בפני תביעה כספית בגין תאונת דרכים שארעה ביום 20.11.12 ברחוב גאולה 31 בכפר-סבא (להלן: "התאונה").

התובע טוען כי רכב שבבעלותו מס' רישוי 41-758-66 חנה ביום 20.11.12 בשעה 14:30 ברחוב גאולה 31 בכפר-סבא. הוסיף התובע, כי כשהגיע בשעות הערב של אותו יום לרכבו, הבחין שרכב מס' רישוי

84-989-57 שבבעלות הנתבעת, פגע עם חלק אחורי שלו בחלק קדמי של רכב התובע, נשאר צמוד לו לאחר הפגיעה, כמתועד בצילום שצילם וצורף לתביעתו, וגרם לנזקים.

בתביעתו עתר התובע לחיוב הנתבעת בסכום הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, כמפורט להלן:

א. נזק לרכב בסך של - 5,373 ש"ח.

ב. שכ"ט שמאי בסך של - 750 ש"ח.

ג. עוגמת נפש בסך של - 500 ש"ח.

להוכחת נזקיו הגיש התובע חוות דעת שמאי, חשבון שכ"ט שמאי, מסמכים ותמונות.

הנתבעת עתרה לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדה בציינה כי הרכב שמספרו 84-989-57 שבבעלותה לא היה מעורב כלל בתאונה הנטענת על ידי התובע, כך גם הכחישה הנזק הנטען ע"י התובע כנזק שנגרם לרכבו ביום 20.11.12, על ידי רכבה, שכן רכב התובע נבדק על ידי שמאי רכב ביום - 27.6.13, דהיינו, למעלה מ- 7 חודשים לאחר האירוע הנטען.

התובע ציין בעדותו את אופן השתלשלות האירוע וקרות התאונה בציינו הדברים הבאים:

"אני בעל רכב שמספרו41-758-66. ביום 20.11.12 בשעה 14:30 הרכב שלי חנה בחניה מוסדרת ברח' גאולה 31 בכפר סבא. כשחזרתי בערב הבחנתי שרכב פגע ברכב שלי ונשאר על האוטו. ראיתי שהרכב הזה שפגע ברכב שלי ונשאר על האוטו שלי מספרו 84-989-57 ובעלת הרכב היא עדי עזרא. אני גר ברח' גאולה 31 בכפ"ס. אני לא מכיר את בעלת הרכב עדי עזרא אלא לקחתי את מס' הרכב שלה ולקח לי הרבה זמן לאתר אותה. לרכב שלי נגרמו נזקים כפי שפורטו בחוו"ד שמאי שצרפתי לתביעה שלי. עלות התיקון 5373 ₪. שכ"ט שמאי 750 ₪ ואני תובע גם 500 ₪ בגין עוגמת נפש. אני רוצה להסביר ולהגיד שכשהגעתי לרכב שלי אני רואה שהצדדים של הפגוש הקדמי של הרכב שלי ממש פתוחים כלפי הצד, וניגשתי וראיתי שהאוטו של הנתבעת היה ממש צמוד עם החלק האחורי שלו לתוך הפגוש שלי פנימה כששני הצדדים של הפגוש שלי פתוחים לצדדים. כלומר הוא היה ממש בתוך השקע שנוצר מהמכה שנתן לרכב שלי. צילמתי ותיעדתי את המצב וצרפתי את התמונות למסמכים שהגשתי לביהמ"ש. אני מבקש לפסוק את סכום הנזק בצירוף ריבית והפרשי הצמדה והוצאות".

בחקירתו הנגדית על ידי הנתבעת לשאלה "ראית אותי פוגעת לך ברכב", השיב: "לא. אני הייתי בעבודה. אני רק תיארתי איך היה הרכב שלך כשהגעתי לרכב שלי". לשאלה "למה לא השארת לי פתק על הרכב", השיב: "חשבתי שאני אראה אותך נוסעת משם, אני גר שם. אבל לא ראיתי אותך, אז לפי מס' הרכב שלך איתרתי אותך". לשאלה "למה פנית לשמאי 7 חודשים אחרי המקרה", השיב: "כי רציתי לאתר את הבעלים של הרכב, דהיינו, היה לי את מס' הרכב והייתי צריך לאתר למי שהוא שייך אז לקח לי זמן, לא בקלות המשטרה נותנת פרטים של אנשים". לשאלה "לביטוח הגשת תביעה שנה אחרי האירוע", השיב: "לביטוח שלי אני ישר הודעתי. עד שאיתרתי אתכם ועד שהגיעו אליכם זה לקח זמן".

