פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט אבי שליו), שניתן בת.א. 21466-06-12, ביום 8.8.14, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה, עיריית תל אביב יפו (להלן: "המשיבה"), ונקבע כי על המערער, מר שנקר אלימלך (להלן: "המערער") לשלם באופן אישי סך של 163,821 ₪, וכן הוצאות בסך 13,000 ₪, בגין חיובי ארנונה שלא שולמו על ידי משיבה 2, חברת מיכל - בר מסעדה בע"מ (להלן: "חברת מיכל"), אשר ניהלה מועדון בשם "אוסקר" ברח' דיזינגוף בתל אביב (להלן: "המועדון"), ואשר המערער היה מנהלה בזמנים הרלוונטיים.

העובדות

1. המערער החזיק במחצית ממניות חברת אליעז נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "חברת אליעז") אשר הוקמה בשנת 1987 והתפרקה בשנת 1999. חברת אליעז היא זו שהקימה והפעילה את מועדון האוסקר עד מחיקתה ממרשם החברות. בסמוך למחיקת חברת אליעז, הוקמה בשנת 2000 חברת מיכל, אשר מניותיה רשומות אצל רשם החברות על שם אזרח טורקי (מר גליסיריאן), והמערער רשום כמנהלה. תקופת העסקתו של המערער בחברת מיכל, כמנהל החברה, החלה בחודש אוקטובר 2000 והסתיימה עם פיטוריו בחודש דצמבר 2005. בסה"כ שימש המערער כמנהל חברת מיכל במשך כחמש שנים. חברת מיכל, בהנהלת המערער, היא זו שהפעילה את מועדון האוסקר במהלך תקופת צבירת חוב הארנונה נשוא ערעור זה.

2. המשיבה הגישה כנגד המערער וכנגד חברת מיכל תביעה לתשלום חוב ארנונה והיטלים עירוניים בסך 163,821 ₪ בגין הנכס בו נוהל המועדון, אשר חברת מיכל רשומה כמחזיקה בו מאז יום 1.8.03.

יצוין, כי החוב הנטען על ידי העירייה עומד לטענתה על סכום גבוה יותר, אך העירייה העמידה את תביעתה על הסכום הנ"ל בשל התיישנות דיונית (כך על פי כתב התביעה), ובשל גובה האגרה (כך על פי עיקרי הטיעון), בשל חובות שנצברו רק החל ממרץ 2005 (7 שנים ו-3 חודשים לפני מועד הגשת התביעה). עוד יצוין, כי כנגד חברת מיכל ניתן פס"ד בהעדר הגנה.

בכתב התביעה ייחסה המשיבה למערער טענות בגין רישום פיקטיבי של חברת מיכל (תחת בעלות נתין זר) במטרה להתחמק מתשלום חובות של חברת אליעז, וכן חוסר תום לב ומרמה בניהול חברת מיכל, המצדיקות את חיובו האישי של המערער בחובות החברה.

3. מנגד, טען המערער, כי הוא אינו קשור להתנהלות חברת מיכל, וכל תפקידו הסתכם בהיותו מארח במועדון בשעות הערב, ודחה את טענות המשיבה בדבר אופן התנהלותו ואופן התנהלות החברות, וגרס כי אין לחייבו באופן אישי. עוד טען המערער להתיישנות החוב, ועתר לחייב את המשיבה לפרט כיצד הגיעה לסכום התביעה, תוך פירוט מדוייק של כל תקופה והחוב הרלוונטי בגינה. המערער הדגיש בהקשר זה כי הוא סיים את עבודתו בחברת מיכל עוד בדצמבר 2005 ומשכך בכל מקרה לא ניתן לחייבו בגין חובות שמקורם לאחר תקופה זו. כן טען לשיהוי בהגשת התביעה.

4. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבה שהמניע מאחורי הקמת חברת מיכל היה התחמקות מתשלום חובות, והורה כי על המערער לשאת באופן אישי בתשלום חובה של חברת מיכל לעירייה. בין היתר מצא בית המשפט כתמוהה את העובדה שהעברת הבעלות של המועדון, לרבות המוניטין, נעשתה ללא תמורה.

בית משפט קמא קבע כי הוכח שהמערער היה המנהל הפעיל של חברת מיכל ו"הרוח החיה" שהניעה את העסק.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות, וקבע כי במהלך מרוץ ההתיישנות חל אירוע מפסיק - הוא נקיטת הליכי הגבייה מטעם העירייה. את טענת השיהוי דחה בית המשפט עקב חוסר תום הלב בהתנהלותו של המערער.

