1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנה 15") בעניינו של המערער.
2. המשיב הגיש תגובה במסגרתה הסכים להשיב את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתשקול עמדתה בשנית ובאופן מנומק בשאלת הפעלת תקנה 15, תוך התייחסות לחוות דעת כלכלית מטעם המערער מחודש אוגוסט 2014.
3. המערער טען שאין מקום ליתן פסק דין על בסיס הסכמת המשיב וביקש כי בית הדין יכריע בעצמו בשאלת הפעלת תקנה 15. לחילופין התבקש שככל שעניינו של המערער יוחזר לוועדה ייפסקו לו הוצאות ריאליות ושכ"ט עו"ד.
4. מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 31/3/15 עולה כי לאחר שבית הדין הבהיר למערער ש"ככלל בית הדין אינו נוהג לקבל החלטות במקום ועדת הרשות, אלא להשיב את עניינו של המערער לוועדת הרשות, לכל היותר בצירוף הנחיות ברורות להתייחס למסמך זה או אחר" ביקש המערער כי יינתן פסק דין המקבל את הערעור, להבדיל מהחלטה הנותנת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, תוך חיוב המשיב בהוצאות.
5. טענות הצדדים

המערער טוען כי נגרמו לו הוצאות כבדות לרבות שכ"ט עו"ד ועלות חוו"ד. עוד נטען כי היה מקום שהמשיב יקבל את טענות המערער בטרם הוגש ערעור ונגרמו לו הוצאות.

לטענת המשיב הסכמתו להשבת הענין לוועדה ניתנה עוד ביום 29/3/15, יומיים לפני מועד הדיון. נטען כי ב"כ המשיב עשה ניסיונות לשוחח עם ב"כ המערער על מנת לייתר את הדיון ולחסוך בהוצאות. בנסיבות הענין מבוקש שלא לחייב בהוצאות.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין וכן בטענות כפי שנטענו בדיון ביום 31/3/15, מצאתי כי דין הערעור להתקבל במובן זה שעניינו של המערער יוחזר לוועדה, כפי שיפורט להלן.

כידוע, סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 קובע כי במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד - המוסד לבטוח לאומי פד"ע לד 213).

עוד נפסק כי בית הדין אינו רשאי להחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו (דב"ע ל/0-11 צבי סימן טוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 133).

בהתאם להלכה הפסוקה וכפי שהובהר למערער במהלך הדיון, אין מקום שבית הדין יקבל החלטות מקצועיות, המסורות לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה. מטעם זה יש להשיב את עניינו של המערער לוועדה על מנת שתשקול עמדתה שנית. החזרת הענין לוועדה מוסכמת, כאמור, גם על המשיב.

6. ביחס לשאלת ההוצאות, הרי שהמגמה בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי היא שלא לפסוק הוצאות, עת ההליך מסתיים בהסכמת הצדדים לגופו של עניין (בר"ע 373/09 מגרה מיכאל - המוסד לביטוח לאומי, 09.11.09).

המערער היה זקוק להגשת הערעור לבית הדין כנגד החלטת הוועדה.

עם זאת, ניתן היה לסיים את ההליך נוכח הסכמת ב"כ המשיב, שהיא זו שקיבלה תוקף של פסק דין. הודעה על ההסכמה נמסרה על ידי ב"כ המשיב לפני הדיון שהתקיים לפני כב' הרשמת כרמית פלד.

עמדת המערער גרמה להליכים מיותרים: דיון לפני כב' הרשמת פלד ומתן פסק הדין על ידי.

נוכח כל אלה, אני סבורה כי אין לחייב את המשיב בהוצאות משפט וכל צד יישא בהוצאותיו.

1. סוף דבר - הערעור מתקבל.

עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, על מנת שתשקול עמדתה בשנית ובאופן מנומק בשאלת הפעלת תקנה 15, תוך התייחסות לחוות הדעת הכלכלית מטעם המערער מחודש אוגוסט 2014.

8. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, (02 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.