1. המבקשים עותרים בבקשת רשות הערעור שבכותרת כי יותר להם לערער על החלטת בימ"ש קמא (כב' סגן הנשיא סוהיל יוסף, בימ"ש שלום נצרת) מיום 11/8/2014, במסגרתה נתן למבקשים רשות להתגונן מפני תביעת המשיב, תוך שהתנה רשות זו בהפקדה כספית ע"ס 70,000 ₪ (להלן: "ההחלטה").

2. לאחר בחינה נוכחתי כי דין הבקשה להידחות על הסף;

3. על פי סעיף 1(9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט – 2009, החלטה ליתן רשות להתגונן, כבענייננו, אינה יכולה להיות נושא לרשות ערעור.

4. יובהר כי רשות להתגונן גם אם היא מותנית בתנאים, כבעניננו, אינה יוצאת מהגדרת סעיף זה. אילו ביקש הסעיף לעיל לאבחן בין החלטה ליתן רשות להתגונן ללא תנאי, להחלטה ליתן רשות להתגונן בתנאים, חזקה כי היה קובע זאת בלשון הסעיף.

5. נוסח תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 רואה רשות להתגונן כבענייננו, כרשות להתגונן לכל דבר: "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים...".

6. צו בתי המשפט דלעיל שתכליתו, על צד העיקר, ייעול ההליך המשפטי על דרך של הפחתת העומס על המערכת השיפוטית בניהול הליכי ערעור, תוך הגבלת הליכים אלו לסוגיות מהותיות בלבד, אינו מצדיק אבחנה בין החלטה ליתן רשות להתגונן בתנאים או ללא תנאים.

בהקשר זה ברור כי גם אין מקום לדיון פרטני תוך אבחנה בין מקרה למקרה, אגב ניסיון לברר האם עסקינן בהתנאה "מהותית" או לאו.

גם היבטים שמטרתם קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה אחת וצמצום הליכי הערעור במסגרתו הגורמים לעיכוב ההליך וסרבולו, יפים בענייננו.

7. הרבה מעבר לנדרש ראיתי בכל זאת ולמען הסר ספק בלבד, לבחון את הבקשה לגופה.

בחינה זו מעלה בענייננו כי דין הבקשה להידחות, גם לגופה וללא צורך בקבלת תגובה;

8. נקדים כי הדיון בבקשת המבקשים למתן רשות להתגונן נגע למבקשת בלבד כאשר ההליכים נגד המבקש עוכבו בשל הליכי פש"ר. הדיון מכל מקום התקיים לאחר שכבר ניתן פסק דין נגד המבקשת בהעדר התייצבות, לאחר שהמבקשת לא התייצבה לדיון בבקשתה לביטול פסק הדין ולאחר שבימ"ש נעתר לבקשה נוספת מצידה בהמשך לכך.

9. בימ"ש קמא ניתח בהחלטתו כדבעי ובאופן מפורט ומקיף את טענות המבקשים כנגד תביעת המשיב וראה לקבוע, תוך שעשה חסד בענין עם המבקשים, כי המקרה שבפניו נופל בקו הגבול, בו מתעורר ספק להגנה דחוקה. בנדון נוכח בימ"ש קמא כי העובדות שבפניו מלמדות שמרבית טענות המבקשים קרסו כבר בשלב חקירתו הנגדית של המבקש זאת במצטבר לתיעוד שהוצג ומעמיד כשלעצמו, בספק רב את גרסת המבקשים.

10. להבהיר כי הגם שבשלב דיון בבקשת רשות להגן נבחנות הראיות על פניהן ובית המשפט אינו בודק שאלות מהימנות, הרי יש משקל למסקנות העולות מהחקירה הנגדית של המצהיר, לבחינת הסיכויים, בפרט שעה שהמצהיר אינו מצליח לעמוד אף במבחן הלכאורי.

11. התיעוד שהוצג ת/1 +ת/2 על תוכנו, כשהמבקש אף אישר כי קיבל תיעוד זה וחתם עליו, מוטט כמעט לחלוטין את הטענה בדבר התניית מתן האשראי באי משיכת פקדונות.

12. גם הטענה לפיה מנע הבנק מהמבקש הפקדת מזומנים, סירוב אשר נטען כי גרר החזרת שיקים ונזקים כלכליים, התבררה כדחוקה ביותר. המבקש אישר את התיעוד המלמד על הפקדות מזומנים, בתקופה שבדיון, אישר כי חזר בו מהליך ערר בגין הגבלת חשבון המבקש בתקופה הרלבנטית ואשר התבסס על נימוקים דומים ואף לא השלים חוות דעת מטעמו לסוגיית הנזקים הנטענים.

13. עפ"י מכלול המפורט אין כל מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, אשר ראתה להעניק למבקשת רשות להתגונן, תוך התנאת ההגנה בהפקדת ערובה ובשיעור שנקבע.

14. למרות התוצאה לעיל משלא נדרשתי לתגובת המשיב ובבחינת לפנים משורת הדין בלבד, נמנעתי מחיוב המבקשים בהוצאות ההליך שבפניי.

15. המזכירות תודיע.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ד, 18 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.