1. לפנינו תביעת התובע להכיר בפגיעה ברגלו מיום 4.11.2013, פגיעה אשר ארעה בביתו של התובע ובזמנו הפרטי, כקשורה לפגיעה בצווארו מיום 23.1.2013 – פגיעה אשר הוכרה כפגיעה בעבודה על ידי המל"ל.
2. המל"ל דחה את תביעת התובע להכיר בפגיעה ברגל כקשורה לפגיעה בצוואר במכתבו מיום 2.4.2014.
3. לגרסת התובע – הפגיעה ברגל נגרמה כתוצאה מהליקוי בצווארו אשר הוכר כפגיעה בעבודה ועל כן – יש לייחס את הפגיעה ברגל לפגיעה בעבודה בצוואר.

מכאן, התביעה שלפנינו.

1. יצויין, כי במסגרת הדיון בפנינו הועבר עניינו של התובע שוב לפקיד התביעות על מנת לבחון את טענת התובע האם מדובר בפגיעה הקשורה לפגיעה בעבודה והנתבע בהודעתו מיום 17.9.2015 הודיע, כי המל"ל עומד על דחיית התביעה להכרה בפגיעה ברגליים כתוצאה משמיטת הדיסק כפגיעה בעבודה.
2. התובע הגיש תצהיר מטעמו, התקיים דיון הוכחות ובסיומו הגישו הצדדים סיכומים.

העובדות הרלוונטיות:

1. התובע הינו נהג מלגזה בנמל חיפה.
2. הנתבע הכיר בהחלטה מיום 1.5.2013 בכאבי צוואר ושינויים בעמוד השדרה הצווארי של התובע כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה.
3. התובע הגיש ביום 12.8.2013 תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה.
4. ביום 4.11.2013 סייע התובע לאחיין של אשתו בחיתוך קרשי עץ של פרגולה וזאת באמצעות דיסק ידני.

יודגש כי מדובר בפעולה שבוצעה בזמנו הפרטי של התובע ולא במסגרת העבודה.

1. לאחר חיתוך 2-3 קרשים, כאשר האחיין אחז בקרש באוויר בצורה רוחבית והתובע הפעיל את הדיסק בצורה אנכית, הלך האחיין לשתות מים והתובע המשיך בחיתוך הקרשים בעצמו.
2. התובע אחז בדיסק ביד אחת ובקרש ביד השניה וכך חתך.
3. לגרסת התובע, בעת שאחז בדיסק, הוא חש כאב חד בצווארו.

כתוצאה מכאב זה – היה לו רפלקס אשר גרם לידו שאחזה בדסיק לזוז, וכתוצאה הוא נחתך על ידי הדיסק באגודלו.

כתוצאה מחתיכת האגודל, נשמט הדיסק מידו אל הרצפה, "השתולל" על הרצפה ופגע וחתך את שתי רגליו.

1. התובע פונה בהכרה מלאה על ידי צוות מד"א לבית החולים רמב"ם.
2. התובע מסר לפרמדיקים כי נחתך ברגליו ממסור הדיסק וכך גם מסר בבית חולים רמב"ם.
3. אין כל אזכור בדו"ח מד"א או בסיכום האשפוז לכך שהתובע חש עיוות או כאב חד בצוואר.

לגרסת התובע הסיבה שהוא לא סיפר באותו יום על הקשר בין הצוואר לבין הפגיעה ברגליים הינה עקב כך שכאשר הגיע לבית חולים שני רגליו היו במצב של קטיעה חלקית והוא קיבל מורפיום.

