ניתן ביום 10 מאי 2018

לפני: השופטת (בדימוס) רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק

נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה נוימן

בשם המערערים – עו"ד נעים נח'לה

בשם המשיבה – עו"ד שלמה יער בר

השופטת לאה גליקסמן

1. לפנינו^[1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (ס"ע 25652-12-10; ס"ע 25658-12-10; ס"ע 25662-10-12; השופטת דלית גילה ונציגי הציבור לאה קורן ויגאל צדוק) שבו נדחתה בעיקרה תביעתם של המערערים כנגד המשיבה (להלן – החברה).

רקע:

1. בתקופה הרלוונטית לתביעה החברה ניהלה מפעל מתכת ועיבוד שבבי באזור התעשייה במעלות (להלן –המפעל).
2. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה נסיבות סיום עבודתם של המערערים. לגרסת החברה, במשך שנים נוהל המפעל על ידי חבר של המערערים, מר אלכסנדר שרייפר (להלן – שרייפר), עד שפוטר על ידה כיוון שניהל עסק מתחרה, הן בתוך מפעלה והן מחוץ לו, תוך שהשתמש באמצעי הייצור של החברה. לאחר פיטוריו של שרייפר, הוא שכנע את המערערים לסיים את עבודתם בחברה ולהצטרף אליו למפעל המתחרה שהקים. על רקע האמור, פעלו המערערים כדי לגרום לחברה לפטרם, ובכלל זאת ביצעו עבודתם באיטיות מכוונת, סירבו לעבוד בשעות נוספות ולבצע את העבודות שנדרשו לעשות ועוד. המערער מיכאל שיר (להלן – שיר) סיים את עבודתו בהסכמה, לאחר שחתם על כתב ויתור ושולם לו סך של 20,000 ₪. המערער רפאל שיגפוב (להלן – שיגפוב) נטש את עבודתו באמצע יום עבודה. המערער סרגיי גוצל (להלן- גוצל) ניהל מגעים לסיים את עבודתו בהסדר מוסכם דומה להסדר שנעשה עם המערער שיר, אולם בסופו של יום סירב לחתום על כתב הוויתור. החברה טענה כי הנטישה המשותפת של שלושת המערערים את עבודתם במפעל גרמה לה נזקים והפסדים כבדים, ובסופו של יום הביאה לסגירת המפעל.

המערערים הכחישו את טענת החברה כי שיתפו פעולה עם שרייפר, וטענו כי הם הקורבן בסכסוך שהיה בין שרייפר לבין החברה. לגרסתם, לאחר עזיבתו של שרייפר את המפעל חלה ירידה בהיקף הזמנות העבודה אצל החברה, והיא לא יכלה לספק להם די עבודה, וכפועל יוצא מכך חלה ירידה בהכנסתם. מעבר לכך, הירידה בהיקף העבודה אף פגעה במיומנותם ומקצועיותם של המערערים. כן טענו להתנכלות של החברה כלפיהם. המערערים טענו כי החברה פעלה כדי לגרום להם להתפטר מעבודתם, וטענו במקביל הן לפיטורים והן להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים.

1. בנוסף לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת תבעו המערערים פדיון חופשה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה, תוספת ותק, תוספת יוקר, הפרשות לפנסיה, ביגוד, הפרשי שכר ופיצויי הלנה. המערערים שיגפוב ושיר תבעו גם תשלום עבור ימי "השעייה" שלטענתם הייתה שלא כדין.
2. לפני בית הדין האזורי העידו המערערים; מר שאול וודובוז, מנכ"ל החברה (להלן- המנכ"ל); מר סמיון שפוצניק, שעבד בעבר אצל החברה ביחד עם המערערים.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

