בפני | כבוד השופטת אשרית רוטקופף | |
תובעים | 1.שרגא שור 2.אמנון נסים 3.אגנסה פרידה שור | |
ע"י ב"כ עוה"ד יורם אברהמי נגד | ||
נתבעת | מדינת ישראל | |
פסק דין |
עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעים לפיצוי בגין נזקי רכוש נטענים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות רשלנית נטענת מצד משטרת ישראל (להלן: הנתבעת) בקשר עם הטיפול בהשבת רכביהם שנגנבו בשנית, לאחר שכבר אותרו.
זמן מה לאחר עזיבתם של התובע 1 ויוסף ומאחר והשוטר לא יצר כל קשר כפי שהבטיח, נערך ביוזמת יוסף ביקור חוזר במקום בו אותרו הרכבים כאשר בעקבות ביקור זה הוברר כי במקום לא נמצאו הרכבים כמו גם השוטרים. כן, נטען כי תחילה סברו התובעים לתומם שהרכבים נגררו על ידי המשטרה, ואולם לאחר שנוצר קשר עם תחנת משטרה ובעקבות זאת יצירת קשר עם השוטר לבדיקת פשר אי הימצאותו ואי הימצאות הרכבים, הבינו התובעים לתדהמתם כי הרכבים נגנבו שוב למעשה מהמקום.
לטענת התובעים, מחדלי השוטרים בטיפולם באירוע אשר באו לידי ביטוי בהפקרת הרכבים מבלי שנמסרה הודעה לתובעים כי עליהם לקחת את רכביהם מהמקום או מבלי שדאגו לשמירה עליהם, אפשרה את גניבתם פעם נוספת ועל כן הנתבעת אחראית לשאת בנזקיהם.
לטענת התובעים 1 ו-3, על רכבם שהיה מסוג רכב משא בלתי אחוד, הותקן מחסן זיווד בו אוחסן מלאי אשר שימש את התובע 1 ואביו בעסק שלהם בתחום השרברבות והשיפוצים. על רקע זאת, עתרו התובעים 1 ו-3 לפצותם מלבד בגין שווי הרכב עצמו, גם בגין שווי הארגז שהותקן על גבי הרכב וכן בגין שווי הציוד שהיה בו – בסך כולל של 147,067 ₪. בעניין זה צירפו התובעים לכתב תביעתם שתי חוות דעת; חוות דעתו של השמאי פידל חגי מיום 29/10/15 אשר העריך את שווי הרכב עצמו בסך של 7,000 ₪ וכן את עלות היחידה (כולל התקנה) בסך של 60,000 ₪, וכן את חוות דעתו של השמאי מר יוסי פלש אשר העריך את שווי המטען שנגנב (118 פריטים) בסך כולל של 80,067 ₪. במסגרת ההסבר להערכתו האמורה ציין השמאי פלש כי ההערכה נסמכה על פירוט שנמסר לו מאת התובע 1 בצירוף הצעת מחיר מיום 26/10/15 שניתנה על ידי בית עסק רלוונטי ושנמצאה על ידי השמאי כתואמת את עלויות השוק החופשי המקובלות.
לטענת התובע 2, רכבו אמנם נמצא בסופו של יום נטוש (באזור אריאל), אולם הוא נמצא הרוס ללא אפשרות לתקנו, ועל כן יש לפצות אותו בסך של 8,064 ₪ וכן בגין הוצאות נלוות שונות ובכלל זה פיצוי בגין אובדן ימי עבודה ועגמת נפש. יצוין כי פיצוי זה נסמך על האמור בחוות הדעת של השמאי מר עזרא גינדי מיום 26/7/10 (אשר צורפה לכתב התביעה המקורי והוזכרה במסגרת סעיף 19 לכתב התביעה המתוקן).
