הצדדים, זרמים שונים בציבור הדתי, מתדיינים בעניין השליטה בבית כנסת ברח' סמטת משה יוסף בני ברק (להלן בית הכנסת").

בבקשה דנא מבוקש לסלק על הסף את התביעה בשל קיומו של מעשה בית דין, נוכח פסק דין חלוט של בימ"ש שלום בת.א 10332-07-14 עמותת י"ד גרבסקי ימין צדק נ' לוי יצחק בטיסט ואח' מיום 19.12.2016 שהצדדים לה הם המשיבה 6 (התובעת שם) ותובעים 4-6 (הנתבעים שם) ואשר הכריע בסוגיות שבמחלוקת.

1. בית הכנסת נוסד על ידי חברים בזרם הציוני דתי אשר התאגדו לעמותה ביום 2/3/84 (להלן "העמותה" (הנתבעת 6) והקימה את בית הכנסת על קרקע שהוקצתה לה על ידי העיריה. לימים עת הידלדל ציבור המתפללים, חתמה העמותה על הסכם עם אברכים מהקהילה הליטאית (להלן "האברכים") (התובעים 4-6), המאפשר להם זכות שימוש במבנה לשם תפילה ועל מנת שיעזרו לקיים תפילות סדירות. הובהר כי אין מדובר בהצטרפות האברכים לתפילות שבת ובימים בה מתקיימת תפילה על ידי מתפללי בית הכנסת אלא ניתנה רשות לקיים מניין נפרד.
2. לאחר כעשור, התגלעה מחלוקת בין העמותה לאברכים, בעקבותיו שלחה העמותה לאברכים מכתב המפסיק את זכות השימוש בביהכ"נ בהתאם להוראת סעיף 7 להסכם. האברכים לא קיבלו עליהם את דין הביטול והמשיכו להגיע לבית הכנסת ולהתפלל בו בטענה כי הינם חברי עמותה.
3. ביום 8.6.14 שלחה ב"כ העמותה מכתב לרשם העמותות המעדכן את חברי העמותה ומוסיף חברי עמותה חדשים הנמנים על חסידות גור (להלן "חסידי גור"). עם צירוף חסידי גור לזירה התגלעו מקרי אלימות בין הצדדים, קרי, חברי העמותה, האברכים וחסידי גור ועל כן הוצא צו סגירה לבית הכנסת אשר עודנו בתוקף, בית הכנסת סגור ומסוגר מאז ולא נעשה בו כל שימוש.
4. ביום 6.7.2014 הגישה העמותה תביעה נגד האברכים לבימ"ש שלום בת.א 10332-07-14 שעניינה חזקה ושימוש במקרקעין, בגדרה עתרה לצו הצהרתי הקובע כי ההסכם בינה לבין האברכים בוטל כדין ועל כן אין לאברכים או מי מטעמם זכות להיכנס לבית הכנסת. כן התבקשו צווים שימנעו מהאברכים להיכנס לבית הכנסת או לעשות כל פעולה אשר תפריע לעמותה או מי מטעמה בכל פעילות הנוגעת לבית הכנסת. בנוסף התבקש סעד כספי בגין דמי שימוש ראויים או פיצויים בשל השימוש בבית הכנסת שלא כדין.
5. כחודשיים לאחר שהגישה העמותה את התביעה הנ"ל לבימ"ש שלום, פנו האברכים ביחד עם שלושה מחברי העמותה לבימ"ש המחוזי והגישו את התובענה דנא, נגד העמותה וחברי וועד העמותה (הנתבעים 1-5), בגדרה עתרו לסעדים הצהרתיים וצווי עשה כדלקמן:

"פסק דין המצהיר כי כל פעולה שנעשתה על ידי הנתבעים 1-5 ואשר תוצאתה הישירה ו/או המסתברת היא מכירת העמותה ו/או העברת השליטה בעמותה לצד שלישי תמורת תשלום כלשהו למי מהנתבעים ו/או למי מטעמו הינה פעולה פסולה ובטלה;

פסק דין המצהיר כי כל החלטה שנתקבלה בכל אסיפה של חברי העמותה שהתקיימה מבלי שזומנו אליה כל חברי העמותה, לרבות התובעים, בטלה;