טענות הצדדים בערעור

5. השגתו הראשונה של המערער נוגעת לטענת ההתיישנות, כשלטענתו טענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה מינהליים העוצרים את תקופת ההתיישנות, נטענה באיחור ומהווה הרחבת חזית אסורה. עוד טוען המערער, כי מסמכי הליכי הגביה מלמדים שההליכים נוהלו כנגד חברת מיכל בלבד, ולא כנגדו, ומשכך, הכיצד יכולים הליכים אלה, אשר כלל לא היה מודע להם, לעצור את מרוץ ההתיישנות כלפיו?

עוד טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא שדחה את טענת השיהוי, ומוסיף כי הגשת תביעה בחלוף שנים כה רבות מעידה על ויתור המשיבה על זכויותיה מחד, ומאידך, מקימה אינטרס של הסתמכות למערער, לפיו אין הוא צריך לחשוש מהליכים שיפתחו כנגדו בגין העסקתו בחברת מיכל בחלוף זמן כה רב ממועד סיום העסקתו. בנוסף, מציין בא כוח המערער כי חלוף השנים מגדיל באופן דרמטי את גובה החוב, במיוחד נוכח הריבית העונשית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות, המהווה בפועל מעין קנס על פיגור בתשלומים. לטענתו, לא הוא שפיגר בתשלומים, מאחר וכלל לא ידע על החוב, שכן דרישת התשלום מעולם לא נשלחה אליו.

מוסיף וטוען המערער, כי שגה בית המשפט כשהטיל עליו אחריות אישית בטענה של תרמית וחוסר תום לב. לטענתו, לא מדובר במקרה דנן בהרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, אלא בהטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה, הנובעת מהתנהגותו בניהול החברה, ולכן, על המשיבה היה להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התנהלותו של המערער במסגרת חברת מיכל, לבין אי תשלום החובות הנטענים. לטענתו, בכדי להטיל עליו אחריות אישית בהיותו נושא משרה בחברה, אין די בהוכחת ניהולו הכושל או הרשלני בנוגע להוצאת רישיון העסק של המועדון, ואין בכך כדי להוכיח את הקשר של המערער לנושא ניהול הכספים בחברה.

מוסיף המערער וטוען, כי בחלק מהתקופה בה נצבר החוב, כך למשל בחודשים ינואר עד מרץ 2006, הוא כלל לא היה נושא משרה בחברת מיכל, שכן כאמור הוא סיים את עבודתו בחברת מיכל עוד בדצמבר 2005, ולפיכך אין לחייבו בחוב שנצבר בתקופה זו.

לבסוף, טוען המערער, כי בית משפט קמא הקל עם המשיבה בדרישה להשלמת ראיות, והפך את נטל הראיה מקום בו לדעת המערער נטל הראיה היה צריך להיות מוטל על המשיבה, כך למשל לגבי טענת הפסקת מרוץ ההתיישנות. בנוגע לעוולת התרמית, טוען המערער כי המשיבה לא הוכיחה שגרף לכיסו סכומי עתק, או שקיים קשר סיבתי בין פעולותיו בחברה לבין אי תשלום הארנונה למשיבה. עוד טוען בעניין זה המערער כי על המשיבה היה לנסות ולאתר את מר גליסיריאן, הבעלים של חברת מיכל, מעצם היותה הנתבעת, אך בית המשפט הטיל שלא בצדק את האחריות לפתחו של המערער. לטענת המערער המשיבה כלל לא הוכיחה טענותיה בראיות, אלא הטיחה האשמות במערער, והוא זה שנדרש להפריכן.

6. מנגד, טענתה העיקרית של המשיבה הייתה ונותרה שהמערער אינו "שה תמים" כפי שהוא מנסה להציג עצמו, וכי מדובר באדם אשר ניהל את מועדון ה"אוסקר" במשך שנים רבות באמצעות שתי חברות שונות שהן גוף משפטי אחד - חברת אליעז וחברת מיכל, שאף לא אחת מהן שילמה מעולם את תשלומי הארנונה בגין הנכס. לראיה, המשיבה מציינת כי בשנת 2004, הבקשה לקבלת רישיון עסק עבור מועדון ה"אוסקר", הוגשה על ידי המערער בשם חברת אליעז - שהייתה מחוקה מרשם החברות באותה תקופת זמן, כאשר חברת מיכל היא זו אשר הייתה רשומה כמחזיקה בנכס. מכך מסיקה המשיבה כי גם המערער עצמו לא ידע לאבחן בין שתי החברות, ומבחינתו מדובר בישות משפטית אחת אשר פוצלה לשתיים ממניעים פסולים.