בעקבות אירועים אחרים אליהם נקראו השוטרים, פנה השוטר לבעלי הזיקה לרכבים שנכחו במקום, והורה להם לקחת אחריות על הרכבים עד לבוא טכנאי המז"פ. רק לאחר שווידא השוטר כי התובעים אכן לוקחים אחריות, עזבו השוטרים את המקום. טכנאי המז"פ לא הגיע בסופו של יום, ובשלב מאוחר יותר של אותו יום, הוגשה תלונה על ידי התובע 1 ויוסף על גניבת הרכבים.
לטענת הנתבעת, בנסיבות האמורות, יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות מאחר והיא אינה הנתבעת הנכונה שכן מי שצריך להיות הנתבע בתיק הוא הגורם אשר גנב לתובעים את רכביהם. כן, נטען כי לאחר מסירת האחריות לרכבים לבעליהם ו/או מי מטעמם במקום בו הם נמצאו, אין ולא צריך להיות למשטרה כל קשר ו/או אחריות לכלי הרכב. משעה שניתנה לתובעים ולמי מטעמם הוראה מפורשת להיות אחראיים על הרכבים, הרי שככל שהתובעים הפקירו אותם ללא שמירה ומבלי לנעול אותם, אין להם להלין אלא על עצמם.
בנוסף נטען שיש לדחות את ניסיון התובעים לראות במשטרה כ"מבטח על" ולהטיל עליה בדרך לא דרך, אחריות למעשה הפלילי המוכחש ושבוצע על ידי אחר, וזאת בזמן שאותו מעשה אירע בשל חוסר אחריותם ורשלנותם של התובעים עצמם או מי מטעמם. כן, נטען כי במקרה דנן המשטרה פעלה במיומנות ובסבירות ונקטה באמצעים סבירים מתחייבים, כאשר ייחוס אחריות נזיקית למשטרה בנסיבות מקרה זה ירתיע את רשויות החוק מלבצע את תפקידן.
כן, הכחישה הנתבעת את הנזק הנטען מצד התובעים; כך, בכל הקשור לנזקים שנטענו על ידי התובעים 1 ו-3, הוכחשה הטענה כי רכבם שימש כ"מחסן נייד" כאשר ביחס לשתי חוות הדעת שצורפו נטען כי עסקינן בחוות דעת "תיאורטיות" בלבד, מקום בו לא צורפו כל מסמכים רלוונטיים לתמיכה בהן כאשר חוות הדעת בעניין שווי הארגז לא התבססה על מסמכי קניה אשר יהיה ניתן ללמוד מהם, בין היתר, על סוג הארגז הנטען, מידותיו, מועד התקנתו ותוספות שהוא כלל.
הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית שנערכה על יד השמאי יצחק דגון, אשר העריך את שווי עלות כלי העבודה בסך 32,110 ₪ ואת ארגז הרכב בסך של 19,000 ₪. בכל הקשור לנזק הנטען מצד התובע 2, עמדה הנתבעת על כך שבחוות הדעת של השמאי מטעמו (שצורפה לכתב התביעה המקורי ולא למתוקן), לא הוערך שווי הרכב כי אם הנזקים הנטענים שאירעו בעקבות האירוע.
ב.1. הכרעת המחלוקות העובדתיות:
לא מצאתי כי יש בתמיהות ובסתירות השונות בעדויות עדי התביעה עליהן ביקש ב"כ הנתבעת להצביע בסיכומיו, כדי לגרוע ממידת האותנטיות שמצאתי לייחס לתוכן הרלוונטי של תלונות אלה. לא אכחד כי פרט מסוים בגרסת התובע 1 לפיו בדרכו לבית הכנסת הוא אמנם לא ראה את הרכב אך לא ייחס לכך חשיבות, עשוי לעורר תמיהה מסוימת – אולם ניתן לטעמי הסבר על ידי העד שיש בו להניח את הדעת, שעה שהתובע 1 שב וחזר בעדותו כי העדר ייחוס החשיבות נבע על טיב 'צלילותו' באותה עת נוכח שעת הבוקר המוקדמת והליכתו עם יקיצתו ישירות אל בית הכנסת (ר' ע' 12 שו' 30-31 לפרו'). לכך יש להוסיף כי מההודעה של התובע במשטרה במועד האירוע (נ/2) לא נלמד כי הרכב הוחנה ערב קודם במקום חנייה ייחודי או שמור אשר היה אמור להבליט במיוחד את העדר הימצאותו של הרכב. גם באשר לשוני בין ההודעה במשטרה לבין עדותו בנוגע לשעת החנייה של הרכב ערב קודם, לא מצאתי כסתירה שיש בה להעיב על מהימנות התובע 1.
