המחלוקת שבפני נסובה על חבות פירעון, בהתאם לשטר חוב שעשה הנתבע לזכות התובעת בשנת 1999, להבטחת אשראי שעמידה לו התובעת במסגרת יחסי המסחר ביניהם.

התובעת הינה חברה ציבורית העוסקת באספקת תשומות חקלאיות, שווק מוצרים לחקלאות ומתן שירותים לענף זה. הנתבע הינו חקלאי שהיה לקוח התובעת.

אין מחלוקת שהנתבע מסר את השטר לתובעת ללא ציון זמן הפירעון. השטר הוגש לביצוע במחצית שנת 2014, בגין יתרת חובה לכאורה, שנצברה בשנים 2008-2009, ע"ס 61,834 ₪.

בהתאם לסכום התביעה, המשפט התנהל על-פי תקנות סדר הדין המהיר. לפי תקנה 214טז (ב)

לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ינתנו נימוקי פסק הדין בקצרה, ככל הניתן.

טענות הצדדים, בתמצית:-

התובעת

1. אליבא התובעת, הנתבע היה לקוח שלה בשנים 2008-2009, קיבל ממנה טובין ולא פרע את יתרת החוב הנ"ל, כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות שלה, החשבוניות ותעודות המשלוח (נספחים ת/2-ת/4 לתצהיר התביעה).

2. התובעת טוענת שפנתה אל הנתבע בעניין חובו פעמים רבות ומעולם לא התכחש לחוב, אלא טען שהעניין ייפתר באמצעות קיבוץ גזית (הקשר לקיבוץ יתואר להלן).

3. עוד טענה התובעת לריבית מוסכמת, בשיעור 1.67% לחודש, שנוספה על קרן יתרת החובה (נספחים ת/6-ת/7 לתצהיר).

4. התובעת הוסיפה, כי במועדים הרלוונטים, נמסרו כל החשבוניות לנתבע. כמו כן אלה הוצגו לפניו בפגישה שנערכה בין הצדדים לעניין החוב.

5. לשיטת התובעת, בשל יחסי האמון בין הצדדים, לאחר שנים רבות של פעילות עסקית משותפת, לא נדרש הנתבע לחתום על תעודות המשלוח. כמו כן, פעמים רבות סופקה הסחורה לנתבע, ישירות על ידי הספקים של התובעת, ולכן אין בידה תעודות משלוח, אך הנתבע לא הלין על אי קבלת טובין.

הנתבע

6. הנתבע טוען כי לאורך כל השנים פרע את כל חיוביו לתובעת על פי החשבוניות שהומצאו לו. לשיטתו, מסוף שנת 2008 חדל להזמין טובין מהתובעת כעצמאי, משום שהחל בשותפות עם פיתוח משקי גזית אגש"ח בע"מ (להלן: "גזית"), שלאחריה הועסק כשכיר בחברת ע.י.ר.ם בע"מ. בתקופות אלה לא פעל כעצמאי בכל עבודה אחרת.

7. הנתבע הוסיף וטען, שבמשך יחסי המסחר הממושכים עם התובעת, עמד בקשר עם סניף טבריה בלבד, ולמען הדיוק עם ארז גורפינקל (להלן: "ארז") או עם אשר שפס (להלן: "אשר"), כאשר הנוהג היה לחתום על תעודות המשלוח, בפרט כאשר האספקה בוצעה ישירות ע"י ספקיה של התובעת.

8. הנתבע הפנה את תשומת הלב לחשבונית חיוב מיום 28.9.2008 ע"ס 44,245 ₪ שהפיקה התובעת על שמו (להלן: "החשבונית המעורבת"), ולתעודת הזיכוי שהופקה על ידה ביום 20.10.2009 ע"ס 40,969 ₪ (להלן: "תעודת הזיכוי") בעקבות הערותיו של הנתבע אל התובעת, שכללה בחשבונית המעורבת, בטעות, חיובים של קיבוץ גזית (נספחים 1 ו-2 להתנגדות הנתבע).

9. לגרסת הנתבע, תעודת הזיכוי הינה המסמך החשבונאי האחרון שקיבל מהתובעת. לא נמסרו לו מעולם חשבוניות נוספות (מלבד שלוש בשנת 2009 בסכומים קטנים עבור רכישת מזון לכלבים, שנפרעו לאלתר). על כן, הופתע לקבל את התביעה דנא, כחמש שנים לאחר מועד יצירת החוב כביכול, מבלי שנציגי התובעת פנו אלי, אי פעם במהלך שנים אלה, בדרישה לשלם חוב.

