הבקשה

1. לפניי בקשת היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996, להורות כי המשיב, משה מלול, ירצה בישראל את יתרת עונש המאסר שנגזר עליו בבית-המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה בארצות-הברית, בגין עבירה של קשירת קשר לפעילות של ארגון פשיעה, לפי סעיף 1962(d) לחוק ה-"RICO" – החוק האמריקאי למאבק בארגוני פשיעה. המשיב נדון ל-180 חודשי מאסר; ולפי גזר-הדין, עליו לרצות את מאסרו עד ליום 24.8.23. יצוין, כי המשיב נשפט כאמור בארצות-הברית לאחר שבית-המשפט העליון אישר את הסגרתו מישראל לשם כך (ע"פ 6787/09); וכי הרשעתו האמורה ניתנה על-יסוד הודאתו בביצוע העבירה הנ"ל במסגרת הסדר טיעון, שבו הוסכם גם על העונש שנגזר עליו. ביום 12.8.14 הורתה שרת המשפטים דאז, בצו, על הבאת המשיב לישראל לצורך נשיאת מאסרו, לפי סעיף 8 לחוק הנ"ל; ולפיכך הוגשה הבקשה לפניי. בתשובה לבקשה טוען המשיב, כי פסק-הדין האמריקאי בטל מעיקרו, הואיל והוא הרשיע וגזר את דינו גם בעבירות שלא הוסגר בגינן; כי מהטעם האמור, לא ניתן להורות על המשך ריצוי המאסר בישראל, ויש להורות על שחרורו ממאסר לאלתר; וכי בנסיבות שתוארו, הדיון בבקשה אינו מתקיים מכוח הוראות החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, אלא בראי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954.

ביום 6.10.14 הורתי בהסכמת הצדדים, מכוח סמכותי לפי סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, על צו ארעי, שלפיו המשיב ירצה בישראל את יתרת העונש שהוטל עליו, כאשר במקביל תידון בקשתו הנוכחית של המשיב לביטול המאסר.

הרקע לבקשת נשיאת המאסר בישראל: כתב האישום בארצות-הברית והליכי ההסגרה

כתב האישום בארצות-הברית

2. ביום 23.7.08 הוגש בבית-המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה בארצות-הברית (להלן גם – בית-המשפט האמריקאי) כתב-אישום נגד המשיב וארבעה אחרים (להלן – האחרים), ובכללם יצחק אברג'יל (להלן – אברגי'ל). כתב-האישום עסק בשלוש פרשיות שונות: פרשת הלבנת הון וסחיטה באיומים, פרשת רצח סוחר הסמים סמי אטיאס, ופרשת סחר בסמים מסוג MDMA; והכל על-רקע מעורבותם של המשיב והאחרים בארגון פשיעה, לפי החוק האמריקאי האוסר על פעילות במסגרת ארגון פשיעה –18 United States Code (USC) section 1962(d): Racketeer Influenced and Corrupt Organization Act (1994 (להלן גם – RICO). בכל הנוגע לפרשת רצח סוחר הסמים סמי אטיאס (להלן גם – אטיאס), נטען בכתב-האישום, בתמצית – כי המשיב עמד בראש ארגון הפשיעה "האחים מלול" (להלן – ארגון מלול) שחלק מעיסוקו הוא סחר בסמים מסוג אקסטזי, בארצות-הברית ובאירופה; כי המשיב החליט לרצוח את אטיאס, בגין ניסיונו לגנוב סמים שהיו בבעלות ארגון מלול; וכי אחד מחבריה של כנופיית רחוב מקסיקאנית, שהמשיב שכר את שירותיה, ירה באטיאס למוות. בגין האמור הואשם המשיב: באישום השלישי – בעבירת קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה לפי החוק הפדראלי בארצות-הבריתTitle 18 United States Code (USC) section 1962(d); באישום הרביעי – בעבירת קשירת קשר לרצח במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות-הברית Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(5)); באישום החמישי – בעבירות של ניסיון לרצח וסיוע לניסיון לרצח במסגרת פעילות ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(5) and (2); ובאישום השישי – בעבירות של רצח וסיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(5) and (2).

המשיב הואשם, אפוא, באישומים 6-3 בגין עבירות שונות לפי חוק ה-RICO. אולם, יוקדם ויוער כבר בשלב זה, כי לימים (וממילא לאחר הסגרתו לארצות-הברית) הגיע המשיב להסדר טיעון עם הרשויות בארצות-הברית, שבגדרו הודה, הורשע ודינו נגזר – ביחס לאישום השלישי בלבד; שעניינו, כאמור, קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה. לפיכך, ייסקר עיקרו של אישום זה להלן.

3. האישום השלישי בכתב-האישום מונה 13 עמודים, והוא מגולל בהרחבה את הרקע העובדתי הנטען אודות ארגון הפשיעה שבו פעל המשיב. בכלל זה צוין, כי בתקופה הרלבנטית לאישום עסק ארגון מלול הישראלי – שבראשו עמד המשיב – בסחר בסמים ובאלימות, לרבות רצח; כי חברי הארגון, ובכללם המשיב, סחרו בסם מסוג MDMA באירופה ובארצות-הברית; כי ארגון מלול שכר את שירותיה של כנופית רחוב בלוס אנג'לס, הן לצורכי אבטחת הארגון והן לשם ביצוע עבירות רצח, ניסיון רצח וקשירת קשר לרצח; וכי מלול וארגון מלול, חברו לאברג'יל ו"למשפחת הפשע" שהוא עומד בראשה, לצורך ביצוע עסקאות משותפות של סחר בסמים, רצח, הלבנת כספים וסחיטה – זאת, תחת ארגון פשע שכונה בכתב-האישום "Drug Trafficking Organization" (להלן – DTO), שבראשו עמדו המשיב ואברג'יל. עוד מתוארים בכתב-האישום מטרותיו של ארגון DTO, שעיקרן סחר רחב היקף בסמים, לרבות מסוג MDMA; וכן שיטות הפעולה של הארגון, שבכללן היה המשיב אחראי ליבוא הסם MDMA לארצות-הברית ולהפצתו, וכן להטיל אמצעי "ענישה" על גורמים שהפריעו לפעילות הארגון, לרבות רצח אטיאס.

באשר לעבירת קשירת הקשר נושא אישום זה, צוין בפרק החמישי באישום השלישי, כי בתקופה שמועד תחילתה לא ידוע ועד לחודש מאי 2006 בקירוב, קשרו המשיב, אברג'יל ואחרים קשר, במסגרת פעילותם בארגון DTO, כדי להפר את הוראות סעיף 1962(c) ל- RICO, דהיינו – לנהל ולהשתתף בניהול ענייני ארגון פשיעה, כהגדרתו ב-RICO, ובכלל זה לבצע עבירות רבות לפי שבע הוראות חיקוק (פדראליות ומדינתיות), כדלהלן: סחיטה; הפרעה למסחר באמצעות איומים או אלימות; מעבר בין מדינות לצורך פעילות של ארגון פשיעה; הפצת סם מסוכן מסוגMDMA ; קשירת קשר להפצת חומרים מסוכנים; יבוא חומרים מסוכנים; קשירת קשר ליבוא חומרים מסוכנים; וכן קשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון רצח ורצח. על-פי כתב-האישום, סוכם כי כל הנאשמים יבצעו לפחות שתי פעולות המהוות "פעילות של פשע מאורגן". בפרק הבא באישום השלישי, הפרק השישי, תחת הכותרת "overt act", קרי – "מעשים גלויים", או "פעולות גלויות" – צוין, כי לצורך קידום הקשר, ביצעו המשיב ואחרים את המעשים המפורטים בפרק זה, המונה 38 סעיפים. סעיפים 13-1 בפרק זה עוסקים בעבירות סמים, המיוחסות למשיב במסגרת ארגון הפשיעה, אשר בוצעו על-פי הנטען בשנים 2003-2001. יתר הסעיפים עוסקים בפרשיית רצח אטיאס, ובכלל זה נטען שם – כי בחודש אוגוסט 2003 נפגש המשיב עם אחרים כדי לדון באיתור אטיאס ורציחתו; כי בחודש אוגוסט 2003 המשיב ואחרים חיפשו את אטיאס במטרה לרוצחו; כי ביום 31.8.13 נרצח אטיאס, על-ידי אחר; וכי ביום 3.9.03 שילם המשיב לרוצח, תמורת רציחתו של אטיאס.

