בפני בית הדין תביעת התובעות, אשר רכשו תואר בסיעוד בבית ספר לסיעוד בקולג' למקצועות הסיעוד באל בירה שברמאללה, להכיר בלימודיהן כתואר אקדמי, לצורך תנאי השכר על פי סמכות הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל – משרד החינוך.

הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל טען כי התואר אשר רכשו התובעות אינו תואר אקדמי וכי אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לצורך הכרה בתואר כאקדמי לצורכי שכר.

העובדות

1. התובעות רכשו תואר בסיעוד בבית ספר לסיעוד בקולג' למקצועות סיעוד באל בירה שברמאללה בשנות השמונים ותחילת התשעים של המאה שעברה.
2. חלק מהתובעות פנו לגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (להלן: הגף), ונענו בשלילה. חלק לא פנו כלל. לפרטים מדויקים אלה נרד במהלך פסק הדין.
3. התקופה הרלבנטית היה קולג' כפוף לקצין מטה לחינוך של המנהל האזרחי.
4. לימודי התובעות נפרשו על פני 4 שנות לימוד וכללו 143-149 נקודות זכות לשם השלמת התואר בוגר בסיעוד.
5. בארצות הברית ועדה להערכת תארים אקדמיים זרים נתנה ערך לתואר הסיעוד בקולג' ככזה הנלמד בארה"ב (נ/9 לכתב התביעה).
6. התובעות מחזיקות ברשיון לעסוק בסיעוד בישראל אשר ניתן להם ,כל אחת במועד ובנסיבות שונות, על ידי האחות הראשית במשרד הבריאות. זאת מכוח סמכותה בתקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד ובבתי חולים), תשנ"ט-1988 ותקנות בריאות העם, (צוות סיעודי במרפאות) התשמ"א-1982.
7. התובעות עובדות כאחיות מוסמכות אצל מעסיקים ישראליים, כבעלות תואר אך דירוג השכר שלהן אינו כבעלות תואר אקדמי.

המחלוקת

1. האם נכונה טענת התובעות כי על הנתבע 1 להעריך את תואר B.S.N בסיעוד בו הן מחזיקות מבית ספר לאחיות "אל בירה" (להלן : בית הספר לאחיות) כשקול לתואר אקדמי בישראל לצורכי דירוג השכר.
2. האם בית הספר לאחיות הופיע בתקופה הרלבנטית בספרים של אונסק"ו.
3. האם נכונה טענת התובעות כי על הנתבעים 2-9 לשפותן בגין הפרשי שכר והטבות דירוג שלא קבלו הנובעים משקילות התואר בסיעוד לתואר אקדמי בישראל ובאיזה סכום.
4. האם נכונה טענת הנתבעות לפיה אין די בתעודת השקילות כדי לקבוע שהתובעות זכאיות לתוספות השכר הנטענות.
5. האם נכונה טענת הנתבעות כי הסעדים אותן מבקשות התובעות התיישנו.
6. האם נכונה טענת הנתבעות 1-3 לפיה טענת התובעות לעניין הפיצוי הכספי נעדרת עילה ויריבות ואינה נמצאת בסמכות העניינית של בית הדין.
7. האם נכונה טענת הנתבעת 1 כי אין להחיל את הלכת אבו גוש על עניינן של התובעות.
8. האם נכונה טענת הנתבעת 1 כי לא ניתן להעריך את התואר של התובעות לצורכי דירוג ושכר בהעדר רישום באונסק"ו.

הכרעת הדין

הפן הנורמטיבי

1. הגף להערכת תארים במשרד החינוך הינו הגורם המוסמך להעריך תארים הניתנים על ידי מוסדות אקדמיים זרים כשקולים לתארים הניתנים על ידי מוסדות אקדמיים ישראלים לצרכי דירוג השכר ומוסמך הוא להעניק אישור מתאים בעניין זה.
2. כאן המקום לציין כי הליך זה הינו בעניין תנאי דירוג לצורך שכר בלבד.
3. טענת התובעות כי בשל אי ההכרה של הגף לא התאפשר להן ללמוד לימודי המשך לתואר ראשון או שני או אחר במוסדות אקדמיים בישראל לא תידון במסגרת הליך זה באשר עניין זה נתון לשיקולם של המוסדות האקדמיים ושל הגופים המפקחים עליהם. (ראה גם בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ ואח' נ' שר החינוך והתרבות והספורט ואח' פד נה (1) 316). אין לפיכך להתייחס לטענה זו אף שנטענה בהרחבה, במסגרת ההליך.
4. נתייחס אפוא רק להערכת התואר ביחס לצרכי דירוג השכר והזכויות הנוגעות לשכר בלבד.
5. במסגרת יחסי עבודה בין המדינה כמעסיק והעובדים הסכימו המעסיקים בשירות הציבורי וארגוני העובדים על הקמת גוף ציבורי שיעסוק בהערכת תארים שניתנו על ידי מוסדות זרים להשכלה גבוהה (הסכם קיבוצי מיום 10.6.77 ו-סעיפים 24.292-24.294 לתקשי"ר). סמכויותיו של הגף הפועל במישור תנאי תעסוקה דירוג ושכר אינן מעוגנות בחוק, אך הוא בעל סמכות מנהלית כ"גוף לווייני" (י. זמיר הסמכות המנהלית תשנ"ו עמ' 411 המובאים בע"ב 1143/00 ניבה פרי ואח' נ' מדינת ישראל עבודה אזורי כרך טו 779).
6. פעילות הגף מושתתת בין היתר על כללי רכלבסקי לשנת 2000 (נוהל מס' 02/2002), וכללי ועדת כץ לשנת 2005. (בג"צ 1398/07 ד"ר יעל לביא גולדשטיין נ' משרד החינוך (פורסם בנבו)). להלן: בג"צ לביא)(להלן: כללי רכלבסקי).
7. כלל ב1 בכללי רכלבסקי קובע "תנאי ראשון והכרחי להערכת תואר אקדמי של בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה מחו"ל ושל בוגרי שלוחות בישראל של מוסדות להשכלה גבוהה מחו"ל הינו היותו של המוסד להשכלה גבוהה מחו"ל מוכר על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארצו וזאת בהתאם לכללים הקבועים באמנות בינלאומיות"
8. הוראה 24.212 לתקשיר קובעת "יראו עובד כבעל השכלה אקדמית מושלמת רק אם הוא בעל תואר ממוסד ישראלי מוכר להשכלה גבוהה כמשמעותו בסעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח 1958, (להלן: חוק המל"ג), או אם הוא בעל תואר ממוסד להשכלה גבוהה הפועל בארץ אחרת, ובלבד שהמוסד כאמור מפוקח אקדמית ומדעית על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארץ פעולתו. בעל תואר ממוסד זר כאמור ידרש לעמוד בדרישות ובכללים של הגף להערכת תארים במשרד החינוך, כפי שיהיו מעת לעת, כדי לקבוע אם התואר שקול לתואר ישראלי מוכר כאמור לעיל".
9. על פי נהלי הגף פעולתו מסתמכת על כללים בינלאומיים להערכת תארים (אמנת ליסבון). כמו כן מסתמך הגף על INTERNATIONAL HANDBOOK OF UNIVERSITIES

מדריך בינלאומי של מוסדות להשכלה גבוהה שמוציאה התאחדות האוני' הבינלאומית ((INTERNATIONAL ASSOCIATION OF UNIVERSITIESׂׂ, הפועלת במסגרת ארגון אונסק"ו.(להלן :המדריך הבינלאומי).

כן קיימת הצהרת בולוניה שהיא הכרזה על עקרונות ליצירת מרחב אירופי של השכלה גבוהה.

1. פסק דין ע"ע 49504-05-11 אבו גוש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(להלן: פס"ד אבו גוש), קבע כי הכרה בתואר ראשון לצרכי מכרז מצריכה אישור של התואר על ידי הגף (בג"צ לביא, הודעת נש"מ סה/15 10.5.05). אולם חרף פסיקה זו מדובר בשקילות לצרכי דירוג שכר ומכרז ולא לגבי המוסדות להשכלה גבוהה. האם ניתן להקיש מפס"ד זה נברר בהמשך.