10. עוד נטען מפי הנתבע, שכל הנסיונות לברר מול נציגי התובעת, לרבות מול עד התביעה ניסים אלסטר (להלן: "ניסים") את מקור החוב לא צלחו. התובעת לא המציאה לעיונו חשבוניות מקור, או תעודות משלוח חתומות. על טענה זו חזר הנתבע גם בחקירתו הנגדית בדיון בהתנגדות. כשהוצגו בפניו מסמכים טען כי הוא רואה אותם לראשונה.

ההליך

11. עם תחילת הבאת הראיות, לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, עתר הנתבע להורות לתובעת להמציא לעיונו מסמכים רבים, ובקשתו התקבלה באופן חלקי. התובעת המציאה כרטסת, חשבוניות מס ותעודות משלוח לא חתומות. כמו כן, הומצא תחשיב ריבית.

12. התובעת הפנתה במהלך המשפט, ובסיכומיה, לפסק דינו של כב' בית משפט השלום בתל-אביב בת.א 14248-12-09, בהליך שהתנהל, בין היתר, בין הנתבע לבין גזית (להלן: "פסה"ד"), ממנו ביקשה ללמד ראיה לכך שהנתבע מסר גרסה סותרת לגרסה שנתן בהליך זה. אין חולק כי הוגשו ערעורים על פסה"ד, במסגרתם הגיעו הנתבע והקיבוץ להסכמות שונות, הנוגעות לביטול חלק מהקביעות בפסה"ד.

13. ראוי לציין, שהתובעת הגישה תצהיר עדות ראשית באיחור ולא כללה בהם את עדויות ארז ואשר. הללו זומנו להעיד מטעם הנתבע, אולם לא התייצבו לדיון (בסמוך לישיבת ההוכחות, הגישו העדים בקשות, זהות כמעט, לדחיית מועד הדיון).

14. בנוסף, יש להזכיר כי הוסכם על הצדדים כי חוב קרן (ככל ויושת על הנתבע) ישא את הריבית החוקית המקסימאלית בהתאם לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993, החל מהמועד בו נודע לנתבע לראשונה דבר החוב (ראו פרוט' ישיבת 14.12.2015). בהתאם, לא עמדו הצדדים על חקירת רואי החשבון פורת ואביבי, שמסרו תצהיר וחוו"ד מטעם הנתבע.

דיון ומסקנה

15. בהתאם לדין, נטל הראיה והשכנוע מוטל על הנתבע. מקובלת עלי עמדתו של ב"כ התובעת כי לנוכח החזקות שנקבעו בפקודת הראיות, על הנתבע להוכיח כי עסקינן בשטר שנמסר על תנאי, וכי התנאי לא התקיים. אף ב"כ הנתבע מקבל עליו דין זה, כמפורט בפתח סיכומיו).

16. מאחר ושני הצדדים הסכימו, כי התנאי במסירת השטר היה שפרעונו כפוף לאי תשלום תמורה בעד הטובין שתספק התובעת לנתבע, הרי השאלה שבמחלוקת הינה – האם פרע הנתבע מלוא חובותיו לתובעת?

17. כזכור, טען הנתבע כי פרע את כל החיובים בהתאם לחשבוניות שהומצאו לו. זוהי טענת פרעון מובהקת ואף מתוקף מהותה, הנטל להוכיחה על הנתבע. ברם, יש לזכור כי טענת פירעון יש לה שתי פנים: הפן הראשון הינו, פירעון הנובע מסילוק החיוב (על דרך תשלום, קיזוז וכיו"ב); הפן השני הוא העדר חובה לפרוע את החוב הנטען (כגון: מחמת מחילה, ויתור, או טעות בייחוסו לנתבע, כפי שנטען בפני). בכל המקרים הללו, הנטל להוכחת "איני חייב" מוטל על שכמו של הטוען, ובענייננו – הנתבע.

