לפניי ערעור לפי סעיף 250 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 על החלטת בימ"ש שלום ברמלה בתיק 21730-07-13 מיום 15.9.14 במסגרתה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שבוצע על ידי המשיב לגבי שער שהציב המערער בכניסה לביתו, בכפר דהמש, בחלקה 11 גוש 4337, לאור כניסתן לתוקף של תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) תשע"ד-2014.

בתמצית העובדות:

ביום 8.7.13 הוציא המשיב צו הריסה מנהלי לשער ברזל שהוצב על ידי המערער כאמור לעיל.

לטענת המערער מדובר בשער מברזל, נע, נפתח ונסגר עם כל כניסה ויציאה.

בקשת המערער לביטול צו ההריסה המנהלי נדחתה ביום 27.5.14.

המשיב לא ביצע צו ההריסה, הוגשה בקשה להארכת מועד לביצועו. ביהמ"ש הורה על הארכת מועד, כפוף להודעת המשיב 7 ימים טרם ביצוע ההריסה ובהמשך החליט בימ"ש כי המשיב אינו חייב בהודעה מוקדמת וצו ההריסה הוארך עד יום 30.9.14.

ביום 24.7.14 פורסמו תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) תשע"ד-2014 (להלן: "התקנות") שנכנסו לתוקפן ביום 1.8.14 ועל פי סעיף 10(א) מהן, בניית שער פטורה מהיתר בנייה.

נוכח כך הגיש המערער לבימ"ש קמא בקשה לעיון חוזר לבחינת ההחלטה מיום 27.5.14, הבקשה הועברה לתגובת המשיבה. ביום 15.9.14 ולאחר שהוגשה תגובת המשיבה, דחה בימ"ש בקשת המערער ללא קיום דיון במעמד הצדדים.

בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערער:

החלטת ביהמ"ש ניתנה בלא קיום דיון במעמד הצדדים.

התקנות המצוינות לעיל הינן דין חדש. היה על בימ"ש קמא לבחון החלטתו לאור הדין החדש. ובענייננו, מדובר בשינוי משפטי שכן טרם התקנות בניית שער על פי חוק התכנון והבניה טעונה היתר בנייה, בעוד שהיום ניתן לכך פטור.

עוד נטען כי בימ"ש לא שמע, כך גם לא הכריע בטענות המערער, שהשער נשוא הבקשה פטור מקבלת היתר בניה וכי הוא עומד בתנאים שנקבעו בתקנות.

ב"כ המשיב שלחה תגובתה בכתב וטענה כי מדובר בבית מגורים ובית עסק הקיימים במקום שנבנו ללא היתרים על קרקע חקלאית מוכרזת.

חלף המועד לערער על החלטת בימ"ש קמא ממאי 2014 שדחתה הבקשה לביטול צו הריסה מנהלי ואף דחתה את הטענה כי המבנה נשוא הבקשה עתיד לחסות בתקנות הפטור מהיתר. לא ניתן להקים מחסום למתחם כאשר אותו מתחם עצמו, במהותו, נבנה בניגוד לחוק. לא היה מקום להגיש בקשה לעיון חוזר במועד שהוגשה הבקשה, כל מטרתה הייתה לדחות הקץ ולסכל ההריסה ממש לפני שזו הייתה אמורה להתבצע. בימ"ש אינו מוסמך לדון בערעור על החלטה שניתנה בחודש מאי 2014, ולגופו של עניין נטען כי הפטור אפשרי רק כל עוד לא נוגד התכניות, ובעניינו של המערער, מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת כשאין עליה עיבוד חקלאי, גם אינה משמשת כמרעה ורק לקרקעות חקלאיות מסוג האמור לעיל ניתן פטור.

בבימ"ש, במהלך הדיון הסביר ב"כ המערער כי אין מדובר בגדר התוחמת מגרש על תכולתו אלא בשער בלבד ועל כן אין להתייחס להוראות תקנה 7 שעניינה גדר בשטח חקלאי, אלא לתקנה 10 שעניינה מחסום בכניסה לחניה ושער.

ב"כ המשיב טענה כי בכל מקרה, תקנה 2 (4) לתקנות קובעת ברורות כי פטור מהיתר יינתן רק מקום בו הבנייה מותאמת לתכנית, מה שאין בעניינו של המערער ולטעמה, התקנות האמורות אינן חלות על מקרה זה.

לגופו של עניין דין הערעור להתקבל.

התקנות הן בבחינת דין חדש. יש לבחון החלטת ביהמ"ש ממאי 2014 בהתאם לדין החדש לאור הבקשה שהוגשה.

לכאורה מדובר בשינוי משפטי שיש בו כדי לפטור השער מקבלת היתר בנייה.

סעיף 4 לחוק העונשין תשל"ז-1977 קובע בזו הלשון: "נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו: ניתן גזר דין – יופסק ביצועו ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה".

דהיינו, על פי סעיף זה, במישור הפלילי, מקום שבוטל בחיקוק איסור עבירה לגביה אפילו החל גזר דין האדם לרצות, הרי שיופסק ביצועו.

שער זה, נשוא הערעור, ניתן בצו הריסה מנהלי, צו שטרם בוצע בהקבלה לסייפא של הוראת סעיף 4 לחוק העונשין הנ"ל לפיה לא יהיו בעתיד תוצאות נובעות מן ההרשעה, אין מקום במישור המנהלי, אם אכן התקנות חלות, לבצע הריסה מנהלית לשער זה.

הבקשה הוכתרה בלשון 'עיון חוזר' אבל במהותה, והיה מקום להתייחס למהות הבקשה, התייחסה לצורך בהכרזה כי צו ההריסה אינו בר ביצוע עוד משנכנסו התקנות לתוקף.

הכרזה זו הינה בידי בימ"ש בלבד.

נוכח כך, היה על בימ"ש קמא לבחון המחלוקת העובדתית בין הצדדים, קרי, האם התקנות חלות, האם השער עומד בדרישות התקנות החדשות, האם יש תוקף, כדברי ב"כ המשיב, לתקנה 2(4) ולאורה מקרה זה של השער אינו חוסה תחת הוראות הפטור.

בירור זה אמור היה להתקיים בבימ"ש קמא, לרבות שמיעת עדים לעניין היותו של השער תואם התנאים שנקבעו בתקנות לצורך הפטור.

בנסיבות אלה הערעור מתקבל והתיק מוחזר לבימ"ש קמא לצורך מתן החלטה לגופה כאמור בערעור זה.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.