פסק דין המצהיר כי מתפללי בית הכנסת הקבועים המשלמים דמי חבר לעמותה מזה שנים כמפורט ברשימה המצ"ב כנספח 25 לכתב התביעה הינם חברי עמותה לכל דבר ועניין;

צו המצהיר כי מתפללי בית הכנסת הקבועים המשלמים דמי חבר לעמותה מזה שנים כמפורט ברשימה המצ"ב כנספח 25 לכתב התביעה אינם בגדר "פולשים";

צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל פעולה שתוצאתה הישירה ו/או המסתברת היא העברת השליטה בעמותה לצד שלישי תמורת תשלום כלשהו למי מהנתבעים ו/או מי מטעמם".

1. לאחר הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי הגישו האברכים כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד לבית משפט שלום בגדרם טענו כי חברי העמותה התחזו לוועד העמותה, התקשרו ללא סמכות בעסקה עם חסידי גור להעברת השליטה בבית הכנסת אליהם תמורת תשלום, ורק בשל כך החליטו לבטל את ההסכם עם האברכים ולסלקם מבית הכנסת. לטענתם אין כל אפשרות לסלקם מבית הכנסת בהיותם חברי עמותה לכל דבר ועניין. האברכים עתרו בתביעתם שכנגד לקבלת הסעדים כדלקמן:

"פסק דין המצהיר כי כל פעולה שנעשתה על ידי הנתבעים שכנגד 6-2 ואשר תוצאתה הישירה ו/או המסתברת היא מכירת העמותה ו/או העברת השליטה בעמותה לצד שלישי תמורת תשלום כלשהו למי מהנתבע שכנגד ו/או למי מטעמו הינה פעולה פסולה ובטלה;

פסק דין המצהיר כי כל החלטה שנתקבלה בכל אסיפה של חברי העמותה שהתקיימה מבלי שזומנו אליה כל חברי העמותה, לרבות התובעים שכנגד, בטלה;

פסק דין המצהיר כי מתפללי בית הכנסת הקבועים המשלמים דמי חבר לעמותה מזה שנים כמפורט ברשימה המצ"ב כנספח 25 לכתב התביעה שכנגד הינם חברי עמותה לכל דבר ועניין;

פסק דין המצהיר כי מתפללי בית הכנסת הקבועים המשלמים דמי חבר לעמותה מזה שנים כמפורט ברשימה המצ"ב כנספח 25 לכתב התביעה שכנגד אינם בגדר "פולשים";

צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים שכנגד לעשות כל פעולה שתוצאתה הישירה ו/או המסתברת היא העברת השליטה בעמותה לצד שלישי תמורת תשלום כלשהו למי מהנתבעים שכנגד ו/או מי מטעמם;

פסק דין המחייב את הנתבעים שכנגד, יחד ולחוד, לשלם לתובעים שכנגד סך של 350,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת תביעה זו;"

1. הנה כי כן עסקינן בתובענה שבפני (שהוגשה ע"י האברכים ושניים מחברי העמותה) דומה עד זהה לתובענה ובעיקר לתובענה שכנגד שהוגשה (ע"י האברכים) לבימ"ש שלום. לאחר מתן פסק הדין ע"י בימ"ש שלום הגישה העמותה בקשה לסילוק התובענה שבפני על הסף בטענה למעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא.

