1. לפני עתירה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק"). במסגרת העתירה מבקשים העותרים להורות למשיבים להעביר להם ולציבור בכללותו מידע באשר לייצוא בטחוני ישראלי לרואנדה במועדים שונים שבין אוקטובר 1990 ועד אוגוסט 1995, מועדים אשר רלוונטיים למלחמת האזרחים ורצח העם שם, כנטען בעתירה.
2. העותר 1 הוא גמלאי מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה החוקר, כך על פי האמור בעתירה, "את יחסה של מדינת ישראל לרצח עם של עמים אחרים". העותר 2 מגדיר עצמו בעתירה כ"פעיל חברתי בתחום זכויות האדם ובפרט בנושא הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על סחר בנשק". העותרים פנו ביום 30.4.14 למשיבה 3 בבקשה לקבל המידע וביום 2.9.14 נענו על ידה כי המידע לא יימסר בהסתמך על סעיף 9(א)(1) לחוק. סעיף זה קובע כי רשות ציבורית לא תמסור "מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם".
3. העותרים טוענים בעתירתם כי קיים אינטרס ציבורי בגילוי המידע המבוקש וכי יש לעודד דיון ציבורי ומשפטי בנושא. באשר לסייג הקבוע בסעיף 9(א)(1) לחוק, טוענים העותרים, הרי שאין הצדקה למניעה גורפת של חשיפת המסמכים נוכח העניין הציבורי בנושא והפנו לסעיף 17(ד) לחוק, הקובע כי "על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין".
4. המשיבים הגישו תגובה מקדמית לעתירה ובמסגרתה חזרו על הטענה שבמקרה הנדון חל הסייג הקבוע בסעיף 9(א)(1) לחוק. המשיבים ביקשו להציג בפני בית המשפט, במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, את הנימוקים לעמדתם זו. עוד ציינו המשיבים כי בחנו את האפשרות למסור לעותרים מידע חלקי, בהתאם לסעיף 11 לחוק, אך הגיעו למסקנה כי בנסיבות העניין לא ניתן לעשות כן.
5. העותרים הסכימו לבקשת המשיבים להציג נימוקיהם במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות. ביום 29.12.14 התקיים דיון במעמד ב"כ המשיבים, נציגי המשיבים ונציגי גורמים נוספים מטעם המדינה, בדלתיים סגורות (באשר לקיום דיון במעמד צד אחד במסגרתו מוצג חומר חסוי ראה: בג"ץ 5696/09 מוגרבי נ' אלוף פיקוד העורף, 15.2.12). במסגרת דיון זה הוצגו בפני, הן בעל פה והן בכתב, באופן מפורט ונרחב, היבטים שונים הקשורים ליחסי החוץ של המדינה ולבטחונה, המבססים את הטענה כי אין למסור המידע. לאחר מכן התקיים דיון במעמד שני הצדדים, במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם.
6. לאחר ששמעתי ההסברים ועיינתי במסמכים שהועברו לעיוני, אני מקבלת טענת המשיבים כי בענייננו חל הסייג הקבוע בסעיף 9(א)(1) לחוק וכי אין על המשיבים למסור המידע המבוקש, כיון שיש בגילוי חשש לפגיעה בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה.
7. הצדדים חלוקים בשאלת מידת הפגיעה באינטרסים המוגנים בסעיף 9(א)(1), המצדיקה החלת הסייג הקבוע בו. העותרים מבקשים להסתמך על הקביעה בעע"מ 3908/11 מדינת ישראל נ' עיתון דה מרקר עיתון הארץ בע"מ (22.9.14), שם נקבע מבחן הודאות הקרובה בכל הנוגע למסירת מידע, אשר גילויו עלול לשבש את תפקודה התקין של הרשות, בהתאם לסעיף 9(ב)(1) לחוק. המשיבים טוענים כי בכל הנוגע למסירת מידע בהתאם לסעיף 9(א)(1) לחוק, להבדיל מסעיף 9(ב), המבחן הוא המבחן שנקבע בבג"ץ 2007/11 שני נ' המשרד להגנת הסביבה (5.2.12): "המבחן ההסתברותי שקבע המחוקק בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע הוא מבחן החשש – שבהתקיימו חל איסור לגלות מידע שעלול לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור. אכן, אין זה מבחן העולה לכלל "ודאות קרובה" דוגמת זה המשמש כסייג לפגיעה בחופש הביטוי מכח צנזורה...אולם אין זה גם מבחן המסתפק באפשרות כלשהי, ולו גם רחוקה, לפגיעה כאמור. בפועל, מדובר במבחן הנדרש לתוחלת הפגיעה בבטחון הציבור או בשלומו. מכפלת עצמת הסיכון בהסתברותו מצביעה על תוחלת הסיכון לשלום הציבור או לבטחונו" (וראה גם עת"ם (ת"א) 49257-10-13 פארוק מוחמד אבו מטר נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, 30.3.14).
8. עמדת המשיבים מקובלת עלי בעיקרה, ואני סבורה שאין ללמוד מעע"מ 3908/11 כי מבחן הודאות הקרובה, שנקבע לעניין מידע אשר "רשות ציבורית אינה חייבת למסור", במקרה המפורט בסעיף 9(ב)(1) לחוק, יוחל גם לגבי סעיף 9(א)(1) לחוק, לגביו נקבע כי "רשות ציבורית לא תמסור", דהיינו, אין מדובר כלל בשיקול דעת של הרשות אלא באיסור על מסירת מידע. אני סבורה שלגבי סעיף זה ימשיך לחול מבחן החשש שנקבע בבג"ץ 2007/11, המתיישב הן עם לשון החוק והן עם טיב האינטרסים המוגנים. עם זאת, איני רואה כל צורך להכריע בשאלה זו בענייננו, כיון שלטעמי, גם אם יינקט מבחן הודאות הקרובה, שוכנעתי, נוכח ההסברים והמידע שנמסרו לי על ידי נציגי המשיבים והמדינה, שמסירת המידע אכן עשויה להביא, בודאות קרובה, לפגיעה בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. אין מדובר בחשש רחוק ותיאורטי אלא בחשש ממשי ומבוסס, המביא לכך שאין למסור המידע. שקלתי הוראות סעיף 11 לחוק אך בנסיבות העניין איני רואה אפשרות גם למסירת מידע חלקי.
9. נוכח האמור, העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.