בנוסף טוענת המשיבה כי בניסיון להסתיר את הקשר שלו לחברת מיכל, דאג המערער לרשום את מניותיה של החברה על שם אזרח טורקי, וזאת במטרה למנוע מהמשיבה לאתרו ולזמנו לעדות, אשר תפריך את טענות המערער בגין ההפרדה בין שתי החברות.

לטענת המשיבה, המערער נהג כלפיה בחוסר תום לב בוטה, שעה שביצע ביחס אליה העדפת נושים פסולה. המערער ניהל את המועדון משך שנים רבות מבלי ששילם למשיבה אף לא שקל אחד בגין ארנונה, בעוד שבזמן זה שילם המערער את יתר התחייבויותיה של חברת מיכל ובכלל זה, לעובדים, ספקים, חברת חשמל, מע"מ, ביטוח לאומי ועוד.

כנגד טענת ההתיישנות גורסת המשיבה כי יש לדחותה מכל וכל. ראשית, באשר לחוב אשר נוצר בגין 7 השנים אשר קדמו למועד הגשת התביעה, קרי בגין חודשים 06/05 ועד 06/12, אשר עומד על סך של 138,983 ₪ אין ולא קמה למערער טענת התיישנות. בנוסף, גם בנוגע לחוב אשר נוצר בגין שלושת החודשים שמעבר ל-7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה - העומד על סך של 24,838 ₪ - אין למערער הגנה בטענת התיישנות, וזאת מאחר והליכי הגביה בהם נקטה המשיבה במרוצת השנים הפסיקו את מרוץ ההתיישנות. כתימוכין לטענתה זו, מפנה המשיבה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, אשר בגדרו נקבע כי נקיטה בהליכי גביה מנהליים על ידי רשות מקומית מאפסת את מרוץ תקופת ההתיישנות. בהקשר זה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה הליכי הגביה לא ננקטו כנגדו, ומשכך מרוץ ההתיישנות לא הופסק ביחס אליו, וזאת מפני שטענתו זו מועלית לראשונה בערעור, ומהווה הרחבת חזית אסורה שאין לקבלה, על אף שלשיטת המשיבה, בכל מקרה הוכח כי חברת מיכל הופעלה על ידי המערער, ומשכך אין לקבל את הטענה כי לא ידע על נקיטת הליכי הגבייה, אשר יועדו לכתובת החברה.

בנוגע לטענת השיהוי, גורסת המשיבה כי הלכה פסוקה היא כי מקום בו תביעת המערער לא התיישנה, לא ניתן לומר כי עומדת למערער טענת שיהוי, אלא במקרים קיצוניים של חוסר תום לב מצד המשיבה, אשר לא התקיימו במקרה דנן. בכל מקרה, טוענת המשיבה, כי המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק אשר יכול להקים לו טענה לשיהוי.

ד י ו ן

7. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות ברובו.

8. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים ובחן את מכלול הראיות, קבע כקביעה עובדתית כי הוכח ש"הנתבע (המערער - ר.ל.ש) היה המנהל הפעיל של החברה... היה הרוח החיה שהניעה את העסק..." וכי "משנדחית גרסת הנתבע כי שימש רק כמארח במועדון, ומהראיות עולה כי הנתבע היה המנהל היחיד שטיפל בענייני המועדון, הרי שהוכח שהוא היה הרוח החיה שהניעה את החברה".

עוד קבע בית המשפט כי "הנתבע לא ביצע כל אבחנה בין החברה לבין חב' אליעז (בזמן שחב' אליעז היתה מחוקה כבר) ומבחינתו דובר היה על יישות משפטית אחת", וכי יש משמעות לכך שהבעלים הרשום של חברת מיכל - אזרח זר מטורקיה - לא הובא לעדות ללא כל הסבר או נימוק, וכך גם לא הובאו לעדות מי מעובדי המועדון, ולא הוצגו מסמכים שיכולים להעיד על אופן ההתנהלות. כך גם ייחס בית המשפט משמעות לכך שהמועדון הועבר מחברת אליעז לחברת מיכל ללא תמורה.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי "לא נמצאה כל תכלית אחרת בהקמת החברה, אלא לצורך התחמקות מהחובות שרבצו על חברת אליעז...החברה לא שילמה את חוב הארנונה מתוך כוונה להתחמק מהתשלום והתרשמתי שזו היתה בעצם תכלית הקמתה...הונחה תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי הנתבע היה בעל השליטה בפועל בחברה, וכי החברה נוהלה בחוסר תום לב ותוך העדפת נושים ובמטרה להתחמק מתשלום ארנונה. בנסיבות אלו מצאתי הצדקה לחיובו האישי של הנתבע בחוב האמור". (ההדגשות שלי ר.ל.ש.)

