התובע עבד כמתקין שערים ומחסומים אצל הנתבעת. האם על הצדדים חל צו ההרחבה בענף תעשיות המתכת. זוהי אחת הסוגיות העומדות להכרעת בית הדין.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובע עבד אצל הנתבעת כמתקין מחסומים מיום 21/9/08 ועד 13/11/13.

2. הנתבעת היא חברה פרטית העוסקת בייצור ובהתקנת מחסומים ברחבי הארץ.

3. הנתבעים 2 – 3 הם חברי דירקטוריון ובעלי מניות בנתבעת.

4. התובע קיבל "מכתב הודעה מוקדמת" (נספח ג' לכתב התביעה).

טענות התובע:

1. הנתבעים פיטרו את התובע ללא הודעה מוקדמת וללא עריכת שימוע.

2. הנתבעים החלו להפריש לקרן הפנסיה בעבור התובע רק מחודש 5/2010 וקיים חוסר התאמה בין הניכויים משכרו של התובע לבין ההפרשות לקרן הפנסיה.

3. יש לבצע הרמת מסך בין הנתבעת לנתבעים בשל ביצוע עבירות על חוקי העבודה, רישומים כוזבים בתלושי השכר ואי העברת כספי התובע לקופת הפנסיה.

4. התובע עותר לקבלת פיצויי פיטורים (40,837 ₪), הודעה מוקדמת (7,904 ₪) ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע (40,000 ₪).

5. התובע עבד כ-12 שעות ביום ואף למעלה מזה. במקום העבודה לא היה שעון נוכחות. התובע עותר לגמול שעות נוספות (95,175 ₪).

6. למרות שנרשם בתלוש השכר שהתובע יצא לחופשה, התובע לא יצא לחופשה (19,400 ₪).

7. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף תעשיות המתכת אשר הורחב בצו ההרחבה. על פי צו ההרחבה הייתה מוטלת על הנתבעים חובה להפריש לתובע כספים לקרן פנסיה מקיפה (6%) מהחודש הראשון לעבודת התובע (16,273 ₪).

8. הנתבעים ניכו משכרו של התובע סך של 2,759 ₪ אך לא העבירו את הכספים לקרן הפנסיה.

9. מתחילת עבודת התובע לא שילמו לו הנתבעים דמי נסיעות. רק מחודש 10/2010 החלה הנתבעת לשלם לתובע דמי נסיעות בסך 250 ₪. התובע מתגורר בחולון ומקום עבודתו היה בצופיה. הנתבעת נותרה חייבת לתובע דמי נסיעות (6,100 ₪).

10. על פי צו הרחבה בענף המתכת התובע היה זכאי לתוספת בשיעור של 1/2 אחוז משכרו (21,292 ₪) בעבור תוספת ותק.

טענות הנתבעים:

1. התובע עבד מ-07:00 בבוקר ועד 17:00 אחר הצהריים, כפי שסוכם עמו, אלא אם סיים קודם לכן.

2. פיטוריו של התובע היו בהסכמה ובעצה אחת עמו. התובע ביקש לעזוב.

3. לתובע ניתנה הודעה מוקדמת כחודש לפני סיום עבודתו.

4. על הצדדים לא חל ההסכם הקיבוצי בענף המתכת שכן הנתבעים מתמחים בהתקנת שערים ואלה אינם כלולים בסעיף ההגדרות של ההסכם הקיבוצי.

5. במהלך כל שנות עבודתו לא העלה התובע כל טענה בדבר תנאי עבודתו.

6. לתובע הופרשו כספים לקרן פנסיה באופן רטרואקטיבי מינואר 2010 (תלושי המשכורת לחודשים 5/2010, 6/2010).

7. לתובע נערכה שיחת שימוע עם הנתבעים 3-2. התובע הוא זה שבחר לעזוב.

8. התובע לא צירף רשימה של שעות עבודה ולא טען למתכונת של שעות עבודה.

9. התובע יצא לחופשה שנתית למשך שבועיים על מנת לבקר את משפחתו ברוסיה.

עדויות:

שמענו את עדות התובע ואת עדותו של הנתבע 2.

הכרעה

1. לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים?