1. בית הדין האזורי פירט בפסק דינו את טענות הצדדים וקבע כמפורט להלן.
2. ככלל, גרסתה של החברה מהימנה ואמינה ועדיפה על פני גרסתם של המערערים, אשר הרבו בטענות סתמיות, שלא פורטו ולא הובא בדל ראייה להוכחתן. אחר זאת, דן בתביעות הפרטניות של כל מערער.
3. תביעתו של רפאל שיגפוב:
   1. פיצויי פיטורים: שיגפוב טען טענות סותרות – פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת, ולחלופין התפטר בשל הרעה מוחשית או נסיבות שביחסי עבודה שבהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; העובדה ששיגפוב לא נקב במפורש בדרך בה הסתיימו יחסי העבודה ואף לא פירט אודות נסיבות סיום עבודתו (מועד מדויק ותיאור ההתרחשות) תומכת במסקנה כי גרסת החברה היא הגרסה האמיתית; שיגפוב הוא שהתפטר מעבודתו, ולא שב אליה, אף שניתנה לו האפשרות לכך. בהקשר זה העדיף בית הדין האזורי את עדות המנכ"ל שלפיה שיגפוב הציב תנאים לביצוע העבודה (כגון על איזו מכונה יעבוד) ולמעשה לא היה מוכן לעבוד, ועמד על סירובו לבצע את העבודה שנדרשה ממנו. בית הדין האזורי גם דחה את טענת שיגפוב בעניין כשירותו לעבוד על המכונה שעליה נדרש לעבוד, וקבע כי דרישתו לעבוד על מכונה מסוימת נועדה לגרום לחברה לפטרו, ניסיון שלא צלח בידו; בית הדין האזורי דחה גם את הטענה כי בסמוך לסיום עבודתו של שיגפוב לא הייתה עבודה לחברה; אשר לטענה בדבר אי תשלום תנאים סוציאליים קבע בית הדין כי לאחר ששיגפוב פנה אל ההסתדרות, נערך בירור עם המנכ"ל לליבון נושאים אלה, וחלק מהתשלום כבר שולם בתלוש משכורת חודש יולי 2010, וגם עודכנה יתרת החופשה. גם בעניין זה קיבל בית הדין האזורי את גרסת החברה כי המנכ"ל ונציגת ההסתדרות הגיעו להסכמה בבירור שנערך, וכמו כן קבע כי אין לזקוף לחובת החברה את אי זימונה לעדות של נציגת ההסתדרות, נוכח העובדה שהבהירה כי לא תעיד כנגד עובדים; בעוד ששיגפוב כשל להוכיח את גרסתו, הוכחה גרסת החברה כי שיגפוב עזב את עבודתו בעקבות פיטורי שרייפר, מרצונו ומסיבותיו, והוא זה שהיה מעוניין לסיים את יחסי העבודה וביקש כי יפוטר, בניגוד למנכ"ל שהיה מעוניין בהמשך עבודתו, ולא הסכים לפטרו; בסופו של יום, לאחר תקופה קצרה שבה קיבל דמי אבטלה ועבד במקום אחר, עבר לעבוד בעסקו של שרייפר, ובכך יש משום ראיה כי התפטר מעבודתו נוכח רצונו לעבור לעבוד בעסקו של שרייפר, שסיפר לשיגפוב ולעובדים האחרים על כוונתו לפתוח עסק בתחום שבו פועלת החברה. בית הדין האזורי הוסיף כי אף אם היה מגיע למסקנה ששיגפוב פוטר על ידי החברה הרי בנסיבות שהוכחו עובר לסיום יחסי העבודה הוא עשה כל שביכולתו כדי להביא את החברה לסיים את יחסי העבודה בכך שסירב להישמע להוראותיה של החברה, סירב לבצע את המשימות שניתנו לו ועבד באיטיות מכוונת שהיה בה כדי לפגוע בפעילותה התקינה של החברה.
   2. הודעה מוקדמת: נוכח המסקנה אליה הגיע בית הדין כאמור לעיל, נדחתה תביעתו של שיגפוב ברכיב זה, ונפסק כי הוא עזב באמצע יום העבודה מבלי שנתן לחברה הודעה מוקדמת כדין, ועל כן היה עליו לשלם לחברה את תמורתה. סכום זה קוזז במסגרת גמר חשבון שנערך לו בתלוש ספטמבר 2010.
   3. פדיון חופשה: נדחתה טענתו של שיגפוב כי הרישום בתלושי השכר לעניין ניצול חופשה הוא שגוי, ונקבע כי היא נטענה בסתמיות ולא הוכחה; הרישום בתלושי השכר משקף חופשות אמיתיות, ושיגפוב אף קיבל חופשות נוספות עבורן קיבל תשלום, בהתאם לרישום שנערך בבירור בין המנכ"ל לבין נציגת ההסתדרות, אף שהדבר לא נרשם במפורש בשורה נפרדת בתלושי השכר; בהמשך לכך בחן בית הדין האזורי את ניצול ימי החופשה אל מול זכאותו של שיגפוב על פי צו ההרחבה בענף המתכת במלאכה ותעשיה זעירה, וקבע כי שיגפוב זכאי לפדיון עבור 5.25 ימי חופשה שמסתכם לסך של 1,654 ₪, וכי יש לקזז סכום זה מסכום ההוצאות שבו יחויב שיגפוב.
   4. נסיעות: אכן, במהלך תקופת העבודה לא שולמו לשיגפוב דמי נסיעות, אולם לאחר שנבדקו טענותיו סוכם כי החזרי הנסיעות שהגיעו לו בעד כל תקופת עבודתו ישולמו בתשלומים חודשיים של 700 ₪, ואכן בחודש 7/2010 שולם לשיגפוב התשלום הראשון בסך של 700 ₪ ובנוסף לכך 120 ₪ עבור החזר נסיעות בחודש השוטף. לאחר סיום יחסי העבודה, שולמו לו כל ההפרשים במסגרת תלוש חודש ספטמבר 2010, במסגרתו נערך גמר חשבון.
