בפני כב' השופט ישעיהו שנלר, סג"נ -אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ, השופט חגי ברנר

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' סג"נ נועה גרוסמן) מיום 15.7.2014, במסרת ת"ט 09- 12- 17824, אשר קיבל תביעה שטרית של המשיב (להלן: "הבנק") נגד המערערת, וחייב את המערערת לשלם לבנק את סכומיהם של חמישה שיקים שחוללו קודם לכן באי פרעון.
2. ראשיתו של הסכסוך היא במערכת יחסים עסקית בין המערערת, חברה העוסקת בביצוע עבודות חשמל, לבין חברה בשם של נע התקנות ואחזקות בע"מ (להלן: "שלנע"), שהיתה אמורה לבצע עבודות חשמל כקבלן משנה מטעמה של המערערת.
3. המערערת שכרה את שרותיה של שלנע לצורך ביצוע עבודות חשמל בהיקף של 505,160 ₪. המערערת מסרה לשלנע, לבקשת מנהלה, אדם בשם בני ויידא (להלן: "ויידא"), חמישה שיקים מעותדים על חשבון התמורה שתגיע לשלנע בגין העבודה שטרם בוצעה, בסכום כולל של 342,999 ₪, כמפורט להלן:

שיק ע"ס 69,923 ₪ שזמן פרעונו 25.5.2009

שיק ע"ס 64,092 ₪ שזמן פרעונו 30.5.2009

שיק ע"ס 68,159 ₪ שזמן פרעונו 25.6.2009

שיק ע"ס 70,746 ₪ שזמן פרעונו 30.6.2009

שיק ע"ס 70,079 ₪ שזמן פרעונו 10.7.2009

1. עבודתה של שלנע היתה אמורה להתחיל ביום 10.4.2009 (ס' 8 לתצהירו של צבי אלטרמן מטעם המערערת), אך בפועל היא לא בוצעה מעולם.
2. שלנע סיחרה את השיקים לבנק במסגרת עסקאות נכיון. בהגיע מועד פרעונם של השיקים, הם חוללו באי פרעון. הבנק הגיש את השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המערערת הגישה התנגדות לביצועם, והתנגדותה נדחתה בהחלטה מיום 25.7.2010. המערערת ערערה על ההחלטה האמורה, והערעור התקבל ביום 12.9.2012 (ע"א 10- 08- 47063). ניתנה למערערת רשות להתגונן והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לאחר שנקבע כי טענותיה של המערערת מגלות הגנה אפשרית מפני תביעתו של הבנק.
3. בית המשפט קמא דן בתביעתו של הבנק לגופו של ענין, וקיבל אותה במלואה. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המערערת, לפיה מנהל הבנק הבטיח לויידא שאם יפקיד את השיקים בבנק, יעניק הבנק אשראי לשלנע, אלא שהבנק הפר הבטחה זו, וגם פעל בחוסר תום לב כאשר קיבל לידיו את השיקים לאחר שנכשלה התמורה בגינם. נפסק כי גרסת ההגנה של המערערת, שנתמכה בעדותו של מנהלה צבי אלטרמן, לא אומתה, שכן המערערת נמנעה מהעדתו של ויידא, למרות שעמד לרשותה של המערערת די זמן והותר על מנת לאתרו ולהחתימו על תצהיר. עוד נפסק כי בכל מקרה, ארבעה מבין השיקים סוחרו לבנק לשם נכיון עוד בחודש מרץ 2009, בטרם נכשלה התמורה בעסקת היסוד שבין המערערת לשלנע, וגם השיק החמישי, שסוחר בחודש מאי 2009, סוחר עוד בטרם היה ברור שעסקת היסוד נכשלה. בית המשפט קמא לא מצא בהתנהלותו של הבנק חוסר תום לב, מה גם שעבירותם של השיקים לא הוגבלה ואלטרמן עצמו הודה שהשיקים סוחרו לבנק לשם נכיון ושמירת מסגרת האשראי שניתנה לשלנע. עוד נקבע כי הבנק נתן ערך בעד השיקים, בכך שאיפשר לשלנע למשוך משיכת ייתר מחשבונה בשווי השיקים, לאחר זיכוי החשבון בגינם. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערת עצמה גרמה למצב דברים זה, בכך שמסרה לחברה בקשיים שיקים סחירים שעבירותם לא הוגבלה. בית המשפט קבע כי הבנק הינו אוחז כשורה בשיקים ולכן הוא גובר על טענתה של המערערת בדבר כשלון תמורה ביחסים שבינה לבין שלנע.
4. מכאן הערעור.