4. למען שלמות התמונה יצוין, כי סעיף 1962 לחוק ה-RICO מונה 4 תת-סעיפים, אשר הסעיף האחרון מביניהם, שבו הואשם המשיב באישום השלישי – 1962(d) – אוסר על קשירת קשר לביצוע העבירות המנויות בתת-הסעיפים הקודמים בסעיף זה. יצוין, בתמצית, כי סעיף (a) אוסר, ככלל, על קבלה ושימוש בכספים שמקורם "בפעילות של ארגון פשיעה" (כהגדרת המונח בסעיף 1961(1)); כי סעיף (b) אוסר על גביית חובות תוך שימוש ב"דפוס פעולה של ארגון פשיעה" (כהגדרת המונח בסעיף 1961(5)); וכי סעיף (c) אוסר על כל אדם המועסק או מזוהה עם ארגון אשר עוסק בסחר בין מדינות, לפעול או לקחת חלק – בין במישרין ובין בעקיפין – בפעילות הארגון, אשר יש בה משום "דפוס פעילות של ארגון פשיעה". לפי הוראות סעיף 1962(1)(5), "דפוס פעילות של ארגון פשיעה" דורש ביצוע של לפחות שני מעשי "פעילות של ארגון פשיעה", במהלך התקופות שצוינו בסעיף; וסעיף 1961(1) מגדיר רשימה ארוכה של עבירות, פדראליות ומדינתיות, שתחשבנה "פעילות של ארגון פשיעה" לצורך חוק זה.

הליכי הסגרת המשיב לארצות-הברית

5. ביום 20.10.08 הגישה ממשלת ארצות-הברית בקשה להסגרת המשיב והאחרים לארצות-הברית לשם בירור האישומים נגדם; והבקשה הובאה לדיון לפני בית-משפט זה, על-פי הוראת שר המשפטים ולפי סמכותו מכוח סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן – חוק ההסגרה). כחלק מהדיון בבקשת ההסגרה, נדרש בית-המשפט להכריע בשאלת "הפליליות הכפולה" בזיקה לסעיף 2(א) לחוק ההסגרה, הדורש כי המעשים נושא בקשת ההסגרה, ובענייננו – העבירות הקשורות בחברותם של המשיב והאחרים בארגון פשיעה לפי ה-RICO – יהוו עבירות הן במדינה המבקשת את ההסגרה, והן במדינה המתבקשת להסגיר; וזאת, על-פי פסיקת בית-המשפט העליון – הן במועד ביצוע הליך ההסגרה והן במועד ביצועם הנטען של המעשים. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט (כתוארו אז) ד' חשין) קבע, כי מתקיימת בעניינם של המשיב והאחרים דרישת הפליליות הכפולה, בשים לב להוראות חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-1993 הישראלי (להלן – חוק המאבק בארגוני פשיעה). אולם, הואיל וחוק זה נכנס לתוקפו רק ביום 17.6.03 (להלן – המועד הקובע), וטרם חיקוקו לא הייתה קיימת בדין הישראלי עבירה הכרוכה ב"ארגון פשיעה", או עבירה כלשהי המקבילה לעבירות שיוחסו למשיב ולאחרים מכוח ה- RICO – נפסק כי ניתן יהיה להסגיר את המשיב והאחרים, אך לא בגין עבירות הקשורות בארגון פשיעה המיוחסות להם בתקופה שקדמה למועד הקובע. בכל הנוגע למשיב, קבע בית-המשפט המחוזי כי הוצגה תשתית ראייתית מספקת לצורך הסגרתו בעבירות שבהן הואשם, בכפוף לקביעה בדבר הפליליות הכפולה, כאמור; וביום 28.7.09 הורה על המשיב כבר הסגרה "בגין פרשת רציחתו של אטיאס" (ב"ש (י-ם) 5368/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' יצחק אברג'יל ואח' (28.7.09)). כן הורה בית-המשפט אף על האחרים כבני הסגרה, בגין חלק מהעבירות שיוחסו להם.

6. הן המבקש והן המשיב (והאחרים) ערעורו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי; וביום 6.12.10 נדחה ערעור המשיב, תוך שבית-המשפט העליון אימץ את קביעותיו של בית-המשפט המחוזי – הן לעניין התשתית העובדתית והן לעניין הפליליות הכפולה (ע"פ 6787/09 משה מלול נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.12.10)).

7. כאן המקום לציין, כי בכל הדיונים בעניין ההסגרה העלו באי-כול המשיב את הטענה, לפיה בנסיבות העניין לא ניתן יהיה להרשיע את המשיב בפועל בעבירות שבהן הואשם ביחס לרצח אטיאס לפי חוק ה-RICO, ומטעם זה אין להורות על הסגרתו. בכלל זה נטען, כי הדין בארצות-הברית דורש מניע כחלק מיסודות העבירה; כי בעניינו של המשיב, כפי שעולה מכתב-האישום, המניע הנטען ל"הזמנת" רצח אטיאס הוא עסקת סמים שכשלה, בשים לב לטענה כי המשיב עמד בראש ארגון סמים חובק עולם; וכי חרף האמור – לא נתבקשה הסגרתו של המשיב בגין עבירות סמים, אלא ביחס לרצח אטיאס בלבד. ב"כ המשיב הדגישו, כי לא ניתנה הבטחה מהרשויות בארצות-הברית לפיה המשיב לא יישפט גם על עבירות סמים, זאת בזיקה לסעיף 17(א) לחוק ההסגרה המעגן את "עקרון הייחודיות", לפיו "לא יוסגר מבוקש אלא אם הובטח על פי ההסכם עם המדינה המבקשת שהוא לא ייעצר, לא יועמד לדין ולא ייענש באותה מדינה על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו...". לפיכך, לשיטתם, לא ניתן להרשיע את המשיב בארצות-הברית בעבירות הקשורות לרצח אטיאס לפי חוק ה-RICO, מבלי להרשיעו בעבירות הסמים, קרי – מבלי להפר את הליכי ההסגרה, היות שלא נתבקשה הסגרת המשיב בגין עבירות אלה; ולפיכך אין להסגירו. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות תוך שציין, כי "הבטחה" כנדרש לפי סעיף 17(א) לחוק ההסגרה – ניתנה בסעיף 13 "לפרוטוקול המתקן" שנחתם ביום 6.7.05 בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית (להלן – הפרוטוקול), תחת הכותרת "כלל הייחוד"; זאת בהמשך לאמנת ההסגרה, אשר שתי המדינות חתמו עליה, ביום 10.12.62 (להלן – אמנת ההסגרה).

