בפניי תביעתו של התובע לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונה מיום 03.08.2014 בחניה של קניון חוצות באשקלון (להלן: "התאונה").

מכח סמכותי על פי דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקול הדיון:

בעמוד 4 שורה 5 במקום "הנתבעת" יש לרשום "התובע".

בעמוד 4 שורה 25 במקום "לה" יש לרשום "לו".

בעמוד 4 שורה 32 במקום "סוכנת הביטוח" יש לרשום "רעיית התובע".

בעמוד 9 במקום "ושחוסר" יש לרשום "ושמחוסר".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים ואת העדים מטעמם החלטתי לקבל את התובענה בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין, בקצרה

1. ביום 3.8.2014 ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מספר רישוי 85-862-74 לבין רכבה של הנתבעת 1 מספר רישוי 49-224-51. הנתבעת 2 הינה המבטחת של רכב הנתבעת 1.
2. בכתב התביעה טען התובע כי בעת שנסע בחניון של קניון חוצות באשקלון הבחין לפתע ברכב הנתבעת נוסע אחורנית בנסיעה מחניה ואז החל לבלום ולצפור ולמרות זאת רכב הנתבעת לא נעצר והמשיך לנוע לכוונו ופגע בצדו קדמי ימני.
3. הנתבעות הגישו כתב הגנה וטענו כי התאונה ארעה לאחר שהנתבעת 1 השלימה את היציאה מהחניה ובנסיבות בהן רכב הנתבעת "היה במצב עמידה מחוץ לחניה" ואז פגע בו רכב התובע. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות כי התובע צפר קודם שארעה התאונה.
4. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של שמאי מטעמו וכן חשבונית בגין תיקון הרכב.
5. ביום 08.09.2015 התקיים דיון ובו העידו התובע ורעייתו, סוכנת ביטוח מטעם התובע והנתבע.

בתום הדיון ביקשו הנתבעות להעיד עדה נוספת מטעמם ועל כן קבעתי דיון נוסף.

בדיון הנוסף העידה העדה מטעם הנתבעות ובתום הדיון ביקש התובע להעיד שני עדים נוספים מטעמו אשר לטענתו שוחחו עם הנתבעת 1 "והיא אמרה להם שהיא מודה באשמה, ורק לאחר מכן היא שינתה את גירסתה".

1. נציגת הנתבעות ויתרה בהגינותה על הטענה כי אי הבאת צילומים ממצלמת החניון פועלת לחובת התובע ולא התנגדה לקביעת דיון נוסף.

לפיכך נקבע דיון נוסף שבו הגיש התובע שני מסמכים של סוכני ביטוח מטעמו ובו גם העיד מר בן חמו שהוא סוכן ביטוח נוסף של התובע. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם.

1. זולת הכחשה כללית ביחס לגובה הנזק וזולת טענה בסיכומי הנתבעות ולפיה "רכב התובע נבדק חודש לאחר התאונה" (אף כי מדובר בפועל ב – 17 יום) אין כל טענה ממשית בעניין הנזקים שנגרמו לתובע.
2. המחלוקת בין הצדדים הינה אפוא בשאלת האחריות ונדון במחלוקת זו להלן.

דיון והכרעה

1. בעדותו בפניי טען התובע כי נסע לאט וראה שהנתבעת 1 נוסעת אחורנית וטען כי עצר את רכבו וצפר. התובע טען כי חרף האמור המשיכה הנתבעת 1 בנסיעה אחורנית ופגעה ברכבו.

עוד טען התובע כי לאחר שהנתבעת 1 חזרה למקום שבו חנתה בתחילה, היא יצאה מהרכב, הרכבים נבדקו, היא הודתה באשמה ואז החליפו הצדדים פרטים.

בעדותה שבה הנתבעת 1 על גרסתה וטענה כי התאונה ארעה לאחר שסיימה את הנסיעה אחורנית ובזמן ש"באתי להחליף הילוך כדי להמשיך ישר".

1. העדה מטעם הנתבעות העידה גם היא כי התאונה ארעה "לאחר שכבר יצאנו מהחניה. הנתבעת 1 כבר שילבה להילוך נסיעה ואז הרגשנו פגיעה מאחור".

רעיית התובע שהעידה בדיון הראשון הודתה כי לא ראתה את התאונה ורק השתתפה בשיחה שנערכה בין התובע לבין הנתבעת 1 והעדה מטעמה לאחר התאונה.