הטענות בערעור

1. המערערת טוענת כי הבנק הטעה את ויידא כאשר הבטיח לו שכנגד סיחור השיקים לבנק, יעמיד הבנק אשראי לטובת שלנע. זאת ניתן ללמוד מן העובדה שבעת סיחור השיקים לבנק עמדה מסגרת האשראי בחשבון שלנע על סך של 273,000 ₪, ואילו בחודש אוגוסט 2009, בעת ביטולה של מסגרת האשראי, עמד החוב על סך של 439,000 ₪, ויתרת החובה הועברה לטיפול משפטי. לדידה של המערערת, הדבר מוכיח כי סכום השיקים שסוחרו לבנק היווה למעשה את סכום החוב שהועבר לטיפול משפטי ומכאן שהבנק לא נתן כל תמורה בגינם.

המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את בקשתה לזמן את ויידא לעדות בעל פה, בניגוד להחלטה קודמת שלו שהתירה את זימונו של עד זה.

המערערת טוענת כי אין יסוד לקביעתו של בית המשפט קמא בדבר נכיון השיקים בחודש מרץ 2009, שכן מתוך חומר הראיות עולה שהשיקים נוכו במועדים מאוחרים יותר.

עוד טוענת המערערת כי הבנק לא הגדיל את מסגרת האשראי בגין השיקים האמורים, שכן עוד לפני סיחורם לבנק עמדה לרשות שלנע מסגרת אשראי בסכום של 273,000 ₪ נכון ליום 2.4.2009, ונוכח הבטחת הבנק להעניק אשראי נוסף בגין השיקים, המסגרת היתה אמורה לגדול עד כדי סך של 458,000 ₪, אלא שבפועל המסגרת כלל לא גדלה ואף בוטלה בחודש אוגוסט 2009.

המערערת מוסיפה וטוענת כי הנטל להוכיח את תום הלב היה מוטל על הבנק, ולא היא שהיתה צריכה להוכיח חוסר תום לב מצידו של הבנק, שהרי נוצר פגם קנייני בשיקים, שהעביר את חובת הראיה לבנק להוכיח את אחיזתו כשורה בשיקים. במקרה דנן, היה מקום לקבוע כי הבנק נטל את השיקים בחוסר תום לב תוך ידיעה על חריגות שלנע ממסגרת האשראי שלה ותוך ידיעה שמצבה הכלכלי הוא בכי רע, ואי העמדת האשראי הנוסף המובטח, תגרום לכשלון תמורה ביחסים שבין המערערת לשלנע. לענין זה מפנה המערערת לע"א 1925/95 מלכה רפאל נ' בנק הבניה (פורסם בנבו, 5.2.1997), שם נפסק כי הבנק היה ער למצבו הכלכלי הרעוע של לקוחו, ידע שהלקוח חורג ממסגרת האשראי וידע שהשטרות נמסרו ללקוח במסגרת יחסי קונה- קבלן תוך ידיעה כי קיימת אפשרות סבירה שהלקוח לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי מזמין העבודה, ולכן נשללה אחיזתו כשורה בשטרות. בהקשר זה מצביעה המערערת על כך שביום 22.4.2009 היה חשבון שלנע ביתרת חובה של 325,319 ₪, למרות שמסגרת האשראי עמדה על 200,000 ₪ בלבד, ולמרות זאת הבנק איפשר לבצע נכיון לגבי שיק בסך 68,159 ₪.