למען שלמות התמונה, ובזיקה לטענות המשיב (שתפורטנה בהמשך) יצוין, כי סעיף 13 לפרוטוקול קובע כדלהלן: "1. אדם שהוסגר לפני האמנה, אין לעצרו, לשופטו או להענישו אצל הצד המבקש אלא על: (א) כל עבירה שלגביה אושרה ההסגרה, או עבירה פחותה כלולה המבוססת על עובדות זהות לאלה של העבירה שלגביה אושרה ההסגרה;...".

8. בדיון בבית-המשפט העליון, חזר ב"כ המשיב על הטענות הנ"ל, וההערות זכו להתייחסות ב"כ המבקש ואף מפי בית-המשפט. בכלל זה, צוין בפרוטוקול הדיון:

עו"ד שגב (ב"כ המשיב): אני יודע היכן אני עומד. הרקע לפרשייה שלה אני קורא פרשיית הרצח שבה מעורב המערער מלול, חשוב לא פחות מהפרשייה עצמה. התצהיר של אותו מנור מדבר על כך שאכן בשנת 99 למעשה מלול הוא ראש ארגון פשיעה שמתעסק בעיקר בסמים... אם זה המצב, מיד עולות שתי שאלות שאין בלתן: האחת והמרכזית היא מדוע לא נתבקשה הסגרתו בעניין סמים... זה לכאורה המניע לרצח... לפי [הקונספציה] שתבע מנור זהו היסוד, זה הבסיס. מכאן אני עושה את ההקשר לעיקרון הייחודיות והוא עיקרון מחייב באמנת ההסגרה, לפיו מוסגר למדינה המבקשת יישפט אך ורק על העבירות בגינן הוסגר.

כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור: לכן אי אפשר לשפוט אותו על סמים.

עו"ד סממה (ב"כ המבקש): אנחנו מבקשים את הסגרתו של מלול רק בעניין מה שצוין בבקשת ההסגרה. אין כל מניעה מבחינתו כי ייאמר כי אין לשפוט אותו בגין עבירות אחרות, לרבות עבירות סמים.

עו"ד שגב: מאחר והדבר ברור, כי אז לא ברור כיצד ניתן יהיה בכלל להוכיח את אותו מניע שדרוש, אין לו שום סיבה ואין לו שום קשר... אם התקיימה העבירה אין סיבה שלא תיוחס לו עבירת הסמים.

כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור: עקרונות ההסגרה הם שאפשר לשפוט אותו רק על מה שבשלו התבקשה ההסגרה.

עו"ד שגב: ... הרי ברור שאם חלקו [של המערער] קיים בעבירה של הסחר... יש לנו כאן הרשעה, והרי למה לא לבקש אותו גם בעבירת הסמים.

כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור: יש לך הצהרה של המדינה שתיכתב בפסק-הדין" (עמ' 5-3 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט העליון, ע"פ 6787/09).

בגדרו של פסק-הדין, ציין בית-המשפט העליון לעניין הנדון: "בעניין זה סבורים גם אנו כי חזקה על רשויות התביעה בארצות הברית כי הן מכירות את הדין האמריקאי וכי אין מתבקשת ההסגרה בגין עבירה שאין ביכולתן להעמיד את המבוקש לדין בגינה. למעלה מן הצורך נוסיף כי בא כוחו של מלול טען אמנם כי "...מושכלות יסוד הם, שהדין בארצות הברית דורש כחלק מיסודות העבירה הפלילית את קיומו של המניע...", אך אין אלה מושכלות יסוד אלא טענה המצריכה ביסוס שלא הוצג. אשר לחשש שהובע כי סייג הייחודיות לא יישמר אם יוסגר מלול לארצות הברית, הרי שגם אנו סבורים כי קיים לו מענה בסעיף VIII לפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית... שכותרתו "כלל הייחוד"... אין אפוא יסוד לסבור כי מלול יואשם בעבירות סמים משלא התבקשה הסגרתו בעבירות אלה" (ע"פ 6787/09, לעיל; ההדגשות הוספו).

כפי שיובהר להלן, ב"כ המשיב טוענים כי הלכה למעשה – המשיב הורשע בגין עבירות סמים, חרף האמור, תוך הפרת צו ההסגרה ועיקרון הייחודיות; וכי לאור זאת, פסק-דינו של בית-המשפט האמריקאי, שבו הורשע (על-יסוד הסדר טיעון) באישום השלישי, ונגזרו עליו 180 חודשי מאסר – בטל מעיקרו (VOID), ויש להורות על שחרורו של המשיב לאלתר.

ההליכים המשפטיים בארצות-הברית ותמצית פסק-הדין האמריקאי

9. לאחר הסגרתו לארצות-הברית, הגיש המשיב (ואחריו גם אברג'יל) בקשה לבית-המשפט האמריקאי לביטול כתב-האישום נגדו, בהיעדר סמכות, או למחיקת חלק מהסעיפים מתוכו; זאת על-יסוד הטענה כי כתב-האישום אינו עומד בדרישת הפליליות הכפולה ובכלל הייחודיות. בכלל זה נטען, כי בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בישראל בעניינו (ע"פ 6787/09, לעיל), ניתן היה להסגיר את המשיב רק בגין פעילות פשע מאורגן שבוצעה לאחר המועד הקובע (17.6.03); כי חרף האמור, "המעשים הגלויים" המצויינים בסעיפים 13-1 בפסקה השישית באישום השלישי, אשר נטען כי בוצעו במסגרת ארגון הפשיעה – מתייחסים לתקופה שלפני המועד הקובע; וכי לנוכח האמור יש לבטלם או להסירם. בתשובה לבקשה זו, ציינה התביעה האמריקאית, בין-השאר, כי היא ערה לכך שלא ניתן להרשיע את המשיב בעבירות לפי חוק ה-RICO ביחס לתקופה שקדמה למועד הקובע; אולם לדידה, עבירות אלו יכולות לשמש כראיות לצורך הוכחת העבירות שבגִנן המשיב הוסגר והואשם, לפי חוק ה-RICO, ובפרט – לשם הוכחת פעילות הפשע המאורגן.

10. ביום 29.2.12 קבע בית-המשפט בקליפוניה (כב' השופטת כריסטינה א. סניידר), כי יש להורות על מחיקתם של חלקים מסוימים מתוך האישום השלישי. צוין, כי לצורך בחינת טענות המשיב ואברג'יל בדבר הפרת כלל הייחודיות, יש לבחון את יסודות העבירה לפי חוק ה-RICO שבה הואשמו: סעיף 1962(c) אוסר על כל אדם המועסק או מזוהה עם ארגון אשר עוסק בסחר בין מדינות, לפעול או לקחת חלק – בין במישרין ובין בעקיפין – בפעילות הארגון, אשר יש בה משום "דפוס פעילות של ארגון פשיעה"; ולפי הוראות סעיף 1962(1)(5), "דפוס פעילות של ארגון פשיעה" דורש ביצוע של לפחות שני "מעשי פעילות של פשע מאורגן", המוגדרים כעבירות – פדראליות או מדינתיות – בסעיף 1961(1) ל-RICO. צוין, כי המדינה יכולה להעמיד לדין אדם בגין עבירה של קשירת קשר לפי חוק ה-RICO לצד אישום בגין "עבירת המקור", בשים לב לכך שחוק זה מייחס פליליות להתנהגות שהיא נפרדת מ"עבירת המקור"; וכי באישום השלישי, צוינו שבעה "מעשי מקור" ביחס לעבירה של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה לפי ה-RICO, אשר כתימוכין להם – ציינה המדינה בכתב-האישום 38 "מעשים גלויים", כנדרש לצורך הוכחת העבירה לפי ה-RICO. אולם, המעשים המפורטים בסעיפים 13-1 ברשימת "המעשים הגלויים" – בוצעו לפני המועד הקובע. נפסק, כי הואיל וחלק מ"המעשים הגלויים" מהווים, למעשה, את מהות העבירות לפי חוק ה-RICO, נראה כי הוספתם לכתב-האישום עומדת בסתירה לצו ההסגרה; ועל-כן הורה בית-המשפט על מחיקתם מכתב-האישום.

