ב"כ התובעת: עו"ד עומרי אייליג

ב"כ הנתבעים: עו"ד רוני מילר

תביעת לפיצוי בגין נזקי לרכב בעקבות תאונת דרכים.

1. טענת התובעת, בתמצית, היא זו: היא נסעה ברח' לה גוארדיה בתל אביב, שבו שני נתיבים, בנתיב הימני. בשלב מסוים ראתה אוטובוס לפניה המאותת לכניסה למפרץ, ועל כן סטתה בזהירות לשמאלה, תוך איתות, והמשיכה בנסיעתה. מרחק גדול לאחר מכן הגיעה למעבר חציה ונעמדה, בעודה בנתיב השמאלי. לפתע, ובחלוף כעשרים שניות של עמידה בהמתנה להולכי הרגל, חשה חבטה עזה מאחור ברכבה, וגופה נחבט בעוצמה בהגה, אף שרכבה לא זז כמלוא הנימה ורק כך לא פגע בהולכי הרגל. היה זה רכב הרשום ע"ש הנתבע 2 שפגע בה, כאשר קיימת מחלוקת בשאלה האם נהג הרכב היה הנתבע 2 עצמו (כפי שסברה התובעת שנטלה לדבריה את רשיון הנהיגה של התובע, אף שלא ידעה להציגו בדיון) או שמא שותף של הנתבע 2, מר רוסלן מומינוב.

2. מר מומינוב הוא שהעיד מטעם הנתבעים, וטען כי הוא שנהג ברכב. התאונה, טען, כלל לא אירעה במעבר החציה, אלא עשרות מטרים קודם לכן. הוא נסע בנתיב השמאלי, רכב התובעת היה בנתיב הימני ולפניו, לפתע סטתה התובעת לנתיבו, מומינוב לא הספיק לעצור וכך פגע עם החלק הימני הקדמי של רכבו בצד השמאלי האחורי של רכב התובעת. מכיוון שהנזק לרכב, שהוא רכב מסחרי משומש, היה דל והרכב נמכר בתוך זמן קצר, לא תבע הנתבע 2 את נזקיו.

3. דין התביעה להידחות. גרסת התובעת אינה מתיישבת עם הראיות החפציות, עד כמה שניתן להתרשם מהן, בדמות נזקי הרכב, וסיפורה אינו קוהרנטי דיו. אשר לנזקים: תמונות רכב הנתבע 2 מלמדות על פגיעה ברורה בדופן ימין קדמית. תמונות רכב התובעת מלמדות על נזק ברור בדופן שמאלית אחורית, גם אם ניתן לדמות פגיעות קלות גם בהמשך הפגוש ועולה שהוחלף גם מחזיר אור בימין הרכב. תמונות אלה מתיישבות בבירור עם גרסת הנתבע, לא התובעת. יוער שלא הוצגה אפשרות חלופית סבירה מצד התובעת שלפיה הנתבע אמנם היה בנתיבה של התובעת אולם ביקש "לברוח" לשמאלו וכך אירעו הנזקים: אם שני כלי הרכב היו בנתיב השמאלי, ובהינתן קיומה של מדרכה מוגבהת לשמאל הנתיב (כעולה מן התמונות שהוצגו), לא היה לנתבע להיכן "לברוח" לשמאלו. גם לא באה טענה של התובעת כי לאחר התאונה מצוי היה רכב הנתבע על אותה מדרכה, שרק אז ניתן היה להסביר כדבעי את דרך היווצרות הנזקים בפינות כלי הרכב.

קושי נוסף טמון בעדות התובעת ובעצם הידרשותה לאותה סטיה זהירה שלה לדבריה לשמאל, לנתיב השמאלי שבו היה גם רכב הנתבע, לדבריה מרחק ניכר לפני מעבר החציה שם אירעה התאונה. אם כך היה הדבר, מדובר היה אז באירוע נטול חשיבות ומנותק כליל מן התאונה, כזה שאין כל הצדקה להידרש לו ולהעיד עליו. עצם זכרון התובעת אותה סטיה, והידרשותה לנושא בעדותה, מלמדת על סבירות האפשרות שהתאונה אכן אירעה בסמוך לאותה סטיה לנתיב הנתבע, בדיוק כפי שטען הלה, ולא במרחק ניכר משם, במעבר החציה.

ועוד קושי מצוי בתיאור התובעת את התאונה, עת חשה חבטה עזה ברכבה והיא עצמה נחבטה בהגה הרכב, עד כדי כך שצופרה נותר פועל. אם אכן עמדה בעת הפגיעה במעבר החציה העמוס (ונניח לשאלה מדוע בשעה 07:00 יהיה המעבר עמוס הולכי רגל עד כדי 20 שניות של המתנה כנטען), הדעת נותנת כי חבטה כזו אמורה הייתה להעיף את רכבה לפנים ולהביא לפגיעה בהולכי הרגל ולמצער לסיכונם. על מנת לבאר כיצד לא אירע הדבר, התובעת ביקשה לבאר כי אף הולך רגל לא נפגע, שכן רכבה לא זז ממקומו חרף התאונה. מובן שאפשר שרכב הנפגע מרכב אחר אכן לא יזוז לפנים עקב תאונה, ככל שהוא היה במצב עמידה, והתנע של הרכב הפוגע היה נמוך דיו (בין אם נוכח מסה נמוכה באופן יחסי או מהירות נמוכה דיה של הרכב הפוגע). אולם אם כך היה הדבר, מובן מאליו שהתובעת לא הייתה מועפת מכסאה ומוטחת בהגה, מאורע היכול להתרחש רק כאשר הרכב נדחף בפתאומיות לפנים, והגוף מטלטל בתחילה לאחור ואז לפנים. עוצמת הפגיעה המתוארת בתובעת, לצד היעדר התזוזה הנטענת של הרכב, נותרים נטולי הסבר, והופכים את הסבר הנתבע – כי התאונה אירעה הרחק ממעבר החציה, ורק כך לא נפגע אף הולך רגל – להגיוני הרבה יותר.

4. במכלול הנסיבות גרסתו של הנהג מטעם הנתבע עדיפה ויש לאמצה. לפיכך התביעה נדחית. התובעת תשא בשכר טרחת עורכי דינם של הנתבעים יחד בסכום של 1,400 ₪ ובהוצאות ביטול זמנו של העד מר מומינוב בסכום של 250 ₪.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.