1. הנתבעת מסרה לתובע מכתב שנוסחו: "..אנו נאלצים להפסיק את עבודתך..."(נספח ג' לכתב התביעה). הנתבעת לא רשמה במכתב כי הפיטורים נעשו על פי בקשתו של התובע או בשל התפטרותו. גם אם הגיעו הצדדים להסכמה, יש לראות בסיום ההעסקה, פיטורים. לפיכך, מסקנתנו היא שהתובע פוטר.
2. על הנתבעת חלה חובה לשלם לתובע פיצוי פיטורים. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,837 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

הודעה מוקדמת:

1. מכתב סיום ההעסקה (נספח ג' לכתב התביעה) נושא תאריך 13/10/13 ונרשם בו כי סיום העבודה הוא ביום 13/11/13.
2. אמנם נקבע בדב"ע לז/114-3 אולמי חן נתניה בע"מ – סולטיס (פד"ע ט' 188) כי על פי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט 1969, בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, ומשכך אף אינו כפוף להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. יחד עם זאת, נקבע באותו פסק דין כי הדבר "אינו פוטר אותו כהוא זה מחובת הערכת משקל הראיות שלפניו ומבדיקת מהימנות".
3. סבורני שאין דין מסמך בכתב כדין טענה בעל פה, וכי הראשון מטבעו מהווה ראיה חזקה יותר. מסמך בכתב מהווה קצה חוט לאשר התרחש בין הצדדים טרם נולדה המחלוקת. מן הסתם הוא אינו מהווה ראיה שלא ניתן לסתור אותה אלא במסמך בכתב, בוודאי כאשר מצויים אנו בתחום דיני העבודה. עם זאת, לטעמנו, המבקש לסתור מסמך בכתב נדרש לנטל הוכחה כבד יותר. הדבר אף עולה בקנה אחד עם פסיקת ביהמ"ש העליון (ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (ניתן ביום 1.2.09 – פורסם במאגרים האלקטרוניים):

"אכן, נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד. ואולם, סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך [ראו: ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479 (1957); ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 22 (2003)]."

1. למרות טענתו של התובע כי קיבל את מכתב הפיטורים בחודש נובמבר (עמ' 7 לפ' שורה 2 לעדות התובע), לא הצליח התובע להזים את טענת הנתבעת ולהוכיח כי המכתב לא ניתן לו באותו מועד ולסתור את התאריך המצויין במכתב הפיטורים.
2. לא זו אף זו, כבר בחודש 11/2013 החל התובע לעבוד בחברת ברזלים ולכן הדעת נותנת כי ההודעה ניתנה לפני חודש 11/2013, כפי שנכתב במכתב הפיטורים, והתובע נערך בהתאם וחיפש מקום עבודה אחר או למצער לא הוכח אחרת.
3. על פי מכתב הפיטורים סיום עבודתו של התובע היה אמור להיות ביום 13/11/13. על פי עדותו של הנתבע התובע סיים עבודתו רק ביום 20/11/13:

"ש : ... כפי שנכתב במכתב סיום ההעסקה , התובע היה אמור לסיים את עבודתו בתאריך 13 לנובמבר 2013 , וגם בסעיפים 25 ו-26 אתה טוען שהתובע סיים את עבודתו בתאריך זה.

ת : לא . הוא סיים ב-20 , אם אני זוכר נכון.

ש : ב-20 לחודש הוא סיים?

ת : 20 לנובמבר , אם אני זוכר נכון."

(עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 22-17 לעדות הנתבע).

1. גם בטופס 161 (צורף כנספח לכתב ההגנה) נרשם כי התובע סיים עבודתו ביום 21/11/13.
2. מסקנתנו היא כי התובע סיים עבודתו ביום 21/11/13 וידע על כך חודש קודם לכן. לפיכך דין התביעה לרכיב חלף הודעה מוקדמת להידחות.

פיטורים שלא כדין:

1. בין הצדדים נערכה שיחה בטרם נמסר לתובע מכתב סיום העסקה (עמ' 25 לפ' לעדות הנתבע 2). העד שב וחזר על גרסה זו. לפיכך, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

האם חל צו ההרחבה בענף המתכת?

1. התובע הפנה בתביעתו לצו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה אשר מגדיר "מפעל": "כל מפעל בענף המתכת, החשמל ואלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור, הרכבה בענפים הבאים:...ציפוי מתכות...עבודות מסגרות למבנים ותעשייה".

עובד מוגדר: "כל עובד העובד עבודת כפיים (פועל בעל מקצוע, פועל מאומן או בלתי מקצועי) כולל נוער עובד".

בכתב התביעה טען התובע כי עבד כמסגר וכמתקין שערים ושינה גרסתו במסגרת התצהירים וטען שעבד גם כרתך.