11. בפועל, כתב-האישום לא תוקן, אולם בסמוך לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, הגיע המשיב להסדר טיעון עם רשויות החוק בארצות הברית, ביום 24.4.12. בגדרו של ההסדר הודה המשיב בביצוע עבירה של קשירת קשר עם אחרים לפעילות של ארגון פשיעה, תוך הפרת סעיף 1962(d) ל-RICO – נושא האישום השלישי; וכן בעובדות שפורטו בנספח להסדר הטיעון, ביחס לאישום השלישי. בכלל זה הודה המשיב בגדרו של הנספח להסדר הטיעון – כי היה מעורב בארגון פשיעה שעסק בסחר בסמים ובקשירת קשר לרצח אטיאס; כי חברי הארגון קשרו קשר כדי לנהל ולהשתתף באופן קבוע בעסקי הארגון, אשר כללו – קשירת קשר להפצה ויבוא של חומרים מפוקחים או אסורים, קשירת קשר לרצח אטיאס, ניסיון לרצח אטיאס ורצח אטיאס; וכי כחלק מקשירת הקשר, הסכימו המשיב וחברי הארגון המוזכרים באישום השלישי שכל אחד מהם יבצע לפחות שני מעשי קשירת קשר לייבוא או לסחר ב-MDMA וקשירת קשר לרצח, ניסיון לרצח ורצח סמי אטיאס. עוד צוין בנספח להסדר הטיעון, כי המשיב ושותפיו ביצעו "מעשים גלויים" כדי לקדם את הקשר, ובכלל זה – עסקו לפחות עד ספטמבר 2004 ביבוא סם MDMA לארצות-הברית ובמכירתו בתוך ארצות-הברית; כי במהלך פרק זמן זה, לרבות לאחר יולי 2003, קשר המשיב קשר לרכוש סמים מכנופיית רחוב עבריינית וכן למכור לה סמים, לרבות מסוג MDMA; כי בחודש יולי 2002 ניסתה קבוצה של אנשים ובכללה אטיאס, לגנוב משלוח MDMA שהזמין המשיב ושותפיו; כי בשל האמור הסכימו המשיב וקושרים נוספים לרצוח את אטיאס; כי בחודש אוגוסט 2003 שכר המשיב את שירותיה של כנופית רחוב עבריינית בכוונה לאתר את אטיאס ולרצחו; וכי בעקבות הנחיית המשיב, ביום 31.8.03 רצח אחר מחברי הכנופיה הנ"ל את אטיאס, תמורת תשלום מהמשיב. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם על עונש של 15 שנות מאסר.

12. בדיון שהתקיים ביום 29.5.12 בבית-המשפט בקליפורניה, לפני אותו המותב שקיבל את ההחלטה להורות על תיקון כתב-האישום (כב' השופטת כריסטינה א. סניידר), הובאה תמצית ההסדר לפרוטוקול הדיון, ובכלל זה ציין ב"כ התביעה האמריקאית כי במסגרת ההסדר הסכים המשיב שכל העובדות המפורטות בנספח להסדר הטיעון – שאף הן הובאו בהמשך לפרוטוקול – נכונות; וב"כ המשיב אישר בפרוטוקול הדיון כי ב"כ המדינה תיאר לבית-המשפט את ההסדר כראוי. בסופו של יום, בית-המשפט האמריקאי אישר את הסדר הטיעון; הרשיע את המשיב בביצוע עבירה של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 1962(d) ל-RICO, שבו הואשם באישום השלישי; וגזר על המשיב את העונש המוסכם – 180 חודשי מאסר. יודגש, כי גזר-הדין ניתן על-ידי המותב שהורה על תיקון כתב-האישום, כאמור; אם כי בפועל כתב האישום לבסוף לא תוקן.

הבקשה לנשיאת מאסר בישראל ותמצית המחלוקת בין הצדדים

13. ביום 12.8.14 הורתה שרת המשפטים, בצו, על הבאת המשיב לישראל לצורך נשיאת מאסרו, לפי סעיף 8 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן – החוק לנשיאת מאסר בישראל או החוק); וביום 22.9.14 הגיש המבקש בקשה לפי סעיף 10 לחוק הנ"ל, להורות כי המשיב יישא בישראל את יתרת עונש המאסר שנגזר עליו, עד ליום 24.8.23.

14. בתשובה לבקשה טוענים ב"כ המשיב, כי המשיב הורשע, הלכה למעשה, בעבירות שונות ונוספות מאלו שבגינן נתבקשה הסגרתו לארצות-הברית; וזאת, בשני מובנים: האחד, הרשעתו בעבירות שלא התבקשה הסגרתו בגינן, והשני – הרשעתו בעבירות מהסוג שבגינן הוסגר, אך שבוצעו בטרם חוקק חוק המאבק בארגוני פשיעה. לדידם, הרשעת המשיב בעבירות הסמים עומדת בסתירה – לצו ההסגרה, להחלטות בתי-המשפט בישראל ובארצות-הברית, וכן לחוק ההסגרה ולאמנת ההסגרה, המעגנות את עיקרון הייחודיות; וזאת – חרף כל "סימני האזהרה" שנתנו המשיב ובאי-כוחו לאורך הדרך. לשיטתם, לנוכח הפגמים האמורים, ובשים לב לכך שגזר-הדין בעניינו של המשיב ניתן ביחס למכלול העבירות המפורטות באישום השלישי, ללא יכולת להבחין ביניהן – הרי שפסק-הדין בטל מעיקרו (VOID); כך שלא רק שקמה עילה לדחות את הבקשה לנשיאת מאסר בישראל – אלא שיש להורות על שחרורו של המשיב מהמאסר לאלתר.