1. האזכור הראשון המתייחס לשמיטת הדיסק כתוצאה מהכאב בצוואר מופיע במסמך רפואי מקופת חולים מיום 11.11.2013, כשבוע לאחר האירוע.
2. המל"ל קבע במכתבו מיום 2.4.2014 כי אין קשר בין אירוע שמיטת הדיסק והפגיעה ברגל לבין פגיעת העבודה של הצוואר וכי ומדובר בתאונת עבודה חדשה, כאשר באפשרותו של התובע להגיש תביעה חדשה.
3. וועדה רפואית לעררים אשר דנה בעניינו של התובע מיום 4.5.2014 קבעה בהתבסס על מכתב המל"ל מיום 2.4.2014 - "אין כל קשר סיבתי בין הפגיעה בצוואר לבין הפגיעה ברגליים מיום 4.11.2013. מדובר בפגיעה נפרדת שדורשת הגשת תביעה נפרדת".
4. התובע ערער על החלטת הוועדה לבית הדין לעבודה ודיון בעניינו התקיים ביום 22.9.2014. במסגרת הדיון הסכימו הצדדים, כי יש לראות במזכר פקיד התביעות מיום 2.4.2014 כהחלטה של פקיד התביעות שלא להכיר בפגיעה מיום 4.11.2013 כנובעת מהפגיעה בעבודה בצוואר ובגב אשר הוכרה על ידי המל"ל.
5. המחלוקת העובדתית בתיק מתייחסת לשאלה האם התובע חש כאב חד בצוואר אשר הוביל לפגיעה ברגליו, בהתאם להשתלשלות שפוטרה לעיל והמחלוקת המשפטית בתיק הינה האם יש קשר בין הפגיעה ברגליים לבין הפגיעה בעבודה שהוכרה.

עיקר טענות התובע בסיכומים מטעמו–

1. התובע בעדותו בבית הדין הסביר, כי בעת שעבד עם הדיסק הוא הרגיש כאב חד מאוד בצוואר ומהרפלקס הוא זז. התזוזה גרמה לו לחתוך את אצבע האגודל ביד וכתוצאה מכך הדיסק נשמט לו מהיד וחתך את רגליו.
2. התובע הסביר, כי החתך באגודל לא צויין בסיכום הביקור בבית החולים שכן יחסית למצב של כמעט קטיעה ברגליים מן הסתם לא מציינים חתך בתעודת חדר מיון ובסיכום האשפוז.
3. בעת קבלתו של התובע לבית החולים הוא הורדם והונשם לאור כאביו.
4. ב"כ התובע מפנה לתמונה שצורפה לסיכומים שבה התובע נראה עם חתך קטן באצבע.
5. גם העד מטעם התובע העיד כי בזמן אמת התובע סיפר לו שהוא חש כאב בצוואר וכתוצאה מהכאב – הדיסק ירד לאגודל ומשם לרגליים.
6. מהמסמכים הרפואיים שבפנינו, אנו למדים שהתובע סבל מכאבים בצווארו אשר הצריכו שיפנה לטיפול במרפאת כאב וזאת בסמוך לפגיעה בעניינו.
7. מיד כששוחרר מבית החולים ונלקחה אנמנזה מדוייקת ממנו, בין בקופת חולים ובין במרפאות החוץ, סיפר התובע באופן ברור את שארע לו.
8. התובע הגיש חוות דעת מטעם פרופ' סבירי המצביעה על הקשר בין הפגיעה בצוואר לפגיעה ברגליו.
9. באשר לחוות הדעת מטעם הנתבע – הרי שהיא כלל אינה רלוונטית לעניינו ואינה מתייחסת לעובדות המופיעות בתיעוד הרפואי.
10. בסיכומי התגובה מטעמו, היפנה התובע לפסק דין פרץ מסעוד (לב 0-38) על מנת לתמוך בטענתו המשפטית.
11. באשר לטענת הנתבע כי בזמן ריתוך הקרש הוחזק באוויר על ידי התובע הרי שטענה זו אינה נכונה שכן התובע החזיק את הדיסק ולא את הקרש.
12. טענות הנתבע לעניין משקל הדיסק מועלות לראשונה בסיכומים ואין לכך תימוכין רפואי, כאשר חוות דעתו של ד"ר סווירי מתייחסת ומאשרת את הפן הרפואי של הפגיעה.
13. אין ספק שלא היה זה חכם מצד התובע לעשות שימוש בדיסק ואולם אין זה מה שאנחנו בוחנים.
14. על פי החלטת בית הדין מיום 21.1.2016 - היה על ב"כ התובע להמציא פסיקה התומכת בטענתו בענין הקשר המשפטי בין הפגיעה ברגליים לבין הפגיעה בצוואר. ב"כ התובע בתגובה להחלטת בית הדין היפנה שוב לפס"ד פרץ מסעוד.

