1. לפניי תביעה בגין אי תשלום ארנונה בגין נכס מקרקעין ברח' מחניים 4 בחיפה (להלן: "הנכס") או ליתר דיוק, בגין ההפרש שבין דרישתה הכספית של העירייה לבין התשלום ששילמו הנתבעים בפועל כסכום שמבחינתם לא שנוי במחלוקת בגין אותו שימוש.
2. הנתבעים הינם הבעלים והמחזיקים של הנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה מתוקף צו ירושה שניתן ביום 9/3/95.

החוב בגין התקופה שבמחלוקת, מיום 01/09/04 ועד 01/09/08, עומד לטענת התובעת, על סך נומינלי של 27,175 ₪.

רקע וטענות התובעת

1. לטענת התובעת, שנתמכה בתצהיר מר רועי גנון (הוגש וסומן ת/1), ביום 07/05/87, הגיש אביהם המנוח של הנתבעים, בקשה לועדה לתכנון ובנייה לשינוי ייעוד הנכס ממגורים (כפי שהיה ייעודו בתכנית המתאר) לעסקים. בקשתו התקבלה ומשנת 1989 חויב הנכס בסיווג עסקים. על פי פנקסי העירייה ממועד שינוי הייעוד שנעשה לבקשת הבעלים בשנת 1989 פעלה בנכס חנות צילום "פוטו פרייס" ולאחר הושכר הנכס למכון יופי.
2. בשנת 2005, פנו הנתבעים לעיריית חיפה בבקשה לשנות את סיווג הנכס "למגורים". לשיטתם, שינוי הסיווג שנעשה ע"י הועדה לתכנון ובנייה (עוד בשנת 1989 ) היה מוגבל ל-3 שנים בלבד ולאחר מכן היה על התובעת להחזיר את הסווג המקורי מהתב"ע – היינו סווג למגורים.
3. ביום 16/06/05 נדחתה בקשתם של הנתבעים ע"י התובעת. התובעת הפנתה את תשומת ליבם של הנתבעים לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) ביחס לסופיות השומה כן נשלח להם מכתב בו הוסבר להם כדלקמן: " פריט השימוש לנכסים נקבע בהתאם לשימוש הנעשה בהם בפועל ובמידה והם פנויים בהתאם לייעודם. מעיון בתיק הבניה של הנכס עולה כי יעוד הנכס שונה לעסקים ולפיכן אין באפשרותנו לעדכן פריט השימוש לפריט מגורים".
4. הנתבעים פנו פעם נוספת לתובעת ביום 16/04/06, תוך התעלמות מהתשובה הקודמת שקיבלו, וגם לפנייה זו ניתן מענה ביום 28/05/06 ובו סירוב להיענות לבקשתם.
5. ביום 06/06/06 פנו הנתבעים לתובעת בבקשה לפטור מארנונה, מאחר ולא נמצא שוכר לנכס (לא לעסקים ולא למגורים). התובעת דחתה פנייתם ביום 26/09/06 ואף ציינה את יתרת החוב ודרישה להסדרתו. חרף האמור, ביום 03/10/06 שוב שלחו הנתבעים מכתב לתובעת בו ביקשו להתחשב במצבם ולאשר את החוב על בסיס תעריף למגורים. גם בקשתם זו נדחתה אך למרות זאת, הנתבעים נמנעו מהסדרת מלוא חובות הארנונה בנכס והסתפקו, על דעת עצמם, בתשלום חובות ארנונה בהתאם לסיווג "מגורים" ולא בהתאם לסיווג העסקים שנדרש ע"י העירייה.
6. במהלך 2008 המשיכו הנתבעים לשלוח מכתבים לתובעת בדבר אי שינוי הסיווג, למרות שהתובעת דחתה בקשתם כבר בשנת 2005.
7. לטענת התובעת, הנתבעים לא השיגו על דרישות התובעת בכל דרך (השגה, ערר, ערעור מנהלי) חרף הדין הקובע כי זו הדרך להשיג על החלטת הארנונה בשאלת סווג הנכס ומכאן שחובות הארנונה נשוא תיק זה הם סופיים וחלוטים.

לבית משפט השלום אין סמכות לדון בשאלת הסווג המסורה כל כולה ע"פ דין למנהל הארנוה, לוועדת הערר ולבית המשפט המינהלי ומטעם זה כשלעצמו דין התביעה להתקבל באשר טענת ההגנה היחידה היא שאלת הסווג.