טענות התובעות

1. התובעות טענו כי הנחיות רכלבסקי אינן מתארות מהו תהליך הערכה שעל הגף לבצע. כל שנקבע בהן הוא התנאים הראשוניים והכרחיים על כן לטענתן לא הופעל שיקול הדעת המנהלי באופן סביר ומידתי ובשל כך יש להורות לגף להכיר בתואר של התובעות כתואר אקדמי.
2. התובעות טענו כי על פי הנחית היועץ המשפטי לממשלה 1.002 (60.013) משנת 1986 ההנחיה הינה כלי גמיש לצורך הפעלת סמכות הרשות המנהלית. יש לה חשיבות למנהל תקין ומטרתה לפסוק מעין נורמה, אולם על הנחיות להיות סבירות ושוויוניות (סעיף 4.3 להנחיות). סטייה מהתקנות תתאפשר בתנאים מיוחדים ועליה להפעיל את שיקול דעתה.
3. לטענת התובעות המקרה שלהן יוצר חובה לסטות מהנחיות (י. זמיר הסמכות המנהלית תשנ"ו כרך ב' 786-784 ובג"צ 10/79 הורמן נ' ראש עיריית תל אביב יפו פד לג (3) 60 1979).
4. לעניין זה צטטו התובעות את אמירתו של כב' השופט לנדאו לפיה אין פסול בקביעת קריטריונים אולם אין בהן לכבול את שיקול הדעת של הרשות וכי נדרשת גמישות להתאמת הכללים אשר מעיקרן נוצרו לבינוני ולממוצע ולא לחריגים.
5. עוד טענו כי על הרשות לפעול תוך הפעלת שיקול דעת פרטני ובחינת כל מקרה לגופו ועליה להותיר פתח למקרים אינדיבידואלים המצדיקים חריגה מן הכלל. כך גם במסגרת משפט העבודה. לגרסת התובעות תשובות הגף מצביעות כי לא נשקלו שיקולים אינדיבידואליים ועל כן יש לבטלן "הנחיה אינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי ואין חובת פרסום שלה ברשומות . אעפ"כ כאשר מדובר בהנחיות פנימיות שיש בהן כדי להשפיע על זכות הפרט תנאי מוקדם לקביעתן והחלתן הוא בהבאתן לידיעת המעוניינים לפיכך על הרשות לפעול באופן סביר בנסיבות כדי להביא את הנחיותיה הפנימיות לידיעת האזרח" (עע"מ 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפנים (פורסם בנבו)).
6. לטענת התובעות 10 אחיות מוסמכות ותיקות ומוערכות במקומות עבודתן, מבקשות מזה שנים רבות שעניינן הייחודי יבחן בנפש חפצה וזאת לגרסתן לא נעשה.
7. האם בית ספר לסיעוד הופיע בספרי אונסק"ו וככל שכן ממתי.
8. התובעות טוענות כי בית הספר הופיע בספרי אונסק"ו הגף טען כי בית הספר לסיעוד לא הופיע בספרי אונסק"ו .
9. התובעות טענו כי טענת הגף שהרשות המוסמכת הרלבנטית באותה עת היא משרד החינוך ברשות הפלשתינית אשר לא העבירה את השם "קולג' אל בירה" לידי ספר האוניברסיטאות של אונסק"ו, היא טענה שצריכה להידחות שכן באותה עת לא הייתה קיימת כלל ה"רשות הפלשתינית" והריבון היחיד באזור היה המפקד הצבאי הפועל מטעם מדינת ישראל.
10. לטענת התובעות המפקד הצבאי בשטחים הכיר בקולג' סיעוד באל בירה מ 1979-1993 לטענת התובעות נכנס בנעלי הממונה הירדני ואימץ את סמכויותיו בתחומי החינוך מכוח חוק החינוך הירדני (מס' 16) לחוק האוני' הירדנית. (מס' 17) לאחר צו מס' 854, משנת 1980, אשר תיקן את חוק החינוך הירדני והרחיב את תחולת הוראותיו גם על מוסדות אקדמיים באוני'. באותה עת המפקד הצבאי נתן רשיונות ונעשה פיקוח הדוק על הנעשה במוסדות האקדמיים הפלשתינים לרבות על תכנית הלימודים יבוא ספרים וציוד ומתן היתרים למרצים. לפי התיקון לחוק החל המפקד בהענקת התרי פעולה שנתיים לאוני' והיה בסמכותו לסוגרן אם נדרש הדבר לצורך בטחון וסדר ציבורי.
11. לטענת התובעות קולג' אל בירה לסיעוד הוכר על ידי רשויות הצבא והמנהל האזרחי כ"אגודת צדקה "הרשומה כחוק על ידי קצין מטה רווחה של המנהל האזרחי מר אלי צור בתאריך 17.9.87). החלטה נוספת סגרה את המקום למשך 14 יום באפריל 1983 מטעמי בטחון וסדר ציבורי. לטענת התובעות יש לראות בכך כאילו "הרשויות המוסמכות בארצו" על פי כללי רכלבסקי והתקשיר הן רשויות הצבא הישראלי שפקחו על המוסד.
12. טענה נוספת של התובעות היא כי קולג' אלבירה הפך להיות חלק מאוניב' אל קודס המוכרת על ידי אונסקו ועל ידי הרשות הרלבנטית. לטענתן המכללה לסיעוד באל בירה הוא אחד מארבעת הקולג'ים שהפכו בשנת 1993 למה שמוכר היום כאוני' אל קודס תחת קורת הגג שלה. לטענתן לימודי הסיעוד לתואר בוגר שניתנו באל קודס החל מ-1993 הם העתק ישיר של לימודי הסיעוד לתאר בוגר שניתנו במכללת הסיעוד באל בירה עד אז, תכנית הלימודים זהה והמרצים אותם מרצים שעברו מאל בירה לאל קודס.
13. על כן לגרסת התובעות ניתן להכיר בלימודיהן רטרואקטיבית.
14. לגרסת התובעות אוני' אל קודס הוכרה בספר אונסקו כבר ב- 1991 ומ-1993 גם למקצועות פרא רפואיים לרבות סיעוד, ועל כן מסיקות התובעות כי קולג' הסיעוד באל בירה מוכר כמוסד אקדמי בהיבלעו באוני' אל קודס.
15. טענה נוספת העולה מפי התובעות היא כי התבססות הגף על ספר אונסקו כמקור להכרה בתואר איננה ראויה. זאת גם כי בכללים עצמם אין הפניה, וגם כי לגף פרמטרים אחרים מאחר ויש ארצות "בעייתיות" ספר אונסקו אינו מכיר במוסדות שבהן.
16. לעניין זה הסתמכו התובעות על פסק דין אבו גוש, בו נקבע כי לא הובהר מה טיבו של ספר אונסקו ומהם הקריטריונים לבחירת האוני' המופיעות בו.
17. התובעות טענו כי במקרה של בית הספר לסיעוד באל בירה יש להסתייע במקורות אחרים שאינם ספר אונסקו. כגון: ההכרה על ידי האחות הראשית בישראל אשר העניקה רשיונות לתובעות לעסוק כאחיות בישראל על פי תקנות בריאות העם. לכך לטענת התובעות יש לתת משקל רב על ידי הגף שכן האחות התבססה על הרמה האקדמית והתאמת לימודי הסיעוד לדרישות מוסדות הבריאות בישראל.
18. עוד יש להתחשב בדוח רשמי שהועבר על ידי משרד הבריאות לארגון הבריאות העולמי ב 1989 המפנה לקולג' הסיעוד באל בירה כדוגמא לפיתוח החינוך לסיעוד ואחיות ביהודה ושומרון. (נ/23). לטענת התובעות מדובר ברשומה מוסדית הקבילה לאמיתות תוכנה.
19. קולג' הסיעוד באל בירה צוין במס' דוחות ומסמכים של אונסקו משנות ה 80. דוחות של משלחות שבקרו באזור ב 1978, 1980, 1987, ו 1989. (http: //www.pij.org/details.php?id=569).
20. לגרסת התובעות שליח אונסקו פרופ' בון פרט ב 1987 את הקולג' באל בירה כאחד המוסדות האקדמאים המוכרים באיו"ש.
21. קולג' הסיעוד באל בירה הוקם על ידי איגוד האונ' הערביות (Association of arab universities) כבר ב 1981 . לאיגוד האוני' הערביות יש מעמד באונסקו כAssociate member) כבר מ 1984 וכן מעמד של חבר בארגון (member organizations) באיגוד הבינלאומי לאוני' החל משנת 2000 המעניק לו זכות הצבעה בהשתתפות בקבלת החלטות באיגוד. יודגש כי ספר אונסקו מונפק כל שנה בהוצאה משותפת של האיגוד הבילנאומי לאוניברסיטאות ואונסקו).
22. התובעות טוענות כי תואר הקולג' בסיעוד ותואר הבוגר מאל בירה מוכר גם על ידי האוניברסיטה של דרום קרוליינה ובארצות הברית וגם אוניברסיטת אל קודס מוכרת בתוכניות אירופיות של חילופי מידע בתחום ההשכלה הגבוה כגון תוכנית TEMPUS ו-ERASMUS MUNBUS לצורך כך הפנו התובעות לאתרי האינטרנט הרלוונטים.
23. עוד טענו כי הקולג' הוכר על ידי הארגון האמריקאי לסיוע במזרח התיכון בדוח מ1980 (ANERA). על כן טענו כי יש לקולג' נסיבות מיוחדות של הכרה בינלאומית אקדמית בה יש להתחשב, פרט לספר אונסק"ו לקריטריונים של הגף.
24. לטענת התובעות עדות דר' אסמה מוחמד, שהייתה מרצה בכירה בקולג' והעידה על תוכנית הלימודים והקורסים, מצביעה על כך שהייתה זהות בין הקורסים בקולג' לקורסים באוניברסיטת אל קודס (עמוד 24). עדה זו לא נחקרה על ידי ב"כ הנתבעים 1-3 על תוכנית הלימודים והתאמתה לתואר הסיעוד האקדמי במוסדות ישראליים. משלא נחקרה טוענות התובעות כי עדותה לא נסתרה.
25. הלכת אבו גוש-לטענת התובעות בפסק דין אבו גוש קבע בית הדין הארצי את אופן התנהלות הגף לגבי מוסד אקדמי המתנהל בזמן, מקום או תנאים חריגים.
26. עוד טענו התובעות כי הגף לא מילא אחר החלטת בית הדין ולא בדק את הנתונים שהוגשו על ידי התובעת חרף הנחיית בית הדין וכי לא הפעיל את הכלים המחוייבים לבדיקת הטענות בטרם קבלת החלטה.
27. לטענת התובעות אף הופרה ע"י הנתבעות התחייבות שניתן לה תוקף של החלטה בתחילת הדיונים בהליך.
28. התובעות טענו כי הגף בהחלטתו חרג ממתחם הסבירות.
29. התובעות טענו כי ההתנהלות הבלתי סבירה של הגף גרמה לפגיעה לא מידתית בתובעות.
30. טענות הנתבעים
31. הנתבעים, כל אחד מהם הגיש את טענותיו בנפרד. לשם ייעול הדיון ונוכח ריבוי הנתבעים וטענותיהם, בכל רכיב וסוגיה שבמחלוקת יובא הטענות הרלוונטיות של הנתבעים הרלוונטיים.
32. כל הנתבעים טענו להתיישנות, כטענה מקדמית.
33. נטען שהגף מוסמך לקבוע וקביעותיו נעשו משיקולים ענייניים. שההחלטות מידתיות וסבירות.
34. הנתבעים 1-3 וענו כי אין יריבות לעניין תשלום כלשהו כלפי תובעות שאינן עובדות מדינה.
35. הנתונים העובדתיים האישיים של כל תובעת
36. בטרם נכנס לסוגיות העקרוניות והמשפטיות בהליך נבדוק תחילה את הנתונים הספציפיים הנוגעים לכל תובעת.
37. לעניין זה, הביאו התובעות את גרסתן כלהלן:
    1. נגוה מוחמד דייב סליים - העידה כי לא התקבלה ללימודי תואר שני באוניברסיטה (עמ' 33 שו' 25-26). כן העידה כי אינה יכולה להתקבל למרפאה גדולה, אלא יכולה לעבוד רק במרפאה קטנה (עמ' 34 שו' 22-23).
    2. מוחמדיה חמדן מוחמד משעל (תובעת 5) - העידה שלא ניתן לה לגשת לקורס בסיס לצורך אחות מומחית (עמ' 40 שו' 1-15).
    3. רבחה תופיק חסן (תובעת 4) - העידה שנגרמה פגיעה בשכרה. (עמ' 44 שו' 3).
    4. היגר חליל מוסא אבו גרביה (תובעת 6) נדחתה על ידי המעסיק בבקשה ללכת לקורס וכן להשוות את תנאי שכרה.
    5. זינב עבד מוחמד חטיב (תובעת 7) - טענה כי לשם התקדמות במחלקתה היה עליה לעשות קורסב על בסיסי (עמ' 58 שו' 7-10).
    6. האלה אכרם ראגב בכר (תובעת 9) - טענה כי לא קודמה אף לא בדרגה (עמ' 69 שו' 10-14), וכי לא יכלה לעשות קורס עקב אי הכרה בתואר (עמ' 70 שו' 9-10 עמ' 72 שו' 11-12).
38. בנסיבות אלה טענו התובעות כי אי ההכרה בתואר יצרה פגיעה בלתי מידתית.
39. התיישנות
40. התובעות טענו כי כתב ההגנה הוגש שנה לאחר הגשת התביעה ובו נכתבה לראשונה טענת התיישנות. לגרסתן לא הייתה זו ההזדמנות הראשונה שכן תשעה חודשים ניהל עו"ד אחר את התיק ולא טען להתיישנות.
41. לטענת התובעות מטרת הדרישה שהנתבע יעלה את הטענה בדבר התיישנות בהזדמנות הראשונה הינה כדי למנוע תהליכי סרק, והשחתת זמן שיפוטי יקר. לגרסתן יתכנו מקרים בהם נתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה ועדיין יחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ) (להלן: הלכת רוז'נסקי (פורסם בנבו)). עוד הפנה לרע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל ד'פרנס נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ. (להלן: עניין אסורנס). יש לאבחן את האמור שכן בהחלטה בעניין אסורנס הוגשה על ידי הכונס הרשמי בקשה מפורטת בכתב שבה, כך נקבע באותה החלטה ,הייתה למבקשות הזדמנות להתייחס לטענות לרבות ההתיישנות. אין כן הדבר במקרה שלפנינו. הדיון המוקדם התקיים בטרם הוגשה בקשה או הודעה או התייחסות בכתב לגופו של עניין ולכן יש לאבחן את פס"ד אסורנס מהמקרה שבפנינו.
42. באשר לעניין רוז'נסקי אומר בית המשפט העליון כי יש לפרש את חוקי ההתיישנות ואת מצב הצדדים באופן המונע החלת התיישנות על מקרה העומד לדיון. עם זאת, אין לפרש את החוק בדרך מאולצת שתביא לעיוות הכתוב בו. אף פסק דין רוז'נסקי ראוי לאבחון מנתוני ההליך שבפנינו. ראשית גם שם נדחתה בסופו של דבר טענת המערערת בעניין מחסום ההתיישנות, ובית המשפט אומר שם כי אמנם יתכנו מקרים בהם בהענקת סעד הצהרתי מחסום ההתיישנות לא יעמוד, אך "אין הכרח שנגדיר כאן במדויק , מהם אותם מקרים חריגים, אשר אינם נתונים להתיישנות, שכן תביעתה של המערערת אינה נופלת במסגרתם. קבלת תביעתה של המערערת ומתן הצהרה, כי המערערת זכאית להירשם בפנקס החברים של המשיבה 1, יובילו לשינוי המצב הקיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך כל השנים. הזכות לשינוי המצב בדבר רישום המניות, קמה לה למערערת, לטענתה, עם מות בעלה. תביעה זו הייתה צריכה על כן, להיות מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, שכן הרציונל העומד מאחורי עקרון ההתיישנות, כגון הסתמכות הנתבע על מצב הקיים שנים רבות, ואי היכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה, מתקיים במקרה זה". (סעיף 5 לפסק הדין)(דגש שלי ש.ש.).
43. יפים הדברים כלשונם גם בעניין שלפנינו כפי שנפרט מטה לעניין ידיעת התובעות, פניית התובעות והזמן שחלף מתשובת הגף ועד להגשת התביעה. הנסיבות שהתרחשו בעניין רוז'ינסקי שונות ולכן מהות הדיון הראשון שהתקיים בפנינו אינו נכלל באותם מקרים חריגים שבהם יש לראות דיון כזה כהזדמנות ראשונה.
44. זאת ועוד, על פי הלכת רז'ינסקי כל תיק וכל סוגיה תידון לגופה.
45. בעניין ע"ע 1249/02 עיריית ירושלים נ' שלמה כהן נקבע כי טענת התיישנות שמעלה גוף ציבורי תועלה בהזדמנות הראשונה "... קרי לכל המאוחר בכתב ההגנה בצורה מפורשת ומסודרת ותישקל לגופה".
46. יודגש כי הדיון מיום 16.2.15 שקדם לכתב ההגנה התייחס להצעה פרקטית של בית הדין לנסות ולסיים את ההליך בהבנות. אף אחד מהצדדים לא טען טענות לגופו של עניין, על כן אין בהופעתו של נציג הפרקליטות במועד זה כדי לשלול את היות כתב ההגנה ההזדמנות הראשונה של הנתבעות 1-3 להעלות את טענת ההתיישנות. יש לדחות את טענת התובעות תוך ציטוט ב"כ המדינה, כי משהגיע מוכן לדיון ומשייצג גם בהליך קודם (13570-02-12) היה עליו לטעון זאת בדיון. בית הדין סבר שמאחר ומדובר ב 10 תובעות שונות יש לבדוק את עניינן ספציפית. לכן גם לא הייתה יכולה להטען טענת התיישנות כללית אלא היה צריך להיבדק עובדתית ספציפית לגבי כל תובעת. מעבר לכך הנתבעות כולן ובפרט 1-3 היו מוכנות לבדוק את המסמכים ולשקול עוד בטרם הגשת כתב ההגנה.
47. מטעמים אלה טענת ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה ויש לדון בה ולבדוק האם חלה התישנות במקרה של כל תובעת ותובעת.
48. עוד טען בא כח התובעות כי הייתה השלכה לאי טענת ההתיישנות כבר בדיון מאחר ולאחריו התנהל התיק לגופו וכי הנתבעים 1-3 לא הגישו בקשה למחיקה על הסף ואף לא התייחסו בתגובה לשאלת השפעת פסק דין אבו גוש על עניינן של התובעות בנושא ההתיישנות. גם טענה זו דינה להידחות. בקשות ביניים אינן מחייבות התייחסות להתיישנות. (ע"ע 1611-06-11 שרה בלום נ' מדינת ישראל משרד האוצר).
49. בפסק דין ע"ע 533/09 עפרה אילן ואח' נ' שירותי בריאות כללית נפסק כי עקרון תום הלב מתפרש גם על עצם הפעלתן ודרך הפעלתן של זכויות משפטיות ודיוניות. ומאחר וטענת התיישנות במסגרת חוק ההתיישנות היא טענה דיונית הוחל עקרון תום הלב הדיוני בנסיבות מתאימות גם על דיני ההתיישנות אם כי שימוש בעקרון תום הלב לצורך מניעות מהעלאת טענת התיישנות יעשה בזהירות מרבית ובמקרים חריגים בלבד.
50. לטעמנו אין זה המקרה החריג בפרט נוכח העובדות שיפורטו מטה. טענת התיישנות בהליך זה היא טענה לגיטימית נוכח מכלול הפסיקה המתייחס למועדים שבהם ידעו תובעים או תובעות בדבר עילת תביעתן וישנו על זכויותיהן. לעניין זה נפסק כי חלוף השנים מאז התרחשות העניינים מושא התביעה פוגע באופן מהותי ביכולת המדינה להתגונן בפני טענות המועלות נגדה. וכי יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי משפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ואשר המרחק של הזמן מקשה על היכולת לקבוע את העובדות הנכונות והמלאות לגבי האירועים או העובדות. עוד נפסק כי התכתבות עם המדינה אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. (ע"ע 1443/04 פלוני נ' מדינת ישראל). כן נפסק כי משעה שעילת התביעה הייתה בידיעת התובעת בזמן אמת ולא נמצא כל נימוק המצדיק את האיחור הרב בהגשת התביעה או טענה המצדיקה הפסקת מרוץ ההתיישנות תיזקף ההמתנה בהגשת התביעה לחובת התובעת (עב"ל 15420-01-14 שושנה דוד נ' המוסד לביטוח לאומי).
51. הלכה למעשה כל כתבי ההגנה מטעם כל הנתבעות הוגשו אחרי הדיון שהתקיים והניסיון להביא את הצדדים להבנות.
52. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות 1-3 מופיעה טענת ההתיישנות כבר בשורה השנייה בכותרת וכן מופיעה טענה זו בסעיף 46 לכתב ההגנה.
53. יודגש כי בדקנו ומצאנו כי בכל כתבי ההגנה של כל הנתבעות מופיעה טענת ההתיישנות כבר בהזדמנות הראשונה.
54. נוכח פסיקה לעיל נבדוק את ההתיישנות ביחס לכל אחת מהתובעות. כאן המקום לציין כי לגבי חלק מהתובעות אף לא היה מיצוי הליכים מול הנתבעות שכן חלקן לא הגיש כלל בקשה לגף, מטעם זה יש מקום לדחות אותן על הסף בהעדר מיצוי הליך, ועילת תביעה נגד הגף, כאמור את תביעותיהן של מי שלא הגישו בקשות לגף.
55. מהכלל אל הפרט
56. התובעת 1 – גב' נעמה עלי תים משעל - הגישה לגף בקשה בשנת 1999 בגין תואר שלמדה בין השנים 85' -90' וקבלה תשובה שלילית.
57. התובעת 2 – גב' נגוה סלים - הגישה בקשה בשנת 2002 בגין תואר ראשון שלמדה בין השנים 80-84'. בשנת 2005 הגישה בקשה לתואר שני מהאוני' אל קודס וקבלה על כל בקשותיה תשובה שלילית.
58. התובעת 3 – גב' חדיג'ה אבו גזאלה – לא קיימת במערכת. לא המציאה מסמכים ב 22 שנים האחרונות.
59. התובעת 4 – גב' רבחייה בראגיתי – הגישה בקשה לתואר ראשון בשנת 2008 על לימודים בשנים 79' עד 83' קבלה תשובה שלילית בגין מוסד לא מוכר.
60. התובעת 5 – הגב' מוחמדייה משעל – לא קיימת במערכת ולא המציאה מסמכים ב-22 שנים האחרונות.
61. התובעת 6 – הגב' היגר אבו גרבייה – לא קיימת במערכת ולא המציאה מסמכים ב-22 שנים האחרונות.
62. התובעת 7 – הגב' זינב חטיב - לא קיימת במערכת ולא המציאה מסמכים ב-22 שנים האחרונות.
63. התובעת 8 – גב' חלוד רמלאווי – הגישה בקשה בשנת 2002 לתואר ראשון וקבלה תשובה שלילית בגין מוסד לא מוכר.
64. התובעת 9 – הגב' האלה בכר – הגישה בקשה להערכת תואר ראשון בסיעוד בשנת 2002 קבלה תשובה שלילית עקב מוסד לא מוכר.
65. התובעת 10 – הגב' סומייה אבו רמילה –פנתה לגף "לפני הרבה זמן יותר מעשר שנים..." (עמ' 81 ש' 4).
66. אין ספק כי חלפו למעלה משבע שנים , מהמועד בו הגישו התובעות שהגישו את הבקשות ,ועד להגשת התביעה לבית הדין (28 לספטמבר 2014) . לרובן חלפו שבע שנים כבר גם מהתשובה שקבלו. משכך כל התביעות התיישנו.
67. כאן המקום לציין כי יש לדחות את התביעות של התובעות 3,5,6,7 מאחר ולא מיצו את ההליכים וכלל לא הגישו בקשה מתאימה לגף ולכן רתמו את העגלה לפני הסוסים. לא ניתן לקבל סעד נגד הגף, הצהרתי או אחר, לפני שהוגשה בקשה לגף ולפני שניתנה החלטה בעניינן. תביעת תובעות אלה נדחית. בעניינן אף אין צורך להיכנס לגופן של שאר הטענות.
68. על כן דין כל התביעות להידחות, הן מחמת התיישנות והן מחמת אי מיצוי הליכים. אולם לא נעשה מלאכתנו קלה ולמעלה מהצורך נתייחס גם לטענות לגוף ההליך ולראיות שהובאו בפנינו.
69. חקירתן של התובעות ותשובותיהן ביחס לידיעה שהייתה להן בזמן אמת על טיבו של התואר אותו למדו, על מעמדו ועל הזכויות שיקומו מכוחו ,מהותית בשאלות העומדות לפתחו של ההליך.
70. נקדים ונתמצת את העדויות ולפיהן אף אחת מהתובעות לא חשבה בעת שנרשמה ללימודים ובמהלך לימודיה ,שמקבלת בסיומם תואר ראשון אקדמי ולא זו הייתה הסיבה שבגינה הלכו התובעות ללמוד. זאת נדגיש בין היתר לנוכח טענת הזכות לפיצוי מכח עקרון ההסתמכות.
71. להלן פירוט העדויות הספציפיות של כל תובעת.
72. התובעת 1 נשאלה בגין הבקשה שהגישה לגף והעידה כי קבלה תשובה שלילית כבר בשנת 2000 (עמ' 18 שו' 14, שו' 25-26). תובעת זו נשאלת מדוע לא פנתה לבית הדין קודם וענתה "לא הפסקתי לפנות, פניתי לעו"ד ושאלתי אותם. אמרו לי, זו התשובה שקבלת, לא נלך אתך...". הנה כי כן, עולה כי התובעת התייעצה עם עו"ד בזמן אמת ולא הגישה תביעה. אף לא בשנת 2011 או 2012. עניין זה ייזקף לחובתה בשאלת ההתיישנות. אין ספק כי תביעתה התיישנה. משנת 2000 עד שנת 2014 היה לה די זמן להגיש תביעה שכן היא מאשרת שבמהלך 12 שנים פנתה לשני עורכי דין אשר סרבו לייצג אותה. (עמ' 19 שו' 14 -16).