עיקר טענות הנתבע בסיכומים מטעמו –

1. ראשית - לא הוכח כי שמיטת הדיסק ביום 4.11.2013 ארעה כתוצאה מעווית או כאב חד בצוואר, או כי הפעולה אותה ביצע ביום 4.11.2013 יכולה לגרום בכלל לעווית/כאב חד בצוואר.
2. שנית - גם אם היה עולה בידי התובע להוכיח זאת – הרי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הכאב בצוואר שהתובע חש לגרסתו לבין הפגימה הצווארית שהוכרה על ידי הנתבע על דרך המיקרוטראומה.
3. שלישית - גם אם יקבע בית הדין כי שמיטת הדיסק ארעה כתוצאה מעווית/כאב חד בצוואר שהינו תוצאה של הפגיעה הצווארית שהוכרה על ידי הנתבע – לא מדובר בפגיעה בעבודה שכן הפגיעה ברגליים כתוצאה משימוש שעשה התובע בדיסק שלא במסגרת עבודתו ולא לצרכי עבודתו – איננה תוצאה ישירה וטבעית של הפגיעה הקודמת של העבודה שהוכרה.

גורם הסיכון המשמעותי לתאונה מיום 4.11.2013 הוא הדיסק ואין לגורם הזה כל קשר לפגיעה בעבודה שהוכרה.

1. הפעולה שביצע התובע היתה למטרות פרטיות והיא לא בוצעה תוך כדי או עקב עבודתו.
2. ביטוח נפגעי עבודה בא להבטיח מסיכוני עבודה.

הפעלת דיסק למטרות פרטיות אינה סיכון של עבודה, ואין הצדקה להכיר בתוצאותיה, חמורות ומצערות ככל שיהיו - כפגיעה בעבודה.

1. באשר לטענת התובע כי העיוות/כאב חד שחש בצוואר גרמה להזזת הדיסק ולפציעת אגודל יד ימין וכתוצאה ממנה שמט את הדיסק לרצפה – גרסה זו לא הופיעה בשני הרישומים שנערכו בסמוך לאחר הפציעה, מה גם שהאופן שבו חתך התובע את הקרשים הוא בלתי בטיחותי בעליל.
2. התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי לשמיטת הדיסק קדמה עיוות/כאב חד בצוואר ועל כן – דין התביעה להדחות כבר בשלב העובדתי.
3. חוות דעתו של פרופ' סווירי מבוססת על טענות עובדתיות שלא הוכחו בפני בית הדין ועומדות בניגוד מוחלט לגרסת התובע, כמו למשל – מועד תחושת הכאב בצוואר, ההתייחסות לכאב בזרוע ואיבוד האחיזה בדיסק.

אשר על כן – יש להוציא את חוות דעתו של פרופ' סווירי מהתיק, מה גם שעל פי חוות דעת רופא המל"ל - אין בפעילות המתוארת על ידי התובע משום הפעלת לחץ על הצוואר.

1. לחילופין – גם אם בית הדין יקבע שקדמה לשמיטת הדיסק עיוות/כאב חד בצוואר ושיש קשר בין כך לבין הפגיעה, הרי שהפגיעה ברגליים אינה תוצאה ישירה וטבעית של הפגימה הצווארית שהוכרה.
2. מדובר בהרחבה מוגזמת של ביטוח נפגעי עבודה. ב"כ הנתבע מפנה לפסקי דין שונים לעניין כך שאין להרחיב את הפרשנות לגבי הכרה בתאונת עבודה כחלק מתאונה קודמת.