טענות הנתבעים

1. הנכס נשוא התביעה שימש בעבר את הוריהם למגורים ולעסק שהיה מוכר בחיפה כ"פוטו פרייס" למעלה מ- 30 שנה. בשנת 1979 עם פטירת אמם נסגר העסק והדירה הושכרה למכון יופי עד 01/09/04. בשנת 88 הסדיר אביהם ז"ל את שינוי יעוד הנכס לעסקים והשוכרות שילמו את הארנונה בהתאם. בשנת 95 הועבר הנכס לנתבעים בירושה. לטענת הנתבעים, מיום 01/09/04 ועד 01/09/08 עמד הנכס ריק. באותה תקופה שיפצה התובעת את האזור (מרכז הכרמל והאודיטוריום), בנתה חנייה תת קרקעית, החליפה תשתיות והרחיבה כבישים, דבר שהקשה על השכרת הנכס. בנוסף ערכו הנתבעים שיפוץ יסודי ופרסמו את הנכס להשכרה עבור מגורים ו/או או עסקים בעיתונות ודרך סוכני תיווך אך במשך 4 שנים לא נמצא שוכר מתאים.
2. לטענת הנתבעים, עם פינוי הנכס בשנת 2004 והעובדה כי לא התקיים בו כל עסק שב הנכס לייעודו המקורי בתב"ע אשר אף היא מעולם לא שונתה. ב-03/10/06 פנו הנתבעים בכתב למנהלת אגף הגבייה אצל התובעת, פירטו את הנ"ל וציינו כי לא נמצא שוכר מתאים לנכס ולכן ביקשו לקבוע את הארנונה על בסיס התעריף למגורים ולא לעסק. מכתבם לא נענה והם המשיכו לשלם ארנונה על בסיס תעריף למגורים.
3. ביום 02/06/08 פנו הנתבעים ליחידה לפניות הציבור וביקשו שוב אישור כי הנכס חזר לייעודו המקורי כמגורים. לטענתם, בהיתר השימוש החורג שניתן לאביהם בשנת 1988 נכתב כי תוקפו יפקע בתום 3 שנים מיום נתינתו. סעיף 148 לחוק התכנון והבנייה קובע כי "היתר לשימוש חורג מתכנית יינתן לתקופה מוגבלת מראש".
4. הנתבעים טוענים כי לאחר התכתבות נוספת עם אגף הגבייה הוחלט כי הנתבעים ישלמו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת עבור שנת 2008 ועד הכרעה סופית בעניינם יינתן עיכוב הליכים. הנתבעים שילמו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. למרות עיכוב ההליכים עד לגיבוש עמדה סופית קיבל הנתבע 1 צווי עיקול על חשבונו עד להסדרת החוב.
5. מיום 01/09/08 הושכר הנכס למגורים. הנתבעים העבירו לתובעת הסכם שכירות המעיד על כך ובהתאם הארנונה שולמה לפי חישוב דירת מגורים. מיום 08/08-07/10 לא התקבלה דרישת תשלום.
6. הנתבעים טוענים כי בהתאם להלכת בית המשפט העליון, נכס אשר מותרים בו מספר שימושים על פי דין יחוייב בהתאם לסיווג הזול מבין שימושים אלו (עע"מ 8804/10 חלקה 6 גוש 6950 בע"מ נגד עיריית ת"א (ניתן ביום 04/09/12)).

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי ושמעתי את טענות הצדדים דין התביעה להתקבל.
2. בפתח הדברים יש לחדד ולהדגיש כי חיוב בארנונה נעשה בהתאם לדין, לפי שימוש בפועל. שעה שקיים שימוש בפועל אין רלבנטיות או יש רלבנטיות פחותה לשאלה מה השימוש בתכנית המתאר או היתר הבנייה. המחלוקת נשוא התיק נוגעת ל-4 שנים בהן היה הנכס ריק והשאלה היא אם נכון לחייבו בארנונה למגורים (כטענת הנתבעים) או בארנונה לעסקים (כטענת העירייה וכפי שחויב בפועל), נוכח העובדה כי בתכנית המתאר השימוש הוא למגורים אך בשנת 1987 ניתן היתר לשימוש חורג לעסקים.

בקליפת אגוז, טוענים הנתבעים כי ההיתר לשימוש חורג ניתן ל-3 שנים כשבסיומן היה על העיריה לשלוח חיובים לפי סווג מגורים ולא סווג עסקים.

העירייה טוענת כי בהסתמך על הלכת בית המשפט העליון בבר"מ 5042/02 מלק סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה פ"ד נז(5) 302, יש לסווג נכס פנוי ע"פ ייעודו התכנוני החוקי כפי שנקבע בהיתר הבניה האחרון שניתן לאותו נכס ספציפי. מרגע ששונה הייעוד ממגורים לעסק, ההיתר הוא לצמיתות ותעריף הארנונה בהתאם.