   5. תביעות כספיות נוספות: בית הדין האזורי התייחס לכל התביעות הכספיות שתבע שיגפוב (חגים, הבראה, תוספת ותק, שכר אוגוסט 2010) וקבע כי למעט סך של 35 ₪ בגין דמי הבראה שיגפוב אינו זכאי לתשלומים נוספים. התביעות לתוספת יוקר והפקדות לפנסיה נדחו בשל העדר כימות.
   6. ביגוד: שיגפוב לא הוכיח כי לא קיבל ביגוד במהלך תקופת עבודתו, והדבר אף לא נטען בתצהיר, וטענת החברה כי ניתן לו ביגוד מהימנה. מעבר לכך, מדובר ב"זכות נלווית" שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום קשר העבודה, לפחות כל עוד לא הוכח שהעובד הוציא בפועל כספים מכיסו על מנת לרכוש בגדי עבודה שנדרשו לו לשם ביצוע עבודתו, וראיה כזו לא הוצגה. על כן, גם רכיב זה נדחה.
   7. תשלום עבור ימי השעיה שלא כדין: הטענה נטענה בסתמיות, ללא כל פירוט בדבר התאריכים שלטענתו הושעה בהם ולא קיבל תשלום, ולו מסיבה זו דינה להידחות; בכל מקרה, את הימים שהושעה מעבודתו בחודש אוגוסט 2010 החברה לא הפחיתה ממכסת ימי החופשה שעמדה לזכותו, ולכן אינו זכאי לתשלום נוסף עבורם.
   8. פיצויי הלנה: למעט התביעה להפרש פדיון חופשה ולהפרש דמי הבראה, שנתקבלו במקצתן, נדחו כל רכיבי התביעה, ופדיון חופשה ודמי הבראה אינם נושאי פיצויי הלנה.
   9. הוצאות משפט: נוכח דחיית חלק הארי של התביעה, שעמדה על סך
      של 140,261 ₪, חויב שיגפוב בהוצאות משפט בסך של 8,000 ₪. בית הדין האזורי ציין כי בקביעת סכום ההוצאות הביא בחשבון את סכום ההפרשים שהגיע לשיגפוב, לרבות הפרשי הצמדה וריבית.
4. תביעתו של סרגיי גוצל:
   1. פיצויי פיטורים: גוצל טען טענות עובדתיות סותרות באשר לנסיבות סיום עבודתו, ונמנע מלמסור תיאור מפורט, ויש בכך כדי לתמוך בגרסת החברה כי הוא בחר לסיים את עבודתו, למרות שהחברה ביקשה להמשיך ולהעסיקו; תמליל השיחה בינו לבין המנכ"ל וכרטיסי הנוכחות תומכים בגרסת החברה, כי לאחר ששרייפר עזב את החברה החל גוצל לעבוד באיטיות, לבצע עבודה לא טובה, לסרב לבצע מטלות שונות, לסרב לעבוד בשעות נוספות, ועוד; התמליל תומך בגרסת החברה כי גוצל היה מעוניין לסיים את עבודתו אך לא רצה לעזוב "מרצונו" כדי שיהיה זכאי לפיצויי פיטורים ודמי אבטלה, ועל כן נקט בפעולות שונות שנועדו לגרום לחברה לפטרו; כמו כן, גוצל אישר בחקירתו כי ביחד עם שני המערערים האחרים הלך למפעל החדש ששרייפר התעתד לפתוח, על מנת שיעריכו אם כדאי לשרייפר לשכור אותו. בסופו של יום, גוצל החל לעבוד במפעל שהקים שרייפר באותו תפקיד שבו עבד אצל החברה; גם בכך יש לתמוך במסקנה כי המערערים פעלו בתיאום זה עם זה וכן עם שרייפר בעוזבם את החברה מתוך רצון לעבור לעבוד אצל שרייפר, גם אם לא מיד בסמוך אלא רק לאחר מיצוי זכותם לדמי אבטלה; אין ממש בטענה בדבר שינוי בעמדת עבודתו או כי שינוי זה פגע ביכולותיו המקצועיות, כמו גם לגבי הירידה הנטענת בדבר כמות העבודה שניתנה לו; הטענה בדבר אי תשלום זכויות סוציאליות אינה נכונה, ובכל מקרה לא הייתה הסיבה האמיתית להתפטרותו; בית הדין הוסיף כי גם אם גוצל היה מפוטר על ידי החברה, ספק אם היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, לאור סירובו להישמע לדרישות החברה ולעבוד במתכונת העבודה הרגילה.
   2. הודעה מוקדמת: משנדחתה גרסתו של גוצל כי פוטר מעבודתו ונפסק שעזב את החברה מיוזמתו, הרי שחובת מתן הודעה מוקדמת מוטלת עליו ולא על החברה. על כן, התביעה לתמורת הודעה מוקדמת נדחתה.
   3. פדיון חופשה: מתלושי השכר עולה כי בסך הכל קיבל גוצל 48 ימי חופשה. אולם, נוכח העובדה שטענתו כי עבד 6 ימים בשבוע לא הוכחשה, וגם לפי כרטיסי הנוכחות עבד גוצל על פי רוב גם בימי שישי או במוצאי שבת וקיבל על כך תשלום של שעות נוספות, היה על החברה לחשב את ימי החופשה על בסיס שישה ימים בשבוע, וכן על בסיס ההוראה המיטיבה בצו הרחבה; נוכח האמור, גוצל זכאי לפדיון חופשה בעד 11 ימי חופשה בסך של 2,736 ₪ וסכום זה יופחת מהוצאות משפט.
   4. נסיעות: אכן לא שולמו לגוצל הוצאות נסיעה במהלך תקופת עבודתו, אולם עניין זה תוקן לאחר בדיקה ושולם לו החזר הוצאות נסיעה בעד כל תקופת עבודתו בחודש יוני 2010.
   5. ביגוד: מדובר ב"זכות נלווית" שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום קשר העבודה, לפחות כל עוד לא הוכח שהעובד הוציא בפועל כספים מכיסו על מנת לרכוש בגדי עבודה שנדרשו לו לשם ביצוע עבודתו, וראיה כזו לא הוצגה. על כן, גם רכיב זה נדחה.
   6. תביעות כספיות נוספות: נדחתה התביעה לדמי חגים; נפסקו הפרשי דמי הבראה בסך של 626 ₪; נדחתה התביעה לשכר חודש מאי 2010 ויוני 2010; התביעות לתוספת יוקר ופנסיה נדחו בשל העדר כימות.
