1. העותר מרצה 15 חודשי מאסר בגין עבירות זיוף ומרמה והוא עותר בעתירה שהגיש בעצמו לצאת לחופשות לאחר שסיים לרצות 8 חודשי מאסר.

לטענת העותר, סירוב המשיב להוציאו לחופשות נובע מנקמנות על כך שהגיש עתירות שהתקבלו ע"י ביהמ"ש ועל כך שהתלונן בפני קצין תלונות אסירים במשרד לבטחון פנים.

לטענת העותר ובא כוחו, שייצג אותו בדיון בפני, כפי שנתמכת במסמכים שצורפו ע"י ב"כ העותר, אין לזקוף לחובתו שלא עבר הליך טיפולי שכן הוא ביקש להשתלב בהליך כזה ולא שולב מנימוקים שלא תלויים בו.

2. המשיב מתנגד להוצאת העותר לחופשות בהסתמך על מידעים חסויים שהוצגו בפני ועל עמדת גורמי הטיפול.

3. עיון במידעים החסויים מעלה שהם מלמדים על התנהגות שלילית של העותר במהלך מאסרו בשנת 2014, לרבות בזמן האחרון, בדרגות מהימנות שונות שמצדיקה שלילת טובת הנאה של יציאה לחופשות מהעותר.

4. מעמדת גורמי הטיפול וקצינת האסירים עולה שהעותר מוין לכלא חרמון על מנת לקבל טיפול אך בשל חמ"ן שלילי ומצוקה נפשית שביטא, הוא מוין לכלא מעשיהו, כאשר לא הביע בפני ועדת המיון צורך בטיפול לעברייני מרמה ונראה שהוא חסר מוטיבציה לכך.

אמנם במהלך מאסרו ביקש העותר להשתלב בהליך טיפולי אך בשל רצונו להשתחרר על תנאי לא נותרה לו יתרת מאסר מספיקה כדי להשתלב בקבוצת שינוי דפוסים.

לאחר דחיית בקשתו לשחרור מוקדם ביקש שוב העותר להשתלב בהליך טיפולי אך הקבוצות שתואמות לצרכיו היו פעילות ויתרת מאסרו הקצרה לא תספיק לשילובו בקבוצות טיפוליות בעתיד.

5. לאור התנהגותו השלילית של העותר והעובדה שלא השתלב בהליך טיפולי מוצדקת עמדת המשיב שלא להוציאו לחופשות.

אני דוחה את העתירה.

ניתנה והודעה היום, ט' טבת תשע"ה, 31 דצמבר 2014, במעמד ב"כ המשיב.

אברהם טל, שופט, נשיא