1. ככל שהדבר נוגע למיקום הנזקים הרי ששתי הגרסאות הן אפשריות באותה מידה.

במצב דברים כזה חייב בית המשפט לפעול גם עלפי ההיגיון והשכל הישר ולהביא בחשבון את התרשמותו מהעדים. לאחר שהתרשמתי מהעדים שהעידו בפני אני בוחר להעדיף את גרסתו של התובע ביחס לכך כי התאונה ארעה קודם שהשלימה הנתבעת 1 את הנסיעה אחורנית.

לא התרשמתי כי התובע פגע ברכבה של הנתבעת 1 בעת שזו עמדה בעצירה מוחלטת לאחר שקודם לכן כבר הבחין בה בעת הנסיעה אחורנית.

1. גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה סבורני שיש הצדקה לייחס לנתבעת 1 את עיקר האחריות לתאונה שכן אין חולק כי הנתבעת 1 היא זו שנסעה אחורנית לתוך נתיב נסיעה בחניון ובנסיבות אלו היה עליה לוודא כי היא תוכל להשלים את הנסיעה אחורנית מבלי להפריע לרכבים שבאופן סביר נוסעים בתוך החניון.
2. עם זאת, ראיתי לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת ביחס לקרות התאונה.

בכתב התביעה הודה התובע כי ראה את רכב הנתבעת נוסע אחורנית וטען גם כי צפר קודם שאירעה התאונה וכן טען כי התחיל לבלום.

עיון בטופס ההודעה על חתום התובע ואשר צורף לכתב התביעה מעלה כי פרטים אלו של התחלת הבלימה והצפירה נעדרים מהטופס לחלוטין. דבר זה פועל לחובת התובע ומקשה על מתן אמון בגרסתו לפיה התחיל לבלום וצפר.

גרסתה של הנתבעת 1 לפיה התובע לא צפר לא נסתרה והיא מהימנה בעיניי. מעבר לכך לא ראיתי מדוע התובע, שכבר ראה את רכב הנתבעת 1 בנסיעה אחורנית כאשר לשיטתו נסע באיטיות "כי חיפשתי מקום חניה" לא בלם לחלוטין את רכבו ואיפשר לנתבעת 1 להשלים את הנסיעה אחורנית בבטחה.

נראה סביר בעיניי כי התאונה ארעה בזמן ששני הרכבים היו בתנועה.

מצב דברים כזה מטיל גם על התובע אחריות לתאונה שכן מצופה היה מהתובע, חרף העובדה כי הנתבעת 1 נכנסה לנתיב הנסיעה שלו, כי יבלום לחלוטין.

בדיון בפניי טען התובע אמנם כי "עצרתי את הרכב" אולם פרט זה לא מופיע כאמור לא בטופס ההודעה ולא בכתב התביעה.

לאחר ששקלתי את כל שהובא בפניי אני מחליט לייחס לתובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה בשיעור של 30%.

1. באשר לטענתו של התובע כי כבר ברגע התאונה הודתה הנתבעת 1 באשמה הרי שלאחר שהתרשמתי מעדותם של העדים סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הטענה כלל ועיקר.

העדה מטעם הנתבעת צייה בעדותה כי התובע "ניסה להטיל את האשמה על הנתבעת 1" וגרסתה זו לא נסתרה. התובע לא שאל את עדת הנתבעות דבר וחצי דבר בעניין ההודאה הנטענת.

גרסתה של הנתבעת 1 לפיה "אני אף פעם לא הודיתי באשמה" לא נסתרה והיא מהימנה בעיניי.

הנתבעת 1 מסרה בעדותה כי לא שינתה שום גרסה וציינה בהגינותה כי לא הגישה תביעה מטעמה מאחר ולרכבה לא נגרם נזק.

1. בניסיון לתמוך את טענתו לפיה הנתבעת 1 הודתה באשמה העיד התובע את רעייתו ושני סוכני ביטוח מטעמו. בדיון הראשון העידו רעייתו של התובע וכן סוכנת הביטוח גב' לומס. שתי עדות אלו נכחו באולם בעת עדותו של התובע ודבר זה כשלעצמו עשוי לפגוע במהימנותן.
2. לגופו של עניין העידה גב' לומס כי שוחחה עם הנתבעת 1 שבוע לאחר התאונה וזו הודתה באשמה. טענה זו לא הוכחה וגב' לומס לא ידעה לספק הסבר מניח את הדעת ביחס לעובדה כי טענה זו לא מופיעה לא בטופס ההודעה ולא במכתב הדרישה שנשלח לנתבעת 2 ביום 15.09.2014. יש להניח כי פרט מהותי זה היה צריך למצוא ביטוי בכתב באחד המסמכים הרלבנטיים.