הנתבעת ציינה בעדותה את הדברים הבאים:

"אני בעלת רכב שמספרו 84-989-57. לא זוכרת איפה הייתי לפני שנתיים. אני לא זוכרת מה היה ביום 20.11.12 שזה היום שלגביו התובע טוען שפגעתי ברכב שלו. הפניה הרשמית אלי הגיעה אלי שנה אחרי התאריך 20.11.12 וגם אז אני לא זכרתי איפה הייתי ב- 20.11.12. אני לא גרה בכפ"ס, אני לא מכירה את רח' גאולה בכפ"ס. ראיתי שזה קרוב למרפאת השיניים שלי וזו הסיבה היחידה שאני מגיעה לשם. מבירור לא הייתי במרפאת השיניים. ששה ימים אחרי אני לא רואה הוכחה שהתמונות צולמו בתאריך הזה שהוא 20.11.12. אני גם לא רואה הוכחה שהתמונות צולמו בתאריך הזה אבל באמת הוגשו תמונות שמעידות ורואים את מס' הרכב שלי כפי שהוא עומד ליד הרכב של התובע אבל אני אומרת שלא היה ולא נברא, אני לא פגעתי ברכב שלו, אני לא יודעת על מה מדובר. כל אדם פוגע ברכב של מישהו אחר, אם הוא הגון הוא משאיר פתק. ואם הוא לא בן אדם הגון, אז הוא לא נשאר במקום. אני אומרת שזה לא קרה. אני אומרת שנכון שבתמונות רואים שהרכב שלי ממש צמוד לחלק הקדמי של הרכב של התובע, אני אומרת שאולי הוא זה שפגע ברכב שלי. עכשיו אני אומרת שיכול להיות שאולי אני חניתי קרוב מאוד לרכב שלו אבל לא פגעתי לו ברכב".

בחקירתה הנגדית לשאלה "את אמרת בהתחלה שבכלל לא היית ברח' גאולה בכפ"ס ועכשיו את אומרת שאולי הרכב חנה קרוב מאוד לרכב שלי כי ראית את התמונות. אז מה נכון?", השיבה: "הנכון שהוא שאני לא זוכרת איפה הייתי, הרחוב לא מוכר לי, הוא נמצא בקרבת מרפאת השיניים שלי בה ביקרתי ב- 26.11.12. אני נהגת יחידה ברכב שלי. אני לא יודעת אם יש ביטוח לעוד אנשים. הרכב שלי לא ננהג על ידי מישהו אחר. אף אחד לא נהג ברכב, גם אם אין מגבלת ביטוח. אני חושבת שההכרות שלי עם רח' גאולה בכפ"ס לא רלוונטית, יכול להיות שכן הייתי שם, אבל אין הוכחה שאני זו שפגעתי ברכב של התובע. הרכב שלי לא ניזוק".

עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם.

עלי לציין, כי מהימנה עלי ללא כל סייג עדותו של התובע. עדותו הייתה כנה, רצינית, אחראית ומדוייקת. נחה דעתי כי זכורים היו לו כל פרטי התרחשות האירועים וניתן לסמוך על גרסתו הנתמכת בצילומים שצילם התובע עצמו מיד כשהגיע לרכבו בשעות הערב של יום 20.11.12 והבחין בתאונה שנגרמה לרכבו על ידי רכב הנתבעת, תאונה בה חלק אחורי של רכב הנתבעת פגע בחלק קדמי של רכב התובע, כשרכב הנתבעת, לאחר הפגיעה ברכב התובע, נשאר ממש צמוד לרכב התובע באופן שחלק אחורי של רכב הנתבעת נכנס פנימה לתוך הפגוש הקדמי של רכב התובע (ראה צילומי התובע שצורפו לתביעתו). כך גם הוגשה חוו"ד שמאי מטעם התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכב התובע ואף שחוו"ד שמאי זו מלמדת שרכב התובע נבדק ע"י שמאי הרכב ביום 27.6.13 (התאונה מיום 20.11.12), הרי שמהימנה עלי טענת התובע לפיה מיום התאונה ואילך ניסה לאתר את הנתבעת עפ"י מס' הרכב שלה שהיה בידו, דבר שהצליח לעשות בעזרת משטרת ישראל אליה פנה. בהמשך, פנה אף לחברת הביטוח בה מבוטח רכבו לצורך כך ובאמצעותה, ולאחר איתור פרטי הנתבעת, פנו לחברת הביטוח בה מבוטח רכב הנתבעת, אלא שזו לא ענתה לו ומשכך, לא נותר לו אלא לפנות לשמאי רכב מטעמו על מנת שיקבל חוות דעת מקצועית בכל הנוגע לנזקי רכבו בגין התאונה מיום 20.11.12 ולהגיש תביעתו לבית המשפט.