9. מדובר בקביעות עובדתיות אשר הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שבדקה את הראיות, שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם, כאשר בית המשפט פירט את מכלול הראיות עליהן ביסס את קביעותיו ונימק את פסק דינו באופן משכנע. בנסיבות אלה לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא [ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו, 9.8.10)].

לפיכך, ככל שהערעור נוגע לקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש - דינן להידחות.

10. באשר לטענת ההתיישנות שהעלה המערער - התביעה הוגשה בגין חוב ארנונה שהצטבר בשבע השנים ושלושת החודשים שלפני הגשת התביעה. המערער טוען כנגד חיובו לגבי שלושת החודשים הראשונים, שמעבר ל-7 שנים - דהיינו מחודש מרץ 2005 עד יוני 2005.

אכן, כפי שטוענת המשיבה, הלכה היא כי הליכי גבייה מינהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות למשך התקופה בה ננקטו, ובאחרונה אף הובעו דעות כי הליכים אלה מאפסים את מירוץ ההתיישנות, ואולם לכך אינני נדרשת להתייחס, כאשר המחלוקת היא לגבי שלושה חודשים מעבר ל-7 שנים בלבד [רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010); עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פוסם בנבו, 15.4.15)].

11. באשר לטענת המערער כי מאחר והליכי הגבייה המינהליים ננקטו כנגד חברת מיכל, ולא כלפיו באופן אישי, לכן אין הם עוצרים את מרוץ ההתיישנות - דינה של טענה זו להידחות. אין זה סביר לדרוש מהעירייה לנקוט בהליכי גבייה אישיים כנגד מנהלי החברה, ודי בכך שננקטו הליכים כנגד החברה. אין לקבל את טענתו של המערער כי הוא לא ידע על הליכים אלה, משנקבע באופן חד משמעי על ידי בית המשפט כי המערער היה "הרוח החיה" בפעילות חברת מיכל ו"המנהל היחיד שטיפל בענייני המועדון".

12. המערער מוסיף וטוען כי טענת המשיבה לפיה ננקטו הליכי גבייה מינהליים שעצרו את מרוץ ההתיישנות לא נטענה בכתב התביעה, אלא הועלתה לראשונה בדיון בפני בית משפט קמא ביום 26.5.14, בתגובה להערות בית המשפט, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה - גם דין טענה זו להידחות. עיון במסמכים מלמד, כי בסעיף 26 לכתב התביעה צויין, אם כי לא בפירוט, כי העירייה נקטה בהליכי גבייה מנהליים כנגד חברת מיכל. זאת ועוד, הטענה לנקיטת הליכי גבייה נכללה בצורה מפורשת ומפורטת בתצהיר העדות הראשית של הגב' אדית סגל, מיום 30.7.13, שהוגש כמובן עובר לשלב ההוכחות, ולא נטענה לראשונה רק בדיון כפי שטוען המערער. בנסיבות אלה, ולאור הרציונאל שבבסיס טענת הרחבת החזית, אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

13. לאור כל האמור לעיל, ולאור ההלכה המפורטת לעיל, בצדק קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה, לפיה לא חלה התיישנות על התקופה של שלושת החודשים הקודמים לשבע השנים, דהיינו ממרץ עד יוני 2005, שכן הליכי הגבייה שננקטו על ידה בחודשים יוני 2005 עד נובמבר 2006 (כפי שפורטו בתצהיר הגב' אדית סגל) - עצרו את מירוץ ההתיישנות.

14. טוען המערער כי שגה בית המשפט ביישום ההלכות הנוגעות להטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה, וכי לא היה מקום להטיל עליו אחריות אישית.

בנסיבות מסוימות, ניתן להטיל אחריות אישית על בעל מניות ו/או נושא משרה מכוח תורת האורגנים, וללא קשר להרמת מסך או לאחריות החברה. ויודגש, על אף שלעתים הטענה נטענה בפה אחד, מדובר בשתי דוקטרינות שונות [ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (פורסם בנבו, 4.9.15); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו, 22.1.15), סעיפים 61 - 65 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר]. בענייננו, בית משפט קמא הטיל על המערער אחריות אישית ולא נקט בדרך של הרמת מסך.

