המערערת הגישה תביעה כספית כנגד המשיבים.

לצדה של התובענה הוגשה בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") במעמד צד אחד. צו זמני לעיקול נכסי המשיבה ניתן כמבוקש ביום 16.6.14 (להלן: "צו העיקול").

ביום 7.9.14 הוגשה בקשה לביטול צו העיקול (להלן: "הבקשה לביטול").

למחרת היום ניתנה החלטת הרשם הנכבד לפיה הבקשה לביטול תועבר לתגובת המערערת תוך 5 ימים, ותגובה אכן הוגשה לתיק ביום 11.9.14.

בו ביום ניתנה החלטת הרשם הנכבד שזימנה את הצדדים לדיון לפניו ביום 18.9.14.

ביום 17.9.14 הוגשה בקשת המערערת לדחיית מועד הדיון בנימוקים שונים, שאחד מהם – ראוי לבחינה במסגרת דיון זה, הוא כי המצהיר מטעמה בבקשה להטלת עיקולים זמניים יצא את הארץ ביום 11.9.14 ועתיד לשוב ביום 20.9.14 (להלן: "הבקשה לדחייה").

הרשם הנכבד דחה את הבקשה לדחייה, בציינו בין היתר, כי זכותה הקנוייה של המשיבה כי דיון בעניינה יתקיים בתוך 7 ימים, והורה על קיום הדיון במועדו. על כך הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"ר 42885-09-14), התלוי ועומד לפני מותב אחר.

ביום 18.9.14 אכן התייצבו באי כוח הצדדים לפני הרשם הנכבד, המצהיר מטעם המערערת לא התייצב – בשל העובדה ששהה כאמור בחו"ל; המשיבה לא התייצבה, כי ממילא לא הגישה תצהיר בתמיכה לבקשה לביטול, ובאי כח הצדדים טענו טענותיהם (אלה הענייניות ואלה שהן פחות) לפני הרשם הנכבד, כמפורט בפרוטוקול הדיון שנערך לפניו, כאשר בסופו של יום קבע הרשם הנכבד בהחלטתו, בין היתר, כי חובה היה על "הנוגעים בדבר" להתייצב לדיון, ומשלא נעשה כן לא תשמע גירסתם "ומשהמצהיר מטעם המבקשת [היא המערערת – ע.מ.] עשה דין לעצמו ונסע לחו"ל ולא התייצב לדיון היום, אין לה למבקשת להלין אלא על עצמה. באין מצהיר, אין תצהיר וכל התשתית העובדתית התומכת בבקשה [להטלת עיקול זמני – ע.מ.] כאינה קיימת... ומשכך ... יש לדחות את הבקשה להטלת עיקולים ולבטל העיקולים".

על החלטה זו הוגש הערעור שנדון לפני.

המערערת מציינת כי ערעור זה מתייחס גם להחלטה בבקשת הדחייה, אולם, כאמור העניין תלוי ועומד לפני מותב אחר, ברם נדמה לבית המשפט כי עם מתן פסק דין זה, יתייתר ההליך בערעור האחר.

הערעור הועבר לתגובת המשיבה וזו העבירה את תגובתה המפורטת והמנומקת.

ראוי לציין שבאי כח הצדדים פירטו, נימקו והרחיבו את טענותיהם, זה מכאן וזה מכאן; הצדדים לא חסכו מלל ,ולא הותירו אבן שנקרתה בדרכם (ואף שלא עמדה לה באותה דרך) אותה לא הפכו על מנת לשכנע מדוע יש לבטל את החלטת הרשם הנכבד מחד, או מדוע יש להשאירה על כנה מאידך.

תמצית העובדות הרלוונטיות שפורטה לעיל עלולה להוביל את הקורא למסקנה שגוייה כאילו מסלולה של הבקשה לביטול שהחלה עם הגשתה, ועד להחלטת יום 18.9.14 בעת הדיון, היתה ישירה, אולם לא היא.

במהלך הדרך הובלה הבקשה לביטול לדרכים צדדיות ואף יהיה מי שיטען כפתלתלות עת הוגשה בקשה לעיון מחדש, וכן 2 ערעורים, וכפי שיתברר מתוצאת פסק דין זה, הבקשה לביטול עדיין עושה את דרכה על המסלול, שיבוא בקרוב – כך נקווה – אל סיומו .

