פתח דבר

הוגש ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) בעניין "חומר חקירה".

נגד שני נאשמים, אביעד אליהו ודקל כהן, תלוי ועומד בבית משפט השלום בתל-אביב כתב אישום - ת"פ 1382-09-13, שבו מייחסת להם המאשימה קשירתו של קשר לבצע פשע (יחד עם אחרים שזהותם עלומה), דהיינו: להתפרץ לדירות ולגנוב מתוכן רכוש, תוך תכנון מראש ושימוש בשיטות פעולה מתוחכמות. המאשימה טוענת בכתב האישום, כי הנאשמים והאחרים הוציאו את תכנית הקשר מן הכוח אל הפועל, וזאת, בעשרות אירועים שבהם התפרצו השניים לדירותיהם של קרבנותיהם וגנבו מתוכן רכוש רב. במספר מקרים מדובר בניסיונות התפרצות שכשלו, ובאותם מקרים מייחסת להם המאשימה עבירות של "ניסיון".

תכנית הקשר המיוחסת לנאשמים ושיטת הפעולה שבה נקטו, לכאורה, מתוארות בפרטי פרטים באישום הראשון, המתייחס לאירוע מתאריך 19.8.13, שמיד לאחר ביצועו נתפסו הנאשמים בכף. בעובדות האישום הראשון נאמר, כי הנאשמים איתרו "קרבן" בשם אברהם מלמן המתגורר ברחוב הזוהר 9 בתל-אביב; פלוני שהתחזה כ"שליח" הביא לדירתו של מלמן בכזב משלוח - סלסלת שי שהכילה דברי מתיקה בצירוף פתק כוזב, ובעודו בדירת הקרבן, הצליח "השליח" המדומה לשכפל ו/או להעתיק את מפתח הדירה. כך ארע, שבתאריך 19.8.13 סמוך לאחר השעה 11.00, בעת שנעדר מלמן מדירתו, התפרצו הנאשמים לדירה באמצעות מפתח משוכפל ומועתק וגנבו ממנה תכשיטים רבים יקרי ערך. הנאשמים נלכדו בצאתם מבנין המגורים בידי כוח שיטור, והרכוש הגנוב נתפס ברשותם. ניסיונם להימלט מהשוטרים כשל.

כתב האישום כולל בסך הכל (לרבות האישום הראשון) 26 אישומים, שבהם מתארת התביעה אירועים דומים שהתרחשו במועדים שונים בתקופה של ארבעה חודשים (בין 8.4.13 ו-19.8.13), ואשר בהם נקטו הנאשמים, לכאורה, בשיטת הפעולה המתוארת, שהיא נגזרת של תכנית הקשר המפורטת לעיל.

בדיונים שהתקיימו בבית משפט השלום בת"א מוסכם היה כי ראיות ישירות קיימות לכאורה ביחס לאחדים מהאישומים, וכי ביחס לכל שאר האישומים מבססת המאשימה את התשתית הראייתית על עדותו של מדובב, ועל שיטת הפעולה והביצוע שתיארתי לעיל.

הבקשה לעיון בחומר חקירה והערר

ההליך הפלילי התקדם והוא עומד בפני סיום. ואולם, כבר לפני חודשים אחדים, במהלך פרשת התביעה פנו הסנגורים בבקשה לקבל "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ. החומר המבוקש התייחס לכל דוחות סיכום המשמרת של יחידת הבילוש במשטרת ראשל"צ, וקלסר עבודה של היחידה. את בקשתם סמכו הסנגורים על העובדה שמעדויות השוטרים עלה, כי הנאשמים או מי מהם היה יעד מודיעיני. ואכן, בבדיקת מסמכי יחידת הבילוש נמצא בשלב מאוחר מסמך "מזכה" שמועדו 15.8.14, לפיו, עוכב אביעד אליהו לבדיקה משטרתית ע"י בלשי היחידה, ובכך, נשללה או הופרכה מעורבותו בהתפרצות לדירה שיוחסה לשני הנאשמים בתאריך 15.8.13. בנסיבות אלה - חזרה בה המאשימה מהאישום שייחס לנאשמים התפרצות לדירה באותו תאריך.