   7. פיצויי הלנה: למעט התביעה להפרש פדיון חופשה ולהפרש דמי הבראה, שנתקבלו במקצתן, נדחו כל רכיבי התביעה. רכיבי התביעה פדיון חופשה ודמי הבראה אינם נושאי פיצויי הלנה.
   8. נוכח דחיית חלק הארי של התביעה, שעמדה על סך של 81,859 ₪, חויב גוצל בהוצאות משפט בסך של 6,000 ₪. בית הדין האזורי ציין כי בקביעת סכום ההוצאות הביא בחשבון את סכום ההפרשים שהגיע לגוצל, לרבות הפרשי הצמדה וריבית.
5. תביעתו של מיכאל שיר:
   1. פיצויי פיטורים: גם שיר העלה טענות עובדתיות סותרות בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה, ולא פירט את ההתרחשויות בסמוך לכך; גם שיר החל להערים קשיים על המשך העסקתו לאחר פיטורי שרייפר, לעבוד בצורה לא טובה ולהתנות את עבודתו בתנאים שונים; שיר לא הוכיח את טענותיו בדבר שינוי תחום עבודתו וירידה בהיקפה; מכרטיסי הנוכחות גם עולה שהחל מחודש אפריל 2010 החל לסיים את עבודתו בשעה מוקדמת; שיר כמו גוצל ביקש לסיים את עבודתו אצל החברה, אבל יחד עם זאת רצה לקבל פיצויי פיטורים ודמי אבטלה, ועל כן ניסה לפעול באופן שיביא לפיטוריו, אולם ללא הצלחה; שיר פעל בשיתוף פעולה עם שיגפוב, גוצל ושרייפר, ובדומה למערערים האחרים עזב את החברה ועבר לעבוד אצל שרייפר, לאחר שקיבל דמי אבטלה; שיר לא הוכיח כי במועד סיום עבודתו היה זכאי לקבל תשלום שוטף כלשהו בגין זכויותיו, להבדיל מהזכאות ליתרות שונות, שקמה לו עם סיום העבודה, ומכל מקום סיום יחסי העבודה נבע מרצונו של שיר לכך, בשל סיבות אחרות.
   2. כתב הוויתור: בהתייחס לכתב הוויתור עליו חתם שיר, קבע בית הדין האזורי כי שיר והמנכ"ל הגיעו להסכמה שלפיה ישולם לשיר סך של
      כ - 22,000 ₪ כנגד חתימתו על כתב ויתור (בנוסף למשכורת אחרונה בסך של 11,000 ₪); לאחר מכן, אכן סירב המנכ"ל כי ישיב את הכספים ויחזור לעבודתו, אולם סירוב זה היה מוצדק נוכח התנהלותו של שיר טרם סיום עבודתו אצל החברה וקשריו עם שרייפר, לרבות מסירה לשרייפר על העבודות להן התבקשה החברה לתת הצעות מחיר; כתב הוויתור הוסבר לשיר, וגם נמסר לו מבעוד מועד כדי שתהיה לו אפשרות להתייעץ והוא חתם עליו מרצונו, וטענותיו כנגדו עלו רק לאחר שהתברר לו שנוכח האופן בו נוסח כתב הוויתור לא יהיה זכאי לדמי אבטלה. בית הדין האזורי הוסיף כי אמנם שיר התחייב להשיב את הכספים ששולמו לו אם יכפור בכתב הוויתור, אולם משלא הגישה החברה תביעה שכנגד, אין החברה יכולה לתבוע השבה של הכספים ששולמו לשיר. עם זאת, שיר אינו זכאי לתשלום נוסף כלשהו, גם אם יש זכויות כגון חופשה והבראה שמגיעות לו. נוכח האמור נדחו התביעה לפדיון חופשה ודמי הבראה, עת הסכום שהגיע לשיר היה נמוך מהסכום ששולם כנגד חתימה על כתב הוויתור.
   3. נסיעות: בית הדין האזורי קיבל את גרסת החברה כי בפועל שולם לשיר החזר הוצאות נסיעה, עת בחלק מתקופת עבודתו, לאחר שהעביר באופן פיקטיבי את כתובתו מכרמיאל למעלות כדי להנות מהטבות מס, הוצאות הנסיעה שולמו לו באמצעות עובד אחר (מר שפוצניק, שהעיד בבית הדין), בחלק מהתקופה קיבל כרטיסי תדלוק לרכבו, והחברה אף מימנה פעם אחת טיפול ברכבו. נוכח האמור, נדחתה התביעה להחזר הוצאות נסיעה.
   4. ביגוד: מדובר ב"זכות נלווית" שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום קשר העבודה, לפחות כל עוד לא הוכח שהעובד הוציא בפועל כספים מכיסו על מנת לרכוש בגדי עבודה שנדרשו לו לשם ביצוע עבודתו, וראיה כזו לא הוצגה. על כן, גם רכיב זה נדחה.
   5. תביעות כספיות נוספות: נדחו התביעות לתוספת יוקר ופנסיה בשל העדר כימות והעדר הוכחה; נדחתה התביעה לשכר חודש מאי 2010, משהוכח כי שולם לו שכר בסך של 11,000 ₪; נדחתה התביעה בגין "השעייה" ונפסק כי שולמו לו באותו חודש דמי חופשה כי שהה בחו"ל.
   6. הוצאות משפט: תביעתו של שיר, שעמדה על סך של 149,945 ₪ נדחתה כולה. בהתחשב בכך ובכפירתו בכתב הוויתור חויב שיר לשלם לחברה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
6. סיכומו של דבר – בית הדין האזורי קבע כי "לפי תמונת המצב העובדתית שנפרשה לפנינו – כל אחד מהתובעים בחר לעזוב את עבודתו בנתבעת, משיקוליו, כדי לעבור לעבוד עם שרייפר, ואיש מהם לא פוטר על ידי החברה, שהייתה מעוניינת שימשיכו לעבוד אצלה". נוכח האמור, נדחתה תביעתם של המערערים, וכל אחד מהם חויב בתשלום הוצאות משפט כמפורט לעיל.