לא יהיה מנוס לבחון – בחינה עקיפה של ההחלטה בבקשת הדחייה – והאם נכון יהיה להותיר על כנה את קביעת הרשם הנכבד בהחלטה נשוא הערעור כי "משהמצהיר ... עשה דין לעצמו ונסע לחו"ל ולא התייצב לדיון, אין למבקשת להלין אלא על עצמה..."

יש לבחון, אם כן, האם מר גלזברג, עשה דין לעצמו עת נסע לחו"ל.

יש לבדוק גם את המועד בו הזמין את הנסיעה, שלכך גם חשיבות.

טוענת המערערת כי מר גלזברג תכנן את נסיעתו לחו"ל מראש, ועוד בטרם הוגשה הבקשה לביטול עיקול, והחלטת הרשם הנכבד מיום 11.9.14 המורה על זימון לדיון התקבלה אצל בא-כחה רק ביום 16.9.14 – היינו רק לאחר שמר גלזברג יצא את הארץ – כך שבמועד יציאתו לא ידע (ולשיטת המערערת גם לא היה צריך לדעת) כי יתקיים דיון טרם יציאתו.

אמנם אמרתי כי "לשיטת המערערת גם לא היה צריך לדעת" במאמר מוסגר, הרי ביקשתי להכניס את התיבה הנ"ל למימדיה הטבעיים, כאשר נדמה שהצדדים ייחסו חשיבות יתירה לתיבה זו, עת בחנו מה ייעץ עורך הדין למר גלזברג בשאלה האם באפשרותו לצאת לאותה נסיעה באותו מועד אם לאו, כאשר אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהזימון לדיון התקבל אצל ב"כ המערערת רק ביום 16.9.14.

קביעתי כי "אין ולא יכולה מחלוקת" מתבססת על האמור בסעיף 10 לתצהירו של עו"ד שטנגר לבקשה לדחיית מועד דיון (נספח יב' להודעת הערעור) שם ציין שקיבל את הזימון לדיון ביום 16.9.14 שעה 02:27), וגם מעיון במערכת נט המשפט בה מצויין כי הזימון נשלח למשרדו בפקס ביום 16.9.14 שעה 02:17 (ונשלח פעם נוספת גם בשעה 02:53).

הנה כי כן, הזימון לדיון ביום 18.9.14 התקבל אצל ב"כ המערערת ביום 16.9.14 – כאשר מר גלוזברג היה כבר בניכר.

המשיבה מייחדת דיון רחב לשאלה האם המערערת ידעה או היתה צריכה לדעת מה המועד שנקבע לדיון טרם קבלת הזימון, והאם בדקה או יכולה היתה לבדוק בנט המשפט, במזכירות או במרכז המידע הטלפוני את ההחלטה שניתנה בעקבות תגובתה שהוגשה ביום 11.9.14 לבקשה לביטול.

בכל הכבוד – אינני שותף לצורך בבחינת השאלה, וזאת מאחר ואינני משוכנע שבנסיבות תיק זה יכולה או צריכה היתה המערערת לצפות כי דיון במעמד הצדדים ייקבע בתוך 7 ימים ממועד הגשת תגובתה.

הוראת תקנה 367 ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), קובעת כי דיון בבקשה לביטול עיקול יתקיים בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים מעת הגשת הבקשה לביטול.

התקנות אף קוצבות כי המשיב יהיה רשאי להגיש תמצית טענותיו עד יומיים לפני מועד הדיון (ראו תקנה 367 (ה).

מחוקק המשנה קבע מסגרת דיונית מהירה וייחודית לדיון בבקשה זו, כאשר הותיר לבית המשפט שיקול דעת אם לסטות מהמועדים שקצב, וזאת לא רק בשל דחיפות העניין, אלא גם כי ממילא, כפי שציין הרשם הנכבד בהחלטתו, הדיון מתקיים "דה נובו", ונבחנת לכתחילה הבקשה להטלת עיקולים – כך שעמדת התובע נמצאת בתיק ועמדת הנתבע היא זו המונחת בגדרה של הבקשה לביטול.

אם כן, משהורה הרשם הנכבד על העברת הבקשה לביטול לתגובת המערערת בתוך 5 ימים, יכולה היתה היא להניח שהרשם הנכבד סטה מהמועדים הקבועים בתקנות, ובמצב דברים זה לא היתה צריכה להניח שדיון ייקבע בתוך 7 ימים מיום הגשת תגובתה.

