תביעה ע"ס 223,439 ₪, אשר עילתה בהפרה נטענת של סעיפי אי תחרות בהסכם למכירת עסק.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. הנתבע ניהל בחנות, המצויה ברח' הסוכה 14 ראשון לציון, עסק למכירת מוצרי בשר, הקרוי "ברביקיו" (להלן: "החנות" ו – "העסק", בהתאמה). החנות עצמה אינה בבעלות הנתבע.
2. ביום 16.9.2012 חתם הנתבע על זכרון דברים אשר בהתאם לו התובעים שילמו לו סך של 60,000 ₪ "בעבור מקדמה לכניסה לחנות "ברביקיו" בשכונת כרמים שברשותי בתאריך משוער של 10.10.2012" (להלן: "זכרון הדברים").
3. ביום 21.10.2012 חתמו הצדדים על הסכם למכירת עסק, על פיו הנתבע מכר לתובעים את העסק (להלן: "ההסכם") וזאת תמורת הסך של 60,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה הינו בנוסף לסכום ששולם על פי זכרון הדברים.
4. התובעים קיבלו את החזקה בחנות ביום 28.10.2012, וזאת לאחר תקופת חפיפה של כשבועיים.
5. בסעיף 13 להסכם נקבע כדלקמן:

"מבלי לגרוע מהאמור לעיל מתחייב המוכר כי:

13.1 הוא מוותר בזאת באופן סופי מוחלט וגמור על כל הלקוחות שנצברו בזמן הפעלתה של החנות כאטליז.

13.2 הוא לא יעשה שימוש כלשהו בעסק החל ממועד פינוי החנות וכי במידה ותהיינה לו זכויות ו/או יגיעו אליו כספים בגינם ממועד זה ואילך הוא יעבירם באופן מיידי לקונה.

13.3 הוא לא יפתח בשכונת כרמים בראשון לציון עסק מתחרה במשך 3 שנים לפחות ממועד חתימת הסכם זה"

1. לטענת התובעים, מיד לאחר חתימת ההסכם הסתבר להם כי הנתבע מפר את התחייבותו לאי תחרות ולאיסור יצירת מגע על לקוחות העסק, ולכן, כבר ביום 11.2.2013 נשלח לנתבע מכתב דרישה מבא כוחם הקודם, הכולל בתוכו אתרעה מלחדול לאלתר ממעשים אלה, ודרישה לפיצוי בסך של 25,000 ₪. הנתבע לא הגיב בכתב לדרישה זו.
2. ביום 7.9.2014 שלחו התובעים, באמצעות ב"כ הנוכחי "הודעה על ביטול הסכם והשבת סך התשלום" אשר בו פירטו כי הנתבע ממשיך להציע שירותיו ללקוחות העסק המתגוררים בשכונות כרמים ושומר עימם על קשר עסקי, דבר המהווה הפרת התחייבויותיו על פי ההסכם. לפיכך, הודיעו התובעים לנתבע על ביטול ההסכם ודרשו את השבת התמורה ששילמו, וזאת תוך 14 יום.
3. התובעים הגישו תביעה זו לבית המשפט ביום 14.9.2014.

טענות הצדדים

1. התובעים טענו בכתב התביעה כי לאחר חתימת ההסכם, הנתבע המשיך לנהל עסקי מכירת בשר וזאת בניגוד להתחייבויותיו שבהסכם. לטענתם, הנתבע מחזיק במשרד ובמחסן בעיר ראשון לציון, מקבל הזמנות טלפוניות ומספק את ההזמנות הן בתוך הטריטוריה האסורה על פי ההסכם והן ללקוחות העסק – והכל בניגוד להתחייבויותיו, כאמור.

נוכח האמור טענו התובעים שעל הנתבע להשיב להם את הסך של 120,000 ₪ אותו שילמו בהתאם להסכם, לפצותם בגין הנזק בגין גריעת הכנסותיהם, וכן בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, בסך של 100,000 ₪.

בהחלטת ביניים מיום 2.3.2015 מחקתי את הסעד בגין גריעת הכנסות וזאת הן בגין כלליותה, הן בגלל שלא הוגשה בתובענה נפרדת למתן חשבונות, הן בגין העובדה שלא הוגשה בקשה לגילוי ועיון במסמכים, ואוסיף כעת עוד שהמדובר בסעד שלא שולמה בגינו אגרה. כך, שלמעשה נותרו לדיון סעדי השבה והפיצוי בגין עגמת הנפש.