טענות הצדדים בערעור:

1. עיקר הערעור סב על קביעתו של בית הדין האזורי בעניין נסיבות סיום עבודתם של המערערים. לטענת המערערים, נסיבות המקרה מצדיקות חריגה מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית; בית הדין נתן את פסק דינו על סמך דעה קדומה שלפיה נרקמה קנוניה בין המערערים לבין שרייפר; בית הדין האזורי לא נימק את העדפת גרסתה של החברה על פני גרסתם של המערערים, וסמך את כל פסיקתו על גרסתו של המנכ"ל, למרות שגרסתו לא נתמכה במסמכים ובראיות; בית הדין האזורי התעלם מעדותם המהימנה והעקבית של המערערים, ומנגד נתן אמון בעדותו של המנכ"ל, על אף שהייתה מתחמקת ולא אמינה; לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של העד מטעם החברה – מר שפוצניק; לא היה מקום לייחס משקל לחתימת נציגת ההסתדרות על המכתב המסדיר את תשלום הוצאות נסיעה בעבר, נוכח העובדה שלא זומנה לעדות; החברה גם לא זימנה לעדות את בא כוחה, אשר יעיד על נסיבות חתימת כתב הוויתור על ידי שיר ועל נסיבות הניסיון להחתים את גוצל על כתב ויתור; כמו כן, למרות שהמנכ"ל ציין לפני המערערים כי יש תיעוד על התנהלות המערערים במצלמות המפעל, לא הובאו על ידו ראיות אלה, ובבית הדין טען באופן לא אמין כי מדובר בצילומי מצלמות אבטחה שנשמרים לזמן קצר; לא היה מקום ליתן תוקף לכתב הוויתור עליו חתם שיר; תביעתם של המערערים נדחתה, בעוד שרייפר שפוטר על ידי החברה זכה בתביעתו כנגד החברה, ששילמה לו את כל זכויותיו; בית הדין האזורי קבע מחד כי לא חלה ירידה בהיקף העבודה של החברה בתקופה הרלוונטית, ומאידך כי החברה ידעה תקופה קשה כבר משנת 2008, ולא נתן הסבר לסתירה זו. על מצבה הקשה של החברה ניתן ללמוד אף מכך שנסגרה בשנת 2012. בהקשר זה אף נטען כי לא הובאו ראיות למצבה של החברה – כגון מסמכים המעידים על הזמנת עבודה מלקוחות; בית הדין האזורי התעלם גם מכך שלאחר סיום עבודתם בחברה המערערים קיבלו דמי אבטלה, ואף עבדו במקומות אחרים, ורק כעבור מספר חודשים התחילו לעבוד במפעלו של שרייפר; בית הדין האזורי התעלם ממעשיה של החברה שניסתה לגרום למערערים להתפטר מעבודתם; החברה לא שילמה למערערים את מלוא התנאים הסוציאליים שהגיעו להם; התנהלות החברה – מניעה ו/או עיכוב שחרור מהעבודה מחשש שהמערערים יעבדו אצל המתחרה – מהווה פגיעה בזכות המערערים לחופש העיסוק.
2. החברה טענה כי כל ערעורם של המערערים סב על שאלות של מהימנות ואמינות, שבהן ערכאת הערעור לא תתערב; בית הדין האזורי שקל היטב את כל ראיות הצדדים, לרבות עדויותיהם בפניו, והגיע למסקנה חד משמעית כי גרסתה של החברה מהימנה ועדיפה על פני זו של המערערים, אשר הרבו בטענות סתמיות שלא פורטו ולא הובאו ראיות להוכחתן; אין מקום גם לטענות החמורות כלפי בית הדין, כאילו פסק מתוך דעה קדומה; אין מקום לניהול ההליך מחדש לפני ערכאת הערעור.