הסנגורים ביקשו, אפוא, לקבל לעיון את דו"חות סיכום המשמרת היומיים שערכו בלשי היחידה, מתוך ציפייה או תקווה, ככל הנראה, כי בדו"חות אלה ימצאו את שמות הנאשמים כאובייקטים לעיקוב או כמי שעוכבו לחקירה בתאריכים שבהם נטען כי התפרצו לדירות, או, שנצפו על-ידי הבלשים במקומות אחרים, ובכך יימצאו להם מסמכים "מזכים". הבקשה צומצמה ל-16 מועדים ספציפיים.

המאשימה התנגדה למסירת הדו"חות המבוקשים בטענה שהם אינם "חומר חקירה". לטענתה, הדו"חות המבוקשים מהווים תיעוד פנימי של פעילות משטרתית שוטפת, רובה פעילות מודיעינית ביחס ליעדים משטרתיים, וגילויה יפגע פגיעה בלתי הפיכה באינטרסים ציבוריים חיוניים ביותר.

ואולם, כדי להניח דעתם של באי כוח הנאשמים, ניאותה נציגת המאשימה להציג בפני בית המשפט את כל הדו"חות היומיים שערכו בלשי היחידה במועדים הספציפיים.

בית המשפט (כב' השופטת נ' תבור) עיינה בדו"חות הסיכום היומיים המתייחסים לתאריכים הספציפיים, וסימנה אותם בחתימתה. בהחלטתה מתאריך 21.9.14 נאמר, כי לא נמצא בהם כל פרט רלוונטי לנאשמים. על כן, קבעה, שאין מדובר בחומר חקירה, וממילא אין להעמידו לעיון ההגנה.

על כך נסב הערר שהגיש ב"כ הנאשם 1, ובמועד הדיון ביקש ב"כ הנאשם 2 להצטרף אליו.

בערר חוזר העורר ומבקש להורות לתביעה להעמיד לעיונו:

א. דוחות סיכום משמרת ל-16 התאריכים המפורטים, בהם מופיע שם העורר;

ב. תוכנו המלא של קלסר עבודה של מחלקת הבילוש בראשל"צ, בתאריכים הנ"ל;

ג. כל חומר אחר המתייחס במפורש או בעקיפין לעורר ולנאשם 2 בתאריכים הנ"ל;

ד. הדו"חות שנמסרו לעיון ביהמ"ש קמא.

לטענת העורר והנאשם 2, התעקשותם לקבל את החומר האמור מבוססת על המציאות שבה התעקשותם חשפה את הראיה מתאריך 15.8.13, והיא שהביאה לביטול אחד האישומים. אשר על כן, נטען, שגה ביהמ"ש קמא כאשר קיבל את הצהרת המשיבה, לפיה, מסרה להגנה את כל החומר הרלוונטי, ואין בנמצא חומר רלוונטי נוסף, ולפיה, הדוחות המתייחסים למועדים שצוינו בבקשה ואשר הוגשו לעיון ביהמ"ש אינם מתייחסים לנאשמים, והסתפק בהצהרה זו. לא יתכן, קבלו הסנגורים, שכל החומר המבוקש מתרכז ב"ניילונית אחת", שבה עיין בית המשפט ולא העביר לעיונם. רק אם יעיינו הם עצמם במסמכים שבניילונית, טענו הסנגורים, יוכלו לבחון את הרלוונטיות לניהול ההגנה ולהשתכנע על פי שיקול דעתם, ולא על פי שיקול דעת הרשויות.