לבסוף, המערערת טוענת כי היה מקום לדחות את התביעה נוכח סרובו של הבנק לגלות מסמכים מסויימים וכן להשיב על שאלות מסויימות בשאלון.

1. מנגד, הבנק טוען כי פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים ולכן אין מקום להתערב בו.

הבנק טוען כי במועד שנקבע לשמיעת העדויות לא התייצב ויידא לעדות, ולכן בדין סירב בית המשפט קמא לשמוע את עדותו במועד אחר, לאחר שקבע בהחלטה מיום 2.3.2014 כי כל העדים יישמעו בדיון שנקבע ליום 9.4.2014, מה גם שהמערערת היתה צריכה להחתימו על תצהיר נוכח הזמן הרב שחלף מאז שנת 2009 ועד שמיעת הראיות בשנת 2014.

עוד טוען הבנק כי אף אם ויידא היה מתייצב לעדות ומוסר את הגרסה שייחס לו אלטרמן, לא היה בכך כדי להועיל למערערת, שכן ארבעה מבין חמישה השיקים סוחרו לבנק עוד לפני כשלון התמורה ואילו השיק החמישי סוחר כאשר כשלון התמורה טרם היה ברור.

הבנק טוען כי גרסתו של ויידא כאילו הבנק הפר הבטחה להגדיל את מסגרת האשראי של שלנע היא עדות שמיעה גרידא, שכן ויידא לא העיד במשפט, ומכל מקום, מתוך חומר הראיות עלה כי ויידא כלל לא היה מי שפעל בחשבון, שכן הוא איננו הבעלים של שלנע, ותפקידו בשלנע היה מנהל עבודה בלבד. הבעלים ומורשה החתימה היה אדם אחר, אברהם לוי, שאף הוא לא זומן לעדות.

הבנק מוסיף וטוען כי כשלון התמורה התרחש, אם בכלל, רק לאחר סיחור השיקים לבנק, שכן העבודות של שלנע היו אמורות להתבצע בחודש אפריל 2009, לאחר סיחור השיקים. על כן, לפי הלכת ע"א 333/61 גויסקי נ' יוסף מאיר, פ"ד טז 595, הבנק גובר על טענת כשלון התמורה שהתרחש לאחר מועד הסיחור.

הבנק טוען עוד כי הוא נטל את השיקים בתום לב ובעד ערך, שכן במועד בו הופקדו השיקים בבנק היה חשבונה של שלנע מצוי ביתרת חובה של 158,000 ₪, ואילו מסגרת האשראי עמדה על סך של 273,000 ₪, כך שלא היה לשלנע כל צורך בהגדלת מסגרת האשראי. לדידו של הבנק, גם אפשרות ללקוח לבצע משיכת ייתר נחשב כמתן ערך.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. ראשית לכל, יש להעמיד את העובדות על מכונן. שלא כנטען על ידי הבנק ושלא כפי שקבע בית המשפט קמא, למעט שיק אחד שנוכה ביום 29.3.2009, שאר השיקים נוכו במועדים מאוחרים יותר. הדבר עולה בבירור מתוך מסמכי הניכיון שצורפו לתצהיר מטעם הבנק. ואלה מועדי הנכיון של חמשת השיקים:

שיק ע"ס 69,923 ₪ שזמן פרעונו 25.5.2009 נוכה ביום 11.5.2009;

שיק ע"ס 64,092 ₪ שזמן פרעונו 30.5.2009 נוכה ביום 29.3.2009;

שיק ע"ס 68,159 ₪ שזמן פרעונו 25.6.2009 נוכה ביום 22.4.2009;

שיק ע"ס 70,746 ₪ שזמן פרעונו 30.6.2009 נוכה ביום 8.4.2009;

שיק ע"ס 70,079 ₪ שזמן פרעונו 10.7.2009 נוכה ביום 28.4.2009.