לגופם של דברים נטען כי הוכח, שהמערערים חברו יחד עם שרייפר, ורקמו תוכנית משותפת לסיים את עבודתם אצל החברה, ולמעשה להתפטר מעבודתם, על מנת לעבור ולעבוד במפעל המתחרה שהקים שרייפר, ובכך להביא לחורבנו של מפעל החברה, דבר שצלח בידם; טענת חופש העיסוק אינה רלוונטית, שכן החברה לא עתרה למתן צו מניעה שימנע את עבודתם של המערערים בעסקו של שרייפר, וההליך סב על זכאותם לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.

החברה הצביעה בסיכומיה על סתירות בין גרסתם של המערערים בתצהיריהם לבין עדותם בחקירה נגדית. כך למשל, שיר טען שלא שולמה לו משכורת אחרונה, ובעדותו אישר כי קיבל 11,000 ₪ בגין משכורתו האחרונה; כמו כן אישר כי כתב הוויתור עליו חתם נמסר לעיונו מספר ימים קודם לחתימתו, על מנת שיוכל להתייעץ, וכן אישר כי התייעץ עם עורך דין; כמו כן מעדותו של מר שפוצניק עולה כי בניגוד לגרסתו כי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה, הן שולמו לו באמצעות מר שפוצניק או במתן כרטיסי דלק; סתירות דומות נפלו גם בעדויותיהם של מר שיגפוב ומר גוצל.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. אכן, כפי שטען ב"כ החברה, הערעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהראיות והעדויות שהיו לפניו.
3. בעניין מטבחי שרת [ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחוסקי (2.8.2007)] עמדה השופטת (כתוארה אז) ארד על ההלכה המושרשת שלפיה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות:

"בענייננו, נסמך בית הדין האזורי בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו, במידה רבה מאד, על התרשמותו ממהימנות העדים שהופיעו לפניו. בנדון זה, עמדתי בעניין אסמר על ההלכה המושרשת מיני כבר, לפיה ".... בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותו ממהימנות העדים. לערכאה ששמעה את העדים יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. על כן, התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מעדויות היא חריגה, ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן" [ע"ע 239/03 מרים אסמר - עירית חיפה, ניתן ביום 26.9.04]. ערכאת ערעור אף לא תתערב בקביעות המושתתות על מהימנות העדים, אם קביעת בית הדין האזורי סבירה היא ואין בה כדי לגרום עוול [ע"ע 1261/02 מובס דני - וליד אחמד, ניתן ביום 15.6.04 (להלן: עניין מובס דני)]; ובעניין קוהרי קבע בית המשפט העליון:

"אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין"[ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 142, 168]

יוטעם, כי אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן ".... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא [ע"ע 125/06 125.1/06 ארנון רצון - רבוע כחול - ישראל בע"מ, ניתן ביום 18.1.07]".

(ההדגשה במקור – ל.ג.).

1. בעניין אלעד כהן [ע"ע (ארצי) 1160-05-11 אלעד כהן – בוריס יעקובוב (6.6.2013)] עמד בית הדין על המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית:

"יחד עם זאת, "כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור" [ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); להלן – עניין אבשלום]. בעניין אבשלום סקר בית המשפט העליון את החריגים לכלל, וקבע כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי הערכאה הדיונית, בין היתר, "כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות"; "כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות";
ו- "כאשר נפלה טעות מהותית או טעות 'בולטת לעין' בהערכת המהימנות". עוד נפסק כי "...במקרים מתאימים רשאי בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות שבאו בפניה, או שלא נתנה להן את המשקל הראוי, וכן אם ניתן לקבוע שראיה ששימשה ביסוס לקביעת ממצאים אינה ראויה לאימון מנימוקים מבוררים העולים מחומר הראיות" [ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חיה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272, ע' 277]".

(ההדגשה במקור – ל.ג.).

ראו גם: ע"ע (ארצי) 543/08 גולדזק – מפעלי מתכת קדמוני בע"מ (2.9.2010) והאסמכתאות שם.