כן נטען, כי חוק נשיאת מאסר בישראל אינו רלבנטי לעניינו, שכן השבתו של המשיב לישראל נעשתה מכוח חוק ההסגרה; ועל-פיו יש לדון בשאלת חוקיות מאסרו של המשיב. לשיטתם, חוק נשיאת מאסר בישראל תקף רק בעניינם של ישראלים שנתפסו ונשפטו מחוץ לישראל; אולם, הואיל והמשיב שהה בישראל לאחר ביצוע העבירות שיוחסו לו, והוסגר לארצות-הברית על-ידי רשויות המדינה מכוח חוק ההסגרה – שנחקק שנים לפני כניסתו לתוקף של החוק לנשיאת מאסר בישראל – הרי שהשבתו לישראל לצורך נשיאת מאסרו נעשית אף היא מכוח חוק ההסגרה; ולפיכך הוא אינו כפוף להוראות ומגבלות החוק לנשיאת מאסר בישראל. משכך, לטענת ב"כ המשיב, על המשיב לא חלות מגבלות סעיף 12 לחוק האחרון – המנויות בחלק ב' שעניינו "העברת האסיר לישראל" – בדבר "השתק טענות" ביחס לכשרותו או תוקפו של פסק-הדין בארצות הברית. לשיטת ב"כ המשיב, הואיל וחל בענייננו חוק ההסגרה בלבד, יש לבחון את פסק-הדין האמריקאי בעניינו של המשיב – לפי חוק זה, וכן לפי אמנת ההסגרה והפרוטוקול. הם מציינים, כי סעיף 4 לאמנה קובע שעל המדינה המסגירה לאכוף על-פי חוקיה את פסק-הדין שניתן במדינה המבקשת את ההסגרה; אולם בענייננו, לשיטתם, לא ניתן לאכוף את פסק-הדין האמריקאי לפי חוקיה של מדינת ישראל, הואיל ופסק-דין המרשיע אדם בניגוד לתנאי הסגרתו, תוך פגיעה בחירותו ובזכותו להליך הוגן – אינו חוקי ובלתי ניתן לאכיפה. הם מדגישים, כי אין משמעות בהקשר זה לעובדה שהמשיב הורשע בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, היות שסעיף 13 לאמנה וסעיף 17 לחוק ההסגרה הם סעיפים קוגנטים, שלא ניתן להתנות עליהם; מה-גם, שלטענתם המשיב אולץ להודות בכל עובדות האישום השלישי, שאחרת לא היה נחתם עִמו כל הסדר.

לחלופין טוענים ב"כ המשיב, כי אם ייקבע שחוק נשיאת מאסר בישראל הוא דבר החקיקה הרלבנטי לענייננו, אזי יש להחיל את הוראות חלק ג'1 לחוק זה – שעניינו "נשיאת עונש מאסר בישראל על פי פסק חוץ". בכלל זה הם מבקשים להורות על פסילת פסק-הדין האמריקאי מכוח סעיף 14ט לחוק, המנוי בחלק ג'1 לחוק, אשר לפיו "לא ימנע בית-המשפט מלהורות על ביצוע העונש בישראל... ובלבד שהתקיים בעניינו משפט הוגן". לשיטתם, בשים לב להפרת זכויותיו של המשיב, בעצם הרשעתו בעבירות בניגוד לצו ההסגרה ולעיקרון הייחודיות, נהיר כי נפגעה זכותו למשפט הוגן, ולפיכך לא ניתן להורות על ביצוע עונשו בישראל.

15. המבקש טוען, ראש לכל, כי המסגרת המשפטית הנכונה והראויה לדיון בענייננו היא חוק נשיאת מאסר בישראל; שכן חוק ההסגרה אינו כולל מנגנון להעברתו לישראל של אסיר, שדינו נגזר במדינה שביקשה את הסגרתו. הוא מדגיש בהקשר זה, כי סעיף 1א לחוק ההסגרה, העוסק בהשבת אסיר לשם נשיאת עונשו בישראל – נחקק בשנת 1999, לאחר תחיקתו של חוק נשיאת מאסר ולנוכח הוראותיו (כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר לתיקון האמור לחוק ההסגרה), ודי בכך כדי להבהיר שחוק נשיאת מאסר בישראל הוא המסגרת המשפטית היחידה המאפשרת דיון בהעברת אסיר לישראל; כפי שצוין אף בפסיקה בית-המשפט העליון. המבקש מוסיף, כי אין מקום להיעתר לבקשה החלופית של המשיב, להחיל את חלק ג1 לחוק נשיאת מאסר בישראל (ובכללו את סעיף 14ט הנ"ל), וזאת משני טעמים. ראשית, חלק זה נחקק לאחר שהותקן סעיף 1א לחוק ההסגרה, המצוין לעיל; ולכן, המסקנה היחידה המתבקשת היא כי בעת חקיקת סעיף 1א לחוק ההסגרה – ביקש המחוקק להחיל את הוראות פרק ב' לחוק נשיאת מאסר בישראל על בקשות להעברת אסיר לישראל, לאחר שנשפט במדינה זרה שאליה הוסגר, לרבות סעיף 12 לחוק – בדבר "השתק טענות". שנית, לטענת המבקש, ממילא פרק ג'1 לחוק עוסק באכיפת פסק-חוץ על אדם אשר נמצא בישראל, ואכיפת פסק-החוץ נעשית בניגוד לרצונו; זאת, בניגוד למצב הנדון בפרק ב' לחוק נשיאת מאסר בישראל, ואשר חל גם בענייננו, ובגדרו – העברתו של אסיר לישראל לפי סעיף א1 לחוק ההסגרה נעשית בכפוף להסכמת האסיר, אשר נמצא במדינה הזרה (כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר לסעיף 14ט לחוק). לפיכך, לשיטת המבקש, חלות בענייננו הוראות חלק ב' לחוק נשיאת מאסר בישראל, ובפרט סעיף 12, המונע מהמשיב להשמיע טענות נגד כשרותו או תוקפו של פסק-הדין האמריקאי. המבקש גורס, כי הטעם ל"השתק הטענות" שבסעיף 12 לחוק נעוץ בכך שהאסיר נותן את הסכמתו לאכוף את פסק-הדין הזר בישראל, וכן בהתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל לאכוף את פסק-הדין שניתן במדינה זרה. לעמדת המבקש, הדברים יפים כשמדובר בהעברתו לישראל של אסיר שנתפס ונשפט במדינה זרה; וביתר שאת כאשר האסיר הוסגר לאותה מדינה מלכתחילה, כבענייננו, שאז התחייבויותיה של ישראל כלפי המדינה הזרה נובעות משני מקורות – הן ההתחייבות להסגיר, והן ההתחייבות לאכוף את עונשו של אסיר שהועבר.