דבר הנכיון עולה גם מתוך דפי חשבון הבנק של שלנע שצורפו לתצהיר מטעם הבנק.

1. אליבא דכולי עלמא, נכיון השיקים מהווה מתן ערך על ידי הבנק, שכן הבנק זיכה את חשבונה של שלנע בסכומי הנכיון. כידוע, זיכוי חשבון המצוי ביתרת חובה נחשב כמתן ערך, גם אם הבנק חזר וחייב לאחר מכן את החשבון בעקבות חילולו של השיק (ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס פ"ד לג(1), 683 ,עמ' 690-691 וכן ע"א 3737/97 היכל הקרח בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ תק-על 2000(2), 1013 ,עמ' 1014).

יתר על כן, עצם העובדה שהבנק איפשר לשלנע לקבל אשראי בחשבונה (ואין חולק כי בעת הפקדת השיקים עמדה לרשותה של שלנע מסגרת אשראי בסך 273,000 ₪), נחשבת מתן ערך לפי ס' 26(א)(2) לפקודה, הקובע כי "תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא – ... חוב קודם או חבות קודמת;". ראה למשל ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה(1) 525, 527.

1. אכן, יש ממש בטענותיה של המערערת בענין הנסיבות לאי העדתו של ויידא. בענין זה ניתנו החלטות סותרות על ידי בית המשפט קמא: תחילה, בהחלטה מיום 16.10.2013 הותרה באופן עקרוני העדתו של ויידא ללא תצהיר (לאחר שהבנק לא התנגד לכך, אם כי התנה את הסכמתו בתנאים מסויימים), ואילו בהחלטה מיום 25.11.2013 נקבע כי לא תותר העדתו של עד שלא הגיש תצהיר. ברם, בעקבות בקשה נוספת של המערערת מיום 25.11.2013 לזמן לעדות ללא תצהיר את ויידא, קבע בית המשפט קמא בהחלטה מיום 8.12.2013 כי בסיום עדותו של אלטרמן, תינתן החלטה בענין זימון עדים נוספים ללא תצהיר, אלא שהחלטה כזו לא ניתנה מעולם. אמנם, בהחלטה מיום 2.3.2014, קבע בית המשפט קמא כי על המצהירים כולם להתייצב לישיבת יום 9.4.2014, אך עדיין לא היה בכך משום התייחסות כלשהי לבקשת המערערת לזמן לעדות ללא תצהיר את ויידא. בקשה זו נותרה איפוא תלוייה באוויר, מבלי שהוכרעה, ורק בישיבת ההוכחות מיום 9.4.2014 קבע בית המשפט קמא כי הבקשה לזימונו של ויידא לעדות שעלתה בבוקרו של אותו יום, אינה מקובלת עליו. דומה כי החלטה זו של בית המשפט קמא בטעות יסודה, שהרי בית המשפט התיר כבר בעבר לזמן לעדות ללא תצהיר את ויידא, הבקשה לזימונו לעדות בעל פה הועלתה זמן רב קודם לכן, ולא ניתן נימוק מניח את הדעת מדוע שונתה החלטה עקרונית זו, בלא שחל כל שינוי בנסיבות.
2. חרף האמור לעיל, לא מצאתי שעדותו של ויידא, לו היתה נשמעת, היה בה כדי להועיל למערערת. טעמו של דבר הוא שאף אם גרסתו היתה נמצאת אמת לאמיתה, קרי, שהבנק אכן הבטיח לו שכנגד הפקדת השיקים תוגדל מסגרת האשראי של שלנע, הרי שלכל היותר, הדבר היה מהווה בסיס לטענות אפשריות שיש לשלנע כלפי הבנק בנוגע להפרת התחייבותו הנטענת של הבנק להגדיל את מסגרת האשראי של שלנע. ברם, אין עסקינן בסכסוך חוזי בין שלנע לבין הבנק, אלא בתביעה שטרית שבין הבנק לבין המערערת. גם אם הייתי מניח כי הבנק הפר התחייבות כלשהי שנתן לשלנע בעת סיחור השיקים אליו, לא היה בכך כדי לשלול את תום ליבו של הבנק ביחסים השטריים שבינו לבין המערערת, כפי שנראה להלן.