18. בטרם שאבחן את ראיות הצדדים, לעניין השאלה אם החוב הנטען הינו חוב הנתבע, ראוי לטעמי לסלק מעל הדרך מספר סוגיות שאינן במרכזה של המחלוקת:-

א. הצדדים טענו הרבה, ואף הקדישו מקום נרחב בראיותיהם, לשאלת קיומן של תעודות משלוח, ולשאלה אם הצדדים נהגו, במהלך היחסים העסקיים ביניהם, לחתום את תעודות המשלוח. זה טען מזה וזה טען מזה, אולם לא מצאתי חשיבות כה מהותית בדבר. חובו של לקוח לספק אינו נובע מעצם קיומו של תיעוד בכתב או מהעדרו, בין אם התיעוד חתום ובין אם לאו. עסקינן בראיה על קיום העסקה ולא בראיה היוצרת את העסקה. על כן, אף אם היה מוכח, כגרסת הנתבע, שתעודות המשלוח נשוא החוב הנטען, אינן חתומות חרף מנהג הצדדים לחתום עליהן, לא היה די, בזה בלבד, כדי לסלק את החבות מעל ראשו של הנתבע.

ב. עקרון זה חל, באותה מידה, לעניין החשבוניות. קבלת החשבוניות או אי קבלתן אינו בגדר אינדיקציה קונקולוסיבית לעריכתה של העסקה, הזמנת הטובין וקבלתם. כוחן של החשבוניות, במישור המשפט האזרחי ביחסים בין הצדדים, הוא ראייתי גרידא.

כך למשל, מקום בו מופקת חשבונית על שם לקוח מסוים, כאשר מתברר כי הרכישה, כולה או חלקה, נעשתה ע"י לקוח אחר, אין בכוחה של החשבונית ליצור את העסקה עם הלקוח הראשון. הא-ראיה, שבמקרה דנא, הופקה החשבונית המעורבת על שמו של הנתבע ולאחר מכן בא תיקון בדמות הודעת הזיכוי ונוצר חיוב בכרטיס גזית.

ג. אף הטיעון המורכב של הצדדים לענין השאלה אם קיבל הנתבע בזמן אמת את החשבוניות, אם לאו, יש לה חשיבות משנית. נכון הדבר, שלו היה נטען כי הנתבע הפנה מיד תלונות על כך שיש להוציא את החשבוניות לגזית ולא על שמו, יכול והיתה נמנעת המחלוקת. אולם, אי אפשר להתייחס ברצינות לטענתו של ניסים, לפיה כל עוד הלקוח אינו מלין על החשבונית, זו האינדיקציה שהחשבונית נכונה. התובעת הודתה בהליך זה, שאין בידיה כל מעקב שהוא, לרבות תעודות משלוח חתומות, פנקס הזמנות, או תיעוד אחר, שיש בו לאמת את אספקת הטובין ללקוח מסוים דווקא. הסתמכותה על תגובה מצד הלקוח איננה ראויה ואיננה מצב רצוי. אף אם הנתבע קיבל את החשבוניות בזמן אמת (טענה שלא הוכחה כדי צורכה בהתחשב באמור בחוו"ד רו"ח אביבי) ולא הלין, אין בכך כדי לאיין את זכותו לטעון היום שהחשבוניות לא לו (והרי הוכח, והתובעת לא הכחישה, שהשגיאות בכרטסת הנהלת החשבונות שלה אינן מעטות כלל ועיקר).

19. נשאלת איפוא השאלה, האם הוכח, עפ"י מאזן ההסתברויות, שבמועדים הרלוונטים לעסקאות נשוא התביעה, הזמין הנתבע וקיבל לעצמו את הטובין שסיפקה לכאורה התובעת? בלשון אחר, האם סבירה יותר גרסת הנתבע, כי יש לחייב אחרים עבור רכישת הטובין החל מאוגוסט 2008 ועד נובמבר 2009, או גרסת התובעת, כי הנתבע פעל בעצמו, כחקלאי עצמאי, באותן התקופות, ולכן הוא שרכש, ועליו חובת התשלום.

20. לשיטת הנתבע עמד בנטל ההוכחה, להראות שכל אחת ואחת מהחשבוניות המיוחסות לו, לוקה בפגמים משמעותיים, עד שלא ניתן לקבוע מי הזמין את הסחורה, למי סופקה וכיצד היא קשורה אליו. באופן כללי, הוא מפנה לליקויים חשבונאיים חמורים בהנהלת החשבונות של התובעת (על יסוד חוו"ד המומחה), ולכך שעדות ניסים, רובה ככולה, עדות שמועה והתובעת לא השכילה להביא עדים רלוונטים שבשליטתה והיו מעורבים אישית בנעשה.