דין תביעתה של התובעת 1 להידחות מטעמי התיישנות ושיהוי. התובעת ידעה על הדחייה מטעם הגף נועצה בעורכי דין וחרף זאת לא הגישה את התביעה בזמן.

1. זאת ועוד, התובעת מציינת שהתעניינה אצל סטודנטים אחרים שעובדים ושלמדו בקולג' משנת 1980 ועד 1994, ועל כן היה בידה המידע בנוגע לזכויותיה. על כן גם לא קם עקרון ההסתמכות.
2. עוד העידה עדה זו, בניגוד לטענות בא כח התובעות בסיכומים, כי על מנת לקבל את אישור האחות הראשית במשרד הבריאות נדרשה לבחינה או להכשרה מיוחדת "ת. כן. עשינו שני מבחנים, עברתי מוסמכת. עברתי ב 96, ו98 מי שלא יעבור את הבחינות לא יעבוד. ש. תושב ישראל שסיים ללמוד את התואר שסיימת שמוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה צריך גם לעבור את הבחינות האלה. ת. כן. בטח". (עמ' 21 שו' 10-14)(דגש שלי ש.ש.).
3. על כן יש לדחות גם את טענת התובעות כי אישור האחות הראשית במשרד הבריאות ניתן אך ורק על סמך לימודי הסיעוד באל בירה. טענה זו נסתרה בעדות התובעת 1. מתברר כי היו צריכים לעבור מבחנים נוספים על מנת שתתאפשר עבודתן במוסדות בישראל. ,ומי שלא יעבור את הבחינות לא יעבוד". בחינות אלו היוו נדבך נוסף לתואר באל בירה. בחינות שאינן תלויות בהערכה שייתן הגף ביחס לתואר. כך עולה גם מעדויות התובעות האחרות.
4. לא למותר לציין כי תובעת 1 אף לא הפסידה אף מכרז או קידום בשל העדר הכרה בתואר "ת. אני כבר מנהלת סיעוד שם, אני נגשתי למכרז ואחראית למזרח לא קבלתי אך לא בגלל התואר. כי בזמנו לא בקשו תואר רק קורס על בסיסי. מדובר במשרד הבריאות קופ"ח כללית". (דגש שלי ש.ש.) משכך גם לא הפסידה קידום בשל הערכת התואר .
5. הנה כי כן על פי עדות התובעת 1 התביעה התיישנה , הייתה ערה לזכויותיה מתחילה ולפני סיום הלימודים ביררה עם חבריה ללימודים, הייתה מיוצגת ע"י עו"ד במהלך הזמן ובפועל אף לא קופחה בקידומה כספית או באופן אחר. משכך לא קמה לה כל עילת תביעה או סעד מהסעדים שנתבעו כנגד הנתבעות ,גם לולא ההתיישנות.
6. בנוסף ,קופ"ח כללית, בחקירתה הנגדית הפנתה לנ/2 תכנית הלימודים ומעדות התובעת עולה כי אין סמל של המכללה ואין כותרת לתכנית שצורפה. וכך היא מעידה "ת. עו"ד שלי בקש תכנית לימודים ב"ערב קולג'" נתנו לי את זה. ערב קולג' זה איפה שאני למדתי. הוא באמת נסגר, אבל כל המסמכים עברו לאוני' אל קודס. גם אם אני צריכה תעודה אני אפנה לשם והם יתנו לי.... אבקש את זה זה תכנית הלימודים שלי. בקשתי את זה ושלחו לי. את יכולה גם לבקש את זה משם זאת תכנית הלימודים". (עמ' 22 שו' 1-21). משמעות העניין הוא כי התובעת לא בקשה מאוני' אל קודס את תכנית הלימודים והתכנית שהגישה אינה נושאת כותרת. יתר על כן, התובעת 1 מציינת שלמדה בערב קולג' וכך נקרא המוסד בו למדה, גם בכך יש משום סתירה לדברים שנאמרו קודם.
7. תביעת התובעת 1 נדחית מחמת התיישנות ושיהוי וגם לגופו של עניין.
8. התובעת 2 – העידה כי ידעה כבר בשנת 2002 שהתואר שלה אינו מוכר לצרכי דירוג ושכר. את לימודיה סיימה ב84' באל בירה ואת התואר השני סיימה באוני' אל קודס ב 99'. ומשנת 97' עובדת בקופ"ח כללית. התביעה הוגשה בספט' 2014.
9. התובעת 2 נשאלה "ש. למה רק ב 2003 קבלת רשיון להיות אחות מוסמכת. ת. ב 99' לקחתי תעודת אחות מעשית . אחר כך עשיתי מבחן אחות מוסמכת. כדי לקבל את התואר השני. ש. זה לא הוזכר בתביעה. שם כתוב שאת אחות בכללית ואחות מוסמכת. משנת 2003. ת. נכון. היתה לי הסמכה כאחות מעשית משנת 97'. ". (עמ' 31 שו' 1-7)(דגש שלי ש.ש.). מתשובתה זו עולה כי ההכרה בה על ידי אחות ראשית במשרד הבריאות נעשתה אחרי מבחנים ולא רק על סמך התואר בקולג' אל בירה.
10. באשר להתיישנות – מודה התובעת 2 כי קבלה את מכתבי הגף מיום 22.7.02 (נ1/ב לכתב התביעה) וגם את המכתב מ-22.9.05. (עמ' 31 שו' 8-12). כך אישרה שמ 2002 היא יודעת שהתואר לא מוכר לצרכי די רוג ושכר, כשנשאלה מדוע לא עשתה דבר משך עשר שנים, אמרה כי בתחילה הלכה בעצמה לדאוג שהתואר יהיה מוכר "ת. בגלל שבכל פעם שאלתי את החברות שלי וכל פעם התגלה שלא מכירים בזה ולכן מחזירים את הבקשה. כך היה כל פעם. תשובה שלילית". (עמ' 31 שו' 15-18). התובעת אף הייתה ערה לכך שהיה הליך של עמיתה בשם רדא אשר הגישה הליך בשנת 08' בבית הדין וסרבו לה ובית הדין דחה את תביעתה. רדא שקירת הנ"ל למדה אחרי התובעת (עמ' 31 שו' 13-24). מתשובות תובעת 2 עולה כי הייתה מודעת במהלך כל השנים מקבלת הדחייה ועד הגשת התביעה שיש אפשרות להגיש הליך משפטי ושהיו כאלה שעשו כך כבר ב-2008.
11. אשר על כן עניין זה של חלוף הזמן ממכתבי הדחיה של הגף שהגיעו לידי התובעת 2 בזמן אמת ייזקף לחובתה ותביעתה נדחית מחמת התיישנות.
12. זאת ועוד, התובעת 2 נשאלה אם ללימודי תואר שני בררה קודם אם התואר השני יוכר לה לצרכי דירוג ושכר וענתה "ת. לא." (עמ' 33 שו' 22-23). עוד אישרה כי לא פנתה כלל לאוני' העברית אלא פנתה רק לאוני' אל קודס (עמ' 34 שו' 5-10). תובעת זו לא ידעה לומר על תפקיד שרצתה לקבל ולא קבלה עקב התואר (עמ' 34 שו' 24-26)משכך נשמטת גם טענת הפסד ההשתכרות. התובעת לא ציינה אם רצתה להתקבל למרפאה גדולה. בחקירתה החוזרת ציינה כי לא פנתה לעשות תואר שני באוני' העברית מאחר ורמת העברית שלה לא הייתה די טובה ולכן למדה בבית ספר שהשפה הרשמית שלו ערבית. בחקירה חוזרת זו יש להצביע כי לא פנתה למוסד אקדמי ישראלי רק בשל קשיי השפה ולא בשל אי ההכרה בתואר הראשון מאל בירה. על כן נשמטת גם הטענה בדבר עיכוב הקידום.
13. תובעת 2 לא הוכיחה כי נפגע מעמדה או שכרה שכן לא ניסתה אפילו להתקבל מוסד אקדמי בארץ וגם לא עשתה ניסיון לקידום אשר נדחה על ידי המעסיק.
14. על כן תביעת התובעת 2 נדחית גם מטעמי התיישנות וגם לגופו של עניין.
15. התובעת 3– חדיג'ה אבו גזאלה תקנה בעדותה את תצהירה. למרות שבתצהיר צוין שסיימה ללמוד ב-89' היא מעידה "התחלתי ב 83' וסיימתי ב 87' יש טעות בהקלדה". (עמ' 36 שו' 1). לכך חשיבות מבחינת שיהוי והתיישנות אשר ארוכה יותר בשנתיים. התובעת נשאלת ”ש. משנת 88' עבדת במוסד ישראלי בביקור חולים. ת. נכון. ש. פנית לברר על זכויותיך לקבל שכר גבוה יותר כי יש לך תואר ראשון? ת. אף פעם לא. ש. פנית לגף להערכת תארים. ת. לא פניתי. לא ידוע לי. ש. אם לא פנית למה הגשת תביעה. ת. כי סיימתי ללמוד ב 87'. אז התחלתי לעבוד בבית חולים אחר כאחות מוסמכת. עבדתי עם תואר ראשון בסנט ג'וזף, עברתי לביקור חולים ב 88'". (עמ' 36 שו' 2-10). ובהמשך "ידעתי שיש הבדל בשכר אך לא עשיתי שום דבר". (שם שו' 16). "העו"ד שלך טוען שבאוני' בארץ מכירות בתואר הזה לצורך תואר שני. ת. נכון. לא ניסיתי ולא נגשתי. גם לא לאוני' אל קודס". (עמ' 36 שו' 26-27)(דגשים שלי ש.ש.).
16. תובעת 3 בעדותה מבססת את טענת הגף כי מעולם לא פנתה לגף להערכת תארים. משכך, לא מצתה את זכותה ודין תביעתה להידחות. תביעתה צריכה להידחות גם מהטעם שלא הוכח על פי גרסתה שניסתה אי פעם להתקדם ומישהו מנע בעדה, ההיפך האמור בעדותה מראה כי הייתה סגנית אחיות ראשית וראש צוות במחלקת שיקום יום (עמ' 37 שו' 12-13). על כן לא קמה עילה גם נגד המעסיק ולא הונחה כל תשתית להפרשי שכר כלשהם.
17. העובדה כי לא הגישה תעודה מקורית ומעולם לא תרגמה אותה כעולה מחקירה נגדית לנתבע 7 (עמ' 37 שו' 17-23), תיזקף לחובתה.
18. נוכח כל האמור לעיל דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות וגם לגופו של עניין .זה בדיוק המצב המפורט בפסיקה לעיל ולפיה - משעה שעילת התביעה הייתה בידיעת התובעת בזמן אמת ולא נמצא כל נימוק המצדיק את האיחור הרב בהגשת התביעה או טענה המצדיקה הפסקת מרוץ ההתיישנות תיזקף ההמתנה בהגשת התביעה לחובת התובעת (עב"ל 15420-01-14 שושנה דוד נ' המוסד לביטוח לאומי).
19. התובעת 4 - רבחייה תופיק חסן – סיימה ללמוד ב 1983, והפכה להיות אחות מוסמכת עם רישיון בשנת 2007 (עמ' 42 שו' 9-12). עד 2007 עבדה במוסדות לא ישראליים. לטענתה היה לה רישיון של וועדת סיעוד של אחיות פלשתיניות.
20. התובעת 4 מאשרת כי לא פנתה למישהו בקופ"ח מאוחדת או לאומית לצורך השוואת שכרה מאחר ושלחה את הבקשה למשרד החינוך וקבלה תשובה שלילית ב 2008. התובעת לא הציגה את הבקשה או את התשובה של משרד החינוך (עמ' 44 שו' 5-12). לשאלה מדוע הוגשה תביעה 4 שנים אחרי שהושבה בשלילה טענה כי לא ידעה שיכלה לבקש.
21. התובעת 4 המציאה ציונים במסמך מ 19.3.96 אף שהקולג' נסגר כבר ב 1993, כשנשאלה מדוע בקשה את המסמכים ב 96' ציינה "עברתי מדירה לדירה ואבדתי הרבה מסמכים". במסמך אותו הציגה כתוב בכותרת "ערב קולג' אוף מדיקל פרופסיון. זה שם המכללה". (עמ' 45 שו' 3ׂׂ).
22. התובעת 4 נשאלה ביחס לתואר שני וציינה כי ניסתה להתקבל באוני' העברית ואי אפשר. כפי שציינו לעיל השאלה האקדמית אינה עומדת בפתחנו אולם כשנשאלה "ש. למה למדת תואר ראשון שלא מכירים בו במדינת ישראל. ת. במכללה אמרו לנו שזה מוכר בכל המדינות. ש. לא שאלת אם זה מוכר בישראל ספציפית. ת. לא. ש. היתה לך כוונה לעבוד במוסדות ישראלים. ת. כן. ש. 20 שנה עבדת במוסדות לא ישראלים. למה עברת למוסדות ישראלים. ת. לא בגלל המשכורת שהייתה יותר גבוהה. זה בשבילי אתגר לעבור את הבחינה ולהוכיח שאני יכולה לעבוד ולהצליח". (עמ' 46 שו' 16)(דגש שלי ש.ש.9. מעדות זו עולה כי התובעת לא בדקה טרם לימודיה או במהלכם אם הם מוכרים בישראל, ולא עברה למוסדות הישראלים בעבור כסף. התובעת 4 מצאה אתגר בבחינה אותה נדרשה לעבור. בנסיבות אלה, לא נגרם נזק המחייב תשלום הפרש על ידי מעסיק (כך גם עולה בבירור מעדותה לעניין השתכרותה בבי"ח מקאסד-עמ' 46 שורה 17-22).
23. עוד עולה מעדותה כי נדרשה לעבור בחינה לצורך העבודה במוסדות ישראלים (עמ' 46 שורה 15), ובעניין זה יש כדי להצביע כי האישור שניתן על ידי האחות הראשית במשרד הבריאות לא היה בשל התואר מאל בירה בלבד.
24. בנוסף לכך, בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ קופת חולים מאוחדת, אישרה כי ב 2011 נחתם איתה חוזה אישי. על פי חקירתה זו אינה עובדת משרה מלאה ואישרה כי השכר למשרה מלאה עומד על 8,760 ברוטו, כ - 50 ₪ לשעה (עמ' 47 שורות 1-5). נוכח אישור עובדות אלה נשאלה "ש. סעיף 66 לכתב התביעה 4888 ₪ הפרשי שכר לשנה. ת. אני לא יודעת מי עשה את החישוב הזה..." (עמ' 47 שורות 6-12).
25. התובעת 4 לא ידעה מה בסיס חישובי ההפרש בתביעתה, הסכומים לא הופרדו בין קופת חולים מאוחדת לקופת חולים לאומית והתובעת אישרה במפורש שהשכר שנקבע לה , בחוזה אישי, אינו על פי הטבלאות (עמ' 48 שורות 11-12), אף על פי שהחישוב בתביעה נעשה על פי הטבלאות של משרד האוצר (נ1/8). התובעת אף לא ידעה מהם ההפרשים בין שכר אחות מוסמכת לאחות אקדמאית במאוחדת (עמ' 49 שורה 6-7). גרסתה העובדתית נסתרה גם בעניין המענק (עמ' 49 שורה 8-18).