1. בכל הנוגע לתקיפת שומות ארנונה באשר לסיווג הנכס הנישום, קבע המחוקק דין ספציפי בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976, (להלן: "חוק הערר")

סעיף 3(א) לחוק הערר קובע כי מי שחויב בארנונה רשאי תוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום להגיש השגה למנהל הארנונה בטענות שונות בהן סווג הנכס (סעיף 3(א) (2) לחוק.

סעיף 3(א) (3) מאפשר אמנם העלאת טענה גם בהליך משפטי חרף אי מיצוי זכות ההשגה ברם זכות זו עומדת לנישום בטענת שאלת ההחזקה, להבדיל משאלת סווג הנכס (כפי שעולה בענייננו). אפשר שמכלל ההן בסוגיית ההחזקה שומעים את הלאו בסוגיות אחרות דוגמת הסווג.

סעיף 6 (א) לחוק הערר מאפשר למי שרואה עצמו מקופח מהחלטת מנהל הארנונה לפנות בערר לועדת הערר תוך 30 יום מקבלת תשובת מנהל הארנונה, ובהתאם לסעיף 6(ב) מי שרואה עצמו מקופח מהחלטת ועדת הערר, רשאי לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים.

ההלכה הפסוקה קבעה כי נישום המבקש להעלות טענות נגד חיובו בארנונה הנמנות בסעיף 3 לחוק הערר (לרבות טענות ביחס לסווג הנכס), מנוע מלהעלותן בכל הליך משפטי, זולת להליך אשר יועד לכך בחוק הערר. וראה ע"א 739/89 אהרון י.מיכקשוילי נ' עירית תל-אביב יפו פ"ד מה (3) 769; בג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך נ' עירית תל-אביב יפו תק-על כרך 94 (3) 1909; ע"א 1130/90 חברת מצות בישראל נ' עירית פתח תקווה פ"ד מו (4) 778.

1. ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נקבע ש: "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערעור על החבות במס, יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להיעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה...".
2. הלכה פסוקה היא כי הסמכות בעתירות שעניינן תקיפת דרישת תשלום מצד רשות, וכך בענייננו, זאת להבדיל מתביעה כספית להשבת סכום ששולם, מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
3. אין מחלוקת כי על שומות הארנונה נשוא התביעה לא הוגשה השגה (וממילא לא ערר לועדת הערר ולבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים).
4. נוכח האמור, לא נראה נכון כי בית משפט זה יזקק, בבחינת מסלול עוקף, לשאלה האם יש לחייב בארנונה לפי סיווג מגורים, שעה שעל פי חוק הערר מחלוקות בענייני שטח וסווג מסורות, מבחינת הסמכות העניינית, למנהל הארנונה, לוועדת הערר ולבית המשפט המחוזי.
5. אשר על כן הגם שטענות הנתבעות בדבר פקיעת ההיתר לשימוש חורג, הינן טענות ראויות לדיון, טענות שלא ניתן לפטרן כמשוללות יסוד בבסיס הרציונל שבהן, לרבות הטענה לפיה שעה שיתכנו שני שימושים, יש לסווג לפי התעריף הנמוך, והטענה לפיה כל שימוש חורג, הוא לתקופה קצובה ולא לצמיתות, היה על הנתבעים להעלותן בפני הפורום בעל הסמכות ע"פ דין בהשגה/ ערר/תקיפה ישירה בבית המשפט המנהלי. (או פשוט יותר הם יכלו לפנות למינהל ההנדסה בעירייה לקבל הבהרה או לבקש לסווג את הנכס שוב כמגורים).

על פני הדברים, חוק התכנון והבנייה מבחין בין שימוש חורג מתכנית (שניתן לתקופה מוגבלת מראש) לבין שימוש חורג מהיתר שאין חובה להגבילו בזמן (סעיף 148 לחוק התכנון והבניה).

השאלה היא אם המקרה שלפננו הוא שימוש חורג מתכנית או שימוש חורג להיתר.

הכרעה בנ"ל מצריכה דיון בשאלות משפטיות כמו גם שאלות עובדתיות דוגמת האם מועד השימוש בכלל הוגבל בוועדה המקומית או המחוזית לתכנון ובנייה ל3 שנים, אם לאו.