דיון והכרעה

1. כפי שמפורט לעיל – התובע נפגע ברגלו ביום 4.11.2013, פגיעה אשר ארעה בביתו ובזמנו הפרטי, כאשר לטענתו פגיעה זו קשורה לפגיעה בצווארו מיום 23.1.2013 – פגיעה אשר הוכרה כפגיעה בעבודה על ידי המל"ל.
2. על מנת לתמוך בטענתו המשפטית כי ניתן לקשר בין פגיעה שארעה באיבר א' בתאריך כלשהו לפגיעה שארעה באיבר ב' בתאריך מאוחר יותר, כאשר הפגיעה באיבר ב' ארעה שלא בזמן העבודה, הפנה התובע לפס"'ד פרץ מסעוד.

נציין, כי מדובר בפסק דין בודד משנת 1972 אשר למיטב הבנת בית הדין לא היווה תקדים לפסקי דין נוספים, ועל כן, אנו סבורים שאין מדובר בהלכה מחייבת.

יתרה מכך, פסקי דין מאוחרים יותר למעשה שינו את הפסיקה בענין פרץ מסעוד.

1. בכל מקרה, אנו סבורים כי פסק הדין הרלוונטי אשר ממנו ניתן להקיש לענייננו הינו פס"ד מסרי זייד^[1] במסגרתו דן בית הדין הארצי בשאלה, האם יש להכיר בתאונת דרכים אשר ארעה לתובע בעת שחזר מדיון בוועדה רפואית לענין תאונת עבודה כתאונת עבודה.
2. בית הדין הארצי קבע כדלקמן:-

"שאלת הקשר הסיבתי

8. ברגיל, בבוא בית הדין לבחון את דרישת "עקב עבודתו", הוא נדרש לקביעת הקשר הסיבתי הענייני שבין התאונה לבין עבודתו של הנפגע. שונה הדבר בענייננו משטענת הקשר הסיבתי מכוונת לבחינת הזיקה בין התאונה השניה לבין העבודה, באמצעות התאונה הראשונה. לשון אחר: המערער מבקש מבית הדין לקבוע כי הזיקה שבין תאונת הדרכים לבין התאונה הראשונה, די בה כדי לקבוע שאף התאונה השניה התרחשה עקב עבודתו. מדובר אם כן בבקשה להכיר בקשר סיבתי המרוחק עניינית מזה המזכה דרך כלל בדמי פגיעה או בגמלה במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה.ב

נקדים ונאמר כבר עתה, כי לדידנו אין מקום להרחבת ענף ביטוח נפגעי עבודה למקרים מעין אלה, שיכול ויכוסו על ידי ענף ביטוחי אחר דוגמת נכות כללית. במאמר מוסגר נציין את שנפסק לא אחת, כי אין להחזיק את שני המבחנים "תוך כדי" ו"עקב" שבסעיף 79 לחוק ב'מדורים נפרדים' ויש למזגם במושג אחד של קשר לעבודה. ^[2] רוצה לומר, מדובר במבחן אחד, המורכב משניים. אלא מאי? שבנסיבותיו של ערעור זה אין מקום לבחינת יסוד ה"תוך כדי" משכאמור מתבקשת הכרה בתאונה שאירעה לאחר תום יחסי העבודה בין הצדדים. לפיכך דיוננו להלן יתייחס לסוגית הקשר הסיבתי הענייני שבין התאונה השניה לבין עבודתו של המערער.ו

במקרים לא מעטים, נעשה על ידי בית הדין שימוש ב"מבחן האלימינציה", הוא מבחן ה"אלמלא" על מנת לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין עבודתו של הנפגע. ^[3] רוצה לומר, יראו כתאונת עבודה מקרה בו ניתן לקבוע כי לולא העבודה לא היתה התאונה קורית במקום ובזמן שקרתה. מבחן זה אמנם לא נס ליחו אולם הפסיקה תחמה מבחן זה למקרים המתאימים וקבעה כי "לא די בקשר כל שהוא עם העבודה כדי להצדיק את יישומו של מבחן ה"לו-לא". "לא כל קשר רפה, מרוחק ועקיף - יש בו כדי לענות על הדרוש". ^[4] יותר מכך נפסק, כי "מבחן