בכל הקשור לתמיהה שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו בעניין עצם היוזמה של יוסף לבקש מבנו לערוך כלל את החיפוש היזום של הרכב בקרבת הבית, הרי שאף בה לא מצאתי כנתון שיש בו להעיב על מהימנות עד זה. בהודעתו של העד במשטרה מיום 29/8/10 (נ/5), הסביר האחרון כי הבקשה מבנו לערוך את החיפוש המקומי באמצעות אופניו, נבעה על רקע המחשבה שמא היעלמות הרכב קשורה ל"מעשה קונדס" מצד נערים אשר לבסוף נטשו את הרכב באזור. העד אמנם שלל בעדותו (בדיון ההוכחות מיום 31/12/17) את האפשרות כי היעלמות הרכב קשורה למעשה קונדס של נערים (ר' ע' 16 שו' 6-7 לפרו'), אולם אין לטעמי לייחס חשיבות יתרה לכך, מקום בו עסקינן בשוני שמקורו בהעלאת אפשרות תיאורטית בלבד להיעלמות הרכב.
הנה כי כן, לאור האמור הנני מוצאת כאמור לקבוע כי הימצאותם של שני הרכבים במקום בו אותרו בעקבות החיפוש שנערך, נובעת מנסיבות בעלות רקע פלילי.
בהמשך תיאר יוסף כי לאחר שחלפה "שעה, שעה וחצי" מעזיבתם את המקום בו אותרו הרכבים לראשונה ומאחר וטרם התקבל כל עדכון מאת השוטר, הוא שלח את בנו למקום, כאשר האחרון דיווח לו עם הגיעו לשם שהרכבים כמו גם השוטרים אינם במקום. יוסף ציין כי תחילה סבר שהרכבים נגררו על ידי המשטרה, אולם לאחר שיצר קשר עם המשטרה והגיע פיזית לתחנת מרחב דן, הוברר לו בעקבות יצירת קשר מצד הגורם המטפל עם השוטר (יצירת קשר שבוצעה בנוכחות יוסף) כי הרכבים לא נגררו כפי שסבר תחילה והשוטרים עזבו את המקום טרם הגעת טכנאי מז"פ (ר' ע' 15 שו' 2-9 לפרו').
מהעדכון שנערך בדו"ח בשעה "11:56" באותו מועד (עדכון שהובא תחת הכותרת "נספח מס. 1") צוין שוב כי המז"פ מסר שבשל עומס אירועים הוא לא יוכל להגיע בשעות הקרובות, וכן כי עיכוב זה "נמסר לבעלים" כשבהמשך צוין: "ולכן עזבנו את במקום כשהבעלים עזבו".
עדכון נוסף שנערך בדו"ח התייחס לשעה "12:44" (הובא תחת הכותרת "נספח מס. 2") כלל כבר את התיאור הבא: "בעלי הרכבים קיבלו אחריות על הרכבים עד להגעתו של איש מז"פ. לציין כי הרכבים לא רשומים במסוף כגנובים ובעלים מסרו כי לא בטוח שיגיעו להגיש תלונה".
מעדותו של השוטר בדיון הקד"מ שהתקיים ביום 12/1/16, ביקש האחרון, בין היתר, להבהיר הוא העביר את האחריות ברכבים לידי הנוכחים במקום על רקע הצורך שלו להתפנות לאירועים אחרים, וכי במועד עזיבתו את המקום הנוכחים "היו שם". השוטר ציין בנוסף כי "בסביבות אחת עשרה וחצי, שתיים עשרה" יצרה איתו קשר היומנאית אשר טפלה בתלונת התובע 1 ויוסף על גניבת הרכבים, כאשר לטענת השוטר הוא מסר לה שהעביר להם את האחריות (ר' ע' 2 שו' 22-26 לפרו').