26. אשר על כן, בעניין של התובעת 4, יש לדחות את תביעתה גם נוכח שיהוי , אי הבירור הראשוני עם לימודיה מבססים אפשרות לעבודה בארץ, ההוכחה כי עברה בחינה בטרם הורשתה לעבוד במוסדות ישראלים והעובדה כי לא הוכח שנפגעה בשכרה בדרך כלשהי. ההיפך, גרסתה העובדתית בתביעה להפרש נסתרה בעדותה.
27. תביעת התובעת 4 נדחית גם לגופו של עניין וגם מטעמי שיהוי והתיישנות וגם מכח הסתירה שהעלה המעסיק בחקירתה הנגדית ביחס לשיעור השתכרותה.
28. התובעת 5 הגב' מוחייה חמדאן סיימה ללמוד סיעוד באלבירה ב 1992 "ש. מה שכתוב בכתב התביעה שזה ב – 93, זה טעות. ת. לא. מ – 1992. זה טעות" (עמ' 38 שורות 4-7). עוד העידה כי מ – 93 עד 2007 לא הוציאה רשיון לאחות מוסמכת, אלא רק כשרצתה לעבוד בקופת חולים מכבי. אז פנתה למשרד החינוך ואמרו לה שאינם מכירים במכללה הזו. פנייתה נעשתה "את הבקשה הגשתי ב 2007, בעל פה. היא סרבה לקחת את מכתב הבקשה...ת. טופס שקיבלתי מהם. זרקתי את הטופס לפח...ש. לא פנית לגף להערכת תארים בבקשה כתובה כמו שכתוב בנוהל. ת. לא..." (עמ' 39 שורות 1-18). כבר מעדות זו ברור כי חלה התיישנות על התביעה שהוגשה ב 2014, לאחר דחיית הגף מ 2007. לא ברור כלל מעדותה אם הגישה בקשה כראוי הגשת בקשה בכתב לא הוכחה. גם מטעם זה דין תביעתה להידחות. כשנשאלה למה לא ציינה בתצהירה שום דבר ביחס לבקשות שהגישה ולתשובה השלילית אמרה "בגלל שהכל התנהל בעל פה, אין ברשותי משהו רשמית" (עמ' 39 שורה 24). מדובר בעדות כבושה אשר משקלה אפסי ואף יש בה כדי להטיל ספק במהימנות העדות.
29. התובעת 5 נשאלה אם ביקשה להיות מקודמת וציינה שלא. ביחס לטענתה כי דחו את בקשתה להתקבל לקורס מקצועי, נשאלה האם יש לה מכתב וענתה "לא זוכרת" (עמ' 40 רישא). היא מאשרת כי לא חשבה ללמוד לתואר שני.
30. ביחס למסמכים שהוגשו והמתייחסים ללימודיה, מאשרת כי מדובר בקורסים שעברה ובציון תחת הכותרת המכללות הערביות, כאשר חתומה על המסמך ביאן ג'אבר המזכירה שהייתה אחראית במכללה (עמ' 41 סיפא).
31. על כן, דינה של תביעת התובעת 5 להדחות, גם מחמת התיישנות, גם מחמת שלא הוכח שהגישה בקשה בכתב כדרש, הטיעון לפניה בעל פה נטען בעלמא, וגם מחמת שלא הוכח כי נדחתה בעניין קידום. התובעת 5 לא הוכיחה כי שכרה נמוך מאחרים.
32. תביעת התובעת 5 נדחית מחמת אי מיצוי הליכים וגם לגופה לא הוכיחה עילת תביעה נגד מי מהנתבעים הרלוונטים.
33. התובעת 6 גב' היגר חליל מוסא אבו גרביה סיימה לימודיה ב – 86. לדבריה, "ערב קולג' של מקצועות רפואיים, זה המקום בו למדנו" (עמ' 50 שורה 26).
34. תובעת זאת נשאלה על המסמך בין עשרת העמודים שהוגש כחלק מתצהיריהם, וציינה כי זהו "הקוריקולום, ביקשנו ללמוד שם ואמרו לנו ללמוד את השעות האלה, זה מסמך מהמכללה" (עמ' 51 שורות 19-20). חרף זאת, לא ידעה להסביר מדוע לחלק מהלומדות היו 158 נקודות ולחלק 144 ומספרים אחרים של נקודות זכות בגין אותו תואר (עמ' 50 כולו). עניין זה מעורר את התהייה האם בכלל הייתה מסגרת שעות לימוד מחייבת ומהי מבחינת שעות הלימוד וקורסי החובה.
35. התובעת 6 קיבלה רישיון אחות מוסמכת ב 2009 אף שהועסקה בכללית מ – 11/99 עד 2002 כאחות מעשית. רישיון לאחות מעשית קיבלה כבר בשנת 90. התובעת לא ידעה להסביר מדוע לא ציינה זאת בתצהירה. על כן, האמור בתצהירה שהיא "אחות מוסמכת" הוכחש בעדותה . לדבריה "הסברתי את זה לעוה"ד. אני משנת 90 אחות מעשית ממשרד הבריאות" (עמ' 52 שורה 2). כבר מטעם זה שונה מעמדה של תובעת 6 משל מעמד התובעות האחרות, ולא קמה לה עילה לתביעה מהמעסיק או מהמדינה. תצהירה נסתר בעובדה מהותית.
36. התובעת 6 נשאלה למה מדוע למדה באל בירה וציינה "ת. אמא ביקשה ממני ... היא אוהבת איך הם מתנהגים... בגלל שהיה בוועדה במכללה הזאת בן דוד שלי. אבא אמר לי שהוא שולח אותי לשם והוא ישגיח עלי" (עמ' 52 שורות 9-16)(דגש שלי ש.ש.). ודאי לא למדה כעולה מעדותה, מתוך כוונה לתואר אקדמי שיוכר.
37. כנשאלה האם ידעה שהתואר לא יקנה לך זכויות כספיות בישראל, ענתה "ת. חשבתי על זה, אך אמרו מתי שתסיימו תשאלו. היה אח שעובד במקאסד, הוא אמר מתי שתסיימי נלך לעשות מבחן, היה באנגלית המבחן. אני עשיתי מבחן באנגלית, לא בעברית... המבחן באנגלית היה של ישראל. עשיתי מבחן מעשי באנגלית..." (עמ' 52 שורות 18-22). עולה מתשובותיה כי ידעה היטב עת הלכה ללמוד במכללה שהלימודים יחייבו מבחן נוסף, נפרד, אותו עברה כדי שתוכל לעבוד במוסדות רפואיים בישראל. אף בעדותה זו עולה כי מעבר לתואר באל בירה נדרשה למבחן מעשי נוסף. בכך נשמטת שוב הטענה כי האחות הראשית במשרד הבריאות הכירה בתואר.
38. באשר לגובה שכרה, מאשרת תובעת 6 שהאחראית עורכת דין נדיה עוויד ציינה בפניה: "... אמרתי לה למה נותנים לי פחות כסף, היא אמרה בגלל שאת מעשית. אמרתי מה ההבדל, ביקשתי במשרד הבריאות לעשות מבחן, בזמן הזה לא ידעתי שיש מוסמכת ויש מעשית... אמרו לי עוד פעם לראות את הקוריקולום, והיא אמרה שהיא מסכימה לי לעשות מוסמכת ועשיתי" (עמ' 53 שורות 1-5)(דגש שלי ש.ש.) . הנה כי כן, שביקשה התובעת 6 לעשות מבחן אחות מוסמכת קיבלה רשות לכך. התובעת מודה כי כאחות מעשית לא קיבלה שכר פחות מאחות מעשית אחרת. על כן גם לא נוצרו הפרשי שכר שיש לשלם לה.
39. התובעת 6 נשאלה האם הגישה בקשה למשרד החינוך וענתה "לא. בטח. היא לא נתנה לי שום דבר" (עמ' 54 ש' 6). תובעת זו מציינת שמילאה את הטופס ושהלכה לעורך דין (שם 54ש' 9). עוד ציינה שידעה שהוגשו תביעות של אחיות אחרות שנדחו. על כן חלה בעניינה התיישנות. תובעת זו לא פעלה מ- 2009 לכל המאוחר ואף לא מ- 2000 עת התחילה להיות מועסקת. עת פנתה לעורך דין, לא הגישה תביעה ואף ממועד זה חלה התיישנות.
40. כיום התובעת 6 אחות מוסמכת בקופת חולים כללית במרפאת אגד מזרח ומנהלת מזרח. התובעת לא הגישה בקשה למכרז בכתב וציינה כי בעל פה אמרו לה שלא מכירים ואף "לא יודעת אם הטופס קרעתי אותו או לא...".עוד ציינה כי לפני כמה חודשים פנתה לגף. עדותה לא הייתה ברורה ולא הייתה קוהרנטית. רבו הסתירות בגרסה.
41. על כן בעניין תובעת 6 חלה התיישנות, תחילה הייתה אחות מעשית .לא הוכח כל עיכוב בקידום . לא הוכח פער שכר. משביקשה לעבור בחינה של אחות מוסמכת קיבלה אישור לכך .לא ענתה אם פנתה לגף וכיצד ומכל מקום גם לו פנתה מדובר בהתיישנות. לאור חקירתה ,דין תביעתה להידחות אף לגופו של עניין.
42. התובעת 7 – גב' זינב חטיב, סיימה ללמוד ב- 1992 ב"ערב קולג' אוף נורסיניג" (עמ' 56 ש' 8). ב- 2005 הפכה לאחות מוסמכת, לפני כן הייתה אחות מעשית. מ- 1993 עובדת בטיפת חלב בעיריית ירושלים בצור באהר. לגרסתה הלכה ב- 2005 למשרד החינוך, שאלה בעל פה ואמרו לה שאין מכירים בתואר אינה זוכרת ממי (עמ' 57 ש' 16-17). כשנשאלה "ש. למה לא הגשת קודם תביעה. ת. כל הזמן בנות שאלו וקיבלו תשובה שלילית. לא פניתי לבית הדין. ש. זה הגיוני לפנות אחרי 23 שנה. ת. כן." (עמ' 57 ש' 21-24) ואידך זיל גמור. דין התביעה להידחות מחמת אי מיצוי וגם מחמת התיישנות.
43. ביחס לעבודתה בהדסה נשאלה התובעת 7 ואישרה שעבדה כאחות מוסמכת בגנטיקה. בא כוח הנתבעים מעמת את התובעת עם תצהיר הדסה בו נאמר כי הייתה יועצת בקהילה ומתאמת לקיחת בדיקות במחקר גנטי וכי לא הייתה אחות (ס' 19-20 לתצהיר הדסה) והתובעת עונה "אז הייתי אחות גנטיקה בקהל לא בבית חולים. הייתי אחות מוסמכת" (עמ' 58 ש' 2-3). אולם בחקירה נגדית של ב"כ הדסה מאשרת תובעת 7 עבודה בקהילה (עמ' 60 ש' 20-22) .האמור בתצהיר ובחקירה ביחס לסוג עבודתה אינם עולים בקנה אחד.
44. כמו כן היא מאשרת שעבודתה היא דרך משרד הבריאות והחוזה עם לשכת הבריאות וכי היא יודעת את התנאים שיש בהסכם עליו היא חתומה, נספח א' לתצהיר הדסה (עמ' 60 ש' 26-27 עד עמ' 61 ש' 1-8). מחקירתה עולה, כי דרגתה 13 שעה שדרגת אחות המתקבלת בהדסה היא 10 או 11 ומכל מקום לא ידעה להתייחס לכך. בכך מודה התובעת בגרסת הדסה לפיה, לא הייתה אחות בבית חולים גם בעבודתה כאחות בטיפול נמרץ עבדה בהיקף של 25% בלבד (ס' 6 לתצהיר הדסה). גרסת התובעת 7 בתצהירה נסתרה.
45. בנוסף, תובעת זו נשאלת מדוע לא ציינה בתצהיר או בתביעה שהתפטרה מהדסה ועונה "ת. רק ירדתי את היקף המשרה. אני עדיין אחות בהדסה. ש. התפטרת מלהיות אחות בטיפול נמרץ. ת. כן. כל שנה עשו הארכה, אין לי תואר לעשות על בסיסי. היו לי נסיבות אישיות בבית. התפטרתי כי הם צריכים להפנות אותי למחלקה אחרת. התפטרתי כי הם צריכים לקחת אותי למחלקה אחרת" .התובעת מעומתת עם מכתבה מיום 26/3/12 שצורף לתצהיר הדסה שזו לשונו "הנדון: מכתב התפטרות של הגב' זינב חטיב, הריני להודיעך כי בתאריך 30/4/12 אני מתפטרת מעבודתי בבית החולים בשל נסיבות אישיות. לידיעתך". (דגש שלי ש.ש.) . דהיינו בתביעה ובתצהיר התובעת 7 הוסתרה האמת, שנחשפה בתצהיר הדסה ובחקירתה הנגדית של התובעת 7. גם ביחס לסוג התפקיד, גם ביחס להיקף המשרה, גם ביחס למעסיק וכד' די בכך לדחות תביעתה בשל חוסר מהימנות.
46. בנוסף,התובעת 7 עובדת יומיים בשבוע בהדסה. בשאר עובדת בעיריית ירושלים. לגרסתה בעירייה יודעים שהיא עובדת בהדסה אולם לא קיבלה על זה אישור. (ע' 58 ש' 22-25). בנוסף, בחקירתה הנגדית על ידי בא כוח הנתבעת 6, עיריית ירושלים, עלה כי עבדה בשני המקומות, תחילה 88% ואחר כך 100% בעיריית ירושלים ועוד רבע משרה בהדסה זאת מבלי לקבל אישור בכתב אלא בעל פה מהאחות המפקחת ולא ממשאבי אנוש. אף גרסתה זו של התובעת מופרכת בחקירתה הנגדית על ידי בא כוח נתבעת 7, הדסה, עת נשאלת "ש. בתקופה שעבדת בטיפול נמרץ ובקהילה עבדת בחמישים אחוז משרה. ת. כן. ש. איך זה מסתדר עם העבודה שלך בעירייה. ת. עבדתי בשישי שבת משמרת ערב. משלוש עד אחת עשרה". (עמ' 61 ש' 17-20). גם בעניין היקפי העסקתה במעסיקים השונים סימולטנית גרסתה אינה קוהרנטית. בנוסף ל"עבודה נוספת" ללא אישור בכתב וכדין.
47. כל עדותה של תובעת זו לא עלתה בקנה אחד עם תצהירה. חקירתה הנגדית העלתה כי האמור בתצהיר הדסה נכון. בנוסף, נשאלה ביחס להמשך לימודיה ולא ידעה להסביר מדוע למרות שצריך 148 נקודות להשלים את התואר נשוא המחלוקת ,בתכנית שלה כתוב 144 בלבד (עמ' 59 ש' 21-27). משכך גם על פי גרסתה לא השלימה את התואר.