1. לאחר בחינת כלל חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי אל מול טענות הצדדים, אנו סבורים כי המערערים לא השכילו לשכנע כי במקרה הנדון מתקיימים החריגים לכלל אי התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדויות שלפניה. בניגוד לנטען על ידי המערערים, בית הדין האזורי נימק מדוע הוא מעדיף את גרסת החברה על פני גרסת המערערים. אכן, עיקר ההנמקה הוא התרשמות ממהימנות העדויות של המערערים אל מול עדות המנכ"ל, אולם בית הדין האזורי הסתמך גם על תמלילי השיחות שתומכים בגרסת החברה, מסמכים ועדותו של מר שפוצניק. יודגש, כי המערערים טענו באופן כללי כי היה על בית הדין האזורי להעדיף את גרסתם, וכן כי הראיות אינן תומכות בקביעות בית הדין האזורי, אולם לא הצביעו קונקרטית על ראיות המנוגדות לקביעותיו של בית הדין האזורי או על אחד החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.
2. לאמור לעיל ובהתייחס לטענותיהם של המערערים נוסיף:
   1. נטל ההוכחה כי המערערים פוטרו מעבודתם או התפטרו בנסיבות המזכות אותם בפיצויי פיטורים מוטל על המערערים. לכן, על המערערים היה להוכיח את הנסיבות – כגון ירידה בהיקף העבודה בתקופה הרלוונטית לתביעה. כך למשל, יכלו המערערים לעתור לגילוי מסמכים על היקף ההזמנות של החברה בתקופה הרלוונטית לתביעה. מעבר לכך, על פי עדותו של המנכ"ל הוגשו מסמכים בעניין זה בהליך שהתנהל בין החברה לבין שרייפר, אשר יוצג גם כן על ידי ב"כ המערערים. נוכח העובדה ששרייפר ליווה את המערערים במהלך ההתדיינות ונכח בכל הדיונים, ויוצג על ידי ב"כ המערערים, סביר להניח שהייתה למערערים גישה למסמכים אלה, ואם לא עתרו לחייב את החברה בגילויים במסגרת ההליך או ביקשו להגישם - טעמיהם עמם. אכן, המנכ"ל אישר בעדותו כי הייתה תקופה קשה בחברה בעבר, בין השנים 2008 עד 2010, אולם לגרסתו שהתקבלה על ידי בית הדין האזורי ולא נסתרה, תקופה זו חלפה עוד לפני האירועים מושא ההליך, ובמועד סיום עבודתם של המערערים היו לחברה הזמנות עבודה. סגירת החברה בשנת 2012 אין בה כדי להעיד על מצבה בשנת 2010. מה גם, שלטענת המנכ"ל, ההתדרדרות במצב חלה בשל עזיבתם של שרייפר והמערערים והקמת עסקו המתחרה של שרייפר, שהמערערים חברו אליו.
   2. יש פער בין האמור בתצהיריהם של המערערים בנושאים שונים לבין עדותם בחקירה נגדית. כך למשל, תבע שיר בכתב התביעה ובתצהירו את משכורתו לחודש אפריל 2010, עת אושר על ידו כי קיבל סך של 11,000 ₪ בהעברה בנקאית לחשבונו (ע' 31, ש' 1- 2ׂׂׂ), סכום שבא כוחו אישר כי הוא מהווה שכר עבודה (פרוטוקול 11.3.2012 ע' 6 ש' 2). בעוד שבתצהירו טען שיר כי לא הבין את כתב הוויתור עליו חתם, הרי שבעדותו הודה כי קיבל את כתב הוויתור מספר ימים לפני חתימתו, וכי ניתנה לו אפשרות לבדוק את תוכן המסמך ולהתייעץ לפני חתימתו עליו (ע' 34, ש' 1- 4). כמו כן, בניגוד לטענתו כי לא קיבל תשלום בעד נסיעות, מעדותו של מר סמיון שפוצניק עלה כי שיר קיבל תשלום בעד נסיעות, בין באמצעות מר שפוצניק ובין באמצעות מתן כרטיסי תדלוק (עדות מר שפוצניק, ע' 36 – 37). גם שיר הודה בחקירתו הנגדית כי כסף שקיבל העובד ממר שפוצניק הוא למעשה חלק ממשכורתו (ע' 33,ש' 17). מר שיגפוב טען שלא קיבל החזר עבור נסיעות, והודה בקבלת תשלום עבור נסיעות בחקירתו הנגדית (ע' 9 ש' 8 - 11), ובהמשך שתק בתשובה לשאלה כיצד הוא תובע כסף עבור נסיעות עת הוא מודה שקיבל תשלום בעד נסיעות (ע' 9, ש' 14). עדותו של גוצל בכל הנוגע לביקור שלושת המערערים במבנה ששכר שרייפר אינה משכנעת, ותשובותיו לשאלות בעניין זה היו מתחמקות. האמור לעיל מהווה חיזוק להתרשמותו של בית הדין האזורי מחוסר מהימנות של גרסת המערערים.
   3. יש לדחות את הטענה הסתמית שלא היה מקום ליתן אמון בעדותו של מר שפוצניק, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בעד שאין לו שום אינטרס בהליך, שכן יחסי העבודה בינו לבין החברה הסתיימו עוד לפני מתן עדותו.