1. הנתבע טען בכתב ההגנה שמעולם לא פנה למי מלקוחות העסק לאחר שנמכר ולא שידל אותם להמשיך ולרכוש ממנו מוצרים כלשהם. כמו כן מעולם לא הפר את סעיף אי התחרות שבהסכם.
2. הנה כי כן, תביעת התובעים מבוססת על שני אדנים:

ראשית – הפרת סעיף 13.1 להסכם האוסר על מכירה ללקוחות העסק;

שנית – הפרת סעיף 13.3 להסכם האוסר על מכירות בשכונת כרמים.

הפרת ההסכם

1. מטעם התביעה העידו התובעים וכן חוקר פרטי מטעמם, מר שוקי קיסלסי, וכן הגב' אינה פורטנוי.

מטעם ההגנה העיד הנתבע בלבד.

1. מר קיסלסי העיד כי ביום 4.9.2014 ערך מעקב אחרי הנתבע וראה אותו עוצר את ריכבו ליד הבניין שברח' האיריס 20 בראשון לציון, מוציא 2 שקיות ניילון, ומעלה אותם לדירה מס' 32 בבניין.

לאחר מכן נסע הנתבע לבניין ברח' התזמורת 22 בראשון לציון, פגש אדם ומסר לו 10 שקיות ניילון מתוך תא המטען. לאחר מכן, המשיך לנסוע והעיקוב נפסק – לטענת מר קיסלסי המדובר בניתוק מגע עקב גילוי העיקוב וניסיון להתחמק ממנו.

פרטים אלה מתועדים בסרטון בו צפיתי.

1. גב' פורטנוי העידה כי היתה לקוחה של העסק עת נוהל על ידי הנתבע והיתה מזמינה ממנו בשר בטלפון, והנתבע היה מביאו לביתה. לאחר שהנתבע מכר את העסק לתובעים, הוא אמר לה שהוא מעביר את עיסקו למקום אחר אך אפשר להמשיך לעבוד עימו, והיא תוכל להזמין ממנו בשר בטלפון, וכך עשתה מאז (עמ' 12).

גב' פורטנוי העידה עוד כי ביום 4.9.2014 הגיע הנתבע לביתה המצוי הרח' האיריס 20 דירה מס' 32 בראשון לציון (עמ' 12-13 לפרוט'). באותו יום הביא לה הנתבע בשר בהתאם להזמנתה והיא שילמה תמורתו סך של 293.30 ₪ בכרטיס אשראי "ויזה" שהועבר בביתה במכשיר נייד, וזאת כפי שהיא עושה מזה 4 שנים.

הקבלה בגין רכישה זו צורפה לדו"ח החוקר מר קיסלסי. על הקבלה מופיע הכותר:

"ברביקיו

הסוכה 14/2 שכונת כרמים

ראשון לציון

טלפון 03-9612125

ע.מ. 309507655

אין חולק שמספר העוסק מורשה המופיע על הקבלה הינו מספר הזהות של הנתבע.

1. התובעת מסרה כי מיד לאחר קבלת החזקה בעסק התקבלו בטלפון שהיה בעסק פניות של לקוחות, אשר מכוונות אל הנתבע, בנוגע להזמנות שאותם לקוחות ביצעו אצל הנתבע. כך הבינה כי הנתבע ממשיך בפעילותו, וכך הבינה גם ממידע שקיבלה מאנשי השוכה ומלקוחותיה. לכן, הנחתה את ב"כ להוציא את מכתב הדרישה הראשון.

לשאלה מדוע לא פתחה בהליכים כבר בשנת 2013 השיבה כי עם קבלת המכתב הזה הנתבע פנה אליה, וביקש ממנה שלא להמשיך בהליכים כנגדו שכן הוא צירך לפרנס את ילדיו והיא נענתה לבקשה. (עמ' 11). רק משראתה שהנתבע ממשיך במעשיו, פתחה בהליכים אלה – שנה וחצי מאוחר יותר.