1. ענף התקנת שערים לא נכלל בהגדרות של הצו אלא רק ענף המסגרות למבנים.
2. לצורך בחינת השאלה האם יש לסווג פעילות כלכלית לענף זה או אחר מקובל השימוש בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה וכן בסיווג האחיד של משלחי היד. לפי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, אשר משמש כאמצעי עזר נוסף לסיווג פעילותו של מעסיק, עיסוקה של הנתבעת הוא בענף תעשייה חרושת (C) ייצור מוצרי מתכת בהרכבה פרט למכונות וציוד (ענף ראשי 25) ייצור דלתות חלונות ומסגרות לחלונות, תריסים ושערים ממתכת (תת ענף 2511) וכן ייצור גדרות ושערים ממתכת (תת ענף 2511).
3. על פי ההלכה שנפסקה בע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (ניתן ביום 9.7.00 – פורסם במאגרים האלקטרוניים), על העובד הנטל להוכיח מהו עיקר עיסוקו של המעסיק. על פי עיקר עיסוקו של המעסיק, תיקבע חלותו של צו ההרחבה. התובע לא הביא ולוּ ראשית ראיה מה הוא עיקר עיסוקה של התובעת ולמצער היה עליו לצרף דף מאתר האינטרנט של הנתבעת. עם זאת, על אף שהתובע טען בכתב התביעה כי "הנתבעת הנה חברה, המתמחה בייצור ובהתקנת מחסומים מכל הסוגים בכל רחבי הארץ" (סעיף 6 לכתב התביעה) הנתבעת לא הכחישה עובדה זו בכתב ההגנה (סעיף 44 לכתב ההגנה). משכך הצדדים מסכימים לעניין עיקר עיסוקה של הנתבעת.
4. לפיכך, רכיבי התביעה הנובעים מצו ההרחבה דינם להתקבל.
5. על הנתבעת לשלם לתובע תוספת ותק בסך 21,292 ₪ (לא הוגש תחשיב נגדי).
6. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 16,273 ₪ כפיצוי בעבור אי הפרשה לפנסיה (לא הוגש תחשיב נגדי).

חופשה שנתית:

1. התובע טען בכתב תביעתו כי לא יצא לחופשה במהלך תקופת עבודתו (סעיף 57 לתביעתו ושינה גרסתו בתצהירו). הנתבעת העלתה טענה כי התובע יצא לבקר את משפחתו ברוסיה וביקשה שהתובע יציג את דרכונו. על פי אישור יציאות וכניסות לארץ מרשות האוכלוסין (נספח ז' לתיק המוצגים של התובע), התובע אכן יצא לחו"ל במהלך תקופת עבודתו:

10/8/2010 – 25/7/2010 (17 ימים);

27/7/2012 – 5/7/2012 (22 ימים).

1. עיון בתלושי השכר לחודשים 8/2010, 7/2010 מעלה כי בחודש 7/2010 שילמה הנתבעת לתובע משכורת מלאה ובחודש 8/2010 קיזזה הנתבעת 8.5 ימי עבודה, למרות שהתובע נעדר 17 ימים. מעיון בתלוש משכורת חודש 7/2012 עולה כי הנתבעת הפחיתה לתובע 6 ימי עבודה למרות שנעדר 22 ימים.
2. עם זאת יצוין, כי יש התאמה בתלושי השכר בין רישום מספר ימי ניצול החופשה לימי העבודה בפועל (ראו לדוגמא תלוש שכר לחודש 1/2013) .
3. בתלושי השכר נערך רישום לגבי ניצול וצבירה של ימי חופשה שנתית. על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 מחויב המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה. במקרה דנן לא נערך פנקס חופשה על פי דין אלא נערך כאמור רישום בתלושי השכר. בית הדין קבע כי:

"על פי פסיקת בית דין זה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד. עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת [דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ ([פורסם בנבו], 1.5.96); להלן: פס"ד זומרפלד]. במקרה הנדון, לא עולה מכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את האמור בתלושי השכר..." (עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי ניתן ביום 25.11.08 פורסם במאגרים האלקטרוניים – שם בעמ' 5).

