רקע

1. החל מחודש יולי 2013 נהג התובע לשכור מעת לעת רכב מחברת אלבר, באמצעות מתווך בשם צבי פלומנבוים. התובע טוען, כי חברת אלבר גבתה ממנו, במשך מספר חודשים, מחירים הגבוהים ממה שסוכם בינו לבין המתווך ועל כן הוא דורש, כי אלבר תשיב לו את ההפרשים בין הסכום שסוכם עליו לבין מה שנגבה בפועל.

2. חברת "אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ" (לעיל ולהלן: "הנתבעת" או "אלבר") הינה חברה העוסקת בין יתר עיסוקיה, בהשכרת רכבים, ופועלת ברישיון כחוק ובכפוף לפיקוחו של משרד התחבורה.

3. המתווך הוא צבי פלומנבוים (לעיל ולהלן: "המתווך") אשר משמש כמתווך לביצוע עסקאות השכרת רכבים מחברות השכרה ואשר שימש כמתווך בין התובע לבין אלבר.

טענות הצדדים

4. התובע טוען, כי החל מתאריך 19.7.13 השכיר רכב מאלבר בתעריף של 2420 ₪ לחודש כולל מע"מ. אלא שבמספר מועדים אלבר גבתה ממנו סכומים הגבוהים מסכום זה כדלקמן:

כך, ביום 19.8.13 חויב באמצעות כרטיס אשראי בסך 3774 ₪. לטענתו, פנה למתווך וזה האחרון הבטיח לזכות אותו בסך של 1354 ₪. ביום 17.9.13 חויב בסכום של 3646 בגין שכירת רכב, שוב פנה לסוכן ושוב זה הבטיח לזכותו בגין ההפרש; בין התאריכים 17.10.13 ועד ליום 15.1.14 חויב בכל חודש בסך של 2714 ₪ ; כן חויב בסך של 543 ₪ עבור שבעה ימים שבין 15.1.14 לבין 22.1.14 ואז החזיר את הרכב לאלבר. לטענת התובע, ההפרשים מסתכמים בסך של 3815 ₪.

5. ואולם, התובע מודה, כי הוא זוכה ע"י אלבר בסך של 899 ₪ ועל כן היא נותרה חייבת לו סך של 2,916 ₪ שנגבה ממנו ביתר . מכאן טוען התובע שהחברה חייבת לו סך של 2,916 בצירוף ריבית והצמדה מיום הגבייה. בנוסף, טוען שיש לחייב את אלבר בסך של 10,000 ₪ כפיצויים לדוגמה וזאת לפי חוק הגנת הצרכן.

6. לטענת הנתבעת, התובע שכר את הרכב בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר הנחשבים לחודשים של התקופה החמה ומכאן מוצדקים דמי השכירות הגבוהים שנגבו בגין חודשים אלה. לטענת אלבר, המתווך פנה אליה והבהיר לה שהתובע סיכם עימו על מחיר אחיד שהינו 2420 ₪ כולל מע"מ, אלא שהיא אלבר מתנערת מהסכם זה, שכן נעשה שלא על דעתה. ואולם אלבר החליטה לזכות את התובע בסך של 899 ₪ המהווה את הפרשי מחירים לתקופה שבין אוקטובר 2013 - ינואר 2014.

7. המתווך מצידו טען, כי במשך התקופה שבמחלוקת באלבר הייתה הסכמה על כך שייגבה מהתובע המחיר המוסכם לרבות בעונה החמה (חודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר – להלן "העונה החמה") וכי פונקציונרים באלבר אישרו הסכמה זו באמצעות מיילים שהופנו אליו.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות שהוצגו לי ושמעתי את הצדדים אני סבור שדין התביעה להתקבל. להלן אנמק;

9. בין הצדדים שררו מספר מערכות חוזיות: מערכת חוזית אחת התקיימה בין המתווך ואלבר, מערכת חוזית שנייה שררה בין התובע לבין המתווך ומערכת חוזית שלישית - נתקיימה בין התובע לבין אלבר באופן ישיר.