אם סברה גב' לומס כי הנתבעת 1 אכן מודה באחריותה לתאונה היה עליה לבקש ממנה לאשר זאת בכתב על מנת להקל על המשך הטפול בתביעתו של התובע. דבר זה לא נעשה.

זאת ועוד, מוצג ת/3, שהינו מסמך של סוכנות הביטוח בה עובדת גב' לומס, לא זו בלבד שהינו מאוחר משמעותית לתאריך התאונה אלא גם שהוא אינו מציין במפורש כי הנתבעת 1 הודתה באשמה והוא רק מציין כי "אינה דחתה את ארועי המקרה".

בכל הכבוד, לא ניתן ללמוד מניסוח זה כי הנתבעת 1 הודתה באחריותה לתאונה.

1. באשר לרעייתו של התובע אשר גם היא, כאמור, נכחה באולם בעת עדותו של התובע הרי שהניסוח בו נקבה בעדותה הינו ניסוח שהוא אמנם עדין אך אין בו כדי להעיד באופן ברור כי הנתבעת 1 הודתה באשמה.

רעייתו של התובע העידה כי "היא אמרה שהיא מוכנה לשלם. היא הייתה בטוחה שהיא אשמה ולא טענה שלא". גם אם אקבל דברים כאלו כפשוטם איני סבור שיש בה כדי לתמוך בטענה העובדתית לפיה הנתבעת 1 הודתה באשמה.

כשלעצמי לא ראיתי כיצד ניתן לדעת, מבלי שמובע מלל ברור, מה חושב האדם שמולך.

ועוד, העובדה כי הנתבעת 1, לשיטת רעייתו של התובע, "לא טענה שלא" ביחס לאשמתה אינה מעידה כי היא הודתה באשמה.

לא תמיד שתיקה פירושה הודאה.

אין ניתן אפוא ללמוד מעדותה של ראיית התובע, גם אם כל דבריה אמת, כי הנתבעת 1 אכן הודתה באשמה לתאונה.

1. כאמור, בתום הדיון השני ביקש התובע להעיד שני עדים נוספים "אשר שוחחו עם הנתבעת 1 והיא אמרה להם שהיא מודה באשמה ורק לאחר מכן היא שינתה את גרסתה". נעתרתי לבקשתו של התובע וקבעתי דיון נוסף.
2. לדיון הנוסף התייצב מר לאון בן חמו שהוא סוכן הביטוח של התובע או בסוכנות הביטוח ששמה "לב אור". מר בן חמו העיד כי למחרת התאונה מסר את פרטי הנתבעת 1 וכי "פקידת התביעות של הסוכנות בשם יסכה יצרה איתה קשר והנתבעת 1 נתנה לנו להבין שהיא לוקחת אחריות על התאונה".

בהגינותו הודה מר בן חמו בחקירתו כי הוא עצמו לא שוחח עם הנתבעת 1 או מי מטעמה וטען גם כי השיחות בסוכנות לא הוקלטו במועד הרלבנטי.

מר בן חמו נשאל ביחס למקור של ידיעותיו והוא השיב "יש לנו דברים בכתובים ולא הבאתי את זה". כשלעצמי לא ירדתי לסוף דעתו ביחס לאותם "דברים בכתובים" אולם ברור כי אי הבאת ראיות, בפרט בכך שמדובר בדיון שלישי ובכך שלא נמנעה מהתובע כל אפשרות להביא כל ראיה שהיא, פועלת לחובת התובע.

בנסיבות בהן מר בן חמו עצמו לא שוחח עם הנתבעת 1 הן לעדותו ביחס לעניין זה של ההודאה הנטענת באשמה כל משקל והיא אינה רלבנטית לצורך הכרעה במחלוקת זו.

אם רצה התובע להתייחס לשיחה ספציפית היה עליו להעיד את פקידת התביעות אשר היא זו שכנטען שוחחה עם הנתבעת 1.