זה...חסרונו בהיותו נח מידי ורחב מידי, כך שאין כמעט תאונה שאי אפשר במאמץ דיאלקטי קל למצוא בה משהו הקשור לעבודה". ^[5] ולכן יש להציב גבול על מנת שהמבחן לא יורחב "מעבר לכל הגיון שבביטוח מפני תאונות עבודה". ^[6] אנו סבורים, כי במקרים כגון זה הנדון לפנינו, מבחן זה הוא בבחינת "המשוכה הראשונה" שמשעה שנעברה, עלינו להידרש גם לשאלת 'ריחוק' הקשר הסיבתי שמשמעו: עד אנה יחסה הנפגע בצל קורתו של ענף נפגעי העבודה, עת מדובר ב"שרשרת אירועים" שתחילתה בעבודה וסופה, מי ישורנו. טול, לדוגמא, נפגע שפונה להיוועץ בעורך דין לשם הגשת תובענה להכרה בתאונה שאירעה לו כפגיעה בעבודה ונפגע בדרכו אל משרד עורך הדין או בחזרה ממנו; או נפגע שביקר אצל רופא מומחה לשם קבלת חוות דעת שברצונו להגיש לועדה רפואית הדנה בקביעת דרגת נכותו כתוצאה מפגיעה בעבודה ונפגע בדרכו אל הקליניקה; או בעל דין שנפגע בדרכו לדיון בבית הדין בעניין פגיעה בעבודה שאירעה לו. מצבים אלה, כך סבורים אנו, המחוקק לא כיוון להכלילם בענף ביטוח נפגעי עבודה וכאמור, ניתן לבחון בעת אחרת האם הם באים בגדרו של ענף ביטוחי אחר.

כך גם בענייננו, הזיקה הקיימת בין תאונת הדרכים לבין התאונה הראשונה, אין בה די על מנת לקשור את תאונת הדרכים לעבודתו של המערער בחברת האחים רויכמן. לעניין זה שונה הנדון מפסק הדין בעניין פרץ מסעוד. שם, דובר בעובד שנפגע בתאונה שניה מספר שבועות לאחר פגיעתו בעבודה ותוך תקופת אי הכושר שהוכרה לו. לכך יש להוסיף את העובדה כי בעניין פרץ מסעוד לא היה חולק כי הנפגע היה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה גם במועד התאונה השניה, מה שכאמור, אין כן המקרה דנן.נ

1. גם בעניננו, בדומה לענין מסרי זייד, אנו סבורים כי הקשר בין התאונה שבה נפגע התובע ברגליו הוא רפה, מרוחק ועקיף לתאונת העבודה אשר הוכרה בעניינו של התובע בצווארו ואין מקום להכיר בה כתאונה בעבודה. דברי בית הדין הארצי בענין מסרי זייד, כפי שצוטטו לעיל, יפים לענייננו.
2. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, נציין כי אף לא השתכנענו שכלל קיים קשר עובדתי בין הפגיעה בעבודה אשר הוכרה על ידי המל"ל לבין הדיסק שנפל על רגלו של התובע וכי נפילת הדיסק היתה קשורה לכאבים שחש התובע בצווארו, כתוצאה מתאונת העבודה ולא די בראיות שהביא התובע כדי להוכיח קשר זה.
3. מכל המפורט לעיל – דין הערעור להדחות.
4. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ' אדר א' תשע"ו, 29 פברואר 2016, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עבל (ארצי) 1187/04 מסרי זייד נ' המל"ל ↑

2. ראו: דב"ע לב/69-0 המוסד לביטוח לאומי - רבקה סימני, פד"ע ג 386; פב"ל י"ב 168; דב"ע לו/27-0 המוסד לביטוח לאומי - יהושע יחזקאל, פד"ע ח 328; דב"ע נא/144-0 ברונו שפירא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 283. ↑

3. ראו: דב"ע לב/38-0 המוסד לביטוח לאומי - פרץ מסעוד, פד"ע ד 29, בפיסקה 6; פב"ל י"ב 228. ↑

4. ראו: דב"ע מד/127-0 סעדיה מרסיאנו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 232. ↑

5. ראו: דב"ע מט/171-0 המוסד לביטוח לאומי - סעד מוחמד, פד"ע כא 252. ↑

6. ראו: דב"ע מא/108-0 שלום חדש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 69. ↑