כשלעצמי אני סבור כי משמוגשת בקשה לביטול עיקול זמני, יש לקבוע את הבקשה לדיון בהקדם, ולא יאוחר מתום 7 ימים מהגשתה – כמצוות התקנות.

הרשם הנכבד לא קבע את הבקשה לביטול בתוך 7 ימים, אלא הורה על קבלת עמדת המשיבה.

לא נהיר מדוע היה על המשיבה לצפות כי דיון ייקבע בתוך 7 ימים דווקא.

לא ירדתי לסוף דעתם של אלה הסבורים שהמצהיר מטעם המערערת היה צריך לשבות מכל מלאכה ולשנות מסדרי עולמו – אך בשל הגשת הבקשה לביטול.

גם אם נניח, לצורך הדיון, כי היה על המערערת לברר על ההחלטה שתנתן בעקבות הגשת תגובתה, הרי ההחלטה המורה על זימון הדיון ניתנה ביום 11.9.14 (בעקבות התגובה שהוגשה), אולם עולה שכבר ביום 10.9.14 הזמין מר גלוזברג את כרטיסי הטיסה לחו"ל – היינו עוד בטרם שהוגשה התגובה לבית המשפט (ראו אישור הזמנה אצל איסתא מיום 10.9.14 - נספח ב1 לבקשה לדחיית מועד דיון – נספח י' להודעת הערעור שלפני [שנראה שבטעות צורף צילום כרטיס העלייה למטוס, ולא אישור ההזמנה עצמו כאמור בסעיף 17 להודעת הערעור].

במצב דברים זה אינני משוכנע שהמערערת "עשתה דין לעצמה" ובחרה שלא להתייצב לדיון בכוונת מכוון.

המערערת הגישה מייד עם קבלת הזימון בקשה לדחיית מועד הדיון.

לא היה מנוס אלא מלהגיש בקשה בשל העובדה שהמצהיר לא היה בישראל באותה עת וביום הדיון.

המערערת ידעה זאת, שאילולא כן, לא היתה מגישה את הבקשה לדחיית מועד דיון.

באומרי זאת אני מכוון גם כי טענתה לפיה המצהיר לא זומן וממילא לא היה חייב להתייצב, טוב היה לולא נטענה.

גם אם סבר הרשם הנכבד שמר גלוזברג עשה דין לעצמו, נדמה לי, שניתן היה לדחות את הדיון ב- 3 ימים, ולכל היותר לחייב את המערערת בהוצאות בגין בזבוז הזמן והטרחה, תוך העדפה של קיום דיון לגופו של עניין.

כלל הוא שניתן לרפא פגמים – ככל שאלו מתגלים ומתבררים כפגמים - בהטלת הוצאות, גם נכבדות במקרים הנכונים, ויש להעדיף דיון במעמד הצדדים לעיצומו של עניין.

במקרה דנן, המצהיר מטעם המערערת לא יכול היה להתייצב לדיון מסיבה מוצדקת, ומשכך נדמה לי שנכון היה לנהוג אחרת, ובמובן זה הערעור מתקבל ויש להורות על קיום דיון במעמד הצדדים (והמצהיר, ככל שעניין זה לא ברור מאליו).

במהלך הדיון שהתקיים לפני הרשם הנכבד, הועלו טענות שונות ומעניינות, שלרובן ככולן לא היה מקום ולא היה בהן ממש – ואכן הן נדחו בצדק על ידו, ולא מצאתי מקום להדרש להן, על אף שנטענו במסגרת ערעור זה – ואשר לחלקן ניתנה החלטה מפורשת וחלקן נדחו מכללא.

לאור כל האמור לעיל, יש מקום לקיים דיון במעמד הצדדים כמצוות הדין, תוך ששאלת ההוצאות בקשר לישיבת יום 18.9.14 ככל שיש מקום לעשות כן, יכול ותתברר לה גם במסגרת זו.

המזכירות תסגור גם את תיק 42885-09-14.

הדיון יוחזר לרשם שיקיים דיון בהקדם האפשרי.

לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן והודע היום, ז' תשרי תשע"ה, (01 אוקטובר 2014), בהיעדר הצדדים.