וכך קובע ס' 28(א) לפקודה:

"אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

• 1. נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
  2. נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

ואילו ס' 29(ב) לפקודה קובע:

"כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר."

משמע, תום הלב הנדרש לצורך אחיזה כשורה לפי ס' 28(א) ו- 29(ב) לפקודת השטרות, בא לביטוי בהעדר ידיעה של האוחז על כך שזכותו של המסחר היא זכות פגומה. אין עניינו ביחסים שבין המסב (שלנע) לנסב (הבנק), אלא ביחסים שבין הנסב (הבנק) למושך (המערערת).

בעניננו, ברי כי הבנק לא ידע שזכותה של שלנע בשיקים היא זכות פגומה, מן הטעם הפשוט שבעת שארבעה מבין חמשת השיקים נמסרו לבנק- ביום 29.3.2099- טרם נכשלה התמורה ביחסים שבין המערערת לבין שלנע. ודוק: על כך שארבעה שיקים מבין החמישה נמסרו לבנק ביום 29.3.2009 אין כל מחלוקת, וכך גם נטען בס' 4 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת. למעשה, אלטרמן מטעם המערערת אף הודה כי השיקים הופקדו תחילה למשמרת (ראה עדותו בע' 6 לפרוטוקול מיום 9.4.2014). שיק אחד בלבד נמסר לבנק ביום 11.5.2009- שיק ע"ס 69,923 ₪, שזמן פרעונו ביום 25.5.2009. המחלוקת היא רק בשאלה מתי בדיוק נוכו השיקים.

אין גם כל ראיה על כך שבמועד כלשהו לאחר סיחור השיקים לבנק, נודע לבנק על כשלון התמורה ביחסים שבין המערערת לבין שלנע, כך שתום ליבו של הבנק הלך ונמשך גם מעבר ליום 29.3.2009, וביום בו נוכה אחרון השיקים – 11.5.2009- הוא עדיין היה קיים.

1. יתר על כן, מתוך עדותו של אלטרמן עולה כי התמורה נכשלה סופית רק ביום 26.5.2009, כאשר המערערת הבינה שהעבודה לא תבוצע על ידי שלנע, וניתנה הודעת ביטול בגין השיק הראשון (ראה עדותו בע' 7 לפרוטוקול מיום 9.4.2014). מכאן שכשלון התמורה התחוור למערערת רק לאחר שאחרון השיקים כבר נוכה על ידי הבנק, וברור איפוא שבנסיבות אלה, הבנק לא ידע ולא יכול היה לדעת על כשלון התמורה במועד בו נתן ערך בעד השיקים, ולא כל שכן במועד המוקדם יותר שבו השיקים סוחרו אליו. אם המערערת עצמה הבינה לראשונה ביום 26.5.2009 שהתמורה נכשלה- כיצד זה ניתן היה לצפות שהבנק יידע על כך עוד לפניה?
2. מן המקובץ עולה כי משניתן ערך מלא בגין השיקים, באמצעות זיכוי חשבונה של שלנע בסכומי הניכיון, ומשלא ידע הבנק במועד קבלת השיקים לידיו ואף לא במועד המאוחר יותר בו ניכה אותם, על כשלון התמורה ביחסים שבין המערערת לשלנע- היה אכן מקום לקבוע כי הבנק הוא אוחז כשורה בשיקים, וממילא הגנת כשלון התמורה של המערערת דינה להדחות.
3. למעלה מהצורך יש לציין כי ויידא לא היה בעליה של שלנע, אלא בסך הכל מנהל עבודה. לא היו לו זכויות חתימה בחשבונה של שלנע והפעילות המהותית בחשבון נוהלה מול הבעלים ומורשה החתימה אברהם לוי (ראה עדותו של מנהל הסניף מוטי אוחנה בע' 11 לפרוטוקול מיום 9.4.2014). ממילא, קשה לייחס משקל של ממש לטענה כאילו הבנק הבטיח לויידא שמסגרת האשראי תוגדל.