1. התובע לא הצליח להזים את הרישומים המופיעים בתלושי השכר בדרך כל שהיא. אשר על כן הנני מקבלת רישומים אלו שנערכו מידי חודש בחודשו.
2. עם זאת, הצבירה של ימי החופשה בתלושי השכר הייתה 0.83 בהתעלם מהוותק של השנה השלישית והרביעית (11 ימי חופשה על פי צו ההרחבה לשנה). ההפרש בגין תקופה זו עומד על כ- 2 ימי חופשה (0.083 * 24 חודשים).
3. בעבור השנה החמישית והאחרונה לעבודת התובע היה התובע זכאי ל-12 ימי חופשה. ההפרש בגין תקופה זו עומד על 2.3 ימי חופשה (0.166 * 14 חודשים).
4. אי לכך, על פי תלושי השכר נותרה הנתבעת חייבת לתובע 4.14 ימי חופשה (נכון לחודש 9/2013) בתוספת שני חודשי עבודה שהם כ- 2 ימי חופשה וכן תוספת ותק של 4.3 ימי חופשה שהם 10.44 ימי חופשה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,758 ₪ בגין דמי חופשה.

דמי נסיעות:

1. הנתבעת שילמה לראשונה לתובע דמי נסיעות בחודש 10/2010 ובשנה האחרונה לעבודת התובע קיבל רכב מהנתבעת. התובע לא טרח לפרוש בפנינו עובדה זו אלא רק בחקירתו הנגדית:

"ת : לפי זיכרוני , קיבלתי את הרכב , לפי מה שאתה טוען , בסביבות שנת 2012 , שנה לפני הפיטורים. ... כשקיבלתי את הרכב מטעם העבודה , היה שם דלקן . אתה מכניס את המשוב ואז אתה מדליק."

(עמ' 14 לפרוטוקול שורות 19-16 וכן שורות 26-25 לעדות התובע).

1. התובע זכאי לדמי נסיעות בעבור השנתיים הראשונות לעבודתו. לא הוכח ע"י הנתבעת כי בתקופה זו קיבל התובע רכב מאת הנתבעת. אם כי, דעתנו אינה נוחה מהסתרת עובדות רבות ע"י התובע בתביעה דנא.
2. הנתבעת תשלם לתובע 6,100 ש"ח בגין דמי נסיעה.

שעות נוספות:

1. הנתבעת ערכה באופן חלקי דו"חות נוכחות אולם במרבית התקופה לא נערכו דו"חות נוכחות:

"ש : הבנתי . עכשיו , בעבודה לא היה שעון נוכחות , נכון ? ...

ת : היה שעון נוכחות אבל לא בכל מקום . אנחנו עברנו הרבה מקומות , זה דבר אחד . אני , זה דבר אחד . דבר שני , אני הייתי טכנאי ולא הייתי מחתים את השעון נוכחות בשעות הערב."

(עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 8-6 לעדות התובע).

1. בתצהיר טען התובע שכן היה כרטיס נוכחות (סעיף 10 לתצהיר התובע) למרות שבתביעתו טען שלא לא היה לו כרטיס נוכחות ושעון נוכחות.
2. חוק הגנת השכר מטיל מעין סנקציה על אי עריכת דוחות נוכחות כדין. סעיף 26. ב' (ב) לחוק הגנת השכר קובע שחיוב המעסיק, עת לא נערך רישום של שעות העבודה, הוא בגובה של 60 שעות בחודש:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות."

1. ב-9 החודשים הראשונים, עד 6/09 שולמו שעות נוספות והתובע עבד שעות נוספות:

"היה כמות , הם תמיד היו נותנים לנו כזאת כמות עבודה , שגם באופן פיזי אתה לא יכול לסיים עבודה בשעות האלה ."

(עמ' 15 לפרוטוקול שורות 22-21 לעדות התובע).