1. הנתבע בחקירתו מסר כי לאחר המכירה העתיק את פעילותו לרח' פלטין. הוא כפר בטענה שבמסגרת המכירה מכר גם זכויות השימוש בשם "ברביקיו" (עמ' 17 ש' 24-25). עוד מסר הנתבע כי הקפיד מאז ומתמיד שלא למכור סחורה ללקוחות לשעבר המתגוררים בשכונת כרמים, ואולם רק בתנאי אם זה. אם המדובר בלקוח שאינו מתגורר בשכונה – אינו רואה כל מניעה למכור לו סחורה (עמ' 18 ש' 13-23).
2. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי הראיות, נחה דעתי כי התובעים לא הוכיחו שהנתבע הפר את סעיף אי התחרות הטריטוריאלי, הקבוע בסעיף 13.3 להסכם.

כבר עתה אומר, כי התובעים הוכיחו באופן משכנע למדי כי הנתבע מוכר בשר ללקוחות העסק – ועל כך עוד להלן – ואולם, לא הוכח בפני כי המכירות בוצעו בתוך שכונת כרמים.

כאמור לעיל, הוראת סעיף 13.3 להסכם מגבילה את התחרותו של הנתבע בתובעים לגבולות שכונת כרמים. לא הובאה בפני כל ראיה מהן גבולותיה של שכונה זו, ואין לבית המשפט כל ידיעה שיפוטית על כך. לצורך כך היה על התובעים להביא ראיה משכנעת, כגון חוו"ד מומחה או עדות של אדם מוסמך מעיריית ראשון לציון, אשר יעיד כי המכירות המתועדות היו בתוככי השכונה.

כזאת לא נעשה.

בהיעדר הוכחת גבולות הטריטוריה – דין עילת התביעה המבוססת על ראש זה, להידחות.

1. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאיסור על מכירה ללקוחות העסק, כקבוע בסעיף 13.1 להסכם. בראש זה, שוכנעתי כי הנתבע הפר את התחייבותו.

ראשית, יש להבין את תכליתה הכלכלית של הוראה זו.

סבורני כי פרשנותה של הוראת סעיף 13.1 להסכם פירושה הטלת איסור על הנתבע למכור ללקוחות העסק, בזמן מסירת החזקה בחנות, בשר.

התובעים שילמו לנתבע סך של 120,000 ₪ לא רק על הציוד בחנות, ועל זכות השימוש בשם "ברביקיו" אלא גם בגין "תיק הלקוחות". המדובר בחנות שכונתית קטנה, ולא במרכול גדול, אשר הקשר עם הלקוחות בה הוא אינטימי, ועל כן קיים הגיון וצורך בדרישה העסקית כי כנגד תשלום תמורה כה מכובדת, הנתבע ינתק את קשריו עם לקוחות העסק.

יש לציין כי הנתבע עצמו לא טען אחרת, וגם לא קיימת כל פרשנות סבירה אחרת להוראה זו, אשר ממילא מצויה תחת הכותרת "אי תחרות". הוראה זו משתלבת היטב גם עם הוראת סעיף 13.3 להסכם ועם תכליתו הכלכלית של ההסכם שהינה העברת פעילותו העסקית של העסק לתובעים מחד, ומאידך - מניעת הפרעה מצד הנתבע לעיסוקם זה, במובן זה שאסור לו להתחרות בהם הן בטריטוריה (סבירה) והן במשיכת הלקוחות הקיימים.

1. כאמור, הוכחה כדבעי עיסקת מכירה אחת של הנתבע לגב' פורטנוי, אשר העידה כי היתה לקוחה של הנתבע בעת שניהל את החנות, והמשיכה לרכוש ממנו מוצרי בשר מיד לאחר מכירת העסק לתובעים, משום שהנתבע שידל אותה לכך. ברי כי במכירה אחת לא די כדי להוכיח הפרה של הוראת אי תחרות. ואולם, בבחינת כלל נסיבות העניין שוכנעתי כי זו לא היתה מעידה חד פעמית אלא שיטת פעולה מתוכננת מראש של הנתבע.