לגופן של טענות המשיב, גורס המבקש, לאחר שערך אף בדיקה יסודית עם הרשויות בארצות-הברית בעניין זה – כי לא הופר כלל הייחודיות בעניינו של המשיב, שכן המשיב לא הורשע בארצות-הברית בגין ביצוע עבירות סמים במסגרת ארגון פשיעה. הוא מציין, כי לצורך הרשעת אדם לפי ה-RICO בעבירות הקשורות בארגון פשיעה, ובפרט לשם הוכחת הרכיב של "ארגון פשיעה", יש להוכיח שבוצעו על-ידי הארגון לפחות שני מעשים המוגדרים בחוק הנ"ל כמעשי "ארגון פשיעה", בבחינת "עבירות מקור"; כי עבירות הסמים צויינו בכתב-האישום כ"עבירות מקור", לצורך הוכחת קיומו של "ארגון פשיעה" העוסק בסחר בסמים; וכי בנסיבות אלו, המשיב לא הורשע בעבירת סמים, ולא הייתה הפרה של צו ההסגרה או של כלל הייחודיות. המשיב מדגיש, כי גם בהליכי הסגרתו של המשיב לארצות הברית – בגין פרשת רצח אטיאס – אוזכרו, כחלק מעובדות האישום בעניין הרצח, העובדות בדבר עיסוקו של הארגון בסחר בסמים; וכי בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בדבר הסגרתו של המשיב, לא נשלל השימוש בסעיפי האישום והעדויות השונות בדבר עסקאות הסמים של הארגון שהמשיב עמד בראשו – כראיות או כיסודות עובדתיים לצורך הוכחת העבירות שבעטיין הוסגר המשיב. עוד הוא מבהיר, כי החלטת בית-המשפט האמריקאי מיום 29.2.12 נועדה למנוע אפשרות שבה חבר מושבעים, שלו יוצגו הראיות בעניינו של המשיב, יבסס את הקביעה בדבר קיומו של ארגון פשיעה על-בסיס "פעולות גלויות" שבוצעו לפני המועד הקובע; אולם הואיל ובסופו של יום התיק לא הובא לפני חבר מושבעים והוכרע במסגרת הסדר טיעון שהוצג לפני אותה שופטת – פג החשש האמור. מה-גם, שהמשיב הורשע על-סמך העובדות המפורטות בנספח להסדר הטיעון, שבהן הודה, ולא על-יסוד העובדות שפורטו בכתב-האישום. ממילא, לשיטת המשיב, אפילו אם היה חבר מושבעים נדרש למעשים הגלויים שנמחקו מהאישום השלישי בהחלטה מיום 29.2.12 – לא היה בכך כדי להפר את כלל הייחודיות בראי החוק הישראלי; זאת, בשים לב לסעיף 31 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, המאפשר הבאת ראיות בדבר עבירות ומעשים שבוצעו לפי חוק זה – לצורך הוכחת התבנית המתמשכת והשיטתית שבה פועל ארגון פשיעה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לענייננו – חוק ההסגרה וחוק נשיאת מאסר בישראל

16. חוק ההסגרה, שמכוחו הועבר המשיב לארצות-הברית לצורך בירור האישומים נגדו, ושמכוחו מבקש המשיב כיום לדון בהשבתו לישראל, קובע כדלהלן:

"1א. סייג להסגרת אזרח

(א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה:

(1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת;

(2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.

..."

על-יסוד האמור גורסים ב"כ המשיב, כאמור, כי חוק ההסגרה – הוא שמסדיר את העברתו לישראל של אסיר אשר הורשע במדינה זרה בעקבות הסגרתו לשם מישראל; בפרט בשים לב לכך שחוק ההסגרה מוקדם בשנים רבות לחוק נשיאת מאסר בישראל. אלא שכפי שטען המבקש, סעיף א1 לחוק ההסגרה נחקק בשנת 1999, קרי – כשלוש שנים לאחר שנחקק חוק נשיאת מאסר בישראל. ערב התיקון קבע סעיף 1א לחוק ההסגרה, כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי"; אולם המחוקק ראה לנכון לשנות נוסח זה, לנוכח העבריינות החוצה ימים ויבשות ובשל הקושי הטמון בניסוח האמור להסגרת אדם למדינה זרה. לפיכך, הותקן הנוסח הנוכחי לסעיף א1 לחוק ההסגרה, שהובא לעיל; ובכל הנוגע לסעיף 1א(א)(2), בדבר התחייבותה של המדינה הזרה להעביר את האסיר חזרה לישראל לאחר גזר-דינו, הובהר בדברי ההסבר לתיקון החוק: "התיקון המוצע מתאפשר בשל קבלת חוק העברת אסירים לארצותיהם, התשנ"ז-1996 [שמו המקורי של חוק נשיאת מאסר בישראל, אשר תוקן לשמו הנוכחי במסגרת חוק העברת אסירים לארצותיהם (תיקון), התש"ס-1999, ס"ח 1720 (21.12.1999)], הקובע הסדרים לעניין העברת אסיר למדינת אזרחותו כדי שיישא בה את עונש המאסר שהוטל עליו במדינה אחרת" (דברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 6) (סייג להסגרת אזרח), התשנ"ח-1998, ה"ח 2707 (23.3.1998); ההדגשות הוספו).

כך עולה גם מפסיקת בית-המשפט העליון, בע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(5), 481, 498 (2003), אשר דן בחוקיותו של תיקון 6 הנ"ל לחוק ההסגרה:

"תיקון תשנ"ט נועד להביא על תיקונן בעיות אלה. בהיעדר אפשרות מעשית להעמיד לדין בישראל אזרחים שעברו עבירות מחוץ לתחום השיפוט, ביקש המחוקק להחזיר למדינה את הכוח שעמד לה לפי חוק ההסגרה המקורי – ונשלל ממנה עם חקיקתו, בתשל"ח, של סייג אי-ההסגרה – להסגיר את אזרחיה למדינה שבה בוצעה העבירה כדי שיועמדו לדין על-ידיה. תחת סייג אי-ההסגרה נקבע בתיקון תשנ"ט הסדר חדש, המכיר בכוחה של המדינה להסגיר אזרח ישראלי, ובלבד שאזרח שהוא גם תושב ישראל לא יוסגר אלא בהתקיים שני תנאים: האחד, כי מטרת ההסגרה היא להעמיד את המבוקש לדין במדינה המבקשת; השני, כי המדינה המבקשת התחייבה מראש שאם המבוקש יורשע בדינו, וייגזר עליו עונש מאסר, היא תעביר אותו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה (ויצוין כי עיגון למימושו של הסדר זה מצוי בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, תשנ"ז-1996)".

17. הנה-כי-כן, מהמקובץ עולה כי המסגרת המשפטית הרלבנטית לדיון בבקשה ובטענות המבקש – היא חוק לנשיאת מאסר בישראל; ואין מסגרת חלופית שיכולה להתאים בענייננו, אף לא בגדרו של חוק ההסגרה.

18. כמו-כן, לא מצאתי ממש בטענות ב"כ המשיב, לפיהן אין להחיל בענייננו את הוראות חלק ב' לחוק, בדבר "העברת אסיר לישראל"; כי אם את הוראות חלק ג'1 לחוק, שעניינן "נשיאת עונש מאסר בישראל על פי פסק חוץ". סעיף 14א לחוק, הפותח את חלק ג'1 הנ"ל (שאותו מבקשים ב"כ המשיב להחיל בענייננו, כאמור) קובע, כי "פסק חוץ" הוא "פסק-דין חלוט שניתן בהליך פלילי מחוץ לישראל, כאמור בסעיף 10 לחוק העונשין..."; כאשר סעיף 10 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע כדלקמן: "נמצא בישראל אדם שנידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל...". דהיינו, על-פי ההגדרות הנ"ל, פסק-חוץ – לצורכי חוק נשיאת מאסר בישראל – הוא פסק-דין שניתן במדינה זרה נגד אדם שנמצא כיום בישראל, בטרם נשא במדינה הזרה את העונש כולו. נהיר, כי אין זה המצב בעניינו של המשיב, אשר הורשע בארצות-הברית, החל לרצות שם את עונשו, והובא לישראל – בשל היותו אסיר, מכוח צו מאת שרת המשפטים שניתן לפי חוק נשיאת מאסר בישראל, ובאמצעות גורמי אכיפת החוק בארצות הברית ובישראל – וזאת על מנת שיישא את יתרת מאסרו בישראל. בנסיבות אלו, פסק-הדין האמריקאי המרשיע את המשיב וגוזר את דינו ל-180 חודשי מאסר, אינו פסק-חוץ, כהגדרתו לעיל. לפיכך, נשמט הבסיס תחת טענות ב"כ המשיב, לפיהן יש להחיל בעניינו את פרק ג'1 לחוק לנשיאת מאסר בישראל, חלף חלק ב' לחוק, העוסק במצב הרווח של "העברת אסיר לישראל" – על כל סעיפיו, לרבות עיקרון "השתק טענות" שבסעיף 12.