מעבר לכך גם המינוח שבו נקב בן חמו ולפיה "הנתבעת 1 נתנה לנו להבין" אינו מעיד באופן ברור כי הנתבעת 1 הודתה באשמה.

זאת ועוד, מוצג ת/1 שהוא מסמך מסוכנות הביטוח "לב אור" אמנם מציין כי הנתבעת 1 הסכימה שהיא אכן אשמה בתאונה אך מציין לצד זאת כי "היא סירבה לתת פרטים של סוכנות הביטוח שלה". הדברים אינם מתיישבים זה עם זה ולא ראיתי מדוע מי שאשם בתאונה ויש לו ביטוח יסרב למסור פרטים.

1. כאמור התובע ביקש להעיד 2 עדים בעניין של הודאה באשמה אולם בסופו של יום העיד רק עד אחד נוסף על הגברת לומס שהעידה בדיון הראשון. מר בן חמו עצמו לא שוחח עם הנתבעת 1 ולא הובא העד הנוסף אשר נטען כי שוחח עם הנתבעת 1.
2. סיכומו של דבר התובע לא הוכיח כי הנתבעת 1 הודתה באחריותה לתאונה.
3. בדיון השני טען התובע כי רעייתו פנתה להנהלת הקניון על מנת לקבל צילומים ממצלמות האבטחה אך בשל חלוף הזמן לא נשמרו הסרטונים הרלוונטיים. בעניין זה הוגש מוצג ת/1.
4. בסיכומיו טען התובע כי "שינוי הגרסה על ידי הנתבעת כעבור חודש מאז התאונה (פרק זמן שאינו תואם את האמור במוצג ת/2 הנוקב בפרק זמן של חודשיים) גרם לאובדן ראיה מרכזית, סרט וידאו ממצלמות האבטחה של הקניון".
5. התובע טען כי לא פנה מיד לקבל את הסרטון מאחר והנתבעת 1 הודתה באחריותה לתאונה וטען כי האמין לנתבעת 1.

אמון בין שני אנשים שונים הוא כמובן דבר אפשרי ורצוי אולם כאשר נותרת אותה הודאה נטענת באשמה בחלל האוויר ובעל פה טוב יעשה הצד שכנגד אם יפעל באחת משתי הדרכים הבאות: האחת, יחתים את הצד שכנגד על מסמך ברור ומפורש בעניין האחריות לתאונה, והשנייה, יאסוף את כל ראיותיו למקרה, שגם הוא יכול להיות צפוי, בו יחזור יריבו מההודאה הנטענת.

לא שוכנעתי כי היחסים שבין התובע לבין הנתבעת 1 הינם כאלו שהצדיקו אמון כה גורף עד כדי שהתובע יוותר על איסוף ראיות רלבנטיות בזמן אמת.

תובע, כל תובע, אינו צריך להניח הנחות בעלמא.

בכל מקרה טענת התובע ולפיה הנתבעת 1 הודתה באחריות לתאונה לא הוכחה.

לנוכח הוויתור ההגון של הנתבעות על הטענה כי אי הבאת הסרטון הנטען פועלת לחובת התובע הרי שעניין זה של אי הבאת ראיות אינו פועל לחובת התובע ולא על פיו קבעתי את שקבעתי.

1. באשר לנזקי התובע: התובע תמך את כתב התביעה בחוות דעת של שמאי מטעמו וצרף חשבונית תיקון וכן אסמכתא ביחס לשכר טרחתו של השמאי. הנתבעות לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובע ולא הביאו שמאי מטעמם.
2. לנוכח חלוקת האחריות שנקבעה על הנתבעות לשאת בתשלום 70 אחוז מנזקי התובע שהוכחו די צרכם. סך הנזק שנגרם לתובע הינו סך של 7,298 ₪
3. לנוכח כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות 1 ו – 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סך של 5,109 ₪ בגין החלק היחסי בנזקי התובע;

ב. אגרת המשפט בסך של 73 ₪.

1. הסכומים ישולמו לידי התובע עד ליום 01.10.2016.
2. לנוכח הדרך ההגונה בה ניהלו הצדדים את ההליך ובהתחשב בחלוקת האחריות ובכך כי גם התובע ביקש לקבוע דיון נוסף איני עושה צו להוצאות מעבר לעניין האגרה כאמור.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשע"ו, 24 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.