הטלת אחריות אישית מכוח תורת האורגניים, יכולה להיות הן מכוח עילות לפי דיני החברות, והן מכוח עילות לפי הדין הכללי, כמו דיני חוזים מכוח חובת תום הלב, ודיני נזיקין מכוח העוולות השונות (תרמית, הטעיה, רשלנות וכו'), שכן הפעילות בשם החברה אינה פוטרת את נושא המשרה מהחובות הכלליים על פי דין [א' חביב-סגל דיני חברות (תשס"ז) (להלן: "דיני חברות"), בעמ' 341 - 344; והפסיקה המפורטת לעיל].

15. בית משפט קמא קבע עובדתית שהמערער ניהל בפועל את החברה ומשכך הטיל על המערער אחריות אישית, אך לא פירט מסקנתו והסתפק בקביעה כי "נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי הנתבע היה בעל השליטה בפועל בחברה, וכי החברה נוהלה בחוסר תום לב ותוך העדפת נושים ובמטרה להתחמק מתשלום ארנונה. בנסיבות אלו, מצאתי הצדקה לחיובו האישי של הנתבע בחוב האמור (הדגשות שלי - ר.ל.ש)".

16. בערעורו טוען המערער כי לא הוכח שפעולותיו הן שהביאו לאי תשלום הארנונה לעירייה, ולא הוכחו התנאים הקבועים בפסיקה להטלת חיוב אישי על נושא משרה.

17. אני סבורה כי לאור קביעותיו הברורות של בית משפט קמא לפיהן המערער היה "המנהל היחיד שטיפל בענייני המועדון", "הרוח החיה" של חברת מיכל ו"בעל השליטה בפועל", לאור העובדה כי המערער רשום ברשם החברות כמנהל החברה, והודה כי שימש כמנהל בחברה, ולאור הקביעות הברורות כי חברת מיכל נוהלה בחוסר תום לב והוקמה למטרה אחרת והיא התחמקות מתשלום ארנונה - לא יכולה להיות מחלוקת כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש מקום להטלת אחריות אישית על המערער. אין לקבל את טענת המערער כי לא הוכח שהוא היה האחראי על התשלומים, שכן מדובר בטענה מיתממת, כאשר גם בעדותו בבית משפט קמא העיד המערער כי הוא זה שניהל בפועל את החברה, ולא הובאה מצדו כל ראיה שיכולה לסתור קביעה זו. כך למשל, לא הובאה עדות מטעם הבעלים של חברת מיכל או מי מטעמו, או עובדים אחרים בחברה או מסמכים כאלו ואחרים שיכולים היו אולי ללמד על בעלי התפקידים בחברה ואופן התנהלותה.

מתוקף תפקידו של המערער כמנהל חברת מיכל, כפי שנקבע כאמור על ידי בית משפט קמא, קמה אחריותו לוודא כי חברת מיכל עומדת בתשלומיה למשיבה, כאשר קביעתו של בית משפט קמא כי חברת מיכל הוקמה במטרה אחת להתחמק מחובות מלמדת על ניהולה בחוסר תום לב, בין השאר על ידי המערער, ונראה כי יש להותיר על כנה את מסקנתו של בית המשפט בדבר הטלת אחריות אישית על המערער.

18. לגבי החוב שהצטבר בגין התקופה שאחרי סיום עבודת המערער בחברת מיכל, דהיינו החל מ-1 בינואר 2006, אני סבורה שלא ניתן לחייבו מכוח אחריות אישית של נושא משרה בסכומים שהצטברו, שכן במועד זה כבר לא עבד בחברה ובוודאי שלא היה נושא משרה בחברה, ובהקשר זה בלבד דין הערעור להתקבל.

סוף דבר

19. לאור כל האמור, הערעור נדחה, למעט לגבי חיובו של המערער בחוב הארנונה שהצטבר החל מיום 1 ינואר 2006 ועד מרץ 2006, כאשר עבודתו של המערער בחברת מיכל כבר הסתיימה ולא ניתן לחייבו באופן אישי בגין החוב שהצטבר בתקופה זו.

20. הצדדים יערכו את החישוב המתוקן בהתאם לתוצאות הערעור. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה, יוחזר התיק לבית משפט קמא לשם עריכת חישוב מחודש.

21. בנסיבות העניין, ומשרבית הערעור נדחה, הנני מחייבת את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, כולל מע"מ.

ככל שסכום זה לא ישולם תוך 30 ים מהיום, תהא זכאית העירייה לעתור למימוש הערבות הבנקאית שהופקדה. ככל שהסכום יופקד, תוחזר הערבות למערער.

ניתן היום א' שבט תשע"ו, 11 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.