גב' פורטנוי העידה כי כבר לאחר מכירת העסק לתובעים, הנתבע פנה אליה ואמר לה כי היא יכולה להמשיך לעבוד איתו. הגב' פורטנוי כלל לא נחקרה בעניין זה ודבריה מהימנים עלי. אמנם גב' פורטנוי הינה מכרה של התובעת מהשכונה, ואולם מאידך גיסא היא גם לקוחה קבועה וטובה של הנתבע מזה שנים רבות, כך שאין לה אינטרס להעיד דווקא לטובת התובעים. עדותה עשתה עלי רושם מהימן ואני מאמין לדבריה.

הנה כי כן, המסקנה היא שכבר מלכתחילה הנתבע הפר את הוראת סעיף 13.1 להסכם בכך שאמר לגב' פורטנוי שהיא יכולה להמשיך לעבוד עימו גם לאחר מכירת העסק.

אין להניח שגב' פורטנוי היתה הלקוחה היחידה שהנתבע אמר לה דברים אלה. אפשרות כזו, דהיינו שהנתבע שידל רק את הגב' פורטנוי ולא לקוחות אחרים של העסק לעבור אליו - אינה סבירה וממילא גם לא נטענה על ידי הנתבע. יותר סביר להניח כי הנתבע אמר דברים דומים גם ללקוחות נוספים.

1. זאת ועוד – מהראיות למדתי לדעת כי התובע המשיך להשתמש לצרכי עיסקו, בשם המסחרי "ברביקיו", גם לאחר מכירת העסק. הדבר נלמד מפורשות הן מקבלת עיסקת המכירה לגב' פורטנוי וכן מדו"חות חברת האשראי (ת/1). יתירה מזו, על גבי הקבלה ממשיכה להופיע כתובת החנות, ולא הכתובת החדשה של עיסקו.

דא עקא, בהתאם לסעיף 6 להסכם:

"המוכר מתיר לקונה לעשות שימוש בשם המסחרי של החנות ("ברביקיו") עד להודעה חדשה. במידה והמוכר ירצה לחזור ולהשתמש בשם זה בעתיד, בכפוף לאמור בסעיף 13.3 להלן, הוא מתחייב לתת לקונה הודעה על כך זמן סביר ראש"

דהיינו, בהתאם להוראה זו נאסר על הנתבע להשתמש בשם המסחרי "ברביקיו" לתקופה של 3 שנים מאז חתימת ההסכם.

העובדה שהמשיך לעשות כן, ואף הגדיל עשות ולא שינה את מען עיסקו למען החדש, מלמדת על צפונות ליבו – דהיינו, כוונתו להמשיך ולהציג בפני לקוחות העסק מצג על פיו "העסקים כרגיל", והם יכולים להמשיך ולהזמין ממנו בשר, והכל תוך התעלמות מהתחייבויותיו החוזיות.

1. הנתבע טען כי הבנתו את סעיף 13.1 הינה כי חל עליו איסור להמשיך ולמכור ללקוחות העסק, ובלבד שהם בשכונת כרמים, ואין עליו כל איסור למכור בשר ללקוח העסק המתגוררים מחוץ לשכונה.

איני יכול לקבל טענה זו.

ראשית, הנתבע כלל לא טען טענה זו בתצהירו.

שנית, ובאופן כללי איני נותן כל אמון בגירסתו של הנתבע. עדותו של הנתבע בפני היתה חמקמקה ופתלתלה וניכר היה כי הוא מנסה להתחמק משאלות קשות. כך למשל, הנתבע הכחיש כי תדפיסי כרטיסי האשראי ת/1 הם שלו, וזאת עד לרגע שהוצג בפניו כי הם נושאים את מספר הזהות שלו.

גירסתו של הנתבע לפיה הבין כי אסור לו למכור רק ללקוחות שהמתגוררים בשכונת כרמים הועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית ולא היה לה כל זכר לפני כן.

זאת ועוד. הנתבע טען כי סעיף 13.1 נוסח על ידי עורכת הדין של התובעים ולפיכך הינו מקפח. מהתרשמותי את הנתבע קשה לאמר עליו שהוא קופח או היה הצד החלש בעיסקה. למעשה, ואם כבר, ההיפך הוא הנכון.

לא היתה כל מניעה כי הנתבע ייוצג בעיסקה על ידי עורך דין מטעמו.

כמו כן, הוכח כי עובר לחתימת ההסכם, עוה"ד עברה עימו על ההסכם סעיף אחר סעיף אף שלא ייצגה אותו וכי היו הידברויות בינו לבינה קודם לכן (עמ' 18).