במסגרת חקירתו הראשית של השוטר בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 11/1/18, אישר האחרון כי מסר לנוכחים שהמז"פ יגיע באיחור, וכן את זאת שהחלה כלפיו מסכת לחצים מצד הנוכחים על רקע עיכוב זה. השוטר העיד כי מאחר והתעורר צורך לעזוב את המקום בעקבות אירועים אחרים שבהם היה צריך לטפל: "הודעתי להם [לנוכחים] שאני עוזב והם צריכים לקחת אחריות, הודעתי להם. וזהו." (ר' ע' 25 שו' 7-9 לפרו'). בהתייחס לטענת הנוכחים כי הוא גירש אותם מהמקום, שלל השוטר את טענתם זו, בהבהירו כי רק 'הרחיק' אותם מהמקום (ר' ע' 25 שו' 11 לפרו').
באשר להעדר התיעוד בדיווח הראשון בדו"ח הפעולה שערך אודות ההבהרה הנטענת בעניין האחריות של הנוכחים להמתין למז"פ, השיב השוטר כי מסר להם את הדברים "בעל-פה" (ר' ע' 26 שו' 21-25 לפרו'). באשר לבחירתו לכלול תוספות (תחת עדכונים 1 ו-2) שמצא לכלול בדו"ח בשלב מאוחר יותר כאמור, העיד השוטר כי הדבר נעשה על רקע רצונו "לחדד" את העניין (ר' ע' 26 שו' 35; ע' 27 שו' 3 לפרו').
השוטר חזר מספר פעמים על כך שעל-פי הנוהל אותו כינה "נוהל הרגיל", מועברת האחריות על רכב לבעלים או לגורם אחר בעל זיקה רלוונטית על רקע זאת שהמשטרה אינה יכולה להישאר כ"שומרת" על הרכבים (ר' ע' 25 שו' 3 ושו' 28-29; ע' 26 שו' 33-35; ע' 27 שו' 3-4 לפרו'). כן, ידע השוטר בעדותו לומר כי כיום יש בנמצא נוהל "חדש" על פיו גוררים את הרכבים למשטרה, אולם לא ידע לומר מתי נוהל נכנס לתוקף (ר' ע' 25 שו' 22; ע' 27 שו' 22-23 לפרו').
עדויות התובע 1, דרור ובפרט עדותו של יוסף נמצאו בעיני מהימנות, ולא מצאתי כי קיימת בהם מגמה של הסתרה או של הגזמה, כאשר עיקרי עדותם תואמים את תוכן תלונותיהם של התובע 1 ויוסף בזמן אמת, וניכר היה העדים מתארים את השתלשלות העניינים כהווייתה. הסתירות עליהן הצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו גם בעניין גרסאות עדי התביעה באשר לפרק זמן זה, לא רק שלא נמצאו בעיני כסתירות שיש בהם לקעקע את אמינות העדויות אלא שדווקא חלק מאי הדיוקים או ההתאמות בפרטים לא מהותיים, מחזקות את זאת שהעדים תיארו את ההשתלשלות כהווייתה. ויודגש, כי גרסתם זו אף משתלבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, לפיהם אין זה אכן סביר שהם בחרו שלא להשגיח ולנטוש רכביהם עד לבואו של המז"פ, הן משום ששיוועו כבר לקבלת הרכבים חזרה כמו גם העדר ההיגיון מצד התובע 1 להותיר את רכבו ללא השגחה נוכח זאת שעולה - אף מגרסת השוטר עצמו - שהתובע 1 ביקש וקיבל את אישורו (של השוטר) לפתוח את מנעול ארגז רכבו על מנת לוודא בו כי ציוד העבודה שלו מצוי שם (ר' ע' 27 שו' 9-16 לפרו').