באשר לגרסת הנתבעת, הרי שהתרשמותי מעדותה הייתה שלילית. עדותה הייתה בלתי כנה, חמקנית, ניכר היה כי מנסה היא "להרחיק" עצמה ממקום האירוע, מאחריותה לקרות התאונה ותוצאותיה, וזאת על מנת להימנע מלשאת בנזקי התאונה כולם ו/או חלקם.

הנתבעת, אשר תחילה הרחיקה עצמה כליל ממקום התאונה בציינה שהיא לא גרה בכפר סבא, לא מכירה את רחוב גאולה בכפר סבא, איננה זוכרת איפה הייתה ב- 20.11.12 ואינה זוכרת היכן הייתה "לפני שנתיים", וכך גם "לא זוכרת מה היה ביום 20.11.12", חזרה בה מדברים אלו בציינה שרח' גאולה בכפר-סבא כפי שלמדה לדעת, קרוב למרפאת שיניים בה היא מבקרת בכפר-סבא, אלא שהוסיפה ואמרה כי ערכה בירור וביום 20.11.12 לא הייתה במרפאת השיניים, שבה ביקרה, לטענתה, ב- 26.11.12. בהמשך, משהוצגו לה ע"י התובע התמונות שצילם, לטענתו, ביום 20.11.12, תמונות המעידות שרכבה, שאת מספרו רואים היטב בצילומים שהוגשו, אכן נמצא ממש צמוד לחלק קדמי של רכב התובע, טענה: "אולי הוא זה שפגע ברכב שלי", אך שוב לא הכחישה שהייתה עם רכבה במקום התאונה כפי שהעיד התובע. בהמשך, משחשה שמסתבכת היא בדבריה, שינתה דבריה ואמרה "עכשיו אני אומרת שיכול להיות שאולי חניתי קרוב מאוד לרכב שלו, אבל לא פגעתי לו ברכב", ובניסיונה להתחמק מאחריותה לקרות התאונה, הרי שבחקירתה הנגדית אישרה שאכן רכבה היה במקום התאונה בציינה "יכול להיות שכן הייתי שם", אך הוסיפה: "אבל אין הוכחה שאני זו שפגעתי ברכב של התובע. הרכב שלי לא ניזוק".

כאמור, איני מוכנה לסמוך על עדות הנתבעת בהיותה עדות מלאת אי דיוקים, עדות בלתי כנה, חמקנית ואין היא מהימנה עלי כל עיקר.

בקבלי גרסת התובע, שהוכחה בפניי ואותה אני מעדיפה על פני עדות הנתבעת, שאין אני נותנת בה אמון - קובעת אני שביום התאונה הסיעה הנתבעת את רכבה לאחור ברח' גאולה בכפר-סבא כדי להחנות רכבה, וזאת עשתה מבלי להבחין ברכב התובע החונה מאחורי רכבה, מבלי שעצרה רכבה בעוד מועד, ובנהיגה חסרת זהירות זו פגעה עם החלק האחורי של רכבה בו נהגה, בחלק קדמי של רכב התובע שחנה במקום, וגרמה לנזקים - הכל כפי שפורט בעדות התובע, בצילומים שהגיש ובחוות דעת השמאי מטעמו.

האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבעת ועליה לשאת בסכום הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה ולא נסתרו בראייה ממשית על ידי הנתבעת.

נזקי התובע שהוכחו בפניי הינם כדלקמן:

א. נזק לרכב בסך של - 5,373 ש"ח.

ב. שכ"ט שמאי בסך של - 750 ש"ח.

עתירת התובע לתשלום בגין עוגמת נפש דינה להידחות, וכך אני מורה.

נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית. לא כל אי-נחת, אכזבה או אי הסכמה גורמים לעוגמת נפגש ברת פיצוי.

יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך ת.א. (ת"א) 103072/98 רותי רם אום נ' סנאורה בע"מ (פורסם במאגרים): "כיום תביעות בגין עוגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם, אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עוגמת נפש דווקא. על כן, יש להיזהר בטענת עוגמת הנפש בעניינים אזרחיים דנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדיים". כך בענייננו.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום הנזקים שהוכח בפניי בסך של - 6,123 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום קרות התאונה 20.11.12 ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובזבוז זמן בסך של 500 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום.

פסק הדין יישלח לצדדים על ידי המזכירות בדואר רשום בצירוף אישורי מסירה.

ניתן היום, י' אדר תשע"ה, 01 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.