בנוסף, הוראת סעיף 3.9 להסכם קובעת מפורשות כי:

"למוכר לא תהיה כל טענה כלפי הקונה ו/או בא כוחו בשל אי ייצוגו על ידי עו"ד לעניין הסכם זה"

לא היתה כל מניעה כי הנתבע יזמין להעיד את עוה"ד הנ"ל, על אף שהיא מתגוררת בגרמניה כעת. פרטיה ידועים וניתן היה להזמינה ולשלם את הוצאות הגעתה (שבהאי עידנא אינן כה גבוהות, וברי לכולי עלמא כי הוצאות אלה באות ממילא בגדר הוצאות משפט).

לסיכום, התרשמותי הינה כי התובע הינו אדם הנטוע היטב בקרקע המציאות, מכלכל את צעדיו העסקיים והמסחריים באופן מושכל, ובשום פנים ואופן לא ניתן לאמר עליו שהוא מקופח או חלש ביחס לתובעים. לפיכך, אם חתם הנתבע על הסכם זה, אשר במסגרתו ויתר על לקוחותיו, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

1. הנה כי כן, אני קובע כממצא עובדה שהנתבע הפר את התחייבותו החוזית להימנע מקשרים עסקיים עם לקוחות החנות. כעת נעבור לבחון את המשמעות המשפטית של הפרה זו.

ביטול והשבה

1. סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי נפגע רשאי לבטל את החוזה רק אם הפרת החוזה היתה יסודית.

ואילו סעיף 7(ב) לחוק התרופות קובע כי:

"היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק;"

וסעיף 6 לחוק התרופות קובע כי:

"לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה"

1. הוראת סעיף 19 להסכם מפרטת את ההוראות החוזיות בהסכם, אשר הפרתן תיחשב כהפרה יסודית. הוראת סעיף 13 להסכם אינה מצויה ביניהן. כמו כן אין חולק כי סיפת הוראת סעיף 6 לחוק התרופות אינה מתקיימת כאן.

לפיכך, השאלה המשפטית המתעוררת היא כדלקמן: האם נוכח העובדה שלא צויין בסעיף 19 להסכם כי סעיף 13 מהווה תניה יסודית, רשאי בית המשפט לקבוע כעניין נורמטיבי כי הוראה זו היא תניה יסודית, על אף שלא צויינה כך?

שאלה זו מתחדדת עוד יותר נוכח הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 הקובעת:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

1. השאלה המוצגת לעיל הינה שאלה נכבדה, ואולם בנסיבות העניין אין כלל צורך להכריע בה. זאת משום שבין אם ייקבע שבית המשפט רשאי לקבוע כי הוראת סעיף 13 הינה תניה יסודית אף שלא נכללה במסגרת סעיף 19 להסכם, ובין אם ייקבע כי הוראת סעיף 13 אינה תניה יסודית משום שלא נכללה בסעיף 19, וגם אם ייקבע כי התובעים עמדו – כך או כך - בכל התנאים המזכים אותם בזכות לבטל את ההסכם עקב הפרתו על ידי הנתבע, הרי שמהטעמים שיפורטו להלן - לא ניתן להושיט לתובעים את סעד ההשבה.
2. כידוע, סעיף 9 לחוק התרופות קובע כי:

"משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך."

במילים אחרות, ביטול חוזה מחייב השבה הדדית.

ביישום לענייננו, על הנתבע להשיב לתובעים את הסכומים שקיבל, ואילו על התובעים להשיב לנתבע את החזקה בחנות.

דא עקא, בכתב התביעה התובעים כלל לא עתרו לסעד הצהרתי המחייב את הנתבע לקבל מהם את החנות. כל תביעתם ממוקדת בכך שעל הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים שילמו להם על פי ההסכם (סעיף 23(א) לכתב התביעה). אין בתביעתם כל עתירה להשבה הדדית – אלא רק חד צדדית. כך הם פני הדברים גם בהודעת הביטול ששלחו לנתבע ביום 7.9.2014 (נספח ה' לתצהירם) אשר בו אין כל דרישה מהנתבע לבוא ולקבל מהתובעים את החזקה בחנות, תוך הצגת מוכנות לפנותה.