פסק דינו של בית משפט השלום

1. ביום 19.12.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת רחל ערקובי) אשר קיבל את טענות העמותה, למעט תביעתם הכספית בעניין דמי שימוש. פסק הדין קובע, כי ההסכם שנחתם בשנת 2005 בין העמותה לאברכים היה שריר וקיים עד ליום 1.6.14 עת בוטל כדין על ידי העמותה. כן נדחו טענות האברכים כי הפכו לחברי עמותה ונקבע כי ההסכם אשר נחתם בשנת 2005 יצר הפרדה בין חברי העמותה לאברכים; האברכים לא פנו לעמותה על מנת להתקבל כחבר בה כהתאם לתקנון; לא קיימת החלטה של העמותה לקבל את האברכים לחברים בה בהתאם לפרוצדורה מסודרת של העמותה לקבלת חברים. לעניין זה קבע בית משפט השלום "לא הייתה החלטה על קבלת מי מהנתבעים כחברים בעמותה אלא הייתה הנחה של האברכים כי מעצם היותם מתפללים קבועים בבית הכנסת הינם חברי עמותה, מבלי לעשות כלל הפרדה בין העמותה לבין מתפללי בית הכנסת או בין ניהול בית הכנסת לניהול העמותה, הנחה אשר אינה נשענת על דבר, והינה בניגוד להוראות ההסכם ובניגוד להתנהגות בפועל של התובעת כמפורט לעיל".
2. עוד נקבע כי "אין כל אסמכתא כי האברכים לקחו חלק באספות הכלליות של העמותה או כי הנתבעים הוצגו כחברי עמותה, כשהנתבעים אף לא מלינים על אי השתתפותם במסגרת כתבי טענותיהם ותצהיריהם, והדבר עלה רק בעדותם... כשחלקם אף הודו כי לא היו בישיבות העמותה ואף עשו הפרדה בין החברים הוותיקים לאברכים, הם המתפללים החדשים". בית משפט השלום אף הוסיף שהטענה בדבר היות האברכים חברי עמותה כלל לא נטענה בפניו במסגרת תשובת האברכים לבקשה לסעד הזמני.
3. סיכומו של דבר, לצורך הכרעה בתביעה לחזקה ושימוש במקרקעין וכן בתביעה שכנגד שהגישו האברכים, נדונו ונדחו טענות האברכים בעניין היותם חברי עמותה. נוסף על כך קבע בית משפט השלום כי ביטול ההסכם ע"י העמותה היה כדין ולא נעשה כטענת האברכים בשל העסקה שנרקמה עם חסידי גור והתמורה בגינה אלא בשל התנהלות האברכים והעומדים בראשם אשר לא כיבדו את חברי העמותה ולא נשמעו להוראות הוועד.
4. עוד נקבע ע"י בימ"ש שלום, כי חברי ועד העמותה נבחרו כדין והיו רשאים לקבל החלטות בשם העמותה לרבות ביטול ההרשאה של האברכים. כן נקבע, כי צירוף קבוצת חסידי גור נעשה כדין ולא הוכח כי הייתה עסקה עם חסידי גור למכירת העמותה תמורת תשלום לחברי העמותה ולמקורביהם.