21. מנגד, התובעת מפנה אצבע מאשימה אל הנתבע, כמי שפועל תוך ניצול לרעה של הליכים משפטיים, משנה גרסאותיו ומסתמך על עובדות סותרות בשני הליכים משפטיים נפרדים. לדעתה, הנתבע, אשר מתנער מפעילות עסקית עם התובעת החל מנובמבר 2008 ועד נובמבר 2009, בשל שותפות עם גזית, לא היסס בתביעתו נגד גזית, לטעון כי השותפות עלתה על שרטון החל מיולי 2009. ולמעלה מכך, טוענת התובעת, שיש מקום לסמוך על קביעות בית המשפט בפסה"ד, על פיהן חדלה השותפות להתקיים ביולי 2009 והנתבע המשיך את פעילותה באופן עצמאי, אף הזמין ורכש טובין לצורך כך.

22. כאן המקום להזכיר, שעל יסוד נ/1 ואמרת ב"כ התובעת לפרוטוקול, חוב הקרן נשוא התביעה נובע משמונה חשבוניות, החל מאוקטובר 2008 ועד דצמבר 2009, וכן מפריטים המופיעים בחשבוניות נוספות, שלא פורטו, שהחיוב בגינם לא זוכה בהודעות זיכוי (עמ' 12 ש' 14-17 לפרוט').

העיון בשמונת החשבוניות, מעלה ששבע מהן הופקו בגין טובין על יסוד תעודות משלוח של ספקים חיצוניים (דשנים ופלסטרו) ומספרי תעודות המשלוח מופיעים בחשבוניות. ניתן היה בנקל להראות שהציוד והכימיקלים סופקו לנתבע או למי מטעמו. מקובלת עלי עמדתו של ב"כ הנתבע, כי למשיבה גישה ישירה לספקיה והייתה יכולה להציג את תעודות המשלוח עליהן מבוססות החשבוניות הנ"ל. למותר לציין, שתעודות המשלוח לא הוצגו.

העובדה כי רוב החשבוניות מקורן באספקה לכאורה של ספקים חיצוניים לתובעת, מחזקת את הנאמר לעיל, שהשאלה אם התקיים נוהג לפיו הנתבע חותם על תעודות המשלוח של התובעת, היא שאלה שולית לעיקר התביעה.

23. הנתבע העיד באופן ברור בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי החל מיום 19.11.2008, המועד בו כרת הסכם שותפות עם גזית, חדל להזמין באופן אישי מוצרים מהתובעת. תמיכה לגרסה זו יש בהסכם השותפות (נספח 5 לתצהיר הנתבע מיום 14.7.15). לא זו בלבד שגרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית של הנתבע, נמצאתי למדה שהתובעת הכירה בקשר בין הנתבע לגזית, עוד קודם למועד הסכם השותפות שבכתב. ואמנם, נתנה לנתבע את תעודת הזיכוי, בהסתמך על דבריו כי בחשבונית המעורבת, שהינה מספטמבר 2008 נכללו חיובים השייכים לגזית, ובהסתמך על הסכמת גזית להעברתם לכרטיסה (עדות ניסים בעמ' 14 ש' 2-3 לפרוט'). אף בפסה"ד קבעה כב' השופטת רביד, שנוצרה בין הנתבע לגזית "שותפות בלתי רשומה וללא הסכם בכתב..." (עמ' 2 פסקה 3 סיפא; עמ' 6 פסקה 26 סיפא, לפסה"ד).

הנתבע העיד באופן ספונטני, כשנשאל על ההתחשבנות עם גזית:

"ביום 19/11 חתמתי את ההסכם עם גזית. כל מה שהיה לפני ששילמתי, זוכיתי. מאותו תאריך ואילך, הכל שולם על ידי גזית" (עמ' 5 ש' 18-19 לפרוט', הדגש של הח"מ).

24. מן האמור יוצא, שהן הנתבע, הן גזית והן התובעת, התייחסו בפועל לקיומה של השותפות, עוד טרם המועד בו נחתם הסכם השותפות הפורמאלי. על כן, אני סבורה שגרסת הנתבע להעדר חבות לשלם עבור שלושת החשבוניות הראשונות שבתביעה, שמועדיהן אוקטובר ודצמבר 2008, מסתברת יותר מעמדתה של התובעת, כי יש לשייכן לנתבע בלבד, עמדה שאיננה מבוססת, למעשה, על דבר.

25. ואדגיש, שלא נסתרה בכל דרך שהיא, חרף הניסיון לטעון אחרת, טענת הנתבע כי בעת השותפות עם גזית, לא פעל כחקלאי מחוץ לשותפות.