זאת ועוד, גם לא הוכח, ולו כזית, קשר סיבתי כלשהו בין אי הגדלת מסגרת האשראי של שלנע לבין כשלון התמורה ביחסים שבין שלנע לבין המערערת ולכן יש לדחות את הטענה כאילו הבנק במו ידיו גרם לכשלון התמורה.

1. לא מצאתי שיש לייחס לבנק חוסר תום לב בזמן נטילת השיקים מידי שלנע. שלא כמו בפרשת ע"א 1925/95 מלכה רפאל נ' בנק הבניה (פורסם בנבו, 5.2.1997) עליה מסתמכת המערערת, בעניננו השיקים סוחרו לבנק עוד לפני כשלון התמורה, ואין כל ראיה על כך שהבנק היה מודע שמצבה של שלנע הוא בכי רע וכי קיימת אפשרות סבירה שהיא לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי המערערת ולא תבצע את העבודה שלשמה נמשכו השיקים. יתר על כן, אין ממש בטענה לפיה במועד סיחור השיקים לבנק חרגה שלנע ממסגרת האשראי באופן שאמור היה להוות תמרור אזהרה מבחינתו של הבנק. עיון בדפי החשבון מגלה כי ביום 29.3.2009, מועד סיחור ארבעה מבין השיקים, עמדה יתרת החובה בחשבון שלנע על סך של 158,008 ₪, בעוד שמסגרת האשראי עמדה אותה שעה על סך של 273,000 ₪. מכאן ששלנע לא חרגה באותה עת ממסגרת האשראי. גם הטענה כאילו ביום 22.4.2009 היה החשבון ביתרת חובה של 325,319 ₪, ולמרות זאת הבנק איפשר לבצע נכיון לגבי שיק בסך 68,159 ₪, דינה להדחות, שכן יתרת החובה הנטענת היתה ביום 20.4.2009, ואילו למחרת היא כבר פחתה ל- 258,620 ₪, כך שבעת נכיון השיק בסך 68,159 ₪ ביום 22.4.2009, יתרת החובה חרגה אך במעט ממסגרת האשראי שעמדה באותה עת על 221,000 ש"ח.
2. באשר לטענתה של המערערת כאילו היה מקום לדחות את התביעה נוכח סרובו של הבנק לגלות מסמכים מסויימים וכן להשיב על שאלות מסויימות בשאלון, הרי שדינה להדחות. קודם שדוחים תביעה מחמת אי גילוי מסמכים או סרוב לענות לשאלון, יש להשיג צו שיפוטי המורה לתובע הסרבן לגלות את המסמכים המסויימים או להשיב על השאלון. רק המריית פיו של בית המשפט היא שמצדיקה במקרים מסוימים מחיקת תביעה על הסף. במקרה דנן, המערערת לא טרחה לפנות אל בית המשפט על מנת שיכפה על הבנק את גילוי המסמכים ומתן התשובות, וממילא לא ניתן צו כלשהו שהופר על ידי הבנק. לפיכך לא היה מקום לדחות מטעם זה את התביעה.
3. סוף דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא שיש לדחות את הערעור.
4. המערערת תשלם לבנק את הוצאות הערעור בסך 23,600 ₪.
5. המזכירות תעביר לידי הבנק, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקידה המערערת, וזאת על חשבון החיוב בהוצאות.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' תמוז התשע"ה, 24 יוני 2015.