הבקשה לסילוק על הסף- טענות הצדדים בתמצית

1. לטענת המבקשים (הנתבעים בתובענה דנא – העמותה וחברי הוועד), הסעדים המבוקשים בתובענה זו על ידי האברכים הינם זהים לאלה שהתבקשו על ידם בתביעה שכנגד בבית משפט שלום ומבוססים על אותה מסכת עובדתית ומשפטית. יתר על כן, כתבי טענות ותצהירי עדות ראשית שהגישו האברכים, זהים כמעט לחלוטין בשני ההליכים, אותן טענות ואותו ניסוח, כך גם באשר למסכת הראיות שהובאו לצורך הוכחת טענתם כי היו חברי עמותה.
2. נטען, כי בית משפט השלום קיבל את העתירה לסעדים ההצהרתיים שהתבקשו על ידי העמותה ומנגד דחה את התביעה שכנגד שהגישו האברכים. בהינתן שכך, כל הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העומדות להכרעה בתביעה דנא כבר נטענו, הוכחו והוכרעו על ידי בית משפט השלום בפסק דין חלוט ועל כן יש לסלק את תביעה הנוכחית על הסף אם בשל מעשה בית דין, אם בשל השתק עילה ואם בשל השתק פלוגתא.
3. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי לתצהירי המשיבים (האברכים ושלושה חברי העמותה) התווספו אמנם מספר טענות חדשות אלא שעניינן בראיות ועובדות חדשות אשר הגיעו לידיהם לאחר פסק הדין, המוכיחות לטענתם כי פסק הדין הושג במרמה. לעניין זה טוענים המבקשים, כי ביטול פסק דין חלוט בטענה כי הושג במרמה, יכול להיעשות אך באמצעות תקיפה ישירה של פסק הדין על ידי תובענה לביטולו בערכאה אשר נתנה את פסק הדין, היינו- בית משפט השלום. אין לאפשר למשיבים להרחיב החזית בתצהירי עדות ראשית מטעמם כך שיכללו טענות חדשות אשר לא באו בכתבי הטענות, ואין לאפשר באמצעות ההליך דנן לבטל את פסק דינו החלוט של בית משפט השלום.
4. לטענת המבקשים, מעשה בית דין חל גם על שלושת חברי העמותה (התובעים 1-3) אשר הגישו את התובענה ביחד עם האברכים, שלא היו בעלי דין בהליך בבימ"ש שלום, בהיותם "צד קרוב" לאברכים, שתמכו בהם והעידו מטעמם בבימ"ש שלום ולהם אינטרס משותף.
5. בנוסף נטען להשתק עילה והשתק פלוגתא. לטענת המבקשים עת ניתן היה לרכז את כל טענות האברכים הנוגעות לעניין העומד לבירור במסגרת התובענה שהוגשה לבימ"ש שלום אזי קם השתק עילה. ולעניין השתק פלוגתא נטען כי בימ"ש שלום כבר הכריע באותן מחלוקות העומדות לדיון בתובענה דנא והכרעתו הייתה חיונית לתוצאה הסופית, ועל כן לא ניתן לפתוח סוגיות אלו לדיון נוסף ויש לדחות התובענה על הסף.
6. המשיבים טוענים מנגד כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף זאת מן הטעם כי בית משפט השלום אינו בית המשפט המוסמך לפסוק בכל הקשור לעמותות ולסכסוכים בין חבריהם, לרבות הכרעה בשאלה מי הוא חבר עמותה, סמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. כיוון שכך, הכרעות בית משפט השלום אשר ניתנו בגררא, אך לצורך השאלה העיקרית שעמדה לפתחו והיא החזקה והשימוש במקרקעין, אינן מהוות השתק, שכן הכרעה על ידי בית משפט מוסמך בשאלה לגביה נטען להשתק מהווה אחד התנאים המוקדמים לקיומו של מעשה בית דין וזה אינו מתקיים בענייננו.

כפועל יוצא מכך, בית המשפט המחוזי אשר לו הסמכות לפסוק בענייני עמותות, אינו כבול להכרעותיו של בית משפט השלום ועליו לדון בכל המחלוקות והשאלות העומדות לפניו בהליך זה.

דיון והכרעה

1. אין חולק כי עסקינן במסכת עובדתית זהה בשתי התובענות – זו בה עסקינן וזו שעמדה להכרעה גם בפני בית משפט השלום, מה גם כי חלק ניכר מן הסעדים המתבקשים דכאן התבקשו אף שם בגדר התביעה שכנגד. גם אין חולק כי פסק דינו של בית משפט השלום כולל הכרעות חד משמעיות ברוב הפלוגתאות אשר הועמדו אף לפתחו של בית משפט זה. השאלה העיקרית הינה האם הכרעותיו של בית משפט השלום ניתנו בגדר סמכותו, ועל כן מהווים השתק ומעשה בית דין, אם לאו. יוער, כי אף המשיבים בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף התמקדו בשאלת סמכות בית משפט שלום ולא הכחישו את קיום התנאים להשתק עילה או השתק פלוגתא, בהנחה כי בית משפט השלום היה בית המשפט המוסמך לדון בשאלות שהונחו לפתחו.
2. כיוון שכך, עיקר דיוננו ייסוב על שאלת סמכותו של בית משפט השלום לפסוק בעניינים אשר באו לפניו והשלכת פסיקותיו על ענייננו כמעשה בית דין.
3. הסמכות לדון בענייני עמותות ובפרט בסכסוך בין חברי עמותה ובשאלה מי הינו חבר עמותה נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. סע' 51(א) חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן "חוק בתי המשפט") גודר את סמכות בית משפט השלום לדון בתביעות כספיות ששוויין עד 2.5 מיליון ₪ וכן תביעות מסוימות במקרקעין שעניינן בעיקר חזקה ושימוש. סע' 40 לחוק בתי המשפט מקנה סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי. הפועל היוצא הוא כי סכסוך בין חברי עמותה וקביעת זהות חברי עמותה הינם עניינים החורגים מתחום סמכותו של בית משפט השלום ומסורים לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.
4. אלא שבכך לא נסתם הגולל על טענת מעשה בית דין. אכן ככלל, מעשה בית דין לא יחול מקום בו העניין שהוכרע בפסק הדין ושלגביו מתבקשת תחולת מעשה בית דין, איננו מצוי בסמכותו של בית המשפט שנתן את פסק הדין (ראו ע"א 476/88 שושנה אשתר נ' עליזה נפתלי, מה(2) 749 (1991)). דא עקא, בענייננו, בחרו האברכים להגיש תביעה שכנגד לבית משפט השלום הנובעת מאותה מערכת נסיבות של התביעה העיקרית, בגדרה תבעו סעדים דומים עד זהים לסעדים הנתבעים על ידם בתביעה דנא. ודוק! התביעה שכנגד הוגשה על ידי האברכים לאחר שהגישו תביעתם דכאן. בכך החילו האברכים עצמם את סמכות בית משפט השלום אף על עניינים הקשורים בסכסוך בין חברי עמותה וקביעת זהות חברי עמותה כאמור בסעיף 51 (א)(4) לחוק בתי המשפט.