19. סיכומם של דברים עד כאן: המסגרת המשפטית הראויה להכרעה בענייננו היא חוק לנשיאת מאסר בישראל, לפי חלק ב' לחוק, העוסק – כבענייננו – בהעברת אסיר לישראל.

הפגמים הנטענים בהליך הרשעתו של המשיב בארצות הברית

20. כאמור לעיל, לטענת ב"כ המשיב, הכרעת-הדין המרשיעה וגזר-הדין בעניינו שניתנו על-ידי בית-המשפט האמריקאי, על-יסוד הודאתו של המשיב בעבירה נושא האישום השלישי במסגרת הסדר טיעון – בטלים מעיקרם (VOID); זאת, הואיל והמשיב הורשע בעבירות שונות ונוספות ביחס לאלו שבגינן נתבקשה הסגרתו. אולם, סעיף 12 לחוק לנשיאת מאסר בישראל, שעניינו "השתק טענות", לכאורה מונע מהמשיב להעלות טענות אלו: "הובא אסיר לישראל לפי חוק זה, לנשיאת עונש מאסר שהוטל עליו במדינה אחרת, לא תישמע טענה השוללת את כשרותו או את תוקפו של פסק הדין שלפיו הוטל עונש המאסר...".

הטעם לכך בואר בדברי ההסבר לחוק: "כדי למנוע התדיינויות שלא לעניין, מוצע לקבוע מפורשות שלא תהיה לאסיר אפשרות לתקוף את פסק הדין הזר בישראל. אם לאסיר יש השגות לגבי כשרותו של פסק הדין או לגבי תוקפו המשפטי, עליו לטעון את טענותיו לפני העברתו לישראל; כאמור, בישראל לא תהיה סמכות לבית המשפט לדון בפסק הדין הזר ולבחון את תוקפו" (דברי ההסבר להצעת חוק העברת אסירים לנשיאת עונש מאסר בארצותיהם, התשנ"ו-1996, ה"ח 2543, 794, 799 (22.4.1996)) .

מבלי לקבוע מסמרות בשאלה, האם סעיף 12 לחוק נשיאת מאסר בישראל לעולם מונע כל אפשרות להעלות טענת "הביאס קורפוס" – ממילא בנסיבות העניין מתקיימים הרציונאלים העומדים ביסוד סעיף 12 הנ"ל, ומקימים למשיב השתק מפני העלאת הטענות האמורות. בעניינו, לא רק שהמשיב לא העלה את טענותיו האמורות לפני בית-המשפט האמריקאי, אלא שהרשעתו בארצות-הברית ניתנה על-יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, שבו הוסכם אף על העונש שלימים נגזר עליו; והכל – כאשר המשיב היה מיוצג על-ידי עורך-דין, ותוך שינוי העובדות שתוארו באישום השלישי, שכן המשיב הודה אך בעובדות שפורטו בנספח להסדר הטיעון, כאמור. בנסיבות האמורות, אף טענת המשיב לפיה אולץ לחתום על הסדר הטיעון הנ"ל, אינה יכולה לסייע לו. ראש לכל יוער, כי הטענה הועלתה בדיון לפניי כלאחר יד ובשפה רפה, מבלי שהובהר – למצער – אילו לחצים בדיוק, כנטען, הופעלו על המשיב כדי לשכנעו להגיע להסדר הטיעון, ומדוע נכנע ללחצים אלו, בפרט כשהיה מיוצג על-ידי עורך דין. מכל מקום, לא ברור מדוע הסכים המשיב להודות תחת לחצים כאמור, בעובדות או בביצוע עבירות שלטענתו לא נדרש להודות בהן – שעה שהיה מיוצג כאמור, ובפרט – כאשר בית-המשפט האמריקאי כבר נעתר בשלב זה לבקשתו למחוק מכתב-האישום את הסעיפים שבמחלוקת. במילים אחרות: משהורה בית-המשפט האמריקאי על תיקון כתב-האישום, באופן שלכאורה הולם את טענות המשיב בדבר הפגמים שנפלו בכתב-האישום בנוסחו המקורי – לא ברור אילו לחצים ניתן היה להפעיל כדי לכפות עליו להודות בעובדות שהוסרו מכתב-האישום, בעודו מיוצג; והדברים ממילא לא בוארו על-ידו, כאמור.

בשולי הדברים אעיר, כי בנסיבות שתוארו, ובפרט בשים לב לכך – שהמשיב מעולם לא ערער על החלטות בית-המשפט האמריקאי (הן על החלטת הביניים מיום 29.2.12 והן הכרעת-הדין וגזר-הדין, זאת על-אף הסכמתו בהסדר הטיעון שלא לערער על פסק-הדין), וכן לכך שהמשיב נתן את הסכמתו להעברתו לנשיאת מאסרו בישראל, כנדרש לפי החוק לנשיאת מאסר בישראל – מתעוררת שאלה, האם ממילא לא קמה למשיב מניעות מפני תקיפת פסק-הדין האמריקאי; וזאת אף במנותק מדוקטרינת "השתק הטענות" שבסעיף 12 לחוק הנ"ל. עם-זאת, השאלה לא התעוררה על-ידי מי מהצדדים, ולכן אינני נדרש להכריע בה.

21. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענות המשיב בענייננו. אולם, בבחינת למעלה מן הצורך, ראיתי אף לקבוע, כי גם אם היה מקום להידרש לטענות המשיב נגד פסק-הדין האמריקאי, בין מכוח חוק נשיאת מאסר בישראל ובין לפי חוק ההסגרה – הרי שבנסיבות העניין לא נפל בהליכי הרשעתו וגזירת-דינו של המשיב בארצות-הברית כל פגם, כנטען על-ידו, אשר בעטיו יש לראות את פסק-הדין האמריקאי כבטל מעיקרו.

22. מקריאת האישום השלישי עולה, כי המשיב הואשם בו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פעילות של ארגון פשיעה. עבירת הקשר שבה הואשם מעוגנת בסעיף 1962(d) ל-RICO, כאשר נושא הקשר, לפי האישום השלישי, הוא סעיף 1962(c) ל-RICO – אשר אוסר על כל אדם המועסק או מזוהה עם ארגון אשר עוסק בסחר בין מדינות, לפעול או לקחת חלק, בין במישרין ובין בעקיפין, בפעילות "ארגון הפשיעה", אשר יש בה משום "דפוס פעילות של ארגון פשיעה".