26. נותר לדון בתקופה המאוחרת, לעניין החשבוניות שמועדיהן באוקטובר ודצמבר 2009. אליבא התובעת, בתקופה זו שב הנתבע להפעיל את עסקי החקלאות לבדו, לאחר שהשותפות עם גזית נכשלה. התובעת מסתמכת בענין זה על האמור בפסה"ד. ואילו הנתבע, מן הצד השני, טוען כי עם הפסקת פעילותו בשותפות, החל לעבוד בלעדית בחברת ע.י.ר.ם, כאמור בחוזה מיום 17.11.2009 (נספח 8 לתצהירו).

27. לשיטת התובעת, הגנתו של הנתבע בענין זה נתגלתה כהגנת בדים. לשיטתה, כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם הקביעות בפסה"ד, שינה לפתע את גרסתו, והוסיף עדות כבושה, על פיה בין קריסת השותפות עם גזית, לבין עבודתו בע.י.ר.ם, הועסק ע"י חברת "סיון", טענה שנשמעה לראשונה בחקירתו הנגדית ולא הוכחה כלל.

28. איני מוצאת ליתן משקל לטענתה זו של התובעת. קראתי את פסה"ד. האמירות בסיכומי ב"כ התובעת המלומד, אינן משתקפות בפסה"ד, ורבות מהן הינן בגדר ספקולציה, על יסוד הנאמר בפסה"ד. כך למשל, קובעת התובעת, בסע' 7 לסיכומיה, שעובדת הקרע בין הנתבע לגזית, היא הנותנת שהנתבע רכש תשומות חקלאיות על חשבונו. ובכן, זוהי מסקנה שאינה נובעת מן העובדות שנקבעו בפסה"ד. לא נקבע שהנתבע רכש בתקופת הביניים סחורה מהתובעת כאן. לכל היותר נאמר, שהנתבע טען כי רכש שתילים לשטחים שלו. העיון בת/2 בכל הנוגע לחשבוניות לאחר יוני 2009, מעלה כי אף אחת מהן אינה עוסקת בשתילים. כיצד איפוא הגיעה התובעת למסקנתה? אין פתרונים.

על פי פסה"ד, מיולי 2009 נתגלעו חילוקי דעות בין הנתבע לבין גזית, אולם ההסכם בינם לבין סלטי שמיר בוטל רק ב-2.11.09 (ראו גם סע' 3 למכתב מיום 15.10.2009, שצוטט ע"י כב' בימ"ש בסע' 51 לפסה"ד). בתקופה זו, מי שסיפק את הירקות לסלטי שמיר היתה גזית, ולא הנתבע. כך נקבע בסע' 40 לפסה"ד. כלומר, אף אם ניתן לקבל את רעיון פירוק השותפות, הרי שבית המשפט קבע, בדיוק ההיפך ממסקנת התובעת כאן. קביעה זו בפסה"ד תואמת את עמדתו של הנתבע, שהעסקאות נשוא החשבוניות משנת 2009 אינם שלו.

כמו כן, אין בפני די כדי לקבוע, שההתחשבנות בגין הוצאות השותפות, בעטיה הגיע הנתבע להסכמה עם גזית על תשלום 167,000 ₪, נוגעת בהכרח לרכישות שבוצעו אצל התובעת. לא ניתן להתעלם מהסכמת הנתבע וגזית (במעמד עזמי) מיום 13.10.2009 על קבלת הסכום הנ"ל עבור "הוצאות השותפות לאותה נקודת זמן" (עמ' 7 סע' 34 לפסה"ד), כאשר החשבוניות נשוא התביעה הן לסוף אוקטובר ולסוף דצמבר 2009.

עמדת הנתבע נתמכת גם באמור בסע 58 לפסה"ד, בו נקבע: "באשר לאספקת ירקות על ידי חנן החל מנובמבר 2009, הרי ...ואין מחלוקת כי הסכם שכזה לא נכרת לאחר הפגישה, הרי שתנאי לאספקת הירקות מנובמבר 2009 על ידי חנן לסלטי משיר, קרי הסכם חדש, לא התקיים, ולכן למעשה המסמך בכתב יד סיים את ההתקשרות בין כל הצדדים בסוף אוקטובר 2009".

משמע, התובעת לא הוכיחה טענתה כי השותפות חדלה ביולי 2009, ואני מוצאת לקבוע, על יסוד כל האמור לעיל, שהאי התקיימה בפועל עד סוף אוקטובר 2009. מאותו מועד, פעל הנתבע כשכיר של אחרים (ואין נפקא מינה מי היתה מעסיקתו).