תביעת השבה מסוג זה כלל אינה יכולה לעמוד. צד אשר מבטל חוזה - מעמיד עצמו תחת חובת ההשבה. רוצה לאמר, ביטול ההסכם מקים לצדדים חובת השבה האחד כלפי משנהו, ללא קשר לשאלה מי הפר את ההסכם. לפיכך, היה על התובעים לכלול בתביעתם גם סעד הצהרתי בדבר חובתו של הנתבע לקבל מהם את החזקה בחנות – וכזאת אין.

יתירה מזו: התרשמתי, כי התובעים כלל אינם מעוניינים בהשבת החנות לידיו של הנתבע. התובעים עובדים בחנות עד היום ומתפרנסים ממנה בכבוד, והיא מהווה אחד ממקורות הכנסתם ולדעתי - רצונם הוא להמשיך ולעבוד בה.

התרשמתי כי הסעד האמיתי שהתובעים חפצים בו הוא פיצוי על ניזקם בגין הפרת סעיף אי התחרות, ואין הם מעוניינים בשבירת מטה לחמם. אילו היו יודעים שתביעת השבה כרוכה בהשבת החנות לחזקתו של הנתבע – לא היו תובעים זאת.

זאת ועוד: החנות מצויה בבעלות צד שלישי. אין כל ספק כי נדרשת הסכמת הבעלים לחזרתו של התובע לחנות ולקשירת עיסקת שכירות עימו. לא הוכח בפני כי הסכמת הבעלים נתונה לכך, ואם כן - באילו תנאים. לכן ספק רב האם בנסיבות אלה ההשבה ההדדית היא אפשרית, ומכל מקום – לא הוכח כי היא אפשרית.

נוכח כל האמור אני קובע כי התובעים לא הוכיחו כי הינם זכאים לסעד ההשבה אותו תבעו בהסכם.

פיצויים

1. בסעיף 23(ג) לכתב התביעה תבעו התובעים מהנתבע סך של 100,000 ש"ח בגין סבל ועוגמת נפש, אשר גרם להם הנתבע לטענתם, בהתנהגותו המפורטת לעיל.

אין חולק שבהתאם להוראת סעיף 13 לחוק התרופות, בית המשפט מוסמך להושיט לנפגע מהפרת החוזה, סעד בדמות פיצוי בגין נזק בלתי ממוני שנגרם לו כתוצאה מההפרה:

"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין."

1. כאמור לעיל, הוכח שהנתבע הפר את סעיף 13.1 להסכם בכך שפנה ללקוחות העסק ומכר להם בשר על אף שהתחייב שלא לעשות כן. כמו כן, התנהגות זו של הנתבע מהווה קיום שלא בתום לב את ההסכם, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

השאלה היא, האם התובעים הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו עקב הפרה זו?

"נזק לא ממוני יתרחש בבירור – ובית המשפט אף יפסוק אותו בדרך כלל – כאשר תכליתו של החוזה היתה להעניק הנאה רוחנית, שקט נפשי וכו', ותכלית זו לא הוגשמה בשל הפרת החוזה......במקרים אלה הנזק העיקרי שהנפגע מבקש פיצויים על גרימתו הוא נזק לא ממוני טהור, המתבטא באי הפקת התועלת הרוחנית המיוחלת....אפילו פגיעה כלכלית טהורה – שאינה נספחת לפגיעת גוף או רכוש – עלולה לעורר בנפגע רגשות שליליים ולגרום לו אי נעימות במישור הנפשי, הלא ממוני. במקרים רבים תהא זו אמנם פגיעה שולית שדיני הפיצויים יתעלמו ממנה. אולם, כאשר הנזק הכלכלי נוסע מהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, כאשר הפרת החוזה נעשתה בזדון או כאשר התלוותה אליה התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד, יהיה הנזק הלא ממוני רציני וראוי לפיצוי"

(שלו – אדר, "דיני חוזים – התרופות", עמ' 301 – 302, וכן ר': ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ,א לפיצוח בע"מ (11.11.2010).