1. כאמור לעיל, אין עסקינן בתשלום פיקטיבי כיוון שהתובע אכן עבד שעות נוספות. אין מחלוקת כי החל מחודש 7/2009 הפסיקו הנתבעים לשלם לתובע בתלוש גמול שעות נוספות אולם השכר לא השתנה. כך שהלכה למעשה המשיכה הנתבעת לשלם לתובע שעות נוספות.
2. ערה אני לקביעות של בית הדין הארצי בע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (ניתן ביום 24.2.2015, פורסם במאגרים האלקטרוניים). בדיון המעמיק שנערך בפס"ד עלתה מחלוקת בין שופטי ההרכב בשאלה מה אופיו של השינוי שעשה תיקון 24 לחוק הגנת השכר. כב' השופט איטח היה בעמדה שתיקון 24 העביר את נטל השכנוע בדבר אי ביצוע שעות נוספות לכתפי המעסיק, מקום שזה לא הציג רישומי נוכחות של העובד. כב' השופט רבינוביץ' הסכים עם השופט איטח, בעוד שכב' השופטת אנגלברג-שוהם הייתה בדעה שתיקון 24 לא העביר את נטל השכנוע אל כתפי המעסיק מקום שזה לא הציג רישומי נוכחות, אלא אך העביר אליו את נטל הבאת הראיות, בעוד שנטל השכנוע נותר עדיין על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". מאחר שבפס"ד נתקבלה עמדתו של השופט איטח, הרי שההלכה היום היא שכאשר המעסיק לא הציג רישומי נוכחות, רובץ עליו נטל השכנוע לשכנע שהעובד לא עבד שעות נוספות. על פי כב' השופט איטח, יצר תיקון 24 חזקה חקיקתית, הניתנת לסתירה, בדבר עבודה בשעות נוספות עד להיקף הקבוע בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר.
3. עם זאת, ראה לנכון כב' השופט איטח לציין כי "על מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להיחקר על גרסתו זו." ועוד ברוח זו "מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות, יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת.".
4. אם כן, הקביעה כי מעסיק שלא הציג רישומי נוכחות חב בתשלום שעות נוספות בהיקף הקבוע בחוק אינה קביעה מכנית, ותנאי לה הוא שהעד יציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת. משכך, הדעת נותנת שאם נחקר העובד על גרסתו, כפי שמנחה בית הדין הארצי, אך זו נמצאה לא אמינה, לא יוכל בית הדין ליתן לו את הסעד המבוקש. אם הוכיח המעסיק כי גרסתו של תובע אינה אמינה, יש בכך כדי לסתור את החזקה החקיקתית שיצר תיקון 24.
5. עוד ציין כב' השופט איטח כך: "המחלוקת שבין חברתי לביני אינה סמנטית או עיונית בלבד ויהיה לה ביטוי מובהק במקרה בו יסבור בית הדין כי כפות המאזניים מעויינות בשאלה האם עובד פלוני עבד בשעות הנוספות השנויות במחלוקת." ברי כי כפות המאזניים אינן מעויינות מקום בו מצא בית הדין כי גרסת התובע אינה אמינה, וזאת מבלי שנדרש הוא להוכיח מתכונת עבודה כפי שנדרש בטרם נחקק תיקון 24.
6. לא נעלמה מעיניי אמירתו של כב' השופט איטח בשולי ניתוחו המעמיק והמלומד, לפיה לשיטתו, "העובד אינו צריך לשכנע במהימנות גרסתו." למיטב הבנתו של ביה"ד, משמעות הדבר היא כי יש להסתפק בעדות אמינה של העובד, אך לא כזו שעליה להיתמך בראיות חיצוניות. וודאי שלא הייתה כוונת הדברים לקבל גרסתו של עובד, חרף התרשמות בית הדין שזו כלל אינה עומדת במבחן. מכל מקום, לשאלת האופן בו על המעסיק לשכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה לגמול בגין שעות נוספות, קבע כב' השופט איטח כי "כל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין." בית דין זה סבור כי כאשר גרסת התובע באשר לעבודה בשעות נוספות אינה אמינה, אז גם כפות המאזניים אינן מעויינות ויש בכך כדי לסתור את החזקה החקיקתית שיצר תיקון 24, וכפועל יוצא מכך יש לדחות את התביעה ברכיב זה.
7. הנתבעת לא ערכה דו"ח נוכחות בעבור התובע, אולם הנתבעת הוכיחה כי היא שילמה לתובע גמול שעות נוספות גם אם אלה לא נרשמו באופן מסודר בתלוש השכר.
8. בנסיבות העניין, אין להחיל את הוראת סעיף 26 ב' (ב) לחוק הגנת השכר.

הרמת מסך:

1. התובע הדגים בפנינו כי בחלק מהתלושים ניכו הנתבעים מהשכר של התובע כספים בעבור קרן פנסיה, אך לא העבירו אותם לקרן הפנסיה במועד. אולם הנתבעת הראתה כי העבירה לקרן את הכספים החסרים רטרואקטיבית או למצער לא הוכח כי קיימים כיום חסרים בקרן הפנסיה. אי לכך לא הוכחה עילת הרמת מסך כנגד מי מהנתבעים.

סוף דבר:

1. הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים:

פיצויי פיטורים 40,837 ₪

תוספת ותק 21,292 ₪

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה 16,273 ₪

דמי חופשה 3,758 ₪

דמי נסיעה 6,100 ₪

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.13 ועד לתשלומם בפועל.

47. נוסף על סכומים אלה, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח, צמודים כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

1. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏ט' חשון תשע"ז (‏10 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

_{הוקלד ע"י: בתיה אשכנזי ואסף כהן}