10. דומה שאת עיקר ההתקשרות החוזית עם אלבר ביצע התובע דרך המתווך. מכאן יש לומר שהמערכת החוזית של התובע עם המתווך הינה בעלת חשיבות מרבית לענייננו. בעניין זה, לא מן המותר לומר, כי גרסת המתווך שהושמעה לפני, נראית כגרסה אמינה, קוהרנטית וכנה, שיש לסמוך עליה. המתווך הסביר, כי למעשה התובע התקשר עם אלבר דרכו לתקופה שנמשכה כשלוש שנים. לטענת המתווך, הבעיות עם אלבר התגלעו רק בתקופה האחרונה. הסיבה להתעוררות הבעיה בתקופה האחרונה נעוצה בכך, שחל שינוי במדיניות העסקית של אלבר: בעוד שלפני השינוי, הייתה ההתקשרות גמישה ופתוחה לשינויים, לאחר הרפורמה, הפכה מדיניות אלבר נוקשה וזאת במיוחד לנוכח הנחייה, לפיה, כל שינוי ממחיר מחירון חייבה טיפול של פונקציונר בחברה. לדבריו:

"אמרתי להם שיש לי אישור ואלי אמר לי בעל פה, ועד אז זה היה בסדר. הוא היה אומר לי שאין בעיה ותביא עבודה. זה נעשה בעל פה. מאז השינוי הם היו צריכים הכל במייל. האישור לא היה טוב והם לא חייבו. לקח הרבה זמן לחייב כי היתה בעיה במחיר."

11. המתווך הציג מספר ראיות לקיומה של הסכמה מצד אלבר לגבות מהתובע את הסכום שהוסכם עליו מראש, למרות שמדובר היה בעונה חמה:

א. ראיה ראשונה, בתאריך 14.7.16 פונה המתווך לגורם בכיר באלבר אשר תוארו הינו "מנהל אזור דרום" בבקשה הבאה, באמצעות מייל: "הי נא לאשר ללקוח שכבר שוכר מאיתנו מאז 29.8.10 שנים רצוף מכונית, יצא לחו"ל לפני כמה שבועות לקחת שוב במחיר שהיה לו עד עכשיו ללא תוספת עונה. אלי אמר לי לשלוח אליך. ...". התשובה ביום 14.7.13 מאת "גיא זילברמן מנהל אזור דרום" "מאשר".

ב. ראיה שניה, הגיעה אליי באמצעות דבריו של המתווך, לפרוטוקול כדלקמן:

"בכל מקרה. שלחתי להם שצריך מחיר מיוחד, צרפתי את כל התיעוד. זו היתה תקופה של יולי אוגוסט ולא היה להם רכב קטן להחליף. דברתי עם הסמנכ"ל לאשר לי ולא קבלתי תשובה עד שזה הגיע למבוי סתום. .... לא הפניתי אותו לחברה אחרת כי חשבתי שזה יסתדר. נכון שעבר הרבה זמן. לא היה שינוי מדיניות כי הסמנכ"ל אמר שאין בעיה, אני אאשר לך. היה לי אישור מראש."

דבריו אלה של המתווך למיטב הערכתי, נראים אמתיים וכנים ואני מאמין שאכן נאמרו כך למתווך. יתר על כן, דברים אלה לא הוכחשו ע"י אלבר.

ג. ראיה שלישית: ביום 1.10.13 העביר המתווך מייל לרויטל אציל מנהלת סניף איירפורט סיטי של אלבר ובמייל נאמר: "לגבי החודש הראשון, אלי אסולין אישר לי שהוא לא ישלם מחיר עונה... כך שצריך לזכות אותו" . בתשובה נאמר: "אלי עדיין לא עונה לי. שלחתי מייל נוסף. יהיה אישור. אני דואגת לזיכוי".

12. לאור האמור לעיל, אני מקבל את גרסת המתווך ואגב כך את התביעה כולה. לו רצתה אלבר להפריך את גרסת המתווך, הייתה מזמנת לעדות את מנהליה ששוחחו עם המתווך, חדשות לבקרים. הימנעות מהבאת עד מפתח פועלת כנגד הנמנע מהבאתו לעדותו. בנסיבות אלו חלה החזקה הראייתית בדבר הימנעות התובע מהבאת ראיה, ולפיה, אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו מלהציגה כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד  (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595)).                

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראו ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד(1) 239 ,245). 

13. לאור האמור, חלה על אלבר האחריות לתשלום הסכום, המסתכם לאחר הקיזוז בסך של 2,916 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התובענה. סכום זה ישולם תוך 7 ימים מעת המצאת פסק דין זה.

אלבר תשלם הוצאות משפט, הן לתובע והן למתווך בסך של 1,500 ₪ לכל אחד מהם, אשר יישאו ריבית והצמדה, באם לא ישולמו תוך 7 ימים מהמצאת פסק דין זה.

14. אינני מוצא שבמקרה זה נוצרו הנסיבות הנכונות למתן הוצאות לדוגמה על פי חוק הגנת הצרכן, שכן מדובר בתובענה עסקית רגילה. בכל מקרה התובע לא הצביע על נסיבת שמהן עולה שיש לחייב הוצאות לדוגמה.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ו, 10 יוני 2016, בהעדר הצדדים.