   4. נוכח העובדה שנטל ההוכחה מוטל על המערערים, אי זימונה לעדות של נציגת ההסתדרות שטיפלה בעניינם פועל לחובתם. מכל מקום, משבית הדין האזורי קבע כי לא היה קשר סיבתי בין אי תשלום תנאי עבודה מסוימים לבין התפטרותם של המערערים, השאלה אם ההסדר לתשלום הוצאות נסיעה בעד העבר היה מוסכם על נציגת ההסתדרות אינה רלוונטית לבחינת זכאותם של המערערים לפיצויי פיטורים. מעבר לכך, גם אם נותרה מחלוקת על סכום זה או אחר לו זכאים המערערים, התנהלות החברה מוכיחה כי הייתה קשובה לתלונות המערערים וההסתדרות ופעלה לתיקון הליקויים, כך שעל פני הדברים לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים בנסיבות אלה.
   5. נוכח הראיות שהיו לפני בית הדין האזורי בעניין נסיבות חתימת כתב הוויתור על ידי שיר ונסיבות אי חתימתו של גוצל על כתב הוויתור, לרבות תמליל הפגישה במשרד ב"כ החברה, הימנעות החברה מלהעיד את בא כוחה (דבר שהיה מחייב הפסקת הייצוג על ידו) אינה פועלת לחובתה. בקשת המערערים להעיד את בא כוח החברה הועלתה באיחור ובדין נדחתה על ידי בית הדין האזורי. בנסיבות שבהן נקבע כי שיר התפטר מעבודתו, היה מקום ליתן תוקף לכתב הוויתור.
   6. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המנכ"ל כי התיעוד ממצלמות האבטחה לא נשמר לפרק זמן ארוך, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. נוכח האמור, אי המצאת תיעוד ממצלמות האבטחה, בנסיבות בהן התיעוד נמחק טרם פתיחת ההליכים המשפטיים, אינו פועל לחובת החברה.
   7. גם אם קודם לתחילת עבודתם של המערערים אצל שרייפר קיבלו המערערים דמי אבטלה או עבדו במקומות אחרים, אין בכך בהכרח כדי לקעקע את מסקנתו של בית הדין האזורי כי המערערים חברו אליו וסיימו את עבודתם בחברה כדי לעבור לעבוד בעסקו של שרייפר. העסק של שרייפר היה עסק חדש, ולא מן הנמנע כי לא היה ערוך לקליטת המערערים לעבודה אצלו באופן מיידי. לכך נמצא חיזוק בעובדה ששיר וגוצל ביקשו שההסדר עם החברה יבטיח את זכאותם לדמי אבטלה, שכן אפשר שידעו כי תהיה תקופת ביניים בין סיום עבודתם בחברה לבין תחילת עבודתם אצל שרייפר.
   8. סוגית חופש העיסוק אינה רלוונטית, שכן השאלה שעמדה להכרעה בהליך היא האם המערערים פוטרו או התפטרו מעבודתם. החברה לא עתרה לצו מניעה שימנע את עבודתם של המערערים בעסקו של שרייפר, וגם לא הגישה תביעה על הנזקים שלטענתה גרמו לה המערערים בהעברת עבודה לשרייפר או במעבר לעבודה בעסקו של שרייפר. לפיכך, נושאים שבהם יש רלוונטיות לסוגית חופש העיסוק כלל לא התבררו בהליך זה.
3. אכן, העובדה ששרייפר, שהוא "הדמות הראשית" בסיפור קיבל מהמערערת תשלום בסך של 172,000 ₪ מעוררת אי נוחות מסוימת, אולם אין בכך כדי לשנות את התוצאה. ראשית, בעניינו של שרייפר לא הייתה מחלוקת כי הוא פוטר ללא תשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, כך שעל החברה היה מוטל נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי נסיבות סיום עבודתו הצדיקו שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. לעומת זאת, בענייננו, כמוסבר לעיל, על המערערים מוטל נטל ההוכחה כי בנסיבות סיום עבודתם היו זכאים לפיצויי פיטורים. בהיבט המשפטי מדובר במצבים שונים, כך שתשלום פיצוי פיטורים לשרייפר אינו מביא למסקנה בדבר זכאותם של המערערים. שנית, התשלום שולם מכוח הסכם פשרה בין המערערת לבין שרייפר, ולא על פי פסק דין, והסכמתה של החברה להגיע לפשרה עם שרייפר, משיקוליה, אינה מחייבת אותה להגיע לפשרה גם עם המערערים. נציין, כי סכום התביעה של שרייפר היה גבוה בהרבה מסכום הפשרה.
4. כללו של דבר – לאחר בחינת טענותיהם של המערערים וכלל חומר התיק, אנו קובעים כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שעל יסודן נדחתה תביעתם של המערערים. כמו כן, איננו מוצאים לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, ועל כן נדחה גם הערעור בעניין ההוצאות.

המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו לחברה הוצאת משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ח (10 מאי 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. על פי החלטה מיום 7.2.2018 מונתה נציגת ציבור גב חיה שחר במקום נציג ציבור מר ויסאם עזאם, אשר סיים את כהונתו בבית דין זה. ↑