ראו בעניין זה למשל ע"א 679/11 אופירה נדב דרדיקמן נ' רחל נדב (פורסם בנבו, 27.03.2014):

"רחל הדגישה, כי בית משפט זה קבע בעבר שסמכותו הנגררת של בית המשפט (לפי סע' 76 לחוק בתי המשפט- הוספה שלי, צ"צ), הוקנתה אך "לצורך אותו עניין" שהובא בפניו, ואין בהכרעה שניתנה על-ידי אותה ערכאה כדי ליצור מעשה בית-דין, תוך הפקעת הסמכות מהערכאה שלה ניתנה הסמכות הייחודית לדון בנושא זה. לפיכך, כך נטען, הכרעתו של בית משפט השלום בשאלת הבעלות במקרקעין לא תהווה מעשה בית-דין, החוסם הגשת תביעה בשאלה הקניינית לבית המשפט המחוזי. ואולם, בענייננו, בית משפט השלום נדרש לסוגיית הבעלות, כחלק מהדיון בתובענה שכנגד שהוגשה על-ידי רחל. בהתאם לכך, וכפי שאף עולה מטענותיה של רחל עצמה, בית משפט השלום הכריע בסוגיית הבעלות מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 51(א)(4) לחוק בית המשפט, המורה כי:

51. (א) בית משפט שלום ידון באלה:

(4) תובענה שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.

לעניין היקף הסמכות המוקנית לבית משפט השלום מכוחו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, נקבע בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, [פורסם בנבו] פ"מ כ(1) 505 (1966), כי סמכותו של בית משפט השלום אינה מוגבלת לתובענות שכנגד הנוגעות לסעדים כספיים גרידא. עוד נקבע, כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, סמכותו של בית משפט השלום כוללת בחובה אף תובענות שכנגד הנוגעות לבעלות במקרקעין (שם, בעמוד 522; וכן ראו: רע"א 8120/10 יורשי המנוח יואל סרן ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 14-13 להחלטתו של חברי, השופט י' דנציגר (22.11.2010); רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב, [פורסם בנבו] פסקה כ"א לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (25.5.2008)).

לטעמי, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אפשר שיש להלכה זו נפקות גם בנידון דידן, במובן זה שהכרעתו של בית משפט השלום בתובענה שכנגד, הנוגעת לבעלות במקרקעין, תהווה מעשה בית-דין. זאת, כיוון שהסמכות המוקנית לבית משפט השלום בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, איננה מסויגת כפי הסמכות הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, אך ורק "לצורך אותו עניין". פרשנות מעין זו עולה בקנה אחד עם עקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי שבייעול ההליכים המשפטיים, ובכוחה להביא למניעת כפל התדיינויות בסוגיות שהוכרעו זה מכבר על-ידי בית משפט השלום. בהתאם לכך, יש מקום לטענה, לפיה הכרעתו של בית משפט השלום בסוגיית הבעלות יוצרת מעשה בית-דין, החוסם את תביעתה של רחל. (ההדגשות שלי, צ"צ).