48. בקשר לשאלה "ש. בחוזה נתנו לך דרגה יותר גבוהה מכל האחיות כי היה הסכם עם הדסה... את דורשת בתביעה יותר כסף למרות שקיבלת דרגה יותר גבוהה ת. אני חתמתי כי אני רוצה את התעודה, לא ביקשתי כסף. ש. את יודעת שבא כוחך מבקש גם כסף. ת. כן אני יודעת. ש. איך זה מסתדר עם ההסכם... אני אומר לך שאם היית מבקשת יותר החוקר היה יכול לתת לך. ת. אני לא שאלתי על כסף, התביעה שלי היא לתעודה לכן אני תובעת". (עמ' 61 ש' 7-16)(דגש שלי ש.ש.). מתשובותיה עולה חד משמעית כי לא קופחה מבחינה כספית ואינה תובעת תביעה כספית כלשהי. די בכך לדחות תביעתה לגופה. התובעת 7 לא הוכיחה כי מגיעים לה הפרשי שכר מהמעביד, או מהעירייה ו/או מהדסה. גם מטעם זה דין תביעתה להידחות זאת בנוסף לכך שלא עבדה כאחות בבית חולים אלא במחקר בקהילה.
49. מכל האמור לעיל, דין תביעתה של הנתבעת 7, להידחות לגופו של עניין מהותית, מטעמי מהימנות, וזאת בנוסף לדחייה מטעמי התיישנות.
50. התובעת 8 – גב' חלוד רמלאווי, סיימה את לימודיה ב- 1988 ועד 1991 עבדה בבית חולים סנט ג'וזף. מ- 1994-1998 עבדה בבית חולים הסהר האדום ומ – 1998 עבדה בבית ספר, אחות בתי ספר לחיסונים כשמעסיקה הוא משרד הבריאות, ולאחר מכן בחברת נטלי תחת פיקוח משרד הבריאות. על פי התצהיר עובדת משנת 1998 עד היום 17 שנה בקופת חולים כללית אולם בחקירתה היא מציינת כי רק בשנת 2008 ועד היום היא בקופת חולים כללית ובחצי משרה. "ש. מה שכתוב בתצהירך לא נכון. ת. לא. ייתכן שעורך הדין התבלבל, אמרתי לו שמ- 2008 עד היום אני עובדת בכללית לפני כן הייתי במשרד הבריאות". (עמ' 74 ש' 24 עד עמ' 75 ש' 2). (דגש שלי ש.ש.) פער זה בן 10 שנים בין התצהיר לעדות בעל פה מצביע על חוסר אמינות אשר מצטרף לחקירתה הנגדית בנוגע לפנייתה להכרה בתואר במשרד החינוך ובפרט "ש. למה לא כתבת בתצהירך את הדברים הקשורים לתביעה, הפניות למשרד החינוך, התשובות שקיבלת שזרקו אותך. ת. אמרנו את זה לעורך הדין והוא אמור לכתוב את זה. ש. זה עורך הדין שלך כתב. ת. כן. לא ראיתי את זה. ש. על מה חתמת פה. ת. נעמה היא תרגמה את הדברים...". (ע' 73 ש' 12-26 עד עמ' 74 ש' 1-4)(דגש שלי ש.ש.)
51. מחקירתה של התובעת 8 בשני הנושאים לכאורה עולה כי בתצהירה לא נכתב מה שאמרה לעורך הדין אלא עובדות אחרות. אין לקבל גרסה זו. חזקה על עורך הדין שכתב את מה שנאמר לו. על כן, לא מהימנה עלינו גרסתה כלל בנושאים השונים.
52. מכל מקום, על פי עדותה פנתה לגף להערכת תארים ב- 2002-2003 (כך גם בחקירה חוזרת עמ' 78 ש' 16-17) .הוכח כי חלה התיישנות על תביעתה. (עמ' 75 ש' 21-22, עמ' 76 ש' 25-26, עמ' 77 ש' 1-4). התובעת גם לא ידעה להסביר מדוע המתינה מ- 2002 עד 2011 ומדוע הגישה את התביעה רק ב- 2014.
53. בנוסף, התובעת נחקרה ביחס לשעות עבודתה וציינה, כי בשעות הבוקר היא עובדת בבתי ספר ואחר הצהריים עובדת עם הכללית כאחות בשיח ג'ראח. כשנשאלת "ש. למה בתצהיר את כותבת שאת עובדת בבית ספר מטעם קופת חולים כללית. ת. עורך הדין לא פירט לפרטי פרטים מדויק, הוא לא שאל אותי לגבי זה. אני עובדת חלק פה וחלק פה. ש. את לא עובדת מ- 98 בכללית. ת. לא. מ- 98 עד היום אני עובדת בבית ספר. אני לא עובדת מ- 98 בכללית רק מ- 2008... בתי הספר לא קשורים לקופת חולים כל אחד בנפרד". (עמ' 75 ש' 10-15)(דגש שלי ש.ש.).
54. בסופו של דבר יצא המרצע מהשק: "ת. אין ברצוני לעבוד אצל ערבים, רק אצל יהודים, אני אוהבת את העבודה הזאת פה יותר כי השכר יותר טוב, גם התנאים. ש. גם בלי התואר. ת. ישנה הזדמנות גם להתקדם, שם אין הזדמנות להתקדם" (עמ' 78 ש' 8-9) (דגש שלי ש.ש.).
55. אמירתה זו חד משמעית וברורה ולכן כל הטענה להפסד תנאים או שכר או לעיכוב בקידום נשמטת חד משמעית. ולו מטעם זה הופרכה הטענה נגד המעסיקים לעניין הפרשי השכר ו/או קידום.
56. דינה של תביעתה של התובעת 8 להידחות מחמת כל הנימוקים המופרטים לעיל וחוסר עיקביות ,גם לגופו של עניין וגם בעילת התיישנות.
57. התובעת 9 – הגב' האלה בכר, סיימה את התואר בשנת 84. גם על פי גרסתה עשתה רישיון ממשלתי בסוף 98-99 ועשתה בחינה (פעמיים). גרסתה זו כמו גם גרסת האחרות מאששת כי אחות משרד הבריאות לא אישרה את התואר אלא עשתה בחינה ורק לאחריה קיבלו רישיון לעסוק במוסדות בריאות ישראליים.
58. התובעת מאשרת שמילאה שאלון למשרד החינוך בשנת 2000 כי מכבי ביקשו ממנה (עמ' 66 ש' 7-9). היא אינה זוכרת אם קיבלה מהם מכתב תשובה. על כן חלה התיישנות של התביעה כלפי הגף, ככל שהוגשה בקשה בכתב על ידה.
59. זאת ועוד, גם ביחס לטענה כי בארצות הברית הוכר התואר שלה היא מציינת במפורש שגם בארצות הברית נדרשה לעשות מבחן "אמריקן בורד" (עמ' 66 ש' 16-24). התובעת לא ידעה להסביר מדוע אינה מתייחסת בתצהיר לרישיון מארצות הברית. נ/9 לכתב התביעה הוא מסמך שקיבלה התובעת אחרי שהכירו לה בתעודה לאחר עשיית המבחן. הרישיון מארצות הברית פג ב- 31/1/15, לגרסתה חידשה אותו אבל לא שלחה לעורך הדין. "ש. בתצהיר כתבת ביוני השנה. היה לך כבר רישיון חדש. ת. מאה אחוז. לא ביקשתם שאצרף. יש לי אך לא הבאתי אותו." אי צירוף המסמך ייזקף לחובתה משישנו אולם לא הוגש.
60. עוד עולה בחקירתה הנגדית כי למרות שסיימה בגרות בישראל ב- 1980 הציגה מסמך כאילו למדה בירדן. (עמ' 67 ש' 21 עד עמ' 68 ש' 7). אותו לימוד שלמדה באל בירה הוכר כאילו נלמד בירדן נוכח הרישיון המקצועי של סוכנות ג'ורדן נרסיס. לדבריה לא עברה שום לימוד לפני זה (עמ' 68 ש' 1-17). התנהלות זו לעניין מכלול התעודות מעוררת תמיהה ביחס לתוקפן ומעוררת ספק ביחס למהימנות התובעת וספק אף לאותנטיות התעודות.
61. התובעת 9 מודה שלא הציגה את הרישיון החדש לעיריית ירושלים עתה. לטענתה נתנה לעירייה כשהיה לה מכרז לקביעות "אני חושבת ב- 2010" (עמ' 69 רישא). מתברר כי התובעת מקבלת שכר לפי תואר אקדמי . "ת. נכון. מאחרי הקביעות שזה היה אולי ב- 09'. 2010. ש. את יודעת מה התביעה. ת. להכיר בבי איי שלי. יש לי בעיה רצינית להתקדם, אפילו דרגה לא נותנים לי. אני רוצה להתקדם. ש. לאן להתקדם. מה התפקיד. ת. אני אחות רגילה, אני רוצה להיות אחראית. להיות בבריאות הציבור. הייתה לי בעיה, משרד הבריאות הכירו בכל, אך משרד החינוך לא. הייתה בעיה בדרגה". (עמ' 69 ש' 10-14) .אף שלתובעת מוכר תואר בי איי לצורך שכר, וזו היא הרי עילת התביעה,הכרה בתואר לצרכי דירוג ושכר. משכך אין לתובעת עילת תביעה בגין הפרשי שכן התואר הוכר לה לצרכי שכר גם על ידי משרד הבריאות. מטעם זה תביעתה נדחית. אין סעד אופרטיבי במקרה שלה. התשלומים שהיא קיבלה הם לפי תואר אקדמי בי אי. זאת כבר משנת 2010 !
62. כך גם הובהר בחקירתה הנגדית כי בנובמבר 2011 הייתה מיוצגת בקשר להכרה בתואר שלה במשרד הבריאות. חרף זאת הגישה תביעה רק ב- 9/14 (עמ' 70 ש' 6-18). חל שיהוי.
63. התובעת 9 מאשרת כי השם של המכללה ערב קולג' אוף מדיקל פרופשיין היה במהלך כל שנות לימודיה ושם זה שונה רק לאחר שסיימה את הלימודים. (עמ' 70 ש' 20-21). כמו כן היא מציינת שהשם של אוניברסיטת אל קודס לא היה שם כשהיא למדה. (עמ' 70 ש' 22-23) לכן למעשה הפריכה בעדותה את האמור במכתבו של עו"ד חורי הטוען שסיימה לימודיה באוניברסיטת אל קודס. (עמ' 70 ש' 24-25).
64. התובעת 9 נחקרה וציינה כי לא עשתה תואר שני מאחר ולא היה לה זמן. (עמ' 71 ש' 3 ו-7).
65. לימודיה בקולג' נבעו מכך שהלימודים היו בחינם "ת. ב- 84, היה זה חדש, אני הייתי בטוחה, היו יש מכללה לסיעוד בלי כסף, ואת מקבלת בי איי אז למה לא? ש. תסכימי שאז לא חשבת לעבוד במוסד ישראלי, זה לא עלה בדעתך. ת. נכון. כי חזרתי מארצות הברית וזה היה שונה. ש. למה לא המשכת כשחזרת מארצות הברית, לא המשכת לעבוד בבתי חולים בסהר האדום, באוגוסטה ויקטוריה. ת. כי המשכורת במכבי הייתה יותר טובה אז למה לעבוד שם. ש. בתי חולים קיבלת שכר לפי. ת. לפי מי שיש לו בי איי ולמרות זאת המשכורת הייתה יותר נמוכה". (עמ' 71 ש' 14-22).
66. ברור מעדותה כי לימודיה נבעו מכך שהיו בחינם אין כסף. לא בגלל ההכרה בתואר אקדמי.אין בסיס עובדתי לטענת עקרון הסתמכות.
67. בחקירתה החוזרת מדגישה: "בתור תלמידה לא היה אכפת לי מי, אני לא משלמת כסף על הלימוד וזה טוב לי, כך זה היה בחינם. מה אני רוצה יותר? לא עניין אותי לשאול".
68. עוד היא חוזרת על כך שמדובר במכללה פרטית (עמ' 72 ש' 26) וגם ברור מעדותה שלמרות שהתואר לא מוכר בישראל שכרה פה יותר גבוה מאשר במקום אחר שבו מוכר התואר כבי.אי אקדמי. על כן, נשמט הבסיס לתביעה להפרשי שכר.
69. בנוסף, נחקרה נגדית על ידי בא כוח עיריית ירושלים. בחקירה זו עלה כי לא זוכרת מתי היה בידיה אישור לעבוד גם במשגב לדך וגם בעיריית ירושלים. התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם הנהלים.
70. על פי תלוש השכר דרגתה 430 בי איי 12. "אני מקבלת דרגה לפי בי איי 12 כך היה במכרז". (עמ' 72 ש' 1-16).
71. הוכח שלתובעת משולם בעיריית ירושלים שכר לפי דרגת בי .איי. תביעתה התיישנה ואין זכאות להפרשי שכר כעולה מעדותה.
72. תביעת הנתבעת 9 נדחית מכל העילות לעיל.
73. התובעת 10 – גב' סומייה רמילה, סיימה לימודיה באל בירה בשנת 93. בשנת 97 קיבלה הסמכה לאחות מעשית ועבודה בכללית. הסמכה לאחות מוסמכת קיבלה ב- 2003. מעדותה עולה כי הייתה צריכה לעבור בחינות לצורך הסמכה ועבודה בקופת חולים מעבר לתואר באל בירה (עמ' 79 סיפא ו- 80 רישא).
74. באשר לסיבה ללימודיה היא מציינת "ש. זה קולג' פרטי. ת. כן, אני הייתי המחזור האחרון ב- 93, אבל אם היינו מקבלים ממוצע גבוה הלימודים היו בחינם. אבא שלי היה פועל פשוט ולא היה ברשותנו מספיק כסף. ש. כאשר למדת בקולג' את יודעת עם איזה מדינה או מוסד הכיר בקולג' הזה כמוסד מוכר ללימודים. ת. הייתי מאוד צעירה וההורים שלי רשמו אותי לאמא אמרו שמכירים במכללה הזאת". (עמ' 83 ש' 1-2). עוד ציינה "אני המכללה הערבית למקצועות רפואיים. למה נכנסת לאתר של אוניברסיטת אל קודס" (עמ' 83 ש' 12).
75. התובעת 10 פנתה לגף "לפני הרבה זמן יותר מעשר שנים..." (עמ' 81 ש' 4). משכך התיישנה תביעתה.
76. באשר להפרש בכסף עונה התובעת 10 "ת. ההפרש בכסף זה קצת זה לא משהו הרבה. לא מדובר בהפרש גדול אמרו שהוא של 50 ₪. לא מדובר בהרבה, למה להיכנס להליך הזה. אני מעוניינת להתקדם במדע בהשתלמות זאת המטרה שלי" (עמ' 81 ש' 10-12). סכום זה המופיע בעדותה אינו עולה בקנה אחד עם התחשיבים שהוגשו על ידי בא כוח התובעות. והיא אינה מעוניינת בכסף.
77. תובעת 10 לא הלכה ללמוד מתוך ידיעה שיוכר לה תואר אלא מאחר והלימודים בקולג' הפרטי היו בחינם. היא שללה את הקשר לאוניברסיטת אל קודס וגם את העילה הכספית להפרשי שכר.
78. מכל הטעמים לעיל תביעת התובעת 10 נדחית .
79. פירוט הראיות בנוגע לכל אחת מהתובעות הביאתנו למסקנה שכל התביעות כלפי כל הנתבעים נדחות נוכח הראיות והחקירות שנעשו לתובעות ושפרט להתיישנות או אי מיצוי זכויות נדחו אף לגוף התביעה. כל אחת והראיות בעניינה.
80. די בכך . אולם נבדוק סוגות נוספות שהעלו התובעות , בבחינת שמא יש בהן להטות הכף.

