זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר שבע ( כב' השופטת מ. וולפסון), שניתן בתיק 50375-05-13, ביום 16/6/14.

ההליך התנהל והוכרע עת הייתה המשיבה, גב' עמר ז"ל, בין החיים, ולמרבה הצער הלכה לבית עולמה לאחר הגשת הערעור. יורשיה באו בנעליה, לאחר שניתן צו לקיום צוואתה. לשם הנוחיות אוסיף ואתייחס להלן למנוחה, עליה השלום, כאל "המשיבה".

מדובר בהתנגדות המערער לביצוע שטר, שיק ע"ס 69,153 ₪, ז"פ 3/9/08, שהוא משך מחשבונו, לטובת המשיבה, ואשר חולל. השיק הוגש לביצוע רק באפריל 2013. ההתנגדות שהגיש המערער ללשכת ההוצל"פ נדונה בפני ביהמ"ש קמא, ופסק דינו הוא זה המונח בפני.

השיק היווה תשלום למשיבה, בגין חלקה בתמורה שהתקבלה אצל המערער, שהיה עו"ד וכונס נכסים בתיק פירוק שיתוף,וזאת- מכספי מכר בית שאותו ירשה, יחד עם בני משפחת בעלה הראשון, שנפטר בשנת 1974. המשיב התנגד לביצוע השטר, בין היתר,בטענת קיזוז, שבה הותר לו, בהסכמה, להתגונן. הטענה הייתה, שהמשיבה חבה לו כספי שכר טרחה, שהגיעו לו, בשל פועלו בעבורה, ועל כן, היא לא גבתה את השיק במשך שנים ארוכות, מתוך הכרה בחובה כלפיו, וכמעין "קיזוז עצמי".

בימ"ש השלום, לאחר שמיעת הראיות, דחה את ההתנגדות , הורה על חידוש הליכי ההוצל"פ בתיק שנפתח לגביית השיק, וחייב המערער בהוצאות בסכום של 10,000 ₪.

תמצית הנמקת בימ"ש השלום לדחיית ההתנגדות היה בכך, שנקבע, שהגם שניתנו שירותים משפטיים, שהצמיחו למערער זכאות לשכר- טרחה, הסיכום היה שהוא יקבל את שכרו ככונס בהליך פירוק השיתוף, ובכך, וללא תשלום נוסף ונפרד, יסולק גם חוב שכר הטרחה.

ביהמ"ש ציין שהמערער, שבשעתו לא דאג לערוך הסכם שכ"ט מסודר, ולא פעל כלשהו, לאורך השנים הארוכות, ועד חלוף תקופת ההתיישנות, לגביית שכרו הנטען, וכי, הדעת נותנת שאף הוא גרס כי זה יסולק באמצעות שכה"ט בגין כינוס הנכסים, שכר שאכן נפסק לו והתקבל אצלו.

כב' השופטת קמא ניתחה במפורט את הראיות שהונחו בפניה, ובכללן- עדויות בעלי הדין ועדים מבני משפחתה של המשיבה. היא ביכרה את גרסת המשיבה על פני גרסת המערער, ובפסק הדין נשטחו הנימוקים להעדפת עדויות המשיבה, תוך קביעת ממצאי עובדה ומהימנות.

המערער, במסגרת הערעור הנדון כעת, אינו מצביע על שום טעות, בעובדה או בחוק, שנפלה בפסק הדין, ולמעשה, עותר הוא לדיון ובחינה מחודשים של הראיות, שיביאו לאימוץ גרסתו ולהעדפת שיטתו, בניגוד לקביעות שנעשו בפסק הדין.

בכל הטענות הללו לא מצאתי ממש, ומשלא נפלה כל שגגה מלפני הערכאה הדיונית, דינו של מרבית הערעור להידחות לפי סעיף 460 (ב) של תקסד"א- 1984.

לאמור- אין מקום לדחות הממצאים העובדתיים שנקבעו, אלה תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות במה שנפסק טעות שבחוק.

דא- עקא, שבנקודה מסויימת, שהיא "חיצונית" להכרעה השיפוטית, נמצא, שהדין עם המערער. משהעניין הוצף ולובן בדיון בערעור, שהתקיים בפני, התבקשו הצדדים להשלים נתונים עובדתיים, הצריכים להכרעה בכך, וכך נעשה, כשבאי כוח הצדדים אף הוסיפו והשלימו טיעוניהם לנדון, לצד התייחסות לפן העובדתי, שלשמו התבקשו ההבהרות.

במה דברים אמורים?

בדיון שנערך בהתנגדות לביצוע השטר, ביום 22/10/13, בפני כב' השופטת וולפסון, הושגה הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, ליתן למערער רשות להתגונן, בטענת הקיזוז בלבד. עוד הוסכם, על הגשת תצהירי עדות ורשימת מסמכים, מטעם הצדדים, בהתאם להוראות תקנה 214, על תתי הסעיפים שם, משמע- לפי פרק ט"ז1 של תקסד"א, שעניינו " תובענות בסדר דין מהיר".

החלטת ביהמ"ש, הכוללת הוראות פרטניות בדבר סדרי הגשת הראיות וסדרי הדיון, הכל בהתאם לתקנות העוסקות בסדר דין מהיר, נפתחת במילים " מאחר והסכום נופל לגדר סדר דין מהיר, ההתנגדות מתקבלת על פי המוסכם ואני הופכת את סדר הגשת הראיות לגבי הוראות תקנה 214ב1...".

לא התבקש תיקון הפרוטוקול בהמשך ההליך, ובכלל, וההחלטה דנן נותרה על כנה וכלשונה.