מן העבר השני קשה ליתן כל אמון בגרסת השוטר לפיה הוא העביר לנוכחים את האחריות על הרכבים עד לבואו של המז"פ. הקושי העיקרי לאימוץ גרסה זו הינו הסתירה המהותית שבין התיעוד הראשון בדו"ח הפעולה לבין הדיווחים המאוחרים וגרסתו בבית המשפט, כפי שעמדתי עליהם לעיל. קשה במיוחד להתעלם מהצל הכבד שמוטל על האותנטיות של תוכן העדכונים בדו"ח הפעולה (במסגרת נספחים 1 ו-2 כאמור) נוכח סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת העדכונים ובין מועד התייצבות התובע 1 ויוסף בתחנת המשטרה (ר' נ/2 ונ/4) והבירור המקדים שנעשה ושבו נכללה השיחה שיזמה היומנאית שטיפלה בפנייתם - שיחה שהשוטר כאמור הודה בקיומה (ר' ע' 2 שו' 25-26 לפרו').
ב.2. אחריות המשטרה להיעלמות הרכבים ממקום איתורם:
"המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: 'מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ר' ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח', פ"ד נח (5) 167, 181).
בחינת התנהלות השוטרים במקרה דנן, אינה יכולה לטעמי להותיר כל ספק בעניין הפרת חובת הזהירות המוטלת. מקום בו השוטר היה מודע היטב לכך שעזיבתו את מקום הימצאות הרכבים תביא לידי כך שהם ייוותרו ללא כל השגחה, ובפרט מקום בו עסקינן ברכבים שנפרצו זמן קצר קודם לכן – היה בכל אלה כדי להבין כי אותם רכבים הינם "מועדים לפורענות", וניתן וצריך היה לצפות את רמת ההסתברות לגניבתם פעם נוספת שהייתה רמת הסתברות גבוהה בנסיבות.
לא נעלמה מעיני ואיני ממעיטה בטענה של השוטר כי צרכים מבצעיים אחרים הביאו לידי כך שהוא נאלץ להתפנות מהמקום לטובת טיפול בהם. ואולם, גם בהינתן צורך זה, היה על השוטר בנסיבות המקרה, לכל הפחות, ליידע את בעלי הרכבים בצעד זה, ובפרט בשעה שהוא היה מודע גם מודע היטב למפלס הלחץ שלהם לקבל לידיהם את הרכבים, מפלס לחץ אשר הביא אותו לגרסתו הוא, לפעול להרחקתם. ודוק, על אף שעלה מעדותו של השוטר כי כיום קיים נוהל חדש לפיו יש לגרור את הרכב לחניון מיוחד (ר' ע' 27 שו' 22-23 לפרו'), לא הוברר מחומר הראיות מתי נכנס לתוקפו אותו נוהל.
עוד אוסיף ואטעים כי חובה זו של השוטר לוודא כי הרכבים לא נותרים ללא בעלים והשגחה, קמה בנסיבות לא רק כלפי בעלי הרכבים כי אם חובה שאף נובעת מטעמים ביטחוניים, נוכח האפשרות כי ייעשה ברכבים אלה שימוש על ידי גורמים עוינים. זאת בפרט בשעה שזמן קצר טרם העזיבה בוצעה כאמור בדיקה לרכבים על ידי חבלן משטרה – בדיקה שכל תכליתה לשיטת הנתבעת הייתה בדיוק לשלול סיכון שכזה.
ב.3. שאלת הנזק:
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
23/01/2018 | פסק דין שניתנה ע"י אשרית רוטקופף | אשרית רוטקופף | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | שרגא שור | יורם אברהמי |
תובע 2 | אמנון נסים | יורם אברהמי |
תובע 3 | אגנסה פרידה שור | יורם אברהמי |
נתבע 1 | מדינת ישראל | שירלי אנגלרד |