הלכת אבו גוש

1. התובעות טוענות כי על פי הלכת אבו גוש, יש ליישם את ההכרעה בפסק הדין ולהכיר בלימודיהם בבית ספר לסיעוד בקולג' למקצועות הסיעוד באל בירה שברמאללה.(להלן: הקולג').
2. אין לקבל טענה זו. יש לאבחן את פסק הדין בעניין אבו גוש שם נקבע כי אי ההכרה של הרשויות המוסמכות בקפריסין באוניברסיטה בה למד מר אבו גוש לא נבעה מכך שלא עמדה בסטנדרטים הדרושים להכרה במוסד להשכלה גבוה אלא מסיבות פוליטיות -המחלוקת על ריבונות בצפון קפריסין ואי הכרה ברפובליקה התורכית בצפון קפריסין. בית הדין בעניין אבו גוש קיבל את הטענה כי הבעיה לא הייתה ברמה האקדמית אלא בשיקול הפוליטי בקפריסין שמנע הכרה של הרשויות שם.
3. יתר על כן, לטעמו של בית הדין בפסק דין אבו גוש קובע בית הדין הארצי דווקא כי יש להפעיל את כללי רכלבסקי וכי דרך המלך לבחינה זו היא היותו של המוסד להשכלה גבוה מוכר על ידי הרשויות המוסמכות לכך במדינה בו הוא פועל.
4. עוד נקבע שם כי במקרה שהמדינה בה פעל המוסד לא נתנה הכרה "חובה על הגף לבחון על יסוד הראיות שמובאות לפניו אם המוסד האקדמי להשכלה גבוה בחו"ל עמד בסטנדרטים הראויים להכרה במוסד אקדמי".
5. כאמור לעיל יש לאבחן אבחנה של ממש את נסיבות פסק דין אבו גוש, מהנסיבות של ההליך לפנינו באשר כאן אין שאלה פוליטית, או הנובעת מהטריטוריה הגיאוגרפית של הקולג' שכן אוניברסיטת אל קודס מוכרת למרות הטריטוריה . השאלה העניינית לגופו של עניין ביחס לתואר בקולג' היא מה הייתה מהות המוסד , מה הייתה מהות התואר והאם מתקיימים כללי רכלבסקי.
6. הוכח לעיל כי מדובר בקולג' פרטי , שהלימודים בו היו בחינם . הוכח שתוכנית הלימודים לא הייתה אחידה וכל אחת מהתובעות סיימה כמות שונה של נקודות זכות לצורך קבלת התואר.
7. ד"ר אסמה מחמד הובאה ע"י התובעות כדי לתקף את מעמדה של התוכנית באל בירה.
8. מעדותה של עולה כי

"ש. באוני' אל בירה היה לך מעמד בהנהלה של האוני'. תפקיד?

