ב"כ התובע: עו"ד נאיל מסאלחה

ב"כ הנתבעת: עו"ד מארק שירין

בפניי תביעת שיבוב לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 199,043 ₪.

רקע וטענות הצדדים

1. ביום 21.01.09 אירעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בה היה מעורב מר רן סטבסקי (להלן: "הנפגע"). על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה אירעה בהיות הנפגע הולך רגל, כאשר נהגת רכב המבוטח אצל הנתבעת, סטתה ופגעה בו.
2. המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע, הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע לנפגע תקופת אי-כושר ונכות צמיתה, ובהתאם לכך הוא שילם לנפגע תגמולים בהתאם (להלן: "התגמולים").
3. התובע פנה אל הנתבעת במכתב דרישה לשיפוי בגין מלוא התגמולים ששולמו וישולמו לנפגע בסך של 199,043 ₪, ש"ח וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם פניותיו לא נענו.
4. טוען התובע כי בעקבות התאונה נגרמו לנפגע וייגרמו לו בעתיד נזקים, לרבות הפסדי שכר/תנאים סוציאליים, הוצאות שונות ועזרת צד ג'.
5. הנתבעת כופרת בחבותה לפצות את התובע, בטענה כי בזמן התאונה עשה הנפגע שימוש ברכבו (רכב המעביד שבוטח בחב' כלל במועד התאונה), וכי אין המדובר בנפגע אשר היה בבחינת הולך רגל בזמן התאונה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי, אף אם הנפגע היה בבחינת הולך רגל, זכאי התובע למחצית מכל סכום שיקבע כי הנתבעת חייבת לשפות בו, ככל והרכב של הנפגע היווה סיכון תעבורתי.
6. בנוסף טוענת הנתבעת כי, התובע לא הביא כל ראיה לנזק שנגרם לנפגע, ודי בכך על מנת להביא לדחיית התביעה.
7. בעקבות ישיבת ההוכחות אשר התקיימה בפניי, בה העיד הנפגע, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

המחלוקת

1. שתי שאלות עומדות בפניי, האחת, האם פגיעתו של הנפגע נגרמה בהיותו הולך רגל, ומכאן על הנתבעת החובה לפצות את התובע בגין התגמולים אותם שילם לנפגע? כאשר השאלה השנייה, הינה באם התשובה הנ"ל הינה בחיוב, האם הוכחו נזקי הנפגע?

דיון ומסקנות

השאלה הראשונה, שאלת החבות

האם פגיעתו של הנפגע אירעה בהיותו הולך רגל או בעת "שימוש ברכב למטרת תחבורה"

1. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר מהי "תאונת דרכים" ומהו "שימוש ברכב מנועי" כדלקמן:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ........ וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו;

.......

'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו....."

1. בענייננו יש לשים את הדגש על שני מרכיבים בהגדרה - "שימוש ברכב מנועי" ו- "למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר גם הוא בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, וכולל בחובו "ירידה" ו"החניית" רכב. כשעסקינן ב"ירידה" מרכב, יש לבחון מהי ירידה מרכב ל"מטרת תחבורה", ומתי היא מסתיימת, שכן רק "ירידה" כזו תוכר כ"שימוש ברכב מנועי" וממילא כ"תאונת דרכים" עפ"י חוק הפלת"ד.
2. כך נהג משאית שבתום נסיעה שב ועלה על הקבינה ממנה ירד קודם, אך מטרת עלייתו וירידתו המחודשת, במהלכה נפל ונפגע ממדרגות הקבינה, לא היתה למטרה תחבורתית אלא על מנת להביא מצית שהשאיר בתא הנהג, פגיעתו לא הוכרה כ"תאונת דרכים" [רע"א 8548/96, פדידה נ' סהר (פד"י נא (3), 825].

בעניינו, נשאלת השאלה האם עשה הנפגע שימוש ברכב מנועי בהגדרתו הנ"ל.