1. ראו גם האמור ברע"א 8120/10 יורשי המנוח יואל סרן ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ (פורסם בנבו, 22.11.2010):

"צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בית משפט השלום יהא מוסמך לדון בתביעה שכנגד לביטול החכירות. אמנם, לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט נקבע כי בית משפט השלום "לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין", אולם סעיף 51(א)(4) לחוק קובע כי בית משפט השלום יהא מוסמך לדון ב"תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה". משכך, מוסמך בית משפט השלום לדון במסגרת תביעה שכנגד גם בתביעה לביטול חכירה מקום שהתביעות נובעות מאותן הנסיבות או עוסקות באותו עניין...

עולה איפוא כי בית משפט השלום מוסמך לדון במסגרת תביעה שכנגד בתביעה לסעד במקרקעין שאינו בתחום סמכותו אילו הייתה מוגשת התביעה כתביעה "רגילה" (ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 69 (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 52 (2009) (להלן: גורן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי א 479 (2007)]. משכך, ברי כי טענתם של המבקשים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי סותרת את הוראות חוק בתי המשפט אין לה על מה להישען". (ההדגשות שלי, צ"צ).

1. הנה כי כן, בהתאם סע' 51א(4), מקום בו מוגשת תביעה שכנגד הנובעת מאותן נסיבות של התביעה העיקרית, יהיה מוסמך בית משפט השלום לדון בה אף אם אינה בגדר סמכותו, והפסיקה הרחיבה האמור וקבעה כי כלל זה אינו מוגבל לתביעה כספית וחל אף על בעלות במקרקעין על אף שעניין זה הוחרג מסמכות בימ"ש שלום. מקל וחומר בענייננו, עת סכסוך בין חברי עמותה וקביעת זהות חברי עמותה לא הוחרגו במפורש מסמכות בית משפט שלום והם מצויים בסמכות בית המשפט המחוזי מכח סמכויות שיורית בלבד יש להחיל את סע' 51א(4) הנ"ל באופן הפורש את סמכות בית משפט השלום על כל התביעה שכנגד שהגישו המשיבים בהליך הקודם, ובכלל זה הכרעה בשאלת זהותם של חברי עמותה וכלל הסעדים שנתבעו שם בענייני עמותות.
2. האברכים כאמור לעיל בתגובתם לא התייחסו לאפשרות שחל בענייננו השתק עילה, אלא השליכו יהבם על שאלת חוסר הסמכות של בית משפט השלום. לטעמי, במקרה דנן חל הן השתק עילה והן השתק פלוגתא, ואבאר.
3. השתק עילה - התביעה בבית משפט שלום החלה כתביעת העמותה בעניין חזקה ושימוש במקרקעין ולפיה התבקש צו הצהרתי כי ההסכם שנכרת ב2005 בוטל כדין וכן התבקש צו אשר יורה לאברכים להימנע מלהיכנס לבית הכנסת או להפריע למהלך העניינים בבית הכנסת ו/או לעמותה ולחבריה. אלא שהאברכים הגישו לבימ"ש שלום תביעה שכנגד שעניינה בדיני עמותות בדיוק באותו עניין שהוגש על ידם בתביעה דנא מספר חודשים קודם. ראו והשוו את הסעדים שהתבקשו כמפורט בסעיפים 5-6 לעיל.
4. הנה כי כן, עילת התביעה בתביעה שכנגד שהגישו האברכים לבית משפט שלום זהה לעילת התביעה דנא על פי מהותה ועל כן יוצרת השתק עילה. ראו לעניין זה בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו, 04.03.2010 להלן "עניין מוסקונה")

"כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן, שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים. עוד נפסק, כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות" (ההדגשה שלי, צ"צ).