ת. לא. באותם שנים 86 עד 94 – לא.

ש. באל קודס היה לך תפקיד בהנהלה.

ת. אחרי 2002 – כן. התפקיד הוא מתאמת לימודים מתקדמים, מנהלת מחלקת הסיעוד, דיקנית של הפקולטה לסיעוד.

ש. מי מפקח על אוני' אל קודס? את יודעת מה זה המועצה להשכלה גבוהה בישראל? המל"ג?

ת. בישראל? אני יודעת בעולם מה זה, אבל הרכיבים של המועצה הזאת אני ל א יודעת.

ש. מי המועצה שפקחה על אוני' אל קודס.

ת. הייתה מועצה פנימית

ש. מחוץ לאוני'.

ת מועצה להשכלה גבוהה בפלשתין. באל בירה כאשר הגיע הרשות ב 94' היא גם נרשמה.

ש. שאלתי מ 86 עד 94' מי היה אחראי

ת לא הייתי במעמד ניהולי, אך שמעתי מההנהלה שהיו מגישים לאונסקו.

ש. מה מגישים.

ת תכננו לרשום את המכללה באונסקו.

ש. מי פיקח על מכללת אל בירה. בזמן בה נוסדה המכללה הייתה ירדן סייעה בזה שהביאה את המומחים מארה"ב כדי שיסיעו בפיתוח מעמד המכללה. חוץ מזה שר הבריאות לשעבר של ירדן שתיווך בין ירדן לגדה הוא סייע לפתח את התכנית הזאת.

ש. האם יש גוף כמו המועצה הפלשתינית שמפקחת על אל קודס שפיקח אז.

ת. לא הייתי במעמד ניהולי כדי להיות מעודכנת במידע הזה.

ש. את לא יודעת.

ת נכון.

.....

ש. האם האחים והאחיות באוני' אל קודס יכולים לעבוד בבתי חולים או מוסדות ישראלים, לידיעתך?

ת כן. בגלל שהם עשו את הבחינה של משרד הבריאות ועברו את הבחינה, חוץ מזה עכשיו הם עובדים במוסדות בריאות מכובדות ומוכרות.

ש. את יודעת מה התביעה של התובעות?

ת. כן.

ש. מה?

ת. הם מבקשות להכיר בהן שהן מחזיקות בתואר ראשון.

ש. לצורך מה?

ת. בגלל שזה עוזר להם להתפתח בהתמחות בנושא בו הן עוסקות. חוץ מזה זה מממש את השאיפות שלהן, אני עבדתי על התכנית הזאת, זכותי להכיר בי על פי מה שעשיתי מהעבודה.

ש. משרד הבריאות מכיר.

ת. אבל היא מכירה בהן בדרגה פחות מהדרגה שהן השיגו.

ש. מי בפלשתין מכיר בתואר

ת. המשרד להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות.

ש. מי באל בירה היה מכיר.

ת. באותה עת?

ש. כן. ב 86' עד 94.

ת. אני מעוניינת להבהיר את העניין הזה. ב 94' נוסדה אוני' אל קודס, בקשו מהמכללות האלה להצטרף כחלק ממסגרת אוני' אל קודס, אנחנו נשארנו במיקום של המכללה באל בירה, עד שנת 2000. ב 2000 עברנו לאבו דיס.

ש. איך זה עונה על השאלה ששאלתי אותך? לצורך הדרגה המשכורת והקידום מי הכיר בהן? את יודעת?

ת. מה שידוע לי אחרי שהן סיימו את הלימודים הלכו לעבוד במוסדות אם זה שייך באותה עת לבית אל, המנהל האזרחי, היו עובדים במוסדות ששייכות לירדן ופלשתין.

ש. יש עוד מרצים שהיו באל בירה, משנת 84 עד 96' שהיו תושבי ירושלים. את תושבת ירושלים?

ת כן. אני תושבת ירושלים. יש עוד מרצים כאלה. "(ע' 23-24) (דגש שלי ש.ש.)

1. עדותה מצביעה בפירוש וחד משמעית שאוני' אל קודס הוכרה במועצה להשכלה גבוהה ברשות . אולם ביחס לאל בירה ד"ר מחמד לא יכלה לענות גם מחמת שלא ידעה כי לא הייתה במעמד מינהלי באותה עת וגם כי לא היה לה מידע אחר .כל שידעה הוא כי ירדן סייעה, אך לא בעניין הגוף המפקח. מכל מקום אוני' אל קודס נכנסה לתמונה רק ב-94 וגם אז, לא הוכיחו התובעות הכרה אקדמית באל בירה .
2. לא הוכחה הכרה אקדמית של תכנית הלימודים של התובעות באל בירה , בשנים הרלוונטיות ובכלל , לא במוסד מוכר ברשות הפלסטינית ולא בירדן. ד"ר מחמד לא יכלה לשפוך אור בעניין זה ועדותה חיזקה את טענת הנתבעת כי לא הייתה הכרה כזו. הסיוע הירדני אינו מהווה את ההכרה הנדרשת בכללי רכלבסקי ולפיהם "ב.1.תנאי ראשון והכרחי להערכת תואר אקדמי של בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה מחו"ל ושל בוגרי שלוחות בישראל של מוסדות להשכלה גבוהה מחו"ל הינו היותו של המוסד להשכלה גבוהה מחו"ל מוכר על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארצו וזאת בהתאם לכללים הקבועים באמנות בינלאומיות"
3. משכך דין התביעה להידחות גם לגופה.

עדות הגב' וינברג-גרסת הגף

1. התובעות טענו כי התנהלות הגף, במישור המנהלי לא הייתה תקינה וכי עדותה של העדה היחידה מטעם הגף הגב' וינברג , לא היה בה כדי לסתור את גרסת התובעות.
2. כפי שנותח לעיל בהרחבה גרסאות התובעות נדחו, כל אחת ונסיבותיה דלעיל. אולם אין בכך לפטור את בית הדין מבדיקת גרסת הגף.
3. במועד עדותה של גב' וינברג , עלה כי נמצאו מסמכים וספרים ישנים סמוך לפני יום הדיון בו היה עליה להעיד (המסמך הראשון נ 1 -3 /2 המסמך השני נ 1-3 /3 ), על מועד ההגשה חוייבה המדינה בהוצאות בהחלטה בפרו'.
4. לגופם של דברים בעדותה בחקירה ראשית משלימה:

"ש. מציג בפניך שני מסמכים תבהירי לבית הדין הנכבד מה מהותם ומהם.

את המסמך הראשון שכתבנו עליו בכתב יד "world list of universities" 1988 זה לקוח מתוך ספר שנקרא "world list of universities", משנת 1988 שמצאנו אותו בגף וכולל רשימה של אוני' לפי מדינות שנמצאות תחת כל מדינה ומדינה, הספר הזה הוצא על ידי אינרנשיונל אסושיאשיין אוני', שהוא משהו כמו ארגון עמותה כלשהי, בינלאומית וכאן אנחנו הצגנו את האוני' שמופיעות תחת ירדן. מאחר ולימודי התובעות התקיימו ברובן בשנות השמונים, חשבנו לבדוק בספרים שיש לנו ומסתבר שאין לנו כמעט משנות השמונים ספרים, אלא רק את הספר הזה, מה אנחנו רואים תחת ירדן וזו הרשימה מתוך הספר.

ש. למה זה מובא בפני בית הדין רק עתה.

ת כי אמרנו שמאחר והתובעות מדברות על שנות השמונים ומה שאנחנו הבאנו היה משנת 91 ואחר כך משנת 95' אחרי הקמת הרשות הפלשתינית חשבנו שכדי לחפש לראות מה יש משנות השמונים כדי להיות מדויקים לגבי פעילות הקולג, ואם הוא מופיע תחת רשימה של מוסדות בשנות השמונים.

החיפוש נעשה אתמול על ידי ועל ידי העובדות שלי.

ש. למה זה לא נעשה קודם.

ת. כי אמרנו בעקבות הדיון של שבוע שעבר שכדי לחדד מה היה בשנות השמונים .

ש. תתייחסי למסמך השני.

ת. המסמך השני הוא מתוך אינטרנשיול הנד בוק אוף יוניברסיטיז משנת 1974 שזה הוצא על ידי אונסקו והספר הישן שלנו ביותר וגם שם שוב רשימת המוסדות תחת ירדן וגם שם רצינו לראות אם הקולג ' הזה מופיע שם, רצינו ללכת כמה שיותר אחורה. "(ע' 92)

1. עם כל הצער על האיחור הרב במציאת המסמכים הללו, אשר יכלו לחסוך את ההליך ויילקחו בחשבון ההוצאות גם בסיום ההליך, הרי שלגופו של עניין, הוכיח הגף כי באותם מסמכים שהביאו התובעות , לתקופה מאוחרת, world list of universities ו- international handbook of universitis, הרי שבהם בשנים הרלוונטיות מוסד לימודיהם באל בירה לא מופיע כאוניברסיטה. משכך לא מתקיים תנאי נוסף בכללי רכלבסקי והוא : "וזאת בהתאם לכללים הקבועים באמנות בינלאומיות."
2. הוכח כי בעת הרלוונטית ללימודי התובעות לא הייתה הכרה במוסד זה,בספרים או ברשימות הבינלאומיות, שעליהן גם התובעות ניסו להסתמך, ושגם בהם, לשנים המאוחרות הייתה הכרה רק לאוני' אל קודס ולא למוסד באל בירה עצמו.
3. התובעות טענו כי האסמכתא שהוגשה לעניין מעמד ממלכת ירדן בשאלת ההכרה במוסדות האקדמיים הפלסטינים בשטחי הגדה בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה, חסרת משקל גם לנוכח עדותה העמומה של גב' וינברג (עמוד 92 שורה 24).
4. לטענת התובעות מחקירתה של הגב' וינברג עולה כי לא הכירה את הרציונל של פסק דין אבו גוש .לעניין פסק דין אבו גוש אף חלקה על דעתו של בית הדין הארצי (עמוד 110 שורה 3, ראה גם עמ' 110 ש' 6-8, ש' 20-25).
5. בעניין פס"ד אבו גוש פורטה האבחנה המשפטית לעיל בהרחבה ואין מקום לחזור עליה. .יודגש כי החלטות הגף בעניין התובעות ניתנו לפני פסק דין אבו גוש ולכן באותה עת לא נפלה כל טעות בעבודת הגף או בשיקול דעתו.
6. אכן, היה מצופה מהעדה היחידה , מטעם הגף, בעלת הסמכות לקבל החלטה, לשלוט גם בחומר משפטי רלוונטי. אולם אין בכך להקים כל זכות לתובעות.
7. עוד נטען ע"י התובעות כי לא התייחסה לנספח 23 לכתב התביעה דו"ח משרד הבריאות הישראלי לאו"ם משנת 1989. לטענת התובעות מדובר במסמך רשמי של מדינת ישראל בו מצוין התואר האקדמי בסיעוד.
8. יגענו ולא מצאנו במסמך את היות התואר באל בירה תואר אקדמי. רשום BA אולם אין בכך די. נדגיש כי המסמך כולו אינו מסמך המכוון לעניין משמעות התארים שנלמדו ולא זו תכליתו. ליעקב צור שר הבריאות דאז לא הייתה סמכות לקבוע בעניין משקל תואר ולא זו הייתה מטרת המסמך. מדובר בדוח של משרד הבריאות בעניין שירותי הבריאות בעזה ובאיו"ש , וכך הוא מציין :

"This report continues the series of annual reports on health conditions in Judaea, Samaria and Gaza. I wish to pay my deepest respects to all those Palestinian and Israeli health workers, who stand by their professional ethics and responsibilities to carry on and develop these essential services. Their work serves the cause of peace"

(דגש שלי ש.ש.) זו מטרת הדו"ח הא ותו לא. על כן יש לדחות את טענת התובעות כי מדובר במסמך רשמי הקובע את משמעותו האקדמית של התואר.

1. בסעיף 5.2 למסמך נכתב :

5.2 Specialty Training

Specialty training in two-three year programs for local health

personnel have been carried out in a number of areas, including

the following; (דגש שלי ש.ש.)

1. לא נכתב לימודים אקדמיים. נכתב "תוכניות דו או שלוש שנתיות". בטבלאות עצמן מקום שבו למדו באוניברסיטה נרשם כך במפורש!
2. וספציפית ביחס לאל בירה נכתב :

"5.5 Nursing Education - Judaea and Samaria

Nursing education is being increased in Judaea and Samaria by expansion of the nursing school Ibn Sinna. The intake class wasincreased from 24 to 40 in 1987. Graduates of the non-government BA academic schools of nursing at El Bireh Arab College of Nursing and Bethlehem University School of Nursing are recruited

1. to government and non-government health services."

(דגש שלי ש.ש.)

1. דהיינו מדובר בבית ספר לאחיות, כאמור במסמך במפורש לא באוניברסיטה. כך למשל אל בירה רשומה כקולג' לגבי בית לחם כתוב אוניברסיטה.
2. עוד נאמר כי אלו :
3. the non-government BA academic school.