וכמו כן ר': ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.2015), שם נאמר:

"כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני, קובע סעיף 13 לחוק התרופות כי במקרים בהם הפרת החוזה גרמה לנזק לא ממוני "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין" (ההדגשות הוספו, י.ד.). במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין נזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לנזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו נזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים "רגילים" פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676]. במיוחד ניכרת בפסיקת בתי המשפט הנטייה לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת תיקים שעוסקים בתביעות רוכשי דירות כנגד הקבלנים-המוכרים, כגון תביעות בגין עיכוב במסירת הדירות או בגין ליקויים שנתגלו בדירות שנמסרו [ראו: פרידמן וכהן בעמ' 679]. עם זאת, נקבע גם שעל אף שכמעט כל הפרת חוזה עשויה לגרום לאכזבה לנפגע, הרי שלא כל אכזבה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני.

ראוי להדגיש כי בניגוד לנזק הממוני, שנטל ההוכחה לקיומו מוטל על כתפי התובע, הן לעניין עצם קרות הנזק והן לעניין גובה הנזק, הרי שיתרונו של הנזק הלא ממוני הינו בכך שהוא "אינו טעון הוכחה של ממש, ובית המשפט יכול להסיקו מהנסיבות ולפסוק לפי שיקול דעתו" [פרידמן וכהן בעמ' 680]. יתרה מכך, בעניין רובינוביץ שהוזכר לעיל קבע בית משפט זה בדעת רוב כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים על נזקיה הממוניים עקב הפרת חוזה, כיוון שלא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, אך מצא לנכון לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שדובר שם בחוזה מסחרי "רגיל". בקשר לפסק הדין בעניין רובינוביץ העירו פרידמן וכהן כי "הרושם הוא שהפיצוי ניתן בשל התחושה שנגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו...אלא שממדיו של נזק זה לא הוכחו, כך שהפסיקה בשל הנזק הלא ממוני פיצתה את התובעת על כישלונה בהוכחת הנזק הממוני. בכך משתקף יתרונו של הנזק הלא ממוני לעומת הנזק הממוני" [שם, בעמ' 681-680]."

(הדגשות שלי - ר.א.)

1. לטעמי, זהו מצב הדברים בענייננו. הוראת סעיף 13.1 להסכם זו נועדה ליתן לתובעים "שקט תעשייתי" במישור השיווקי, על מנת שיוכלו לבסס את עיסקם במשך 3 שנים, ללא חשש מתחרות מצד הנתבע, והכל בשים לב לכך שהמדובר בחנות שכונתית קטנה. לשם כך שילמו התובעים לנתבע סכום 120,000 ₪, וזאת כנגד התחייבותו שיימנע מלמכור בשר בשכונה, וללקוחות העסק.

מהראיות והעדויות שהובאו בפני עולה כי הנתבע הפר באופן מודע ומחושב מראש את התחייבותו של ליצור קשר עם לקוחות העסק, כבר מלכתחילה, מיד לאחר חתימת ההסכם.

למרות זאת, התובעים נהגו בו בהגינות. הם לא הגישו תביעה זו כבר בשנת 2013, עת נודע להם על ההפרה אלא באו עימו בדברים וקיבלו הבטחתו כי הדבר ייפסק. רק כשגילו בשנת 2014 שהדברים נמשכים – הגישו תביעה זו. בכך פעלו התובעים בהגינות ובסבירות.

1. אין ספק בעיני כי עקב התנהגות זו של הנתבע, נגרם לתובעים נזק כלכלי כלשהו. כאמור, הגב' פורטנוי העידה שבמקום לקנות מהחנות שעברה לידי הנתבעים המשיכה לקנות מהנתבע. ברור לי שגב' פורטנוי לא היתה הלקוחה היחידה של העסק שפעלה כך. גם תיאורם של התובעים שהטלפון בחנות היה מצלצל ולקוחות היו מדברים איתם על הזמנות שביצעו אצל הנתבע – מהימנה עלי, ומלמדת אך היא כאלף עדים על דרך הילוכו של הנתבע. לא רק נזק כלכלי יש כאן – אלא גם פגיעה בתכלית החוזית של הוראת סעיף 13.1 להסכם. נזקים אלה מצדיקים פיצוי בגין נזק לא ממוני.
2. נוכח כל האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 30,000 ₪.

בשים לפער בין סכום התביעה לבין החיוב שבפסק הדין, איני עושה צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ו, 30 יוני 2016, בהעדר הצדדים.