29. יש לומר שהנתבע ביקש להוסיף, לאחר הגשת הסיכומים, ראיה חדשה מטעם בעל המניות של חברת ע.י.ר.ם וחברת סיון, על פיה המדובר בשתי חברות העוסקות באותה הפעילות, תחת אותה בעלות והנתבע הועסק בשתיהן. התובעת התנגדה לתוספת ראייתית זו, שנוצרה לאחר שהנתבע עיין בסיכומיה. בנוסף, נטען כי ניתן היה להשיג ולהגיש את הראיה קודם לדיון ההוכחות.

אני מוצאת שאין הצדקה להגשת הראיה, משני טעמים. ראשית, עסקינן בשלב מאוחר ביותר של הדיון ובנסיבותיו של העניין, לא קיימת הצדקה לפתוח מחדש את מסכת הבאת הראיות, לרבות הטרחה וההוצאות שיגרמו בעקבות זאת, לרבות לעניין תיקון הסיכומים. שנית וחשוב יותר, אינני סבורה כי באי הבאת הראיה יש לפגוע בהגנתו של הנתבע לגופו של ענין. להבנתי, וכאמור לעיל, אין חשיבות בשאלה ע"י מי הועסק הנתבע. יכול וטעה ובלבל בין שתי החברות (ככל ואמת יש בראיה אותה ביקש לצרף), יכול ולא. אין לדבר חשיבות מיוחדת. החשוב הוא, שלא נסתרה הטענה, כי החל מ-17.11.09 החל הנתבע לעבוד כשכיר (ונאסרה עבודתו בכל מקום אחר) והוא חדל לעבוד כעצמאי ולהזמין טובין בשם עצמו.

אני מוצאת כי לעניין שתי חשבוניות הכלולות בחוב נשוא התביעה, מיום 30.12.09, הוכיח ברמת הסבירות הנדרשת, שאין החבות חלה עליו.

30. לאור כל האמור, באתי לידי מסקנה שעלה בידי הנתבע להוכיח טענתו, כי מאז סוף 2008 חדל מיחסיו העסקיים האישיים אל מול התובעת ואת החשבוניות נשוא התביעה אין להחיל עליו.

31. לו היה בידי התובעת דבר מה נוסף, לקשור את אותן העסקאות לנתבע דווקא, להבדיל מהשותפות עם גזית, או ע.י.ל.ם, הייתי נכונה לקבוע שהנטל לא הורם. אולם, במצב דברים בו עד התביעה מסר עדות שחלקה הארי בגדר עדות שמועה, והתובעת בחרה, כנראה שלא בכדי, להמנע מלהעיד את ארז ואשר שפעלו בזמנים הרלוונטים ישירות מול הנתבע ויש להניח כי להם הידיעה הישירה על הנסיבות לאשורן, פועל הדבר לחובתה. איני מקבלת את טענת התובעת, כי היה על הנתבע להזמינם. מעבר לכך, כשהזמינם – נמנעו מהתייצבות. יש לזכור ששניהם עודם עובדי התובעת.

32. תחת זאת, בחרה התובעת לדבוק במסמכים שהופקו על ידה, ממערכת הנהלת החשבונות שלה, ומהימנותם מוטלת בספק רב. יצוין שהתובעת לא עמדה על חקירתו הנגדית של המומחה מטעם הנתבע, ולא הגישה חוו"ד נגדית.

33. לצד כל זאת, הנתבע לא נתן הסבר משכנע לפירעון ההפרש בין החשבונית המעורבת לתעודת הזיכוי, ומכאן אני סבורה כי בטרם שותפותו עם גזית, נותרה לו יתרת חובה כלפי התובעת, שלא הוכיח את פרעונה. יתרה זו עומדת על סך 3,276 ₪.

33. אני מחייבת את הנתבע לפרוע לידי התובעת את יתרת החוב הנ"ל, בצירוף ריבית כפי שנקבעה בהסכמה בין הצדדים, שתצורף לקרן החל מיום 20.10.2009 (מועד הזיכוי) ועד לפירעון המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את האגרות, כפי שהן חלות על סך הקרן הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

נוכח התוצאה, לפיה זכתה התובעת בשיעור קטן בלבד מתביעתה, אני מוצאת שכל צד ישא בהוצאות שכ"ט בא-כוחו.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ז, 10 אוקטובר 2016, בהעדר.