ב"כ המשיבה חזרה וטענה, כי חומר החקירה הרלוונטי לאישומים נמסר כולו להגנה, וכי בעקבות הבקשות החוזרות של הסנגורים בדקה את מסמכי יחידת הבילוש ולא מצאה בהם רלוונטיות לשני הנאשמים. את דו"חות המשמרת הנוגעים למועדים שצוינו בבקשות ריכזה ומסרה לעיון בית המשפט, ונראה בעליל שאין בהם זכר לנאשמים (להוציא, כמובן, הדו"ח מ-15.8.13). לכן, קביעת ביהמ"ש קמא כי אלה אינם רלוונטיים להגנת הנאשמים היא נכונה. מה גם, ציינה ב"כ המשיבה, כי תמוהה העובדה שהעורר לא טרח לציין בעת שנחקר, ב-19.8.13 (לאחר שנתפס ונעצר), כי 4 ימים קודם לכן, ב-15.8.13, הוא עוכב בידי הבלשים. אשר על כן, ביקשה לדחות את הערר.

התשתית העיונית והחוקית - דיון

ענייננו בהוראות סעיף 74 לחסד"פ, ובזכות העיון שהקנה המחוקק לנאשם שהוגש נגדו כתב אישום בפשע או בעוון. זכות העיון ב"חומר חקירה" נובעת מזכותו של נאשם למשפט הוגן והיא כוללת את הזכות לעתור לקבל חומר שלא הועבר לידיו, כדי שיכיר את מלוא הראיות הנוגעות לעניינו, וימצה את יכולתו להגיע אל הראיות והמידע שעשויים להועיל להגנתו [בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, בעמ' 4; בש"פ 3823/06 ממן נ' מדינת ישראל (5.6.06)]. מכוחה של זכות זו, מצווה בית המשפט לדקדק עם התביעה ולהרחיב את יריעתו של "חומר חקירה" באופן שהגנתו של הנאשם לא תתקפח [בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686].

ואולם, כמו כל זכות אחרת, גם הזכות לעיין בחומר חקירה אינה זכות מוחלטת. היא איננה חלה על כל חומר באשר הוא. המבחן שנקבע לעניין זה בפסיקה הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום, במסגרתו נדרש יסוד של ממש להשערה לתקווה של נאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו. לשון אחר: מבחן הרלוונטיות שלו לאישום הפלילי והאפשרות שיתרום להגנת הנאשם [בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625, 632; בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו (13.8.09)]. העקרון המוסכם הוא, כי הקביעה מהו "חומר חקירה" צריכה להיות מודרכת "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה..." [בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129 ו-132], וכי לא כל ספקולציה מרחיקת לכת של הסנגור עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרתו של חומר כ"חומר חקירה". תקווה ואמונה, או, הנחה שבידי התביעה נמצא חומר שעשוי להועיל להגנה, אין בהן די, ועוד נאמר בפסיקה שציטטתי: כי "אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." [ראו גם: דברי כב' השופט א' ריבלין, בבש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2), 1287].

לשון אחר: בית המשפט לא יאפשר "מסע דיג" מטעם ההגנה; הוא ייענה לבקשה לעיון בחומר חקירה רק במידה שיצביע הטוען לזכות העיון על הרלוונטיות הקונקרטית של החומר המבוקש לשם הגנתו [ראו: בש"פ (מאוחדים) 4109/13, 4138/13 מדינת ישראל נ' פביאן דה פאס ואח' (7.7.13)]. אמר על כך בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) בבש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' אהרון (18.12.12):

"חשיבות החומר המבוקש להגנת הנאשם היא שאלה מרכזית שעל בית המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו "חומר חקירה" במובהק... אל לו (לבית המשפט – ד'ש') לתת יד ל'מסע דיג' שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי 'אין חקר לתבונת סנגור' הוא שובה לב אך גם תבונת סנגור נשענת בדרך כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים... הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך ... לא תתרום להגנת הנאשם".