יסודות העבירה שבה הורשע המשיב – קשירת קשר לביצוע פעילות בארגון פשיעה לפי סעיף 1962(d) ל-RICO, כפי שהובאה בסקירת הרקע העובדתי לעיל – פורטו בהרחבה, תוך יישומן על המקרה הנדון, בפרוטוקול הדיון בבית-המשפט האמריקאי מיום 29.5.12, על-ידי ב"כ התביעה האמריקאית. צוין, כי לצורך הרשעת המשיב בעבירה הנ"ל, על המדינה להוכיח מעבר לספק סביר את חמשת יסודות העבירה, בזיקה לנסיבות המקרה: (א) קיומו של ארגון מחוץ לגבולות ישראל, שבמסגרתו חברו מספר אנשים יחד, למסגרת פעילות משותפת; (ב) עיסוקו של הארגון היה סחר בין מדינות; (ג) המשיב היה קשור או מזוהה עם הארגון; (ד) המשיב, ביודעין ובמתכוון, הסכים עם קושרים נוספים, לנהל ולתפעל את הארגון תוך "דפוס פעילות של ארגון פשיעה"; (ה) הוסכם שהמשיב או הקושרים האחרים יבצעו לפחות שתי "פעילות של ארגון פשיעה" במסגרת ניהול ותפעול ארגון הפשיעה. כן ציין התביעה האמריקאית, כי המונח "דפוס פעולה של ארגון פשיעה", כהגדרתו בסעיף 1961(5) ל-RICO, דורש ביצוע של לפחות שני מעשי "פעילות של ארגון פשיעה", אשר קשורים זה לזה, באופן שמעיד על פעילות פלילית מתמשכת בעלת מאפיינים דומים. כמו-כן, המונח "פעילות של ארגון פשיעה", כהגדרתו בסעיף 1961(1) ל-RICO, כולל, בענייננו, אחת מהעבירות הבאות: סחיטה; הפרעה למסחר באמצעות איומים או אלימות; מעבר בין מדינות לצורך פעילות של ארגון פשיעה; הפצת סם מסוכן מסוגMDMA ; קשירת קשר להפצת חומרים מסוכנים; יבוא חומרים מסוכנים; קשירת קשר ליבוא חומרים מסוכנים; וכן קשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון רצח ורצח (כאמור בכתב-האישום). כעולה מהחלטת הביניים של בית-המשפט (בטרם הגיעו הצדדים להסדר טיעון) מיום 29.2.12, לצורך הוכחת יסודות העבירה לפי סעיף 1962(c) – העבירה נושא הקשר – צוינו באישום השלישי 38 המעשים הגלויים.

הנה-כי-כן: בהכרעת-דינו של בית-המשפט האמריקאי הורשע המשיב בעבירה שלפי האישום השלישי, המכיל עבירה אחת ויחידה: קשירת קשר לניהול או השתתפות בארגון פשיעה העוסק בביצוע עבירות סחר בסמים ורצח, כאשר עבירת הקשר מושא ההרשעה קבועה בסעיף 1962(d) ל-RICO, והעבירה נושא הקשר (קרי – ניהול או השתתפות בארגון פשיעה העוסק בביצוע עבירות סחר בסמים ורצח) – מצוינת בסעיף 1962(c) לחוק זה. הואיל ולפי הדין האמריקאי, לצורך הוכחת היסוד של "ארגון פשיעה" יש להראות כי ארגון הפשיעה הפעיל "דפוס התנהגות של ארגון פשיעה", וזאת על-ידי הוכחת שני מעשים לפחות של "פעילות של ארגון פשיעה", כהגדרת המונח בסעיפים 1961(1) ו-1961(5) ל-RICO – נמנו בכתב-האישום רשימת "המעשים הגלויים", כאמור, המפרטים עסקאות סמים שביצע הארגון, וכן את פרשיית רצח סוחר הסמים סמי אטיאס. מעשים אלו, אינם מהווים "עבירות" שבהן הורשע המשיב; כאשר ממילא האישום השלישי מנה, כאמור, עבירה אחת בלבד – העבירה שבעטייה התבקשה הסגרתו (בנוגע לאישום זה). כפי שציין בית-המשפט האמריקאי בהחלטתו מיום 29.2.12, עבירות לפי חוק ה-RICO עומדות במנותק לעבירות "המקור", אשר יכולות לשמש כבסיס להוכחת עבירות ה-RICO – וכך היה בעניינו של המשיב.

23. ויודגש: אמנם כתב-האישום לא תוקן לבסוף, כמצוות בית-המשפט בהחלטתו מיום 29.2.12, ולא נמחקו ממנו "המעשים הגלויים" שבסעיפים 13-1 לרשימת "המעשים הגלויים" בפרק השישי לאישום השלישי, שעניינם עסקאות סמים שבוצעו על-ידי המשיב והארגון, עובר למועד הקובע. אולם, הרשעתו של המשיב ניתנה על-סמך הודאתו בעובדות המפורטות בנספח להסדר הטיעון, כפי שהוקראו לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט מיום 29.5.12. במסגרת זו, המשיב הודה, כמפורט לעיל, כי עמד בראש ארגון פשיעה שעסק בסחר בסמים וברצח; וכי הארגון ביצע עבירות סמים בתקופה שלאחר המועד הקובע (כאמור שם – לפחות עד ספטמבר 2004, ולרבות לאחר יולי 2003) – ועל-רקע התערבותו של אטיאס באחת מעסקאות הסמים הללו – פעל ארגון הפשיעה לרצחו.

המשיב הורשע, אפוא, בעבירה של קשירת קשר לניהול ארגון פשיעה שעסק ברצח ובסמים; ואין מדובר בהרשעה בעבירות סמים – שצוינו בכתב-האישום רק לצורך הוכחת היסוד של "ארגון פשיעה" בנסיבות הנדונות, לצד עבירות ועובדות נוספות הקשורות ברצח.

24. אוסיף, כי ממילא החלטת בית-המשפט האמריקאי מיום 29.2.12 להורות על מחיקת "המעשים הגלויים" המפורטים בסעיפים 13-1 בחלק השישי באישום השלישי, אינה תומכת בטענות המשיב. בניגוד לרושם העולה מטענות ב"כ המשיב, אין בהחלטה הנ"ל כל התייחסות לחשש כלשהו העולה מכתב-האישום, להרשעת המשיב בעבירות סמים שלא הוסגר בגינן; וההחלטה מתמקדת אך בקושי בהרשעתו באישום השלישי בעבירת הקשר, על-יסוד מעשים שנועדו להוכחת היסוד של "ארגון פשיעה" – שבוצעו לפני המועד הקובע. מכל מקום, חשש הופג בנסיבות העניין, כאמור, הואיל והמשיב הודה בעובדות שתוארו בנספח להסדר-הטיעון, שבהן לא מופיעים מעשים או עבירות שבוצעו לפני המועד הקובע.

25. לפיכך, אין בסיס לטענת ב"כ המשיב, לפיה המשיב הורשע בעבירות שונות ונוספות מאלו שבגינן נתבקשה הסגרתו לארצות-הברית, בשני המובנים הנטענים; קרי – המשיב לא הורשע בעבירות שלא התבקשה הסגרתו בגינן, ואף לא בעבירות מהסוג שבגינו הוסגר, אך שבוצעו בטרם חוקק חוק המאבק בארגוני פשיעה.

התוצאה

26. אשר על כל האמור לעיל, אני מורה, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, כי המשיב ישא בישראל את יתרת עונש המאסר של 180 חודשים שנגזר עליו בבית-המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה בארצות-הברית; כך שהצו הארעי שניתן ביום 6.10.14 הופך, אפוא, לצו קבוע. הואיל ולא הועלתה בקשה חלופית מטעם המשיב להורות על קיצור המאסר, בזיקה לסעיף 10א לחוק לנשיאת מאסר בישראל, הרי שלא מתעורר כל צורך בשאלת קיצור תקופת הכליאה; והמשיב ירצה את יתרת העונש האמור, עד ליום 24.8.23.

ניתן היום, י"ח בכסלו תשע"ו, 30.11.2016, במעמד ב"כ המבקש, ב"כ המשיב והמשיב.