לעניין זהות העילות, נפסק:

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית הדין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה" . (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח (4) 797, 801; צוטט בע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בניין בע"מ, פ"ד מג (2) 353, 347). (ההדגשה שלי, צ"צ)

1. כתבי התביעה זהים מאוד, המסתמכים על אותה מערכת נסיבות, ואף הסעדים המתבקשים בהם דומים עד מאוד ויוצרים השתק עילה, אם על פי האינטרס המוגן כאמור לעיל או על פי "מבחן הזכות המהותית" (ראו גם ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 52 ואילך). אשר לזהות הצדדים - אמנם המשיבים 1-3 (חברי עמותה אשר הצטרפו לאברכים) לא היו צד להליך בבית משפט שלום אלא רק האברכים עצמם (משיבים 4-6), אולם "אין הכרח בזהות מוחלטת של כל הצדדים בכל ההליכים ואפשר שרק חלק ממי שהיו בעלי דין בהליך הראשון פתחו בהתדיינות נוספת ביניהם בהליך אחר, ואפילו צורפו להליך זה בעלי דין נוספים שלא היו כלל צדדים להליך הראשון" (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 370). זאת ועוד, אף שמבחינה רשמית לא השתתפו המשיבים 1-3 כצדדים להליך בבית משפט שלום, הרי שהם הגישו תצהירים, העידו ונטלו חלק פעיל בהליך מטעם האברכים גם בתביעה בבית משפט שלום, כך שבנסיבות אלו אין ספק שניתן להגדירם כ"צדדים קרובים".  "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ראו עא 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק , לא (1) 029, ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, נה(4) 18 (2001,
2. מכל מקום, אף אם ימצא ספק בדבר קיומו של השתק עילה, הרי שאין ספק בדבר קיומו של השתק פלוגתא. בעניין מוסקונה דלעיל פורטו התנאים לקיומו של השתק פלוגתא:

"השתק פלוגתא מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים ואלה הם: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון"

1. ודוק! בית משפט השלום הכריע בפסק דינו בפלוגתאות רבות הנדרשות גם בתביעה דנא ואשר ההכרעה בהן בבית משפט שלום הייתה חיונית לתוצאת ההליך. כך למשל, קבע בית משפט השלום כי נשמרה תמיד הפרדה בין חברות בעמותה לבין תפילה בבית הכנסת, כי העמותה התנהלה כדין וקבעה הליך מוסדר לצרוף חברים לעמותה, כי האברכים מעולם לא פנו בבקשה להתקבל כחברים בעמותה ולא התקבלו כחברים בה, כי החלטות האסיפה של העמותה לרבות ביטול ההסכם עם האברכים וצירוף חסידי גור נעשה כדין, כי ועד העמותה הנוכחית נבחר כדין ובסמכות ועוד. קביעות חד משמעיות אלו של בית משפט השלום, אשר קיים ישיבות הוכחות לא מועטות ושמע עדים רבים, מחייבות גם בהליך דנא כהשתק פלוגתא. כאמור, שעה שהוגשה תביעה שכנגד הנובעת מאותן נסיבות, קונה לו בית משפט השלום סמכות, וסמכות זו רחבה הרבה יותר מהסמכות הנקנית בגררא, לפי סע' 76 לחוק בתי המשפט.

1. ניתן לסכם ולומר, כי התביעה שכנגד אשר הגישו האברכים היא אשר הקנתה סמכות לבית משפט השלום, שאם לא כן, לא היה מתקיים מעשה בית דין בשאלת הסכסוך בין חברי העמותה וקביעת זהות חברי העמותה, סמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

1. לכך יש להוסיף ,כי מעצם הגשת התביעה שכנגד על ידי האברכים לבית משפט שלום, תוך העלאת סוגיות הקשורות בדיני העמותות, מקימות את המסקנה כי האברכים סבורים היו כי לבית משפט השלום סמכות לדון בשאלות אלו. בנסיבות אלו אף מכוח השתק ומניעות אין לאפשר לאברכים להעלות טענה בדבר חוסר סמכות של בית משפט שלום. נציין שוב, כי לא רק שהאברכים לא טענו לחוסר סמכות במסגרת ההליך בבית משפט שלום, אלא אף הגדילו לעשות ולאחר שהגישו תביעתם דנא, הגישו תביעה שכנגד באותו עניין לבית משפט שלום. וכך נאמר בעניין זה על ידי ד"ר נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי", עמ' 223:

"יחד עם זאת, נותר הקושי לגבי אותם מצבים מיוחדים שבהם עשויה טענת חוסר הסמכות לפתוח פתח לפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין עם יריבו בגין אותה עילת תביעה, או לשמש תירוץ לגיטימי בפי בעל הדין המבקש לחמוק מכוחה המניעותי המחייב של הכרעה שיפוטית שניתנה ביחס לפלוגתא כלשהי, לאחר שזו נדונה והוכרעה בפסק דין סופי. שוב עולה הקונפליקט בין אכיפת רצונו של המחוקק, שטרח להפריד בין מערכות בתי המשפט ובתי הדין ולקבוע את גבולות סמכותה של כל אחת מן הערכאות השיפוטיות, לבין הצורך למנוע כפל התדיינויות והטרדת המערכת השיפוטית ובעל הדין היריב בשאלות שכבר נדונו והוכרעו לגופן. אלא שקונפליקט זה אינו ניתן כאמור לפיתרון באמצעות הדוקטרינה של מעשה בית דין. את הפיתרון ניתן אולי למצוא בהתנהגותו של בעל הדין, שנמנע מלהעלות את טענת חוסר הסמכות במועדה, קרי: במהלך ההתדיינות הראשונה, כולל בשלב הערעור, ובכך אפשר למעשה את ניהולו של ההליך השיפוטי עד לסיומו בפסק דין סופי והסתמכותו של בעל הדין יריבו על תוצאותיו. קיומה של מניעות מכוח התנהגות במקרה מסוג זה מחייבת כמובן, התמלאות של כלל המניעות האמור. הוא הדין באפשרות הפעלתו של עקרון תום הלב הקבוע בסע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 כעיקרון על במשפט, באותם מצבים שבהם טענתו של בעל הדין בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט, המושמעת בניסיון לחמוק מתוצאותיו של פסק הדין, אינה מתיישבת בנסיבות המקרה המיוחדות עם חובת תום הלב"

כאמור בענייננו חלה דוקטרינת מעשה בית דין מכח סעיף 51 (א)(4) לחוק בתי המשפט כך שהקושי המתואר לעיל אינו קיים, אך ראוי לתת את הדעת על ההשתק והמניעות במקרים כגון דא, המצטרפים להשתק מכוח מעשה בית דין.

1. אשר לטענות ולראיות החדשות אשר נתגלו לאברכים, לטענתם, לאחר פסק הדין והמוכיחים כי פסק הדין ניתן במרמה, הרי שמקובלת עליי טענת העמותה לפיה הדרך לביטול פסק דינו של בית משפט השלום היא באמצעות תביעה חדשה שתוגש לאותה ערכאה אשר נתנה את הפסק. וראו האמור ברע"א 3035/17 נסים דני זילברשלג נ' עו"ד ליאור דגן (פורסם בנבו, 14.05.2017):

"הדרך לביטול פסק דין חלוט בתיק אזרחי, המכונה בפסיקה גם "משפט חוזר אזרחי", ידועה ומוכרת, ומצריכה הגשת הליך נפרד לאותה ערכאה שבה ניתן פסק הדין אותו מבקשים לבטל (עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 434-433 (מהדורה שלישית, 2012). לאותה ערכאה נתונה הסמכות הטבועה להיעתר לתובענה שכזו "בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (ע"א 4682/92 עיזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(5) 366, 371 (2003)). כל עוד לא הגיע הליך שכזה לסיומו בהחלטה על ביטולו של פסק הדין החלוט, הרי שאותו פסק דין חלוט שריר וקיים, וכך גם כל הליך אחר הנובע ממנו או המתבסס עליו".

1. אשר על כן הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת. התביעה מסולקת על הסף בשל מעשה בית דין.

בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ב אב תשע"ז, 04 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.