מן הכלל אל הפרט

שוב ושוב חזרו והזכירו הסנגורים בטיעוניהם את העובדה שאחד האישומים בוטל כתוצאה מחשיפת דו"ח הבלשים מ-15.8.13 בדבר עיכובו של העורר. אלמלא נחשף הדו"ח האמור, כך נטען, לא היו מגיעים לתוצאה זו. אינני מקלה ראש בטענה, ויחד עם זאת, אין בכך בלבד כדי להפוך חומר שאינו חומר חקירה לחומר חקירה. יש לזכור, כי זכות העיון הקבועה בסעיף 74 לחסד"פ אינה חלה על כל חומר באשר הוא. הדברים נכונים גם לגבי חומר שנמצא בשליטתן ובהישג ידן של רשויות אכיפת החוק [עפ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, בעמ' 19; בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל (6.8.01)]. בחינת טיב החומר המבוקש הנערכת בשלב הראשון של הבדיקה - לא די; קיים השלב השני שבו אמור בית המשפט לבחון אם נהנה המסמך או המסמכים מחיסיון או שקיימים אינטרסים מוגנים אחרים, כגון: פרטיות קרבן העבירה, או, אינטרס ההגנה והחיסיון החל על שיטות עבודה של המשטרה, על עבודתה המבצעית החסויה, ועל יעדים מודיעיניים, כבמקרה שלפנינו. במקרים מסוימים, והמקרה שלפנינו יוכיח, ניגף מפניהם אינטרס הגילוי של הנאשם [בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר ואח' (23.1.14)].

החומר שהתבקש בארבעת הסעיפים שפורטו בערר מעלה כי הסעיפים א', ב' ו-ד' חד המה. אלה הם דו"חות סיכום משמרת אשר מתייחסים ל-16 התאריכים המפורטים בערר. אלא שכמסתבר, להוציא הדו"ח מיום 15.8.13 שכבר נמסר, ובו נזכר עיכובו של העורר בידי הבלשים, אין בדו"חות האחרים כל אזכור של הנאשמים. מכאן שהמסמכים אינם רלוונטיים להגנתם הנאשמים. אמר זאת בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 21.9.14 באורח מפורש. משום כך קבע, כי לא מדובר בחומר חקירה. קביעתו מקובלת עליי.

ואוסיף: התביעה פעלה על פי מצוות המחוקק בסעיף 74(ד) לחסד"פ, והעמידה את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט, שקבע לאחר העיון את שקבע. אשר על כן, ככל שלגיטימית הבקשה לעיין בחומר חקירה; ככל שלגיטימי הפולמוס בדבר סיווגו של חומר מסוים כחומר חקירה, לא כך אי האמון הבוטה שהביעו הסנגורים ביחס לקביעת בית המשפט קמא לאחר שהודיע כי עיין בדו"חות ומצא שאינם רלוונטיים לנאשמים כלל וכלל.

ראיית הסנגורים איננה עדיפה על ראיית בית המשפט. ובמיוחד נכון הדבר, כאשר מדובר בדו"חות משמרת שנערכו בידי יחידת הבילוש ובהם תועדה פעילות משטרתית מבצעית חסויה, לרבות, ליווי, עיקוב ובילוש, ולרבות שמות ופרטים של יעדים משטרתיים. אין צריך דמיון רב כדי לשער את גודל הפגיעה שעלולה להיגרם לעבודת המשטרה אם יעיינו הסנגורים בדו"חות הבילוש. במקרה זה משמש בית המשפט לסנגורים עיניים. משמצא לאחר עיון את שמצא, וכי זכותם של הנאשמים למשפט הוגן לא נפגעה, הרי שקביעתו ראויה ונכונה. נמצא, כי הדו"חות לא יועליו להגנת הנאשמים, ואילו הפגיעה באינטרסים מוגנים אם ייחשפו הדו"חות לעיניים זרות היא עצומה ובלתי הפיכה.

נותר לבחינה הערר באשר לסעיף ג' לבקשה - "כל חומר אחר המתייחס במפורש או בעקיפין לעורר ולנאשם 2 בתאריכים הנ"ל".

ב"כ המשיבה הצהירה כי בבדיקה שערכה ביחידת הבילוש לא מצאה כל חומר הנוגע לנאשמים. הצהרתה מקובלת הייתה על ביהמ"ש קמא ואף עליי.

המסקנה הבלתי נמנעת מהאמור היא שדין הערר להידחות.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים. המסמכים שנמסרו לעיוני יוחזרו על ידי למשיבה.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשע"ה, 11 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.