ברם, הגם שלפי תקנה 214 ב' חלות הוראות סדר דין מהיר על עניינים שבהם " סכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 75,000 ש"ח ", הסתבר, שכבר לעת הדיון ומתן ההחלטה, סכום התובענה העדכני היה גבוה בהרבה, באשר, כאשר נפתח תיק ההוצל"פ, כבר אז היה מדובר על כ- 82,500 ₪.

אמנם, התקנות מסמיכות את ביהמ"ש, לבקשת בעלי הדין, לדון בתובענה בסכום גבוה יותר, על דרך של סדר דין מהיר, אך, לא כך התבקש בענייננו ולא כך הוסכם. נהפוך הוא- ההחלטה מאזכרת, במפורש, את היות הסכום "נופל לגדר סדר דין מהיר".

לא התבררו, עד תום, נסיבות ההגעה להסדר הדיוני ואלה שהביאו להותרת ההחלטה, בלא שהתבקש שנוייה, באופן הנוקב בסכום הנמוך משמעותית משוויה "הנכון" של התובענה.

טוען המערער, טענה שהועלתה כבר בפני רשם ההוצל"פ, שיש לראות בהסדר משום הגבלה מוסכמת של הסכום שניתן לגבות בהוצל"פ, מכוח ביצוע השטר, כפי האמור.

רשם ההוצל"פ דחה בקשת המערער להקטנת קרן התיק, מאחר שאין בנמצא החלטה, ברוח הנטען, שיצאה מלפני ביהמ"ש שדן בהתנגדות- בימ"ש השלום. אוסיף- קיימת, לכאורה, החלטה הפוכה, שהרי, בסייפת פסה"ד ניתנה הוראה בדבר חידוש הליכי הוצל"פ, בלא הגבלת סכום. בקשת רשות ערעור שהוגשה, על כך, לבימ"ש השלום, נדחתה בהסכמה. בין היתר, צויין , ע"י ב"כ המשיבה ,שהמערער הגיש "ערעור על כל פסק הדין".

איני סבור, כטענת ב"כ המשיבה בפני, שהמערער מנוע, בשל קיום מעשה בי- דין חלוט, בהליכי ההשגה על החלטת רשם ההוצל"פ, להציף נקודה זו בערעור. בדין דחה הרשם הנכבד את הבקשה, בשעתו, מאחר, שככל שנפלה תקלה בהליך שבפני בימ"ש השלום, עניין הוא לערכאה המוסמכת להעביר תחת שבט ביקורתה את פסיקת בימ"ש זה. זוהי, אכן, מלאכתו של בימ"ש של ערעור ואין הסמכות לדון בכך מוקנית לרשם ההוצל"פ.

יש ממש בטענת המערער, שבין שנפלה אי הבנה, או טעות המשותפת לצדדים, ואף לביהמ"ש, בדבר סכום החוב הנכון לעת הדיון ב 22/10/13, ובין אם האמור בפרוטוקול מוסבר בדרך אחרת, כגון הסכמה משתמעת לנדון, עומדות לו טענות של אינטרס ההסתמכות והציפייה הלגיטימית שפיתח. כנגד ויתור על טענות הגנה, זולת הקיזוז, וכנגד הסכמה לסדרי דין של דיון מהיר, ולהפיכת סדר הבאת הראיות, הוא "זכה" לכך, שחיובו המקסימלי, אף אם יפסיד במשפט, לא יעלה על 75,000 ₪, בערכי אותו יום. זהו רף הסיכון שהוא חשוף לו, מעתה ואילך. יוטעם, במישור זה, שלשון החלטת ביהמ"ש מאששת את הממשק הקיים בין קבלת ההתנגדות, על פי המוסכם, ולבין הגבלת הסכום. הניסוח הוא, כזכור, " מאחר והסכום נופל לגדר.....ההתנגדות מתקבלת כמוסכם"( הדגש אינו במקור).

הנטל להעמיד דברים על דיוקם, ככל שמדובר בשגגה או בשיבוש, היה על המשיבה, ומשלא הוגשה כל בקשה לתיקון הפרוטוקול, או כיוצא בכך, הסיכון הפרשני לנדון- רובץ לפתח המשיבה, והספק, ככל שקיימת עמימות- פועל לטובת המערער. על פי גישה זו, גם סייפת פסה"ד, בדבר חידוש הליכי ההוצל"פ כפופה, במשתמע, לאותה "הגבלה מוסכמת", ומצמיחה זכות למערער לבקש תיקון והפחתת קרן התיק. אף אם הגבלת הסכום לא הייתה מוסכמת, בשעתו, הרי, היא עולה מההחלטה שניתנה, ושעליה לא הוגשו השגה או ערעור מטעם המשיבה. התוצאה- זהה מכל היבט פרקטי.

מנימוקים אלה, וכמבואר, הערעור, בפן המהותי, ובכל האמור בטענות ה"ערעוריות הרגילות", נדחה, משאין בהן ממש.

הטענה הנוגעת להסדר הדיוני במתן הרשות להתגונן- נמצאה מוצדקת, ולפיכך, סכום החוב שלפי השטר, הוגבל, ביום 22/10/13 ל- 75,000 ₪, כאשר כל חישובי ההצמדה, ריבית, ושכ"ט בהוצל"פ- דינם להיות מותאמים ומחושבים כמתחייב. ההוראה המתירה חידוש הליכי ההוצל"פ, בסייפת פס"ד בימ"ש השלום, תיושם בשנוי המתחייב.

בנסיבות העניין- אין צו להוצאות בערעור, והערבון שהפקיד המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו, ככל שאין על כספים אלה צו עיקול תקף או מניעה חוקית אחרת להחזרתם.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ה, 26 מאי 2015, בהעדר הצדדים.