כלומר תוכניות שאינן ממשלתיות. כך לא מתקיים התנאי הנדרש בכללי רכלבסקי של הכרה " היותו של המוסד להשכלה גבוהה מחו"ל מוכר על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארצו."

גם מטעם זה דין הטענה בדבר משמעות הדו"ח להידחות, וכך התביעות עצמן.

1. אמנם באשר לנספח 23 – דו"ח משרד הבריאות לאו"ם ענתה גב' וינברג "אני לא שמעתי שנאסף חומר לקראת התשובות שהן קיבלו" (עמוד 102 שורות 9-10). כמו כן היא מאשרת כי דוח משרד הבריאות לאו"ם לא נבחן (עמוד 102 שורות 23-24 עמוד 103 שורות 7-8). וכי לא ניסתה לאתר את הגורם המקצועי שהכין את המסמך לצורך ברור.
2. אולם, הדו"ח ישן, יש להניח כי במשרד הבריאות מאז היו חילופי גברי. ומכל מקום גם אם לא נבחן הראינו לעיל שאין בו מה שהתובעות טוענות לגביו. בעניין ההתנהלות לפיה היה על הגף לבדוק את כל מסמכי הנתבעות, יש לקחתו בחשבון בנושא ההוצאות אך אין בו להקים זכות לתובעות.
3. עוד טענו התובעות כי המנהל האזרחי, הישראלי קבע מעמדם וכי על הגב' וינברג היה לדעת אף זאת.
4. יודגש כי מסמך המנהל האזרחי רואה במכללה מוסד צדקה וולנטרי ללא מטרות רווח . כך במסמך להלן:

1. ובעוד מסמך:

1. משכך הגוף המוסמך אף לטענת התובעות לא ראה במוסד אלא אגודת צדקה ומוסד סוציאלי ולא מוסד להשכלה גבוהה. גם בכך יש כדי לדחות את התביעה.
2. כך לעניין לא ברירה מהו איגוד האוניברסיטאות הערביות (עמ' 103 ש' 12-13, עמ' 104 ש' 19 (נספח 24 לתביעה)), ולספר אונסק"ו , לגביהם כבר הרחבנו לעיל.
3. גב' וינברג אישרה בחקירתה כי היה איחוד של מספר מכללות אל תוך אוניברסיטת אל קודס. חרף זאת לא פנתה לאוניברסיטה לבירור (עמ' 109 ש' 13-18). כאמור, אין בכך להקים זכות שכן הוכח לעיל כי איחוד זה אירע לאחר שעובדתית סיימו חלק מהתובעות לימודיהן והכל כפי שהרחבנו לעיל.
4. זאת ועוד קולג' הסיעוד באל בירה צוין במס' דוחות ומסמכים של אונסקו משנות ה 80. דוחות של משלחות שביקרו באזור ב 1978, 1980, 1987, ו 1989. (http: //www.pij.org/details.php?id=569). לגרסת התובעות שליח אונסקו פרופ' בון פרט ב 1987 את הקולג' באל בירה כאחד המוסדות האקדמאים המוכרים באיו"ש. קולג' הסיעוד באל בירה הוקם על ידי איגוד האונ' הערביות (Association of arab universities) כבר ב 1981 . לאיגוד האוני' הערביות יש מעמד באונסקו כAssociate member) כבר מ 1984 וכן מעמד של חבר בארגון (member organizations) באיגוד הבינלאומי לאוני' החל משנת 2000 המעניק לו זכות הצבעה בהשתתפות בקבלת החלטות באיגוד. יודגש כי ספר אונסקו מונפק כל שנה בהוצאה משותפת של האיגוד הבילנאומי לאוניברסיטאות ואונסקו).
5. טענה זו של התובעות מבוססת על סתירה מובנית בה. שכן אם איגוד האוני' הערביות היה חפץ להכניס לספר את הקולג' לסיעוד יכול היה לעשות זאת בקלות נוכח היותו חבר וזאת לא נעשה .דווקא טענה זו הינה חרב פיפיות אשר מצביעה כי גם הגורמים המוסמכים הערביים לא ראו בקולג' מוסד אקדמי שיש להכניסו לספר למרות שהיה לאיל ידם נוכח מעמדם לעשות כן. טיעון זה ייזקף לחובת התובעות.
6. התובעות טענו כי אי ההכרה במוסד נעשה משיקולים זרים וכי לא נבדקו המסמכים והטיעונים כראוי. אף לא בהקשר של מי היא וועדת ההיגוי .בדיקה של דברי העדה מעלה כי דווקא כן זכרה את שמות המשתתפים: " בוועדת ההיגוי יושב יו"ר אני לא זוכרת מי היה אז, עדנה הראל ממשרד המשפטים, יוסי גווילי מנציבות שירות המדינה, חמוטל בן דור מהממונה על השכר, מירב קליימן מהמחלקה למשפט עבודה ופרקליטות המדינה, אני, מיכל חורין מהלשכה המשפטית שלנו, אנשי משרד החוץ השתתפו בדיון הזה והיה דיון אצל עו"ד אביגיל בורוביץ שהחליפה את רחל שילנסקי" (עמ' 110 ש' 27-30). מתשובתה זו ברור כי הייתה וועדה בהרכב נרחב ומקצועי. וועדה זו דנה בפסק הדין אבו גוש. על כן הטענה בדבר שיקולים זרים בהרכב כה נרחב, ומקצועי אינה מתקבלת על הדעת והיא גורפת. נטענה בעלמא ולא הוכחה כלל.
7. גם לו חדל הגף, ואין כן לדעתנו, לא ניכנס בנעליו לעניין הכרה בתובעות כבעלות תואר אקדמי בהעדר הכלים לכך ומשכל טענות התובעות עובדתית הופרכו זאת בנוסף להתיישנות שחלה.
8. לטענת התובעות אף הופרה ע"י הנתבעות התחייבות שניתן לה תוקף של החלטה.
9. בדיון מתאריך 11.2.2015 נוצרה בין הצדדים הסכמה שזו לשונה: " אנו מסכימים להצעת בית הדין לפיה יערך בירור מוקדם בין ב"כ התובעות לב"כ הצדדים ועוד לפני שתתכנס ישיבה של הנתבעים לרבות הגף ונציג הוועדה הבין מוסדית בעניינן. כמו כן מוסכם כי ככל שלא נגיע להבנות נגיש מוסכמות ופלוגתאות במסמך משותף לבית הדין. בנוסף, נברר ככל האפשר מה מוסכם מבחינת העובדות לגבי התובעת בכתב התביעה כדי לצמצם את החקירות הנגדיות". בסעיף 1 להחלטה בעמ' 5 לפרוטוקול ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו. בסעיף 2 נקבע כי התובעות ימציאו לנתבעים את המידע.
10. לטענת התובעות הגף לא פעל כך שכן לא כינס ישיבה של הנתבעים עם הגף, עם נציג הוועדה הבין מוסדית.
11. נתבעים 1-3 טענו כי בית הדין לא חייב קיום ישיבה אלא קודם כל ברור מוקדם, עוד לפני שתתכנס ישיבה של מסמכי הנתבעות. לטענת הנתבעים 1-3 משהמסמכים לא הצדיקו כינוס ישיבה כזו התייתרה הישיבה ואין בכך כדי לפעול בניגוד להחלטת בית הדין.
12. מעדותה של גב' ויינברג עולה כי לא זכרה אם בוצעה בדיקה בעקבות קדם המשפט שהתקיים ביום 11.2.15 וכך היא עונה: " ש. בדיון שהתקיים ב-11.2 הייתה הסכמה של ב"כ הצדדים להצעה של בית הדין ואני מראה לך את ההחלטה שניתנה בעקבות ההסכמה הזו. מה קרה בעניין הזה? ת. אתנו לא היה שום דיון, אנחנו לא היינו שותפים באף דיון אחרי 02/15. ש. את הפרוטוקול הזה לא ראית? ת. לא. ש. אנחנו התבקשנו להעביר חומרים נוספים לגף ואת לא ראית. מדובר על חומר שאנחנו הגשנו כתצהיר עדות ראשית, היינו צריכים להעביר והמצאנו את זה בחודש מרץ. ת. זה דברים שלדעתי ראינו כבר לא היה שם דבר חדש. ש. היו שם דברים חדשים, אינני יכול לפרט עכשיו, אני אתייחס בסיכומים. מדוע לא התכנסה הישיבה הזו? ת. אין לי מושג" (עמ' 112 ש' 16-26).
13. צודק ב"כ התובעות בכך שתשובותיה של גב' ויינברג מראות חוסר הבנה וחוסר התמצאות בתהליכים שאירעו בתיק. אולם ,לא למותר לציין כי ב"כ התובעות סבר שיש בהתנהלות הנתבעות 1-3 כדי בזיון בית הדין ובהקשר זה נשלחה על ידו ביום 15.4.15 הודעה בצירוף פניותיו לב"כ הנתבעים, בזמנו עו"ד שני.
14. המסמכים שהוגשו ע"י התובעות נשקלו ע"י הפרקליטות אשר החליטה לנהל את ההליך וכך הודיעה כבר אז בתגובה מטעם הנתבעות 1-3 מיום 16.4.2015 לפיה: "מעבר לכך, לאחר שהתובעות העבירו מסמכים לנתבעות, הנתבעות 1-3 סבורות כי בנסיבות העניין אין אפשרות כעת לקדם את ההליך מחוץ לכותלי בית הדין הנכבד וכי יש להמשיך בהליך במסגרת המשפטית שהותוותה בסעיף 5 להחלטת בית הדין מיום 11.2.2015". סעיף 5 הנ"ל קבע כי ככל שלא יגיעו להבנה יוגשו כתבי הגנה.
15. הנתבעות 1-3 היו רשאיות לקבל החלטה לאחר שהוגש להם החומר וכך עשו. העובדה שהגב' ויינברג לא שותפה בקבלת החלטה זו עפ"י עדותה או לא זכרה ישיבה כזאת מצביע על כך שהגורם המוסמך לא היה חלק מקבלת ההחלטה. עפ"י הנחיות היועמ"ש רשאי היועמ"ש לקבל החלטה כזאת .
16. בנסיבות אלא מחדלי רשות מנהלית יש בהם כדי לחייבה בהוצאות אולם אין בהכרח לשנות את תוצאת החלטתה. הודעת הפרקליטות מיום 16.4 מצביעה חד משמעית כי העניין נשקל.
17. הפרקליטות היא זו שבחנה את החומר שהוגש וקיבלה את ההחלטה שלא לכנס ישיבה משלא היה בחומר החדש לדעת הפרקליטות לשנות ,כך עולה במפורש מסיכומי הנתבעים 1-3. על כן ההתחייבות לא הופרה. המסמכים נבדקו ע"י הפרקליטות, שהיא שליח ככל עו"ד המייצג לקוח אם לא למעלה מזה ,החלטתה בסמכות היועמ"ש והיא המוסמכת לבדוק את החומר שהועבר בין אם היה בו חדש ובין אם לא היה בו חדש .
18. מסקנתנו אפוא היא כי עפ"י ההסכמה וההחלטה ניתן היה לבדוק את החומר מבלי לכנס את הוועדה אם לא נמצא בו מה שיצדיק את כינוס הוועדה לדעת הפרקליטות ובכך לא הופרה ההחלטה.
19. התובעות טענו כי הגף בהחלטתו חרג ממתחם הסבירות. לגרסתן בקביעת גבולותיו של "מתחם הסבירות" יש להתחשב בין השאר בשאלה אם הרשות הציבורית נתנה משקל ראוי לגורמים הרלבנטיים השונים שבהם עליה להתחשב. החלטתה של רשות מנהלית תיפסל בשל חוסר סבירות אם המשקל שניתן לגורמים השונים אינו ראוי בנסיבות העניין (בגצ 341/81 מושב בית עובד נ' המפקח על התעבורה).
20. נוכח כל מה שהוכח בפנינו לעיל ,עובדתית ומשפטית לא פעל הגף בחוסר סבירות. טענה זו נדחית אף היא.
21. יודגש כי אנו עוסקים אך ורק בשאלת שקילות התואר. שאלת יכולת הקידום נוגעת לגופים אקדמיים ולשיקול דעתם וכפי שציינו ברישא -אלה אינן בסמכות הגף או בית הדין בהליך זה.
22. התובעות טענו כי ההתנהלות הבלתי סבירה של הגף גרמה לפגיעה לא מידתית בתובעות בין היתר בכך שנחסם קידומן המקצועי, שלא יכלו להרשם לקורסים הנחוצים לקידום, נפגע שכרן ודירוגן, ולמעשה נתקלו ב"תקרת זכוכית " כדי לצאת ללימודי תואר שני מוכר.כל זה הופרך עובדתית אחת לאחת בחקירתן הנגדית של התובעות ופורט בהרחבה בהיבט העובדתי.
23. סוף דבר
24. התביעה נדחית ביחס לכל אחת מהתובעות בנסיבותיה האישיות, ומכל מה שהוכח בעניינה.
25. התביעה נדחית מחמת התיישנות.
26. התביעה נדחית גם לגופה לאחר בחינת המסמכים הרבים וטענות הנתבעות ביחס לתפקוד הגף.
27. למרות דחיית כל התביעה על מכלול רכיביה, ולאחר ששקלנו בכובד ראש, מצאנו כי התנהלות הנתבעות 1 ו-2 , גם בהליך, ומצאנו כי יש להשית עליהן ביחד ולחוד שכ"ט ב"כ התובעות בסך כולל של 7500 ש"ח.
28. ביחס לשאר הנתבעים ,שקלנו השתת הוצאות על התובעות, אולם כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ח, (02 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.