 21 חובת הזהירות:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על –פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

2. הנהג התובע גם אם נסע במהירות של יותר מ 30 קמ"ש, הרי לא יכול היה לצפות יציאה של רכב מכביש שהוא חד סטרי ולא אמורים לצאת ממנו כל כלי רכב, ובמיוחד בשעת לילה מאוחרת.

3. לפיכך, אני קובעת כי ההתנהגות של התובע אשר ביקש לנסוע ישר בנתיבו, לא היה בה כל התרשלות.

4. שכ"ט השמאי הינו מופרז בצורה ברורה וזהו שכר הטרחה הגבוה ביותר שראיתי מאז שאני שופטת, לאחר עיון באלפי חוות דעת של שמאים. חיפשתי היטב בחוות הדעת למצוא נימוקים לסכום מנופח ביותר זה, ואשר יפרטו את המאמצים המיוחדים והבעיות החריגות אשר בהם נתקל אולי השמאי, אך לא מצאתי לא הסבר ולא נימוק, אלא רק ציון של ביקור אחד בלבד במוסך. אינני מוכנה לאשר שכר טרחה זה ואני קובעת כי שכר הטרחה שהוחזר לתובע בסך 1,200 ₪ הינו סביר ואף נמצא ברמה הגבוהה של שכר טרחת שמאי בגין מתן חוות דעת. ביהמ"ש פונה לשמאי כי יפעל באופן הגון וישר לאור קביעה זו של ביהמ"ש מול התובע ולא ישאיר בידו את הסכום הגבוה המופרז והבלתי ראוי והבלתי מתאים למתן חוות דעת שמאי.

ג.          לעניין הנזק: על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 6,434 ₪. וכן הוצאות משפט בסך של 1,100 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אינני רואה מקום להחזיר את סכום המע"מ באשר התובע הינו נהג מונית וכן בגלל העובדה כי אפילו שהשמאי מטעמו לא פסק לטובתו סכום המע"מ.

הצדדים מיודעים בזאת כי באפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

פסק הדין נמסר לידי הצדדים מיד בתום כתיבתו.

ניתנה והודעה היום כ"א טבת תשע"ה, 12/01/2015 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי ציפי ויסמן