1. בעדותו בפניי סיפר הנפגע כי, בדרכו להשתלמות במסגרת העבודה, חנה ליד בית נטע, אחת העובדות עמו, אשר התכוונה להצטרף אליו לנסיעה, כאשר עובדת אחרת, בשם סיגלית, נשארה לשבת ברכב מקדימה. בעדותו לא ידע הנפגע לומר אם כיבה את הרכב אם לאו, כאשר לטענתו, פתח את הדלת האחורית לצורך משיכת כיסא הילדים לסידור מקום ישיבה לנטע, או אז קיבל מכה ואיבד את ההכרה. באותה עדות סיפר הנפגע כי הדלת האחורית הייתה סגורה ככל ולא נפגעה מהמכה. (עמ' 5 ש' 16-24).
2. מעדותו הנ"ל של הנפגע, וכן מתשובותיו בחקירתו הנגדית, לא ניתן לומר כי פגיעתו של האחרון הייתה כהולך רגל, אם כי כמשתמש ברכב, כפי שיוסבר.
3. בחקירתו הנגדית אישר הנפגע כי העצירה של הרכב הייתה רגעית, למטרת איסופה של נטע (עמ' 9 ש' 14-15), כאשר כפי שהעיד קודם, לא ידע אם כיבה את הרכב אם לאו. בנוסף, בחקירתו הנ"ל השיב כי דלתות הרכב היו סגורות וכי עמד לפתוח את דלת הנהג ולהיכנס לרכב (עמ' 9 ש' 25-27).
4. בנוסף, תשובתו של הנפגע לפיה עניין ירידתו מהרכב לצורך הזזת הכיסא, עד לרגע בו ביקש לחוזר אל הרכב, ארך כדקה או שתיים (עמ' 10 ש' 13-14), מעיד כי אין בענייננו נפגע אשר ירד מהרכב והתכוון לעזוב אותו, אם כי לחזור אליו ולהמשיך בנסיעה. לא זו אף זו, תשובתו של הנפגע לפיה רגלו הימנית הייתה לכיוון הפוגעת (עמ' 9 ש' 20-21), אשר מתיאורו של האחרון ניתן ללמוד כי הגיעה מאחוריו, פגעה בו וכן במראה של הרכב, (עמ' 9 ש' 28-29) יש בה להעיד כי הנפגע לא עזב לרגע את מיקום רכבו, אם כי נשאר לעמוד שם, בכוונה להיכנס אליו חזרה.
5. חיזוק לכך ניתן לראות בתשובתו של הנפגע לשאלת בית המשפט: "שאלת בית משפט: איפה נטע הייתה לפני שנפגעת? ת: אני לא יודע להגיד. היא כבר הייתה למטה. אני הלכתי לפתוח את דלת הנהג להיכנס..." (עמ' 10 ש' 16-17).
6. מכל האמור לעיל, המסקנה כי פגיעתו של הנפגע לא אירעה בהיותו הולך רגל, אם כי בזמן שימושו של האחרון ברכב, ככל ובזמן פגיעתו של האחרון, לא תמה הנסיעה, וטרם הגיע הרכב ליעדו, אלא שבוצעה עצירה לצורך העלאתה של נטע.
7. בתביעה של מורה לנהיגה שירד מהרכב ללימוד נהיגה, ולאחר ירידתו, פתח את הדלת האחורית על מנת להוציא משם תיק, ובעת טריקת הדלת על ידו נפגע, לא הוכרה התאונה כ"תאונת דרכים", שכן ה"ירידה" כבר הסתיימה, ופתיחת הדלת האחורית על מנת להוציא ממנה תיק, לא נעשתה "למטרות תחבורה" [ת"א (חיפה) 21879-09-10, קליגר נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם בנבו). כך גם לא תוכר כ"תאונת דרכים" ירידת נהג או נוסע מהרכב בתום הנסיעה, שלאחריה הם ניגשים להוציא חפצים אישיים מהספסל האחורי של הרכב או מתא המטען. לצורך כך הם פותחים את הדלת האחורית של הרכב או את דלת תא המטען, ובמסגרת זו הם נפגעים ע"י דלת הרכב או תא המטען. הטעם לכך הוא, שהוצאת חפצים אישיים המונחים בתא המטען או בספסל האחורי של הרכב, לאחר שתמה הנסיעה והרכב הגיע ליעדו, אינה בעלת זיקה לשימוש התחבורתי ברכב (ת"א (חדרה) 28356-05-10 קירשנר נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (פורסם בנבו).

1. מכאן, אין לומר כי על הנתבעת החובה בפיצויו של התובע בגין התגמולים ששולמו על ידו לנפגע, אם כי חובה זו מוטלת על מבטחת רכבו של הנפגע.
2. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הנפגע עשה "שימוש ברכבו" ודין התביעה להידחות.
3. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא אדון בשאלת הנזק.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, מסקנתי הינה כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק לצדדים.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ו, 15 יוני 2016, בהעדר הצדדים.