אכן שאלה מעניינת היא אם היתר הבנייה שניתן לאבי הנתבעים (נספח 2 לתצהיר הנתבעים) הוא ל3 שנים ועל כן בסיומם פוקע הייעוד לעסקים וחוזר הייעוד למגורים או שמא פקיעת ההיתר בתום 3 שנים מתייחסת להיתר בנייה (היינו אם לא התחילו בבניה) ולא למהות השימוש ועל כן שינוי השימוש הוא לצמיתות; שאלה מענינת היא אם היה על הנתבעים לפנות למינהל ההנדסה לצורך הבהרת ייעוד הנכס או בקשה לשינוי/החזרת הייעוד המקורי.

שאלות אלו ושאלות נוספות נגזרות, צריך היתה ללבן ולקבל הכרעה בפורום בעל הסמכות הענינית ולא בדרך אגב כטענת הגנה בתביעה הכספית שבפניי.

1. בעניין זה אעיר בהערת אגב כי בפועל, אין חולק שהנתבעים נהנו מהשכרת הנכס לעסקים במשך אותן שנים לגביהן הם טוענים כיום כי ההיתר לשימוש לעסקים פקע, משמע בזמן אמת לא חשבו שעליהם להשכיר את הנכס רק למגורים או לבקש שוב היתר לשימוש חורג. טענה זו של פקיעת ההיתר לשימוש חורג הועלתה אפוא רק בהקשר לתשלום הארנונה בדיעבד ע"י הנתבעים ופועלת במידה מסוימת להחלשת עמדתם.
2. ביחס לטענת השיהוי שמעלים הנתבעים, דינה להדחות.
3. ראשית, טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים. כתבי הטענות מהווים את מסגרת הדיון וגדר המחלוקת. כל הרחבת/שינוי חזית הינה אסורה באשר לא אפשרה לצד השני להשיב ולהביא ראיותיו בהתאם ועל כן אין לקבלה.

שנית, ולמעלה מהנדרש, לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח (1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 755-6). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך דהיינו על הנתבעים, וראה פרשת ליברמן, שם, עמ' 756. "התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע -ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 852.

1. בענייננו, ובהתאם לפירוט שהובא לעיל, חרף בקשות הנתבעים, התובעת לא הסכימה בכל שלב כי הסווג יהיה לפי שימוש למגורים. היא הודיעה על כך בכל פעם מחדש לנתבעים בצורה מפורשת שלא משתמעת לשתי פנים, ולא ויתרה על זכויותיה בכל שלב. התובעת הסכימה לעכב את הליכי הגבייה על מנת לאפשר לנתבעים למצות זכויותיהם ולערער על דרישתה לתשלום לפי סוג עסקים (וראה הודעתה לנתבעים על זכותם להגיש השגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ובמועדים הקבועים בחוק– ראו נספח ח' עמ' 2 לתצהיר התובעת), אבל הנתבעים בחרו שלא להגיש השגה ובכך החמיצו את הזכות להעלות טענות עובדתיות ומשפטיות כבדות משקל שהיו נשקלות מן הסתם בכובד ראש. ודוק לא בהדיוטות עסקינן. נתבע 1 בעל תואר אדריכל ומהנדס ערים, ושימש בפועל בעבר כמהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית יבנה (בין השנים 1982 ל-1987).

המסקנה מכל האמור היא כי המקום הראוי לתקיפת סווג הארנונה אינו בסמכותי, וכי הנתבעים החמיצו את זכותם לתקיפת סווג הארנונה או שינויו ומשהפכו השומות לחלוטות.

1. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, יחד ולחוד, סך 27,175 ₪ שהוא הסכום הנומינלי של ההפרש בין מה ששולם עבור סווג מגורים לנכס לבין מה שנדרש כסווג לעסקים. על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כך שבסך הכל עומד הסכום המשוערך נכון ליום כתיבת פסק הדין על 33,961 ₪.

אבהיר כי חוסר הנוחות בהגעה לתוצאה שלא הובררה בפן המהותי, רק בשל אי נקיטה בצעדים המתחייבים ע"פ דין ע"י הנתבעים והבאת הסוגיה לליבון והכרעה לגופו, (מבלי להביע כמובן עמדה לגופו לכאן או לכאן), הביאתני לסבור כי מן הראוי שעל אף שדין התביעה להתקבל, נכון יהיה כי הנתבעים לא יחויבו בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ -1980.

הנתבעים ישפו את התובעת באגרת המשפט לפי קבלות שתומצאנה להם ויישאו בשכ"ט עו"ד של התובעת בסך כולל של 6,000 ₪.

ניתן היום, י"ז תשרי תשע"ז, 19 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.